פרק י"ג בספר הושע הוא המשך ישיר של הפרק הקודם. בסופו של פרק י"ב ראינו את הפסוק "הכעיס אפרים תמרורים ודמיו עליו יטוש וחרפתו ישיב לו אדוניו", והסברנו שהכוונה היא לכך שבני ישראל בעצמם הרגו את בית ירבעם ואת בית אחאב על שעבדו את הבעל - ואחר כך הלכו בעצמם ועבדו את הבעל. "וחרפתו ישיב לו אדוניו" - המלך הנרצח כביכול בא אליהם בקובלנה: אתם הרגתם אותי, והלכתם לעשות כמוני? נמצא שדם חינם שפכתם. הפרק שלפנינו ממשיך את אותה טענה עצמה.
כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת׃
המלבי"ם מבאר שגם פסוק זה הוא מכלל "חרפתו ישיב לו אדוניו" - המלך ההרוג ממשיך להשיב להם דברים. "אפרים" כאן הוא המלך, שהרי משבט אפרים יצאה המלוכה בשומרון. בשעה שאפרים דיבר לעבוד את העגלים, לא מתוך אמונה עשה זאת אלא מתוך "רתת" - מפחד ומרתיעה. וממה פחד? "נשא הוא בישראל" - מצד הנשיאות והמלכות שלו.
וזה עומק העניין: הממלכה התפלגה, ליהודה ובנימין מזה ולעשרת השבטים מזה. בית המקדש נמצא בנחלת יהודה ובנימין, ואם יעלה העם לרגל לחוג את החגים, יראו את ירבעם עומד ואת רחבעם בן שלמה יושב - שהרי רק למלכי בית דוד הותר לשבת בעזרה. יאמרו: הוא המלך האמיתי, וזה רק פיקציה. ועוד, מלך יהודה עשוי למשוך את לב העם אליו ולהשיב את הממלכה לידיו. לכן אמר ירבעם: אין לנו צורך בבית המקדש, יש לנו עבודה חדשה - עגלים. נמצא ש"כדבר אפרים רתת" - מתוך פחד לנשיאותו דיבר לעבוד עבודה זרה.
ואף על פי שעשה זאת מחמת רתת ופחד, מה היה סופו? "ויאשם בבעל וימות" - הדבר עלה לו ביוקר, הקדוש ברוך הוא גזר שלא יישאר לבית ירבעם שם ושארית, והדבר היה לו לאשמה והעם המיתו אותו.
רש"י מפרש את הפסוק בכיוון אחר לגמרי: מדובר בתוכחה שהוכיח ירבעם בן נבט את שלמה המלך על בניין המילוא. כאשר דיבר כנגדו, דיבר דברים קשים ברעדה - שהרי שלמה היה מלך גדול, ולא פשוט היה לדבר כנגדו, ובוודאי לא להוכיחו. "כדבר אפרים רתת" - כשדיבר ירבעם משבט אפרים ברתת דברים קשים כנגד שלמה, "נשא הוא בישראל" - בזכות זה זכה להתנשא ולקבל את המלכות, שכן ראו בו כולם אדם בעל כוח והשפעה, שמסוגל לעמוד ולהוכיח את שלמה המלך. "ויאשם בבעל וימות" - ולבסוף הלך בעצמו ועבד עבודה זרה, ובעקבות זה איבד את המלוכה ומת, ונכרת בית ירבעם ונכרת בית אחאב.
הרד"ק מפרש בדרך שלישית: בתחילה, קודם שחטא אפרים, היה מוראו על כל העמים אשר סביבותיו. היו נחשבים לאומה חשובה ועוצמתית, וכל מי שהיה מדבר על אפרים - היה אוחז בו רתת, היה רועד. וזה כמו שנאמר עליו שהיה רם וגדול בשבטי ישראל ו"זרעו יהיה מלא הגויים". "נשא הוא בישראל" - נשא ראשו בישראל. ועם כל זה, "ויאשם בבעל וימות" - כשאשם בבעל ניגף לפני אויביו, ונחשב כאילו מת.
