הפרק החותם את ספר הושע הוא פרק של נחמה ותשובה. לאחר התוכחות הקשות, בא הנביא ומבשר את רפואת ישראל, את פריחתם לעתיד לבוא, את שיבתם לארצם ואת התקשרותם המחודשת בהשם. בשיעור זה נעסוק בפסוקים החותמים, מן "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם" ועד הפסוק האחרון של הספר, "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה".
אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם - רפואה ואחריה אהבה
אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ׃
אומר להם השם: זו התשובה. תחילה "ארפא משובתם" - "משובתם" היינו שובבותם, ההתנהגות שבה סטו מדרך השם. זו כמו מכה הדבוקה בהם והזקוקה לרפואה, והשם אומר: אני ארפא את המכה הזאת. ולאחר מכן "אוהבם נדבה" - לא זו בלבד שאמחל להם על העבר, אלא אוהב אותם, וזו כבר נדבה, דהיינו דבר שהשם אינו חייב בו ואינו מוכרח. ומדוע? "כי שב אפי ממנו" - עד עכשיו היה לי אף וחרון על שובבותם ועל שהמרו את פי השם, ועל ידי שישובו, ישוב אפי ואוהב אותם.
אֶהְיֶה כַטַּל - הטל שאינו פוסק והשורשים שאינם נעקרים
אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן׃
זה ההפך ממה שראינו בקללה "ויבש מקורו", שכביכול העץ הזה מקורותיו ייבשו ואז הוא נובל. כאן אומר השם: "אהיה כטל לישראל" - שהטל איננו נפסק, וכך, אומר הרד"ק, טוב השם ישפיע עליהם בלא הפסקה. ומתי? לעתיד לבוא, כשישובו מן הגלות.
"יפרח כשושנה" - ולמה דווקא שושנה? כיוון שעם ישראל נמשלו לשושנה: "אני חבצלת השרון שושנת העמקים", "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות". ואם תאמר, השושנה אומנם פורחת אך אינה נשארת קבועה, שהרי אין לה שורשים לעומק ונוח לעקור אותה - על זה אומר מיד "ויך שורשיו כלבנון": כמו עצי הלבנון ששורשיהם רבים, כך יהיו נטועים באדמה ויתנו שורשים חזקים שלא ניתן יהיה לעקרם, כמו שנאמר "ולא יינתשו עוד מעל אדמתם", וכמו "הבאים ישרש יעקב" - שפירושו יתנו שורשים. ומה שכתוב "ויך שורשיו", אומר הרד"ק, זה כמו שאנחנו אומרים "הכה שורשים", כלשון "ומחה אל כתף ים כנרת".
המלבי"ם מסביר ביאור מעניין במה שכתוב "יפרח כשושנה". כבר הביאו בסיפורי הטבע כי יש שושנה הנקראת שושנת יריחו - לא מה שמוכר לנו היום בשם זה, שהיום שושנת יריחו היא סוג של מחלה ופריחה, אלא שושנה הגדלה ביריחו. ייחודה של השושנה הזאת שאינה משתרשת בקרקע כלל, הרוח נושאת אותה למקומות רחוקים דרך מדבריות והיא ניזונה מן הטל, בדומה לפטריות הניזונות מן הלחות ואין להן שורשים באדמה, והיא פורחת וגדלה בהוד והדר. זה משל לעם ישראל, שנישאו על כנפי רוח כשושנה הזאת בלי שורשים, מטולטלים ממקום למקום, גולים ומיטלטלים. ומי מחיה אותם? "אהיה כטל לישראל" - השם נותן להם טל גם בארצות גלותם, ועל ידי זה היא פורחת ביופי בהוד והדר כשושנה. ו"ויך שורשיו כלבנון" - הגם שהוא מכה את שורשיו, שבהתחלה היו נשרשים בארץ בחוזק כארזי הלבנון הנשרשים בעומק, ועתה נעקרו ממקומם ואין להם מקום קבוע.
יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו - הבנים, הזית והריח
יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן׃
אומר לך: הגם שהוכו שורשיו, "ילכו יונקותיו". "יונקותיו", מסביר המלבי"ם, הם הענפים הרכים הגדלים ליד השורשים. הרבה פעמים באילן יש את גוף האילן וליד השורש יוצא עוד חוטר, יוצאים עוד ענפים, והם נקראים יונקותיו. ואגב, תדעו שהרבה פעמים יש בזה בעיה הלכתית, כי צריך לספור להם שנות ערלה, ובהרבה מקומות אין מעקב ואין יודעים זאת וקוטפים גם משם, בזמן שזה חדש ואינו כאילן עצמו, שהרי התחיל לצמוח מאוחר יותר.
"ילכו יונקותיו" - הענפים הרכים העולים מליד השורשים ילכו ויתפשטו. ומה הכוונה? אומר המלבי"ם: הכוונה לבנים שיהיו באחרית הימים, הם בגדר היונקות. וכן מביא רש"י וכן הסביר התרגום: "יסגון בנין ובנן" - ירבו בנים ובנות, אלו הם היונקות. ומתאים הדבר, שהרי "יונקותיו" הוא גם מלשון יונק - יונק משדי אמו, והיונק הוא התינוק, ולכן זה מסמל את הבנים. הם היונקים שצמחו אחרי השורשים, אחרי המבוגרים, אחרי השורשים הקדמונים שהתבטלו כביכול, ופתאום צומח כאן ענף חדש, עצים רעננים נושאי פרי.
"ויהי כזית הודו" - הזית נותן שמן למאור, וכך גם הפירות שלהם יאירו באור השם. ועוד מעלה יש לזית: אף פעם לא תראו עלי זית יבשים, העלה שלו רענן בין בקיץ בין בחורף, וכך תהיה לעם ישראל התמדה של ההצלחה בכל הזמנים. ולא זו בלבד אלא "וריח לו כלבנון" - יהיה להם ריח הלבנון, והלבנון הוא בית המקדש, שריח הלבנון מדבר על קדושה וטהרה כבית המקדש, זו ארץ ישראל מקום הקדושה והטהרה.
רש"י מביא את התרגום: "יסגון בנין ובנן ויהי כזיו מנרתא דקודשא" - מעלתם תהיה כזית של מנורת הקודש שהייתה בבית המקדש, זה יהיה זיוום. "וריחהון כריח קטורת בוסמיא" - הריח שלהם יהיה כריח הקטורת. "וריח לו כלבנון" היינו כמו מה שהיו מקטירים בלבונה, והוא קטורת הסמים שריח מיוחד לה.
יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ - שיבת הגלויות
יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן׃
נקרא קודם כל את תרגום יונתן: "יתכנשון מביני גלוותהון" - יאספו מבין מקומות גלותם; "יתבון בטלל משיחהון" - ישבו בצל המשיח; "ויחון מתיא" - ויחיו המתים; "ויסגי טובא בארעא" - וירבה הטוב בעולם; "יהא דוכרן טבוותהון עליל ולא יפסק" - זכרון טובתם יהיה עולה ולא יפסק; "כדוכרן יבבות חצוצרתא על חמר עתיק דמתנסך בבי מקדשא" - כמו שזכרון החצוצרות שהיו משמיעים בעת שהיו מנסכים בבית המקדש עולה לפני השם, כך יהיה זכרם של ישראל לפניו יתברך.
ועל מי מדברים כאן? אומר רש"י: על אותם היושבים בצילו, בצל הלבנון, שהוא כאמור בית המקדש - עכשיו גלו, ועתידים לשוב. "זכרו כיין לבנון" - כמו שנזכר עם ישראל בעת שמקריבים ומנסכים, כך יהיה זכרם עולה לפניו יתברך.
