פתיחה
בחלק זה של פרק י"ג ממשיך הנביא הושע בתוכחתו אל אפרים - מלכות ישראל שבשומרון. לאחר שנאמר "שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי בִי בְעֶזְרֶךָ", בא הקדוש ברוך הוא בטענה על בקשת המלוכה הבשר-ודמית, על העוון הצרור והחטאת הצפונה, ועל אומה שהגיעה עד למשבר הלידה של הגאולה ואין בה כוח ללדת. נלך על סדר הפסוקים, ונראה את דברי רש"י, הרד"ק והמלבי"ם.
"אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא" - איפה המלך שבחרת?
אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים׃ (י)
מהו "אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא"? יש כאן כמה ביאורים. רש"י מביא תחילה את תרגום יונתן שפירש "אהי" כמו "איה", כלומר: איפה המלך ששמת עליך, ומדוע אינו מושיע אותך? אלא שרש"י אינו רוצה לעקור את המילה ממשמעותה, שהרי "אהי" אינו "איה". לכן מפרש רש"י: "אהי" - אהיה עומד מנגד, כמתבונן מן הצד לראות מה אחריתך. כלומר, הקדוש ברוך הוא כביכול עומד בצד ואומר: הנני נמנע מלעשות דבר, בוא נראה את המלך שלך יושיע אותך.
הרד"ק מפרש אחרת: "אֱהִי" - אני אהיה קיים לעולם. זהו משפט בפני עצמו. ואילו "מַלְכְּךָ אֵפוֹא" - איפה המלך שהעמדת לך? הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: אתה מאסת במלכותי, ביקשת לך מלך שיושיע אותך. אני קיים לנצח, ואילו אתה חיפשת לך מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר איננו. בבקשה, מדוע אינו עוזר לך? וכן "וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים" - שמת עליך שופטים מדעתך, והרי אתה רואה שאינם יכולים לעזור לך: לא המלך, לא השולטנים, לא השופטים ולא השרים. העזרה, אם היא באה - רק ממני היא באה.
המלבי"ם מקשר את הפסוק למה שלפניו: "שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל" - ההשחתה באה מצד שאין לך מלך. שהרי ראינו לעיל שהם הלכו והלשינו על הושע בן אלה, משום שלא מצא חן בעיניהם שמנע מהם מלעבוד את העגלים וביטל את הפרוזדאות ונתן להם לעלות לירושלים. הם כבר היו מחוברים לעגלים ברמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, והלשינו עליו למלך אשור כדי להפילו ושיבוא תחתיו מלך כטעמם - מלך שיעבוד עגלים. אומר להם הקדוש ברוך הוא: מרדתם בהושע והלשנתם עליו למלך אשור, וכי אני אהיה מלככם להושיע אתכם מיד מלך אשור?
ומוסיף המלבי"ם שיש לגרוס כאילו נאמר: "אפוא בכל עריך ושופטיך ויושיעך" - חפש בכל עריך ובכל שופטיך, איפה נמצא המלך שיוכל להושיעך. "אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים" - בימים הקדמונים הקדוש ברוך הוא היה מולך עליהם והוא היה מושיעם, ובימי שמואל באו וביקשו מלך משל עצמם; לא ישועת ה' ולא מלך ה', אלא מלך בשר ודם. אמר שמואל: ריבונו של עולם, מאסו בי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לא אותך מאסו כי אותי מאסו". שהרי עד עכשיו היו בהשגחה שלמעלה מן הטבע, וכשהם מבקשים מלך - מה הם מבקשים בעצם? להיות תחת הטבע, הנהגה טבעית ככל הגויים (והארכנו בזה בספר שמואל). ולכן אומר להם ה': איך אתה מבקש עכשיו שאני אהיה מלכך? הרי מאסת בי ובחרת לך מושיעים בדרך טבעית. "אמרת תנה לי מלך ושרים" - אם כן, כלשון הכתוב "יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה", גש אל אלה שבחרת לך ובקש מהם שיסייעו לך.
"אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי"
אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי׃ (יא)
הרד"ק מסביר: מה ששאלתם מלך לא היה ברצוני, כמו שנאמר "אותי מאסו ממלוך עליהם". אומר הקדוש ברוך הוא: כבר מראש, מה שנתתי לכם מלך - היה זה באפי, בכעס, נגד רצוני. "וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי" - וגם לקחתי אותו בעברתי, שאף היא לשון כעס. את מי לקח? את אותו מלך שנתן להם, את שאול, שמת במלחמת פלשתים ולא מלך אלא זמן קצר. בזה תוכלו להכיר שאין לכם מלך אחר אלא מלכותי; והמלך שאני אמנה עליכם - אם יעשה רצוני, הוא יינצל ואתם תינצלו ויהיה לכם רק טוב, ואם לאו - הרי ראיתם, נתתי מלך באפי ולקחתיו בחמתי.
ויש מפרשים, מביא הרד"ק: "אתן לך מלך באפי" זה שאול, "ואקח בעברתי" זה המלך האחרון שמלך, צדקיהו. כלומר: התחלתי את המלכות באפי וסיימתי אותה בחמתי. ויש מפרשים שהכתוב מדבר במלכי עשרת השבטים - ירבעם והושע בן אלה. "אתן לך מלך באפי" מוסב על ירבעם; ואף שירבעם היה צדיק בתחילתו, התבונן: מדוע הוציא הקדוש ברוך הוא את המלוכה משושלת בית דוד, הותיר להם שני שבטים בלבד ונתן לירבעם עשרה שבטים? מפני שהיה לו אף וכעס כנגד שלמה. נמצא שעצם נתינת המלוכה לירבעם בן נבט הייתה "באפי" - באפו על בית דוד ועל מעשה שלמה. ולבסוף "ואקח בעברתי", שנלקחו אותם מלכים בכעסו של ה'.
המלבי"ם מסביר: כשנתתי לך מלך בימי שמואל היה זה באפי, לפי שידעתי שסופה של המלכות להתחלק ולעבוד את העגלים. אילו הייתם ממשיכים להנהגת הנביאים, לא הייתם מגיעים למצב שמושל בכם מלך המצווה לעבוד עבודה זרה. רק מלך יכול לומר לעבוד עבודה זרה; נביא ודאי לא יאמר כן, ואף אם יאמר לא יקבלו ממנו, אבל ממלך אי אפשר שלא לקבל ואי אפשר להמרות את פיו. נמצא שכל השתלשלות העבודה זרה ממלכות ירבעם התחילה בבקשת המלך. אם לא הייתם מבקשים מלך, שמואל והבאים אחריו היו מנהיגים אתכם בהנהגה שלמעלה מן הטבע, ולא הייתם מידרדרים כלל לעבודה זרה ולעגלים.
"וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי" - זה הושע בן אלה, המלך האחרון של מלכות שומרון, שהיה טוב מן המלכים שלפניו; הוא ביטל את הפרוזדאות ונתן לעלות לירושלים, ולא היה ראוי שדווקא בימיו יבוא העונש. מדוע אם כן דווקא הוא, זה שעשה משהו טוב, הוא שהמלכות גלתה בימיו? לכן נאמר "ואקח בעברתי". ומסביר המלבי"ם שיש להבחין בין אף לעברה: אף הוא כעס כנגד החוטא עצמו, והעברה היא קצף כללי שכועס ה' כנגד הכלל. אף הוא בתוך הגבול, ועברה היא מלשון עוברת את הגבול - קצף הבא גם על מי שאינו חוטא, שהרי לקצוף על החוטאים זה בגבול, ולקצוף גם על מי שלא חטא זה לעבור את הגבול. אומר ה': לקחתי את הושע בן אלה מכוח עברה כוללת שהייתה לי על העם על מעשיו.
ובהזדמנות אחרת הזכרנו ביאור נוסף לשאלה מדוע דווקא בימי הושע בן אלה היה הכעס גדול, והרי הוא נתן לעלות לרגל. והתבאר שאמנם הוא נתן לעלות, אבל בפועל איש לא עלה - ודבר זה עצמו עורר קטרוג. כל עוד היו מלכים שלא נתנו לעלות לרגל, היה לעם טיעון: אין אפשרות, יש משמרות, והעולה לרגל נהרג. אך עתה, משהסיר הושע בן אלה את המשמרות - מדוע לא עליתם? נמצא שמה שעשה הושע בן אלה גילה את עוונם, והביא בסופו של דבר אל הגלות.
"צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם" - אצלי או אצלו?
צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ׃ (יב)
רש"י והרד"ק מפרשים שהכוונה אצלי: עוון אפרים צרור אצלי ושמור, אני זוכר את כל אשר עשה, וחטאתו צפונה אצלי ולא ויתרתי עליה. אך המלבי"ם מפרש אחרת לגמרי - אצלו: אפרים אינו עוזב את עוונותיו, אלא העוון צרור אצלו והחטאת צפונה אצלו. הוא שומר אותם, אינו רוצה לעזבם ואינו מעוניין לשוב בתשובה.
ומבאר המלבי"ם מה ההבדל בין "צרור" ל"צפון": צרור הוא דבר הצרור בתוך דבר אחר, כמו "מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם". צפון הוא דבר שהועמד במקום נסתר, ואינו חייב להיות עטוף בדבר אחר; אפשר להניח חפץ מעבר לקיר ולומר שהוא צפון והצפנתיו מפניך, ואף שלעומד מן הצד השני הוא גלוי, מצדך הוא נסתר. נמצא שצרור הוא מכוסה בתוך משהו, וצפון הוא נסתר מעיניך בלבד.
ועוד יסוד: העוון מתאר את עיוות המחשבה - המזיד, שאדם כבר בנה אידיאולוגיה שלמה סביב העבירה שלו; ואילו חטא בא מתוך תאווה, והוא סימן לשגגה, שבאמת רציתי להתגבר ונכשלתי. לכן ביחס לעוון נאמר "צרור" - העוונות של אפרים צרורים בתוך מעשיהם, לפי שהעוון הוא עיוות הלב, מציאות פנימית שאינה נראית; אתה רואה רק את המעשים, אבל את רוע לבו ואת האידיאולוגיה שבנה סביב העבירה ואת ההסברים שיש לו מדוע ראוי לעבור אותה - כל זה מכוסה בפנים. "צְפוּנָה חַטָּאתוֹ" - גם החטאת, שהם העוונות בפועל, מוצפנת ונעשית בהסתר.
"חֶבְלֵי יוֹלֵדָה" - האומה שעל המשבר
חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ הוּא בֵן לֹא חָכָם כִּי עֵת לֹא יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים׃ (יג)
המלבי"ם מסביר שהנביא ממשיל את הצרות הבאות על ישראל לחבלי היולדת. חבלים - כאבי לידה, חבלים שלא נפלו בנעימים, אלא קשים ומרים. אך מאידך גיסא, ככל שהחבלים גדלים והצרות תוכפות והכאב מתגבר - יש בזה נחמה: הלידה בדרך. כל עוד הכאב קל אומרים ליולדת לטייל מעט ולנוח, יש עוד זמן; אבל כשמתחילים כאבים גדולים - יודעים שזה אוטוטו. ככל שהחבלים מתרבים, כן גדלה התקווה שסוף סוף ייוולד הוולד וייפסקו החבלים.
וכבר אמר ישעיהו במליצתו: "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". מרוב החבלים שהגיעה אליהם האומה נדמה כאילו הבנים שבבטן באו עד המשבר - היולדת יושבת על המשבר ונראה שהוולד עומד לצאת - אלא שאין ליולדת כוח ללדת. והרי בשביל ללדת חייבת היולדת להפעיל כוח ולהפעיל את שריריה; וכשאין כוח, הרי האישה עדיין הרה ואינה מצליחה להוציא ולדה. זו המציאות הקשה ביותר, שהחבלים הולכים ותוכפים, ובימים ההם היה הדבר מסתיים במיתת הוולד או במיתת היולדת. היום עושים ניתוח, אבל בזמנם אסור היה לפגוע באישה כדי להוציא את הוולד: כל עוד הוולד במעיה היה אפשר להורגו, אך משהוציא ראשו - אין דוחין נפש מפני נפש, שהרי אין דוחין נפש מפני נפש. ולפיכך פעמים רבות הייתה האישה מתה בלידתה. נמצא שהצירים התוכפים יש בהם סימן טוב, שאוטוטו ייוולד הוולד, אבל אם כוח אין ללידה - אוי ואבוי, סימן רע הוא שעוד מעט ימות כאן מישהו.