מכאן נלמד כלל בפרשנות, ונראה אותו הרבה בפרק זה: כאשר הפסוק גלוי ומבואר, אין הרבה מה לפרש, שהרי הפשט נמצא בפנים. אבל כאשר הפסוק סתום - ו"כדבר אפרים רתת" הוא ביטוי סתום - רבים בו הפירושים, וכל אחד הולך בכיוון אחר לגמרי. רש"י לקח את זה על ירבעם שדיבר נגד שלמה, הרד"ק על מי שהיה מדבר על אפרים ורועד מפני גדולתו, והמלבי"ם על ירבעם שעשה את העגלים מפחד שיאבד את המלוכה. ויש עוד ביאורים, אך אנו לומדים בעיקר עם רש"י, רד"ק ומלבי"ם.
וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן׃
המלבי"ם ממשיך בקול המלך ההרוג: אחרי שרצחתם אותי בעבור העניין הזה, איך אתם ממשיכים לחטוא? ואדרבה, חטאכם עתה גדול מחטא המלך בחייו. שהרי כשהמלך היה חי, הוא הוא שהכריח לעבוד עבודה זרה, הוא נתן את ההוראה. אבל עכשיו אתם עושים זאת מעצמכם. עד עכשיו העבודה הזרה נעשתה מן המלך - ועתה "יעשו להם", הם בעצמם עושים. עד עכשיו המסכה לא הייתה מכספם אלא מכסף המלך - ועתה "מכספם". עד עכשיו לא הייתה מתבונתם ושכלם - ועתה "כתבונם", לפי הבנתם. נמצא שחטאם גדול הרבה יותר, כי אז עבדו עבודה זרה מאימת המלך, והיום נעשו עצמאיים.
"עצבים מעשה חרשים כולה" - הפסל נעשה במלאכת חרש וחושב עד שכביכול יש לו פה לדבר, והעצבים עצמם מוכיחים את העם הבא לנשקם: "זובחי אדם עגלים ישקון" - אתם ששחטתם בן אדם, שרצחתם את המלך על שעבד אלילים, שהרגתם את ירבעם ואת אחאב על שדבקו בבעל - אתם בעצמכם באים לנשק את העגלים? אם כן מתברר למפרע שהרצח שלכם לא היה מתוך קנאות לשם, אלא רצח שפל, וזבחתם אדם בחינם. זו טענת המלך ההרוג כלפי הורגיו: איך רצחתם אותי על כך, בשעה שאתם עצמכם קלקלתם אחר כך הרבה יותר.
רש"י מפרש "ועתה" - בית יהוא, שראו בעיניהם כיצד ירבעם דיבר נגד שלמה ונעשה נשיא, ואחר כך עבד עבודה זרה ואיבד את הכל - ואף על פי כן הוסיפו לחטוא. "כתבונם" מפרש רש"י כתבניתם, כלומר הייתה להם תבנית וצורה מסוימת שלפיה עשו את המסכה (שלא כפירוש "לפי הבנתם" שראינו במלבי"ם). ועל "זובחי אדם עגלים ישקון" מביא רש"י את הגמרא בסנהדרין: עובדי המולך היו אומרים לישראל שיזבחו את ילדיהם לעבודה זרה, ומי שזכה והקריב את בנו - יזכה לנשק את העגל, שהרי דורון חביב הקריב לו. מי שזבח אדם - זוכה לנשק את העגל, ומי שלא, אינו זוכה בזכות הזאת.
הרד"ק מבאר "ועתה יוסיפו לחטוא" - עכשיו כשמלך ירבעם הוסיפו לחטוא. מדוע? כי בימי השופטים אמנם עבדו את הבעלים, אבל היה זה ברצוא ושוב: עמד שופט והחזירם בתשובה, ותשקוט הארץ ארבעים שנה, וחוזר חלילה כגלגל. ואילו עכשיו עקרו לחלוטין את עבודת השם מכל וכל: אסרו לעלות לירושלים, אסרו לעלות לבית המקדש, ועשו להם את העגלים כתחליף, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". עד עכשיו היה החטא ברצוא ושוב, וכעת הם מקובעים בחטא.