האבן עזרא מסביר באופן אחר. הפשט הוא שהפסוק מדבר על עם ישראל, היושבים בצל הלבנון שישובו, אבל האבן עזרא מסביר שהפסוק מדבר על יושבי בצילם של ישראל. ומי הם היושבים בצילנו? אלו העבדים, שהיו איכרינו וכורמינו, וגם הם ישובו. אל תחשוב שתצטרך לעבוד בעצמך, אלא ישובו עמך אלה שהיו יושבים בצילך, והם יהיו איכריכם וכורמיכם ויוגביכם.
הרד"ק מסביר: "ישובו יושבי בצילו" - ישובו לארצם, וישבו בצילו של הקדוש ברוך הוא. "יחיו דגן" - יחיו את עצמם על ידי מצוות השם שאותן יקיימו, כמו שהדגן מחיה את האדם, ואם כן "יחיו דגן" הוא כמו "יחיו כדגן": הם יהיו חיים כדגן המחיה את האדם, וכך בתורה ובמצוות תהיה להם חיותם. ואם תאמר, הרי הדגן נפסק - קוצרים אותו ואין יותר וצריך לזרוע שוב - על זה אומר "ויפרחו כגפן": תהיה להם פריחה כגפן, שקטפת את פירותיה והיא נותנת שוב בשנה הבאה, וקטפת ושוב היא נותנת.
וכך אומר הרד"ק שיהיה לעתיד לבוא, שהרי אמרו חז"ל שהחיטה תיתן פירותיה כאילן, וארץ ישראל תוציא גלוסקאות, שהדברים כבר יהיו מושלמים ומתוקנים ויינתנו באופן קבוע מבלי שיצטרכו לזרוע כל פעם מחדש. ואם תשאל, הרי "אין חדש תחת השמש" - התשובה היא עץ הדעת, שלמאן דאמר אחד היה חיטה, ואתה רואה שנקרא עץ. הרי שבעבר החיטה הייתה עץ, ואם כן אל תתפלא אם לעתיד לבוא תחזור החיטה להיות עץ הנותן פירותיו שנה אחר שנה בלי צורך לנטוע ולזרוע בכל שנה מחדש.
"זכרו כיין לבנון" - מהו "זכרו"? אומר הרד"ק: ריחו. ומה הקשר בין ריח לזיכרון? זה כמו האזכרה, שהיא קומץ הלבונה שנותנים על המנחה ונותן ריח טוב. אם כן "זכרו", האזכרה שלו, הריח שלו, יהיה כיין לבנון. ומהו יין לבנון? אומר הרד"ק: ראיתי בספר אסף הרופא - ספר שהיה להם, ובית החולים נקרא על שמו - שכתב: "יין לבנון ויין חרמון ויין הכרמל ויין הרי ישראל וירושלים ויין הרי שומרון ויין הרי כפתור מצרים, אלה היינות עליונים על כל מיני היין לריח ולטעם ואף למרפא". הרי שהוא מונה את היינות המשובחים ביותר, ואומר הנביא שזכרו יהיה לו ריח כיין המעולה, יין לבנון.
היום כמעט אין לנו ריח ביין. אומנם המבינים לוקחים את היין, מסובבים אותו בכוס ומקרבים אותו לאף כדי להריח ולהבין את ריחו, אבל ליין כמעט אין ריח. בזמנם היה ליין ריח חזק מאוד, ועל פי ריחו היו יודעים את טיבו, מעלתו ודרגתו. היה להם קש, היו מכניסים אותו לתוך החבית ומושכים באף ובודקים את ריח היין, ולפי זה ידעו מה מצבו, כמה התקדם, והאם הוא מוכן כבר לשתייה. אם כן, אומר הנביא שיהיה להם ריח מיוחד כריח היין אשר בלבנון.
המלבי"ם מסביר: מדובר בגלויות שישובו, ואלה שירצו להיות יושבים בצל הלבנון ישובו. יש כאן נבואה שרבים מן הגולים ישובו לחיות בארץ ישראל ויקבעו דירתם בארץ הקדושה בצל הלבנון. "יחיו דגן" - יהיה להם שם דגן ללחם ביתם, ולא כבגלות שהיה רעב ומחמתו גלינו, אלא בפשטות: ארץ ישראל תיתן את פריה. "ויפרחו כגפן" - שהגפן פורחת ומתפשטת למרחוק, כך ירבו ויפרו שם ויעשו פרי תבואה, וזה מתאר ממש את המציאות שלנו היום.