וכך מתאר המלבי"ם גם אצלנו: הגיע כבר הזמן שהאומה תצא מן המצר, הגיעה שעתו של עם נושע בה', אך ליולדת חסר הכוח לפלוט את העובר, להוליד את הגאולה. ומהו הכוח? התורה והמצוות. האומה הרוצה להביא את הגאולה צריכה כוח להביאה, והכוח הוא הזכויות - שנהיה ראויים והגונים.
וזהו "הוּא בֵן לֹא חָכָם": הוולד שבבטן אינו חכם, שאילו היה חכם היה יוצא החוצה. הגיעו העת והרגע של הלידה, והיה עליו לצאת ולעמוד בחוץ - "כִּי עֵת לֹא יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים". כאשר התינוק יוצא, האישה יושבת על המשבר ומוציאים את התינוק אל המשבר; והבן הזה היה צריך לצאת ולעמוד במשבר, אך נשאר בפנים. "הוא בן לא חכם" - לא עשה תשובה ולא הביא את הגאולה אל השלמתה.
ומהי הבעיה? "צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם" שבפסוק הקודם. המציאות היא שהם כמו הדם הצרור בבטן המלאה שאינו נותן לוולד לצאת. העוון והחטאת עדיין צפונים אצלם, ואינם מניחים להם לשוב בתשובה. וכשכך, הרי כאן אישה הרה וקרובה ללדת, תחיל ותזעק בחבליה - ולידה אין.
"מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם" - התוכנית שלא יצאה לפועל
מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי׃ (יד)
המלבי"ם מסביר שכאן מתאר הכתוב מה היה ראוי להיות באותה שעה של הלידה. אומר הקדוש ברוך הוא: אני חשבתי "מיד שאול אפדם" - חשבתי שיעשו תשובה; באו עליהם צרות, חבלי לידה, ועל ידיהן אפדה אותם ממלך אשור ואגאלם ממוות. "שאול" כאן הוא משל לגלות, ו"מוות" משל להרג שהרג בהם מלך אשור - היו שהלכו לשאול וגלו, והיו שנהרגו. חשבתי להציל אותם ממלך אשור, שלא ייהרגו ולא יגלו, ואז תהיה כאן לידה מחדש: הצרות שתחיל בהן היולדת יביאו אותה למחשבה מחודשת, לעשות מצוות ולשוב בתשובה, שלא יהיה עוד "צרור עוון אפרים" ו"צפונה חטאתו", שיתקן מעשיו - ואז לא תשב על המשבר אלא הוולד ייצא ותבוא הגאולה. אבל הם לא שבו בתשובה.
ועתה אומר ה': "אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת". המלבי"ם מסביר שיש כאן מטאפורה, כאילו הקדוש ברוך הוא מדבר עם המוות ועם השאול עצמם כדמויות. אומר לו: לא די שלא פדיתי אותם מידך, אלא אני אהיה עושה דברך - אני אהיה השליח שלך להמיתם, כמו שאמסרם בידך. "אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל" - אתה השאול, ויש לך קטב מרירי, והוא כידוע גז ארסי ורעיל שבו אתה מכלה את האנשים; אומר הקדוש ברוך הוא: אני אהיה השליח להביא להם את הקטב המרירי, והוא בחינת הגלות והמרירות הקשה והנוראה שם. נמצא: לא די שלא אפדה אותם, מפני שלא שבו בתשובה וזו סיבה שלא לפדותם, אלא עוד אכלה אותם במוות ואגלה אותם מן הארץ בהשגחה, ואף אסייע בדבר - שהקדוש ברוך הוא כביכול עזר בידו של אשור להגלות את ישראל.
"נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי" - נוחם מלשון "וינחם ה'", להתנחם, כלומר להתחרט. אומר המלבי"ם: הנוחם והחרטה הם תמיד הסיבה להשיב את הגזירה הרעה. יש גזירה רעה, וה' מתנחם עליה - "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" - והוא משיב את הגזירה ואינו מביאה. על ידי הנוחם החמה שבה; ומעניין שאלו אותיות קרובות, נוחם וחמה. כלומר, על ידי שהם מתנחמים על מעשיהם הרעים, מתנחם ה' על הרעה - מידה כנגד מידה: אנחנו ניחמנו על מעשינו, וה' ניחם על גזירתו. אבל עכשיו, היות והם אינם מתנחמים על מעשיהם הרעים, ממילא גם "נוחם יסתר מעיני" - גם אני איני מתנחם על הרצון לעשות להם רע.
"כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא"
כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמְדָּה׃ (טו)
הרד"ק מפרש "כי הוא" - אפרים, ו"יפריא" מלשון פריון וגידול, כמו שאמר יעקב על אפרים "וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם". אפרים, שהוא הסמל לשבטו של ירבעם שעשה את העגלים, היה ראוי להיות מפריא וגדל בין אחיו; אלא שמעשיו קלקלו אותו. עד שלא עשה את העגלים היה הולך וגדל, אך משעשה את העגלים - הדבר הקטין אותו, מיעט וגימד אותו, ולא היה הולך וגדל עוד.
רש"י מביא ביאור אחר על פי תרגום יונתן: "בנים עבדין מקלקלין סגיאו" - אלו הנקראים בנים הגדילו לעשות מעשים רעים. ולפי זה "אחים" הוא לשון דבר רע, כמו "אָח עֲשׂוּיָה לַבָּרָק" ו"אָח אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹת". ביטוי שאינו מוכר לנו, אך משמעו דבר רע; ו"בין אחים יפריא" היינו שהוא מרבה ופורה מעשים רעים, כשורש פורה ראש ולענה.
וביאור שלישי מביא הרד"ק: ירבעם הוא בן שהפריא את אחוותם של ישראל. עד אז היו ישראל באחווה, ממלכה אחת - מלכות בית דוד ומלכות שלמה; ובא ירבעם ופילג את הממלכה. "יפריא" מלשון פרא, כמו "פֶּרֶא אָדָם" - עד עכשיו היינו מאוחדים, ופתאום נעשה פרא; הלכה הממלכה ונתפלגה. אפרים הלך בין האחים המאוחדים ופיזר את אחדותם.
ועתה, משחטא - "יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה". הרד"ק מפרש שזה מלך אשור, והוא נמשל לקדים, שהקדים הוא רוח מזרחית - קדמה - ואשור מזרחית לארץ ישראל, והקדים הוא רוח קשה. ומדוע נאמר "רוח ה'"? לפי שכל דבר שרוצים לומר עליו שהוא גדול, מצרפים לו שם ה', כמו "הררי אל", "שלהבת יה", ורש"י מזכיר זאת בכמה מקומות; לומר לך שהיה זה משהו אדיר וענק. אף כאן "רוח ה'" היינו רוח אדירה וחזקה, ולזה נמשל מלך אשור הבא ברוח אדיר וחזק להגלותם. ועוד מוסיף הרד"ק על פי פנימיות הדברים: מה הביא אותו לבוא? שה' העיר את רוחו, כמו שכתוב "וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר". נמצא שזו באמת רוח ה' - לא רק שהוא בא במלוא אונו וכוחו כרוח אדירה, אלא שהוא בא מכוח רוח ה' שעוררה אותו להגלות את אפרים.
"מִמִּדְבָּר עֹלֶה" - אותה רוח עולה מן המדבר, שאשור הגיעו דרך המדבר. "וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ" - אפרים היה בתחילה כעץ על מים רבים, פורה וגדל וצומח, וכלשון הברכה "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" - עין היינו מעיין. עכשיו יבש מקורו וחרב מעיינו; וזה במשל, שהרוח החמה מייבשת את המעיין, כך תבוא רוח זו ותייבש את המקור ואת המעיין, תייבש את אפרים.
ביאור המלבי"ם: הנוחם פורה רק בין אחים
המלבי"ם מפרש ש"כי הוא בין אחים יפריא" מוסב על הנוחם שבסוף הפסוק הקודם: "נוחם יסתר מעיני" - לא תהיה אצלי נחמה ולא אנחם על הגזירה שגזרתי. ומדוע? לפי שהנוחם הזה אינו נושא פרי אלא בין אחים. מתי מתנחם הקדוש ברוך הוא על הרעה? כאשר הם אחים, כאשר הם מתחברים זה לזה.
