פרק י"ד בהושע פותח בהמשך ישיר לסיומו של הפרק הקודם, ומשם ואילך הוא הופך להיות הפרק המוכר לכולנו מ"שבת שובה" - הפטרת "שובה ישראל". בפרק הקודם שמענו מפי הקדוש ברוך הוא: "מיד שאול אפדם ממות אגאלם, אהי דבריך מות אהי קטבך שאול, נוחם יסתר מעיני" - כלומר, אין התנחמות, אין חזרה מן הגזירה, הרעה בוא תבוא. הגזירה חרוצה וקבועה מבלי שינוי. ומכאן ואילך, אומר המלבי"ם, הנביא פונה אל העם ומנסה להציל את מה שניתן להציל.
תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ, בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ
מסביר המלבי"ם: כאשר הנביא שומע במפורש מאת ה' "נוחם יסתר מעיני", שאין השם מתנחם על הרעה - הוא מפנה את דבריו אל העם בטענה אחרת לגמרי. עיקר החטא, עיקר המרד ועיקר המעל היה של שומרון. שומרון היא עיר המלוכה של עשרת השבטים, חלקו של אחאב, ושם לא היה ולו מלך אחד צדיק. זה התחיל כבר מירבעם בן נבט שעשה את העגלים, ונמשך עד הגלות. הם אלה שהחזיקו בעבודת העגלים והם אלה שהכשילו את כלל ישראל, שהרי המלכים משכו את העם אחריהם לרעה.
אם כן, טוען הנביא, לכלל ישראל יש לימוד זכות: "לא ממני זה בא, המלכים הטו אותי, המלכים גרמו לי". ואם כך - למה יאבדו ישראל יחד עם שומרון? הראוי הוא שרק "תאשם שומרון" - היא זו שתישא באשמה, שהרי היא זו ש"מרתה באלהיה" במרד ובמרי ובמעל. עליה ייפול העונש: "בחרב יפלו, עולליהם ירוטשו והריותיו יבוקעו" - "הריותיו" היינו הנשים ההרות. להם זה מגיע מצד הדין. שומרון תהיה שממה, אבל שאר העם, שרק הוכשל על ידם, אינו ראוי לעונש. כל בקשה זו נאמרת רק לאחר ששמע הנביא שהגזירה אינה חוזרת: אם כבר בוא תבוא הרעה - שתבוא על הרשע בלבד, ולא על מי שהוטה בידיו.
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ
מכאן ועד סוף הפרק אנו בהפטרת "שובה ישראל". לדעת המלבי"ם, הפנייה כאן היא אל ישראל - כללות העם, חוץ משומרון. לשומרון אומר הנביא: אתם תשלמו את המחיר היקר, שהרי ה' לא ניחם. אבל אליך, כלל ישראל, הוא אומר: אתה יכול לחזור בתשובה, "כי כשלת בעוונך". וזהו בדיוק לימוד הזכות: לא חטאת במרד ובמרי ולהכעיס, אלא "כשלת" - נכשלת. מלכי שומרון הכשילו אותך, ויש לדון אותך כשוגג וכאנוס, ולכן לך יש תקנה.
ומהו "שובה עד ה'"? הלשון "עד" מלמדת שכביכול ה' רחוק, ועליך ללכת עד המקום שבו הוא נמצא: לעזוב את העוונות, להתחרט על מה שטעית בשגגה ובאונס, ולבקש את הדרך כיצד לשוב עד ה' ממש.
רש"י מפרש אחרת: לדבריו הדברים נוטים אל יהודה. "שומרון" כאן היא כל עשרת השבטים, ואחרי שנגזר דינם פונה הנביא אל יהודה: שובה ישראל, שלא יקרה לכם כפי שקרה לשומרון. ולכך נסמכו העניינים. ומביא רש"י משל: למלך שמרדה עליו מדינה. שלח המלך פולימרכוס (שר צבא) והורה לו להחריבה. היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב בדעתו, לא חמום מוח, ואמר להם: טלו לכם ימים ועשו חשבון נפש, ואם לאו - אני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה ולאיפרכיא פלונית ולחברותיה. כלומר: ברזומה שלי מדינות שלמות שחיסלתי, כדאי לכם לחשוב, כי אתם הכתובת הבאה. כך גם כאן: "תאשם שומרון" - בהם כבר טיפלתי ונענשו כמגיע להם, ולכן "שובה ישראל" - ראה מה עלה בגורלם וכיצד עוונותיהם הטו אותם, ואל תמשיך גם אתה בחטאיך.