ובפירוש "זכרו כיין לבנון" מחדש המלבי"ם: גם אלה שלא ישובו לשבת בצל הלבנון וישארו יושבים בשאר ארצות תפוצותיהם - תמיד "זכרו כיין לבנון", כשיזכרו את הלבנון יזכרוהו כמו שזוכרים את היין של הלבנון. שכשאדם נזכר בדבר טוב, אין אותו עניין מש מזכרונו. כך יזכרו תמיד את ההר הטוב הזה והלבנון, שהוא בית המקדש. ולמה נקרא לבנון? שמלבין עוונותיהם של ישראל, או מפני שהיה בנוי מארזי הלבנון. על כל פנים, תמיד יזכרו את בית המקדש, תמיד יעלו את ירושלים על ראש שמחתם ותמיד יצפו לשוב אליו. ובמילים פשוטות: לא רק אלה שיבואו לכאן יהיו מחוברים לבית המקדש, אלא גם אלה שישארו בארצות תפוצותיהם - זכר בית המקדש יהיה תמיד ברעיונם.
אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים - הברוש הרענן
אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא׃
אומר רש"י: אפרים יאמר "מה לי עוד לעצבים" - מה אני צריך עוד ללכת אחרי העצבים, שהם העבודה זרה. דהיינו אפרים ישובו בתשובה. "אני עניתי ואשורנו" - אומר השם: "אשורנו" היינו אראנו, כמו "שורו וראו", "לימין שור", ששור הוא לשון הבטה (ואף החומה נקראת שור, כי על החומה היו עולים כדי להביט). אני אראה בעוניו. "ואני כברוש רענן" - אני נכפף להיות אוחז בידו, כמו שהברוש הרענן נכפף לארץ ואתה יכול לכופף אותו ולאחוז בענפיו. במילים פשוטות אומר השם: אני אהיה מצוי להם. שכשהברוש גבוה ומתרחק, אין לו מגע וקשר עם אלה שלמטה, אבל כשהוא צעיר ורענן - הענפים מתכופפים כלפי מטה. "ממני פריך נמצא" - שכל הטובה שלך תבוא ממני.
וכן מסביר הרד"ק: אפרים יאמר "מה לי עוד לעצבים", הרי כשהייתי עובד אותם גליתי, סבלתי צרות והיו לי בעיות, ועכשיו שאעבוד את השם תהיה לי רק טובה כמו שראינו בפסוק הקודם. ואומר השם "אני עניתי ואשורנו", ואהיה לך כברוש, בבחינת "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" - גם מי שמדוכא ושפל רוח, אני אסייע בידו. ואם תאמר, הרי הברוש אינו עושה פירות והרי זה חיסרון - מיד הוא אומר "ממני פריך נמצא": אצלי לא יהיה כברוש, אלא אני נוטה אליך וגם תמצא ממני פרי.
המלבי"ם מסביר שנקט דווקא "אפרים", כיוון שאלה שבעיקר עבדו עבודה זרה ועשו את העגלים היו אפרים. ואז יכיר שאין בעבודה זרה ממש. "אני עניתי ואשורנו" - אענה להם על תפילותיהם ואשגיח עליהם מרחוק. ומה אענה להם? "אני כברוש רענן" - אני דומה לברוש שענפיו רבים ומתפשטים ועליו רעננים תמיד, ומי שיושב תחתיו תמיד מוצל. יש עצים שבחורף משירים את עליהם ואי אפשר לשבת תחתיהם, אבל אני אהיה מגן וצינה בעדך תמיד. נמצא שלפי רש"י והרד"ק "ברוש רענן" עניינו שענפיו מתכופפים ואני אטה אליך, ולפי המלבי"ם עניינו שענפי הברוש רעננים תמיד, ולעולם יהיה לך תחת מי לחסות - החוסה בי ימצא מחסה מכל פגעי הזמן בכל עת ובכל זמן. "וממני פריך נמצא" - ממני יהיה לך פרי, גם גשמי וגם רוחני, שהשם הוא בבחינת פרי עץ חיים.
מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה - הפסוק החותם את הספר
מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהֹוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם׃
מי חכם בהם ויתבונן לתת לב לכל מה שהוכחתי אתכם. ויש כאן קושי: אם ישרים דרכי השם, למה פושעים יכשלו בם? מסביר רש"י שהכוונה שהפושעים נכשלים בזה שאינם הולכים בהם. אם השם מצווה מצווה ואתה עשית - אשריך, "צדיקים ילכו בם"; והרשע את אותה מצווה לא עשה - "ופושעים יכשלו בם". אותה מצווה עצמה גרמה לך זכות ולו מכשול. זו ההבנה הפשוטה: פושעים יכשלו בם, כיוון שלא יקיימו את המצווה שציווה השם.
הרד"ק מסביר שזה הפסוק החותם את ספר הושע, וכשהושע משלים את נבואתו הוא אומר "מי חכם ויבן אלה" - ומהם "אלה"? כל הנבואות שבכל ארבעה עשר הפרקים שהתנבא עד כאן. "כי ישרים דרכי השם" - היו כאלה שהיו אומרים "לא ייתכן דרך השם", כמובא ביחזקאל, והשם משיב להם: דרכי לא ייתכנו? הרי דרכיכם לא ייתכנו. הם טענו שדרך השם כביכול אינה ישרה, ואומר להם הנביא: דעו לכם שאם תשובו בתשובה שלמה, כל התועבות שעשיתם לא יזכור לכם השם.
"וצדיקים ילכו בם" - כולם יכירו וידעו כי כל דרכיו משפט, ואם יראו צדיק ורע לו ורשע וטוב לו לא יהיו להם קושיות. אנשים עובדי השם יכירו שהכל אמת. ולמה אם כן צדיק סובל? ייתכן מאוד שאינו באמת צדיק בליבו; וייתכן מאוד שיש לו חטא קל שבגללו הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו כאן בעולם הזה, או מייסר אותו לטובתו כדי לתת לו שכר בעולם הבא. ורשע וטוב לו - יודע הוא שייתכן מאוד שהרשע עשה מצווה קלה, והשם משלם לו כאן כדי להאבידו מן העולם הבא, כמו שאומר משה רבנו "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו".
"ופושעים יכשלו בם" - הפושע, כשהוא רואה מציאות כזאת של חוסר סדר, צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, נכשל בזה, ומסיק מסקנות שאין בורא לעולם או שהקדוש ברוך הוא אינו מנהיג עולמו ביושר חלילה. נמצא שכל המציאות הזאת מביאה אותו לידי כישלון ולידי כפירה בהשם.
הסבר נוסף: התשובה שצריכה הדרכה
הרד"ק מביא עוד הסבר בשם אביו, הסבר נפלא ואמיתי מאוד: כאשר הפושעים שבים לדרך השם, יש שוני בינם לבין הצדיקים. הצדיק היה לו הרגל, והוא דבוק בהשם מנעוריו; ואילו הרשע עד עכשיו תעה בדרכים מקולקלות, וכעת הוא שב בתשובה, וזקוק הוא ל"GPS". ואם אין לו זאת - אוי ואבוי, הוא מתברבר. אם הוא שב בתשובה בלי הדרכה, בלי רב שינחה אותו, בלי דרך סלולה, רוב הסיכויים שיכשל. וזה "ופושעים יכשלו בם" - באותן דרכים עצמן שהצדיקים ישרים בהן, שלצדיק יש הדרכה ויש מסורת ויש קבלה והוא הולך על פיהן והדרך סלולה וישרה בשבילו, ואילו הפושעים יכשלו בהן.