עוד שואל הרד"ק: מדוע נאמר "מכספם", והלא העגל היה של זהב? אלא הכוונה שכל אחד ואחד נתן מכספו כדי לקנות זהב ולעשות את העגל. "כתבונם" - או כמו שהתבוננו באיזו צורה לעשותו והסכימו עליה, או כתרגום יונתן: כתבניתם, כפירוש רש"י. "מעשה חרשים כולה" - אין בו שום דבר רוחני, כולו מעשה נגר או צורף, מעשה מגושם לחלוטין, כמו שכתוב "כל רוח אין בקרבו". "להם הם אומרים" - בעבורם אומרים כוהני הבעל לבאים לזבוח: מי רוצה לזבוח לעגל? "עגלים ישקון" - אין עבודת העגל שלמה עד שתנשק לו, לא די לזבוח לו אלא צריך גם לנשק לו, כמו שכתוב "וכל הפה אשר לא נשק לו"; רואים שדרכם הייתה לנשק לעבודה זרה.
מפורסם הדבר שהמגיד מקלם הוזמן למסור דרשה בישיבת חכמי לובלין, כעשר שנים לפני השואה, ודיבר שם על גרמניה. אמר להם: דעו לכם שבמקום הזה עוד עתידים לשחוט אנשים כמו עגלים - בלי שום נקיפות מצפון, כשם שאדם לוקח עגל או תרנגולת למשחטה. אמרו לו: כבוד הרב, מה הוא מדבר? גרמניה היא מדינה נאורה ומשכילה, ערש התרבות! אמר להם: דבר אחד אני יודע - אני יודע פסוק. והפסוק אומר "זובחי אדם עגלים ישקון". אדם שמסוגל להגיע לעיוות כזה, לנשק עגל, לא תהיה לו שום בעיה לשחוט בן אדם. עיוותו המוסרי כה גדול, שמי שמסוגל להעלות עגל לדרגת אדם ולנשקו - מסוגל להוריד בן אדם לדרגת עגל ולשחטו. וכשתמהו עליו, אמר שראה אישה גרמנייה נוטלת את כלבה ומנשקת אותו, ואמר: מדינה שדבר כזה מצוי בה - אנשיה יהיו מסוגלים גם לשחוט בני אדם.
וכידוע ומפורסם, לאחד מראשי הנאצים היה כלב שקרא לו "מענטש" - כלומר "אדם" - ואותו כלב היה משסה ביהודים. הוא היה מסוגל לקחת בהמה ולהעלותה לדרגת אדם, ולכן לא הייתה לו בעיה להוריד את היהודי לדרגת בהמה ואף פחות מן הכלב, ולמסור יהודים לכלב לאכילה. כאשר אדם מעוות בתפיסתו, הוא יכול להגיע לעיוותים נוראים וקשים.
עניין זה הארכנו בו בעבר, ואין זה הנושא כאן, אך אפשר לראותו גם בימינו. לכאורה אפשר היה ללמד זכות על תנועות השמאל ולומר שהם אנשים מלאי חמלה, שאינם יכולים לסבול אפילו סבלו של פלסטיני, ורואים בהם רחמנים על כל יציר נברא. אך בזמן ההתנתקות פתחו מרכזים לקליטת כלבים שהושלכו על ידי המתנחלים שלא היה להם לאן לקחתם, וכששאלו אותם: הרי יש כאן אנשים שאין מי שיקלוט אותם, ענו שזו בעייתם שהלכו לגור שם. זהו בדיוק "זובחי אדם עגלים ישקון": מי שמסוגל לנשק כלב ועגל ולהעלותו למדרגת אדם - אמץ כלב - לא יאמץ מתנחל, שהרי מבחינתו הוא גרוע ממין זואולוגי. וכבר היה פרופסור אחד, ארנן שמו, שאמר שהפלסטינים צריכים לטווח את טיליהם אל ההתנחלויות ולא לעבר מדינת ישראל - דמם כבר הותר בעיניו.
אין בזה חוכמות: כאשר אדם מעוות בתפיסתו, ומסוגל להתייחס לגוי או למחבל ביחס הומניטרי מלא חמלה - בהכרח יבוא הדבר על חשבון שומרי המצוות, אנשי הימין, החרדים, אחיו שלו. ומכאן הביטויים הקשים ביותר שאפשר לשמוע כנגד שומרי מצוות ומתנחלים, עד כדי אמירתו של אורי אבנרי שצריך לשרוף אותם עם הזקנים - ואילו עם חיזבאללה צריך להידבר ולבדוק היכן כשלנו שלא נתנו להם מספיק. רואים שהעניין סיסטמטי: כאשר אתה מעוות, אין עיוות חלקי; העיוות הוא עיוות מלא.
לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה׃
המלבי"ם מבאר שיש כאן שני שלבים. תחילה הקדוש ברוך הוא מונע מהם את הטובה ואת הברכה, והם דומים לענן בוקר שמביא גשמי ברכה ומיד כלה והולך לו ונעלם; וכן "כטל משכים הולך" - אף אם קיבלת משהו בהשכמה, לא יאריך זמן אלא בבוקר חלף והלך לו. ואחר כך יביא עליהם רעה בפועל ויגלה אותם: "כמוץ יסוער מגורן" - המוץ הוא קליפת החיטה שרוח סערה נושאת אותה מן הגורן והדגן נשאר, ובתחילה יגלה המוץ, שהם הרשעים, והטובים יישארו. ולבסוף "וכעשן מארובה" - כשם שהעשן נישא כולו מן הארובה והכל נשרף, כך יגלו לחלוטין.
וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי׃
רש"י מפרש: "ואנוכי ה' אלוהיך" - ולא היה לך למרוד בי, וראויים הם לכיליון. שהרי אנוכי ה' אלוהיך מאשר הוצאתיך מארץ מצרים, וקיבלתם אותי לאלוה, ומן הראוי היה ש"אלוהים זולתי לא תדע" - שלא תעבוד שום אלוה מבלעדיי, שהרי "מושיע אין בלתי" - את מי תלך לעבוד? מי יושיע אותך חוץ ממני?
המלבי"ם מקשר זאת לטענתם שראינו לעיל, שאין הקדוש ברוך הוא משגיח עליהם בעצמו. טענתם הייתה: הרי גם ביציאת מצרים משה רבנו הנהיג אותנו, "ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים" - כלומר היינו מונהגים על ידי אמצעי. אם כן מה הבעיה בעגלים? גם עכשיו שמנו לנו אמצעי במקום הנביא, שיהיו העגלים מקבלי השפע. על כך עונה להם הקדוש ברוך הוא: "אנוכי ה' אלוהיך מארץ מצרים" - משם אני הוצאתי אתכם בלא אמצעי. "ואלוהים זולתי לא תדע" - לא היה שם אלוה אחר ולא אלוה שני לי. "ומושיע אין בלתי" - לא היה שם שליח מאיתי להושיע, אלא הושעתי אתכם בעצמי, בלי שום אמצעי: אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח. ואם כן איך אתם טוענים שגאלתי אתכם על ידי כוח אחר?
וזו הסיבה שכבר הזכרנו, שבהגדה של פסח אין שמו של משה מופיע - כדי להדגיש בפנינו שהגאולה הייתה רק מאיתו יתברך, שלא תבוא ותאמר שנעשתה על ידי כוחות אחרים.
אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת׃
גם במדבר, לאחר שהוצאתי אותך ממצרים, "אני ידעתיך". לשון "ידיעה" בתנ"ך היא תמיד לשון חיבור, כמו "וידע אדם את חוה אשתו". כלומר: ליוויתי אתכם בהשגחה מלאה למלא את כל מחסורכם בארץ תלאובות - במציאות שבה לא שייך היה כלל שתתקיימו אלא בניסים מתמידים: נס הבאר, עמוד הענן שליווה אותם, והמן.
מהי "תלאובות"? רש"י אומר שאין לו דמיון. וכאן ראוי להסביר את דרך הפרשנות: כל מילה בתנ"ך שאנו רוצים להבין, אנו מחפשים לה "אח במקרא", כלומר דוגמה. אם איני יודע מה פירוש "לטוס", ואני מוצא במקום אחר "ויעף ויטוס", אני מבין שטיסה קשורה לעפיפה. זו דרך הקונקורדנציה: מחפשים פסוקים שבהם מופיעה המילה או הטייתה, ומהם מבינים את משמעותה כאן. הקושי הגדול הוא במילים שאין להן אח במקרא - "אין לו אח", "אין לו רע", "אין לו דמיון" - הכל היינו הך: אין מילה דומה לה במקרא שממנה אפשר להקיש.