מדוע נאמר "עד ה' אלהיך" ולא "עד ה'" בלבד או "עד אלהיך"? שם הוי"ה הוא מידת הרחמים, ושם אלוקים הוא מידת הדין. תני בשם רבי מאיר: שובה ישראל עד ה' - עוד בטרם יהיה "אלהיך". חזור בתשובה כל עוד ה' במידת רחמים ועדיין פותח לך פתח, ולא תמתין עד שתתגלה מידת הדין, שאז כבר לא תוכל לשוב וכבר נחתמה הגזירה. וזהו גם לשון התרגום: "עד דלא יתעביד סניגוריא קטיגוריא" - עוד בטרם ייעשה הסניגור קטיגור.
ביאור נפלא מובא בילקוט שמעוני בשם "אפיריון". חז"ל שואלים: "עוון" משמעו מזיד, ואיך אפשר לקרוא לו "כשלת"? מכשול פירושו שהלכתי ונתקלתי - זו שגגה. עוון לעומת זאת הוא עיוות השכל, אדם ההולך ועושה עבירה במזיד. אם כן היה צריך לומר "הזדת בעוונך", לא "כשלת".
ומבאר על פי דברי האלשיך: פעמים רבות אדם נכשל בשגגה ומיד אומר לעצמו "לא קרה כלום, לא הייתה לי כוונה רעה, לא רציתי, נכשלתי". ומתוך כך הוא מרגיש שאינו צריך כלל תיקון וכפרה - "משגיאות מי יבין", אדם עלול לשגיאות. אבל זו טעות ועיוות. שהרי כל הקרבנות באים על שגגה, ועל מזיד אין קרבן מועיל כלל. אדם שהדליק אור בשבת בשוגג - אומרים לו: ביום ראשון בטל את יום העבודה שלך, לך קנה בהמה, עלה עמה לבית המקדש (ובזמנם הדרך עצמה יכלה לקחת ימים), עמוד שם, סמוך ידך על ראש הבהמה והתוודה. מהלך שלם של חרטה ווידוי - והכל על שגגה אחת בלי כוונה. ואם כך על שוגג, מה תאמר על מזיד? המזיד זקוק לכפרה אחרת לגמרי, שקרבן אינו מועיל לו, אלא תשובה וחרטה ועוד. נמצא שכל הטיעון "סליחה, טעות, מה קרה" - קרה הרבה מאוד. יש אנשים שבלי משים לחצו על כפתור ומחקו חבל ארץ. באמריקה לחצו פעם על כפתור בטעות ומחקו מאתיים אפגנים או עיראקים. יש טעויות יקרות מאוד.
ומוסיף האלשיך: אל יאמר אדם "מה אעשה, הייתי שוגג". למי מגיעות שגגות? לאדם שנפשו פגומה מזדונות קודמים.
שניים היו בספינה ונטרפה ספינתם. כל אחד מהם אחז בעץ ובסופו של דבר הושלכו אל החוף. דרכיהם נפרדו, לא ראו זה את זה, ושניהם ניצלו. אחד מהם הגיע לספרד, ומישהו אירח אותו והחיה את נפשו בפיקוח נפש גמור. לפני האוכל ראה אותו המארח נוטל ידיים. שאל אותו: למה אתה נוטל ידיים? אמר לו: אני יהודי. אמר לו: גם אני יהודי, מאנוסי ספרד, ודע לך שכל מה שיש כאן הכל כשר - והראה לו שלמטה יש להם בית שחיטה והכל כדין. גם השני נקלע למקום בספרד וגם אותו אסף אדם, אלא שאצלו הוא אכל נבלות וטרפות אצל גוי.