לכן אתה רואה הרבה פעמים אנשים שחוזרים בתשובה ולאחר מכן, בלשון העם, חוזרים בשאלה. מה קרה? "פושעים יכשלו בם": הפושע, כיוון שלא הורגל בדרך זו ולא עשה לו רב שינחה אותו בדרך הישרה, נכשל. אבל אם ישוב בתשובה בלב שלם ומתוך לב טהור וינחו אותו בדרך הנכונה, ללא כל ספק שגם הוא יהיה בבחינת צדיק ולא יכשל בה, אלא דרכו תהיה ישרה וסלולה.
המלבי"ם: חכמה, בינה ודעת
המלבי"ם מסביר על פי היסודות שהארכנו בהם הרבה בספר משלי, שיש הבדל בין החכמה לבין הדעת. החכמה - צריך לקבל אותה מנביא, מאת השם. החכמה היא דבר שאין עליו הוכחות: דרך השם ודרך המוסר אין עליהן הוכחות. אתה טוען דבר אחד ומישהו אומר לך "לא, אני מבין אחרת"; אתה טוען שזה מוסרי, ומישהו אומר לך שלעשות הפוך הוא יותר מוסרי. תראו היום את כל הוויכוחים בין ימין לשמאל, וכל אחד טוען שהמוסר עמו. אין לנו דרך להשיג את החכמה אלא על פי השם, על פי נביא שינחה אותנו מהי הדרך המקובלת ומהי הדרך הנכונה.
בינה, לעומת זאת, היא להסיק דבר מתוך דבר: אני מתבונן ומזה מבין עניינים נוספים, מעמיק ומסיק מסקנות. האדם יכול להגיע למסקנות גם בדברים שאין לו בהם קבלה מרבותיו על ידי התבוננות, וזה הנקרא היקש שכלי, או בלשון ימינו היקש לוגי: על ידי שיש לאדם מושכלות ראשונות הוא לומד דבר מתוך דבר ומגיע למסקנות גם בדברים שלא למד. אבל שימו לב: בדבר שאין לאדם בו הקדמות, שאין לו בו התחלות, איך יסיק דבר מתוך דבר? כדי להסיק דבר מתוך דבר אני צריך קודם כל שיהיה לי דבר, ומתוכו אסיק דברים אחרים. אבל אם את היסודות לא קיבלת, כיצד תסיק מהם מסקנות לגבי דברים נוספים?
ולכן, אומר המלבי"ם, דברים שאין לשכל האדם גישה אליהם כלל - כמו לדעת הנהגת השם, השגחת השם וכל ענייני האלוקות - אין האדם יכול להשיגם בשכל, אלא צריך הקדמות שקיבל בדרכי החכמה, ואז הוא יכול להשיג ולהבין דבר מתוך דבר ולהעמיק בהם. וזה "מי חכם ויבן אלה": חוקי החכמה אין עליהם הוכחות, ואיך תגיע לבינה אם אין לך את החכמה? אתה חייב את החכמה, שהיא המקובל מפי חכם ומפי נביא, ורק אחר כך "ויבן אלה". אבל אם אין לך את החכמה ואין לך את היסודות - במה תתבונן? אין לך בסיס.
"נבון וידעם" - מי שיש לו חוקי החכמה יכול להתבונן, ומתוך הבינה להגיע לדעת. ומהי דעת? ידיעה ברורה. דעת היא כמו מתמטיקה: שתיים ועוד שתיים הם ארבע, זו דעת - דבר שיש עליו מופת. אותו דבר שקודם היה רק כמקובל, דהיינו כך קיבלתי מן החכם ומן הנביא, דבר שאין לי אליו ידיעה מוקדמת, אם אתבונן ואעמיק בו אגיע לידיעה מוחלטת, כאילו השגתי אותו בחושים. מה שאני רואה בחושי הוא דעת, ידיעה ברורה ומוחלטת.