וכשמגיעים לקושי כזה, מפרקים את המילה ומחפשים מהיכן נובע שורשה. וכאן בדיוק נחלקים הפרשנים: זה אומר שהיא דומה לשורש פלוני וזה אומר לשורש אלמוני, ולפעמים יש במילה מרכיבים משני השורשים גם יחד, ומכאן נולדת המחלוקת בפירושה. "תלאובות" מורכבת משתי מילים: "תל" ו"אווה" - מלשון תאווה, שיכולה לבוא באל"ף או בוי"ו, כמו "לא יאבה ה' סלוח לו", וכמו "לא אבה יבמי", ו"אביון" נקרא כך על שם שמתאווה לכל דבר. לכן מחבר רש"י ואומר: "תל שאווין בו כל טובה ואין מוצאים" - מקום שמתאווים בו לכל טובה ואינם מוצאים, והוא המדבר.
ושימו לב לכלל נוסף: תמיד ננסה להבין מתוך הפסוק עצמו. אם יש מקורות אחרים - מצוין; ואם לא - נבין לפי העניין. דרך הפסוק לכפול את הדבר במילים שונות (אף שהמלבי"ם מלמד שלעולם אין זה אותו דבר ממש אלא תמיד נוספת משמעות), ועדיין זה נותן כיוון: מכיוון שנאמר "ידעתיך במדבר" לצד "בארץ תלאובות", אני מבין שתלאובות עניינה מדבר - מקום שאתה מתאווה בו לאוכל, למים, לבגדים ולכל דבר, ואינך מוצא שם כלום.
כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי׃
לאחר שהבאתי אותם מן המדבר אל ארץ מושב, אל הארץ הקדושה, מצאו מרעה - "כמרעיתם וישבעו". ומתוך השובע, "וישמן ישורון ויבעט": "שבעו וירם לבם", התרומם לבם, וכמו שכתוב "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך" - "על כן שכחוני". מתוך רום הלב באה שכחת השם.
וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר׃
אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם׃
המלבי"ם מדגיש כאן נקודה חשובה: הם שכחו את טובת האלוקים וכפרו בטובותיו, אך את הרעה שבאה עליהם הם מייחסים לו - הקדוש ברוך הוא נדמה להם כחיה טורפת: שחל, נמר, דוב, לביא. וכבר הזכרנו זאת בעבר: כשהיה להם טוב ייחסו זאת לבעל, לעגלים ולעבודה זרה, וכשהיה להם רע אמרו "זה מאת השם".
וכך נוהגים אנשים גם היום. כשקורה לו משהו טוב אומר: הייתה סייעתא דשמיא - כלומר אני עשיתי, והשם קצת עזר. וכשקורה לו משהו רע: הכל משמיים, הכל משמיים - שם אינו שותף כלל. את הטובות אני מביא והשם מסייע, ואת הרעות שמיים מביאים. ואילו בנביא כתוב הפוך: "תייסרך רעתך" - הרעה שנפרעת ממך היא הרעה שאתה עשית, והיא המייסרת אותך, ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" אלא הכל ממעשה האדם.
ומדוע נמשל דווקא לארבע חיות אלה - שחל, נמר, דוב ולביא? מבאר המלבי"ם שהן כנגד ארבע המלכויות שהשחיתו אותם. השחל הוא מלכות בבל ואשור, שדניאל ראה אותה בתחילה כאריה. הנמר הוא מלכות יוון - "כנמר על דרך אשור", שהוא בא אל דרך ארץ ישראל ולא הגלה אותם מארצם אלא שקד על עריהם. "אפגשם כדוב שכול" - זו החיה השנייה שראה דניאל, "דמיה לדוב", מלכות מדי, ו"אקרע סגור לבם" היה בימי המן, שאז פתחו את לבם ועשו תשובה. "ואוכלם שם כלביא" - זו גלות אדום, החיה הרביעית שנאמר עליה "אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה": אכלה והדקה עד דק, והנשאר רמסה ברגליה - שלא הותירה מאומה.
ומכאן התשובה לטענתם: נדמה להם שאני הוא הטורף אותם, אך טעות בידם - "חית השדה תבקעם". אני רק הסתרתי פניי מהם, והמבקע אותם הוא חית השדה, וזאת משום שעזבו את דרך השם. נמצא שאין הקדוש ברוך הוא מביא את הרעה אלא רק את הטוב; ואם באה רעה, הרי זה מפני שאתה עזבת את השם והסתרת פניך ממנו, וממילא גם הוא מסתיר פניו ממך, וכל הצרות באות מאליהן בעקבות הרעות שעשית. לבוא ולומר שזה ממני - זהו עיוות המציאות.