לימים חזרו שניהם לעירם, נפגשו, וכל אחד סיפר את חוויותיו. ולזה שהיה אצל הגוי כאב הלב: מדוע על חברי שמרו מן השמים ועליי לא? הלכו שניהם אל הרב ושאלו. פנה הרב אל מי שנכשל במאכלות אסורות ושאל: אמור לי, האם אי פעם בימיך אכלת ברצון מאכל אסור? אמר לו: כן. פעם, כשהייתי נער, ראיתי שכן גוי ובידו כריך עם נקניק של דבר אחר. הדבר גירה אותי מאוד, והוא שאל מי רוצה, ואמרתי אני - ואכלתי. אחר כך התחרטתי, אבל פעם אחת כך עשיתי. אמר לו הרב: אם כן זו התשובה. אדם שעבר פעם עבירה במזיד - צפוי לשגגות וייכשל בהן. ואדם שלא עבר מעולם במזיד - גם משגגות מצילים אותו.
ומכאן, כאשר אדם רואה שנכשל בשגגה, יתחיל לחשוב: מה עשיתי פעם במזיד? שהרי אפילו על בהמתם של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה, וכיצד יביא תקלה על ידי? כנראה שאיני כה צדיק, וכנראה שהיו לי כישלונות בעבר. וזהו שאומר הכתוב: "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת" - גם מה שכשלת, מכשול שהוא שגגה, בסופו של דבר הוא "בעוונך": היה כאן מזיד שעשית מתחילה, ואילולא כן לא היה השם מביא לידך כישלון בדבר שמעולם לא הזדת בו.
בזה מתבארים גם דברי הנביא בישעיה פרק א' פסוק ד': "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון". "חטא" הוא שגגה - וכיצד נעשית גוי מלא שגגות? מחמת שהיית "עם כבד עוון". היו לך עוונות כבדים, וזה גורר אחריו שגגות.
ובזה מתפרש גם מה שאנו אומרים בווידוי יום הכיפורים: "על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים". שואלים המפרשים: הרי בגמרא ביומא ל"ו מבואר שמתוודים תחילה על הקל ואחר כך על החמור. לעולם אין אדם אומר "גם שדדתי בנק וגם חניתי באדום־לבן", שהרי אז הקל מתגמד. אלא אומרים: גם עשיתי כך, וגם עברתי יותר מזה, ואף עברתי עבירה חמורה מאוד. ואם כן כיצד אנו מקדימים "ביודעים" - שהוא חמור מאוד - ל"בלא יודעים" הקל? אלא לפי מה שהסברנו הכוונה היא: על חטא שחטאנו לפניך ביודעים, ומתוך שחטאנו פעם ביודעים הגענו אחר כך גם לבלא יודעים. המזיד פעם אחת גרם שיימשכו אחריו שגגות.
ועוד הארכנו פעם בנקודה זו: לא יגיעו לאדם שגגות בדבר שהוא ירא וחרד ממנו מאוד. אין אדם הישן במיטה מוצא את עצמו על הרצפה - למה? כי אפילו מתוך שינה הוא מרגיש ויודע מה זה ליפול, ולכן הוא נזהר. חשמלאי באופן רגיל אינו מתחשמל; מי שמתחשמל הם אנשים מן היישוב. החשמלאי יודע מה זה חשמל ונזהר כראוי, ואילו אדם מן היישוב אינו יודע, וחושב שיכול להתעסק בחשמל כשהוא רטוב וברגליים רטובות - ואז קורים אסונות. כשדבר בוער בקרבו של אדם - הוא אינו נכשל בו.
קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ
לפני שנמשיך בפירוש הפסוקים כדרכנו, הסבר יפה המובא בשם ה"צוארי שלל" ובשם הרב "שחת הלקט": בוויקרא רבה פרק י' יש מחלוקת - האם תשובה עושה מחצה ותפילה עושה הכל, או שתפילה עושה מחצה ותשובה עושה הכל. (פעם בא אדם אל הרב ואמר: יברך אותי הרב ויתפלל עליי. שאלו הרב: התפללת? אמר: לא. אמר לו האיש: מה אעשה, תפילה עושה מחצה. אמר לו הרב: נכון, תתפלל עוד פעם ויהיה לך שלם.)