ומה ידע? "כי ישרים דרכי השם". כל התלונות שאנשים מתלוננים על השגחת השם, שכביכול אין סדרים בעולם, צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ונדמה לנו חוסר סדר ושאין השגחה - מי שיש לו קבלה בחכמה ומקבל מפי נביא, יודע שהקדוש ברוך הוא הכל עושה לטובה, ואז יבין וידע שדרכיו של הקדוש ברוך הוא ישרות. ומה שנדמה לנו כדבר לא הגון ולא ישר, הוא מצד המונהגים: הבריות קלקלו מעשיהם, ומצד זה הם ראויים להנהגה שתתנהג עמם בדרך של עונש, שהפושעים יכשלו באותן דרכים עצמן שהישרים, מצד ההנהגה הטובה שלהם, הולכים בהן בדרך היושר. הדרך היא ישרה, ואתה תחליט אם ללכת בה או לסטות ממנה. "צדיקים ילכו בם" ולא יכשלו, ו"פושעים יכשלו" - שיחליטו לסטות מן הדרך, וברגע שסוטים מקבלים עונש ומקבלים מכה.
וזה אומר הנביא כנגד אלה שהתלוננו על הגלות ועל העונשים שהקדוש ברוך הוא מעניש את עמו, שנראה כאילו השם עזב אותם והפקירם כביכול נתונים ביד המערכה. אומר: מי חכם - אם יש אדם חכם ונבון, ידע שהכל בהשגחה מאת השם, ודרכי השם ישרים, והצדיק ההולך ביושר יקבל טוב והרשע מקבל עונש. ומה שאתה רואה אותם מתייסרים - הם סטו מדרך השם, סטו מההנהגה הראויה, ולכן המציאות הייתה שנענשו.
אנקדוטה: הנודע ביהודה ובעלי הדפוס
כבר הזכרנו את הפסוק הזה, ונזכיר אנקדוטה מעניינת שהייתה עם הנודע ביהודה. מספרים עליו שהיה מן המתנגדים, ובספרו, בתשובה אחת, עקץ את החסידים - כידוע לי היה זה בעניין זמן קריאת שמע - וכתב: "ישרים דרכי השם, צדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם". כוונתו הייתה לעקוץ את החסידים על שהיו מזלזלים בזמן קריאת שמע, ונעשה להם הדבר למכשול.
אלא שבעלי בית הדפוס היו מקורבים לחסידות. ראו מה שכתב "וחסידים", והגיהו: אמרו, נשנה לפסוק כלשונו - "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", לפחות לא הזכיר את החסידים. כשהגיע הספר לידו ונוכח לראות ששינו את מה שכתב, אמר: תראו את ההבדל ביני לבינם. אני לקחתי את הפושעים ועשיתי מהם חסידים, והם לקחו את החסידים שכתבתי ועשו מהם פושעים.
לסיכום:
חותם הושע את ספרו בנחמה גדולה: השם מרפא את משובת ישראל ואוהבם נדבה, ומשפיע עליהם כטל שאינו פוסק. עם ישראל יפרח כשושנה גם בגלותו, ולעתיד יכה שורשים עמוקים כלבנון שלא ייעקרו עוד, ירבו בניו ובנותיו כיונקות, הודו יהיה כזית שעליו רעננים תמיד וריחו כקטורת המקדש. הגלויות ישובו לשבת בצל הקדושה, יחיו דגן ויפרחו כגפן, ואף הנשארים בתפוצות יישאו תמיד את זכר בית המקדש כזכרון יין הלבנון. אפרים יכיר שאין בעצבים ממש, והקדוש ברוך הוא יהיה לו כברוש רענן - נוטה אליו ומצל עליו תמיד, וממנו פריו נמצא. ובפסוק החותם מלמדנו הנביא שמי שקיבל חכמה מפי נביא ומתבונן בה, מגיע לבינה ולדעת ברורה כי ישרים דרכי השם: הדרך אחת היא, והצדיקים הולכים בה והפושעים נכשלים בה - הכל תלוי בבחירת האדם, בהדרכה נכונה ובדבקות במסורת רבותינו. סיימנו את ספר הושע מתוך ספרי תרי עשר, וכשם שסיימנו ספר זה כן יזכנו השם ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים ולעובדו בלבב שלם, אמן ואמן.