וכך אכן היה בימי הושע בן אלה: כבר עזבו את העגלים, שהוא ביטלם, וביטל גם את הפרוזדאות - הגדרות והמשמרות שמנעו מהם לעלות לבית המקדש - ואף על פי כן לא עלו לרגל. אלא שעיקר הקפידה עליהם הייתה שהיו מפולגים ביניהם ושרויים במחלוקת, עד שהלכו והלשינו על הושע למלך אשור כדי שיגלה אותו ויתן להם מלך אחר שיאפשר להם עבודה זרה. נמצא שמה שאכל אותנו הוא המחלוקות מבפנים.
וזהו שנאמר: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" - כל עוד הם חבורים ומאוחדים, אפילו הם עובדי עצבים ועבודה זרה, הנח לו; ואין הכוונה שנמחל להם או שלא ישלמו מחיר, אלא שאין נפרעים מהם לעת עתה. אבל "חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ" - ברגע שיש מחלוקת פנימית, על אתר ה' נפרע. וזהו שאומר הנביא: מדוע אין הקדוש ברוך הוא מתנחם על גזירת הגלות? "כי הוא בין אחים יפריא" - ההתנחמות על הגזירה הרעה עולה ופורה ומתפתחת רק כאשר אתם אחים; וכאשר אינכם אחים, אין הנוחם פורה, וממילא הגזירה הרעה בוא תבוא.
וכן מובא בדברי הימים ב' פרק ל', שחזקיהו שלח שלוחים אל עשרת השבטים שישובו אל ה' ויגאלם, וכתוב שהם שחקו עליו; מקצתם נכנעו ובאו לירושלים, אבל רובם צחקו. הרי שכבר אז נחלקו לשתי כיתות. והיות שלא ניחמו על מעשיהם הרעים, אף ה' לא ניחם על הרעה.
ולכן "יבוא קדים" - זה מלך אשור הבא מצד מזרח מעבר הירדן ועולה דרך המדבר, "ויבש מקורו" - יחריב את ארץ ישראל שהיא מקורם של ישראל, "ויחרב מעיינו" - המעיין הנמשך מן המקור, הם ישראל היושבים בארץ, יתפזרו לארבע רוחות השמים ויתבטלו קיומם והצלחתם.
"הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמְדָּה" - לשון שיסוי היא תמיד ביטוי למי שאינו רק לוקח אלא גם הורס את הנשאר. זה ההבדל בין שוסים לבוזזים, כמו שהמלבי"ם מסביר כמה פעמים: הבוזז לוקח ביזה לעצמו, והשוסה הורס ומקלקל את כל מה שנשאר - מה שיכול לקחת הוא לוקח, ומה שאינו יכול או אינו רוצה לקחת הוא הורס. וזהו "וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד שֹׁסִים". אף כאן: הרוח הזאת, היינו מלך אשור, תשסה את כל האוצרות ואת כל כלי החמדה; ואם כן אין להם עוד תקווה, אלא יאבדו וידחו בעוונם. וכל זה מפני שאפרים לא היה מוכן לתקן מעשיו ולא רצה לשוב בתשובה.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מוכיח הנביא את אפרים על שורש חורבנו. תחילה מאסו במלכות שמים וביקשו מלך בשר ודם, ועל כך נאמר "אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי" - שמאותה בקשה השתלשלו פילוג המלכות ועבודת העגלים. ועדיין "צרור עוון אפרים צפונה חטאתו" - עוונם נעול בתוכם ואינם מוכנים לשוב. לכן הגיעו "חבלי יולדה" ואין כוח ללידה: האומה יושבת על משבר הגאולה, והבן אינו יוצא, שאין בידה זכויות. הקדוש ברוך הוא רצה לפדותם משאול וממוות, אך משלא שבו - "אהי דבריך מוות, אהי קטבך שאול", ואף הנוחם נסתר, לפי שהנוחם פורה רק "בין אחים", ואילו הם היו מפולגים ושרויים במחלוקת. ולכן באה רוח הקדים מאשור, וייבשה מקור ומעיין, ושיסתה אוצר כל כלי חמדה. הלקח ברור: אחדות ותשובה הם הכוח המוליד את הגאולה, ובהיעדרם - החבלים מתרבים והלידה מתעכבת.