יוצא, שאם אדם עשה רק תשובה או רק תפילה - לעולם יישאר בספק: אולי עשיתי רק חצי. מתי יוכל להיות רגוע? כשעשה את שניהם. על הצד שתפילה עושה מחצה - הרי עשיתי גם תשובה; ועל הצד שתשובה עושה מחצה - הרי עשיתי גם תפילה, ובין כך ובין כך השגתי הכל. וזהו שאומר הכתוב: "קחו עמכם דברים" - דברים היינו דיבורים, תפילה; "ושובו אל ה'" - תשובה. ומשיש כאן גם תשובה וגם תפילה, ממילא ממשיך הכתוב: "אמרו אליו כל תשא עוון" - ריבונו של עולם, כעת שא את כל העוונות, שהרי עשינו את שניהם, ויש כאן תיקון מושלם.
מבאר המלבי"ם: אחרי שאמר "שובה ישראל עד ה' אלהיך" - עד שתגיע אליו ממש - מוסיף ואומר: לאחר שתגיעו אל ה' ותהיו כבר קרובים אצלו, הוסיפו עוד הטבה במעשיכם ועשו תשובה מאהבה. עד עתה הייתה זו תשובה מיראה; כעת הוסף עוד דרגה, ואז אותם מעשים עצמם ימליצו עליכם זכות. וזהו "קחו עמכם דברים" - אותם דברים, מצוות ומעשים טובים הנעשים מתוך תשובה מאהבה, הם ידברו בעדכם. וזהו גם הכפל "ושובו אל ה'" - הרי כבר אמר "שובה ישראל"? אלא שהראשונה מיראה והשנייה מאהבה.
ומה ההבדל המעשי? כשאדם עושה תשובה מיראה - הזדונות נהפכים לו לשגגות: מי שנידון כמזיד נידון כשוגג. אך כשאדם עושה תשובה מאהבה - הזדונות נהפכים לזכויות, וכל עבירה נחשבת כמצווה. ואז אין זו סליחה מצד שה' מחשיב לי את המעשה כשגגה וכאונס, אלא סליחה מצד שה' מחשיב לי אותו לזכות: מה שעד עתה היה עבירה - נחשב עכשיו כזכות.
ולפי זה מתבאר "כל תשא עוון": בתשובה מיראה לא נשא ה' את כל העוון אלא רק מקצתו. היה לך מזיד והשם גימד אותו לשוגג - נמצא שנטל מן המשא ולא את כולו. היה לך משא של מאה קילו, לקח שמונים, ונשארת עם עשרים; עדיין יש כאן שגגה. אבל בתשובה מאהבה אנו מבקשים "כל תשא עוון" - שיישא את כל העוון כולו, שהרי הכל נהפך לזכויות.
וממילא מובן גם "ונשלמה פרים שפתינו": על שגגה הדין מחייב להביא קרבן, ואם כן לאחר תשובה מיראה עדיין נשאר תיקון להשלים. אבל כאשר מגיעים לתשובה מאהבה, גם את השגגה מעביר הקדוש ברוך הוא ומחשיבה לזכות, ואז אין צורך להקריב פר - הדיבורים שנאמר בשפתינו הם עצמם התיקון. נמחק לחלוטין, "כל תשא עוון", ודי אפילו בווידוי ואין צורך בקרבן.
אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב, וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם
אומר המלבי"ם: זהו נוסח הווידוי שנאמר בשפתותינו - שאיננו בוטחים עוד באשור ולא בשום אומה מבלעדי ה'. מלכי ישראל, כשהיו להם צרות, היו שולחים אל אשור שיושיע אותם; מעתה "אשור לא יושיענו". "על סוס לא נרכב" - היו בוטחים במצרים, שמשם מקור הסוסים והרכב, ומעתה לא עוד. "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" - עד עתה עשינו לנו פסילים במעשה ידינו וקראנו להם אלוהינו והכעסנו אותך, ומעתה נבטח רק בך.