עוד מלמדנו המלבי"ם שיש כאן הדרגה. בתחילה - "כנמר על דרך אשור": הוא אורב על הדרך ומביט למרחוק. "אשור" כאן אינו שם המדינה, שכן רש"י כבר עמד על כך שכשנזכרת אשור כמדינה בא דגש בשי"ן, וכאן אין דגש, ולכן פירושו מלשון ראייה - "אראה", כמו "אשורנו ולא קרוב", וכמו "בנות צעדה עלי שור", שהוא החומה הגבוהה שממנה מביטים למרחוק. כלומר כנמר העומד ורואה על הדרך, מתבונן ואורב ללכוד את העובר. השלב הבא - "אפגשם כדוב שכול", כבר פוגש בהם ממש. אחר כך - "ואוכלם שם כלביא", כבר אוכלם שם בעריהם. ולבסוף - "חית השדה תבקעם", שהוא מחלק את הטרף לשאר החיות.
ומהו "דוב שכול"? רש"י מפרש "שכול" כמו "שוקל", על משקל "חנון ורחום", מלשון "משכל" - הורג בנים, כמו "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך". ולפי זה אין הכוונה שהדוב עצמו שכול, אלא שהדוב יהרוג את בניהם. הרד"ק לעומתו מפרש כפשוטו, כלשון שאנו משתמשים בה היום: דוב ששכלו את בניו הוא המסוכן ביותר, מר נפש, ואם ימצא אדם או בהמה יחסלם במהירות.
ושואל הרד"ק: למה דווקא דוב שכול, ולא נמר שכול או אריה שכול? אלא שאומרים על הדובה שכשהיא יולדת, יוצא הוולד כחתיכות בשר, מכוסה כולו בשליה עבה מאוד. והדובה מלחכת את השליה וחותכת מעט מעט, שלא תזיק לוולד, ויגעה בזה מאוד עד שמעבירה את כל הבשר והוולד יוצא. ומתוך שטרחה בו הרבה, מרת נפשה גדולה יותר כשהורגים אותו. לכן נקט הנביא דווקא דוב שכול.
שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי בִי בְעֶזְרֶךָ׃
המלבי"ם מבאר: מה שאתה מושחת על ידי חיתו שדי - כשחל, כנמר, כדוב שכול, כלביא ו"חית השדה תבקעם" - אין זה ממני. אתם טוענים שהשם עושה לנו רעה, ואומר להם השם: לא אני עשיתי זאת, "שיחתך ישראל" - אתה משחית את דרכיך, וזה מה שמשחית אותך ומביא עליך את הרעות.
ומהו "כי בי בעזרך"? אומר הקדוש ברוך הוא: מה שנדמה לך שההשחתה באה ממני - דע מהיכן הדבר נובע: מפני שעד היום הייתי בעזרך והשפעתי עליך טובה. ולכן ברגע שאני מסלק את טובתי, מיד באות כל הצרות, ואתה אומר "השם עשה לי רעה". אבל האמת היא שלא עשיתי לך רעה, אלא שעד היום עשיתי לך טובה, ובשלב מסוים הפסקתי אותה. נמצא שהרעה באה בגללך, וכל מה שהיה לך עד היום היה טוב משום שאני פעלתי להיטיב לך; ומשאיני מתכוון להמשיך בכך, באה ההשחתה באשמתך.
בפרק זה ממשיך הנביא את טענת המלך ההרוג כלפי הורגיו: ירבעם העמיד את העגלים מתוך רתת ופחד על מלכותו ומת על כך, ואילו העם, שרצח את מלכיו בשם הקנאות לשם, הוסיף לחטוא מעצמו ומכספו וכתבונו - ובכך הפך את רציחתו לשפיכות דמים בחינם: "זובחי אדם עגלים ישקון". ומשם והלאה מונה הנביא את חסדי השם - היציאה ממצרים בלא שום אמצעי, ההשגחה בארץ תלאובות, והשובע בארץ הטובה שהוליד רום לב ושכחה - ומעמיד את האמת על מכונה: החיות הטורפות הן ארבע המלכויות, והקדוש ברוך הוא רק מסתיר פניו. "שיחתך ישראל כי בי בעזרך" - הטוב כולו בא ממנו יתברך, והרעה אינה אלא פרי מעשיו של האדם עצמו.