ומדוע? "אשר בך ירוחם יתום" - מי שאין לו עוזר וסומך ומושיע, אתה מרחם עליו מצד רחמיך שאין להם גבול. והיות ואנחנו יתומים - לא אשור, לא מצרים, ולא אלוהינו למעשה ידינו - מי יושיענו? רק אתה. וכשאדם אומר להשם "רק אתה תושיע אותי ולא אף אחד אחר", כביכול הוכרח ה' להושיעו, כיוון שהוא חוסה רק בצילו יתברך. אבל כשאדם חוסה בכוח אחר, אומר חובת הלבבות, השם אומר לו: "יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה" - גש אליו, שהוא יעזור לך ויושיע אותך.
הרד"ק מבאר "קחו עמכם דברים" כך: הקדוש ברוך הוא אומר להם - איני מבקש מכם לא כסף ולא זהב ולא עולות, אלא דברים, דיבורים. התוודו על המעשים הרעים שעשיתם. אך אל תסתפקו בכך - "ושובו אל ה'", שתהיה זו תשובה אמיתית ולא מס שפתיים. הרי אנחנו אומרים בווידוי "על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה" - אנו מתוודים אפילו על הווידוי שלנו, שגם הוא, ה' ירחם, חיצוני. לכן: התוודו, אך שתהיה אחר כך תשובה שלמה.
"כל תשא עוון" - לפירוש אחד כמו שאמרנו, שתישא את כל העוון. והרד"ק מביא הסבר נוסף: "כל תשא עוון" היינו "לכל תשא עוון" - הבקשה היא על הכלל, ריבונו של עולם, מחל את עוונם של כלל ישראל. "וקח טוב" - קח דבר טוב, או לב טוב: את המעשים הטובים שלנו או את ליבנו הטוב. "ונשלמה פרים שפתינו" - במקום פרים נשלם בווידוי שפתינו.
ומוסיף הרד"ק: באמת ה' חפץ בווידוי הרבה יותר מן הפרים. מה שווה אדם המקריב פר ואינו מתוודה ואינו מתחרט וממשיך בדרכיו המקולקלות? הרי כך אומר הקדוש ברוך הוא לשאול: "הלא שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים", וכן "למה לי רוב זבחיכם אמר ה'". רואים אנו שהזבחים אינם מטרה בפני עצמה אלא כלי אל התכלית, והתכלית היא הווידוי, החרטה, עזיבת החטא והקבלה לעתיד. וראיה לדבר: בשעיר המשתלח היה רק וידוי דברים ולא הקריבו דבר על גבי המזבח, והוא כיפר על כל עוונות בני ישראל. הא למדת שעיקר הנקודה אינה העלייה למזבח אלא הווידוי. ולכן אומר להם הנביא: העיקר הוא שתתוודו כהוגן וכראוי, מתוך חרטה אמיתית.
הפרק נפתח בכך שהנביא, לאחר ששמע שהגזירה לא תשוב, מבקש שהעונש ייפול על שומרון בלבד - על מי שמרד במזיד והכשיל את העם - ולא על כלל ישראל שרק הוטו בידי מלכיהם. משם הוא קורא "שובה ישראל עד ה' אלהיך": שוב בעוד מידת הרחמים פתוחה, בטרם ייהפך הסניגור לקטיגור. ו"כי כשלת בעוונך" מלמדנו יסוד גדול: אין השגגות באות מאליהן, אלא הן פרי של זדונות קודמים - ומי שרואה עצמו נכשל, יפשפש היכן הזיד. ואז בא סדר התיקון: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" - גם תפילה וגם תשובה, ולא תשובה מיראה בלבד אלא תשובה מאהבה, שבה נהפכים הזדונות לזכויות ונושא ה' את כל העוון כולו. ובמקום פרים - "ונשלמה פרים שפתינו": הווידוי האמיתי, מתוך חרטה ועזיבת החטא, הוא שהקדוש ברוך הוא חפץ בו יותר מכל הקרבנות.