פתיחה
בחלק זה של הפרק עוברת הנבואה מן ההאשמה שבבין אדם למקום אל ההאשמה שבבין אדם לחברו. בפתיחת הפרק נאמר "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל", ועד כה התבאר ה"כחש" - הכפירה בהשגחה הפרטית ועבודת שרי המערכה, כלומר עבודת גרמי השמים. מכאן ואילך מתבאר החלק השני של הפסוק: "וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל" - חטאי ההונאה והעושק שבין אדם לחברו. ומכאן ואילך מתגלגלת הנבואה אל תשובותיו המחוצפות של אפרים, אל חסדי ה' שנשכחו, ואל הפורענות הבאה בעקבותיהם.
"כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה" - הסוחר הרמאי
כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב׃
כל המפרשים מסבירים ש"כנען" כאן פירושו סוחר. וכן "וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי" - נתנה לסוחר. לפי שדרכם של הכנענים היתה לעסוק במסחר, נקראו על שמם כל הסוחרים כנענים, אף אם ישראלים הם.
המלבי"ם מבאר: הנה כמו אותו סוחר כנעני האוחז בידו מאזני מרמה, ומדוע הוא אוחז בהן? מפני ש"לַעֲשֹׁק אָהֵב" - הוא אוהב את העושק, ולכן מאזניו עשויות ברמאות, אינן מכוילות ואינן מכוונות, אלא מכוונות תמיד להביא את הקונה לידי הפסד. כך בדיוק מנהגם של ישראל בעניינים שבין אדם לחברו: הם חוטאים בהם כאותו סוחר כנעני שאוהב לעשוק.
"אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי" - שטר החוב של ירבעם
וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כׇּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֺן אֲשֶׁר חֵטְא׃
רש"י פותח במדרש אגדה שהיה דורש רבי שמעון: "מצאתי און לי" - מצאתי לי שטר חוב שיש לי מלכות על ישראל. "און" הוא לשון שטר, כלשון המשנה והגמרא "כותבים עליו אונו". כלומר ירבעם בן נבט, כשבא ומלך על ישראל, טען שיש לו זכויות עליהם ושטר חוב המוכיח שהם שייכים לו. ומהו השטר? הרי כאשר הגיעו השבטים אל יוסף נאמר "וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים". אני יוסף, אני שבט אפרים, ושאר השבטים עבדים הם לאבא, ליוסף. נמצא שיש לי ממשלה עליהם ויש לי זכות בממונם, שהרי אבי קנה אותם לעבדים ואני ירשתי אותם. ומשום כך "עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי".
ולפי דרך זו ממשיך הכתוב: "לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֺן אֲשֶׁר חֵטְא" - אין בי חטא אם אני נוטל אותם לעבדים, שהרי כל אשר לעבד שייך לאדונו, וכל מה ששייך להם שייך לי.
ועל כך משיב לו הקדוש ברוך הוא בפסוק הבא: "וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אמר לו הקב"ה: את "הננו לך לעבדים" לא שכחת, אבל את "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" שבעשרת הדיברות שכחת? הלכת והעמדת שני עגלים, אחד בבית אל ואחד בדן! את שטר החוב שהם מגיעים לך לעבדים לא שכחת, ואילו את אנוכי ה' אלוהיך שכחת במקרה, והקמת לך עגלים?
פשוטו של מקרא - העושר שבא מן העושק
מדרש נאה הוא, אך יש לשים לב שמדרש הוא, ופשוטו של מקרא אינו מדבר בזה. ובואו נבין במה מדבר הפשט. אומר אפרים, כלומר עשרת השבטים: "מָצָאתִי אוֹן לִי" - על ידי עושק, על ידי מאזני מרמה, כמו שראינו לעיל "כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב".
ועל כך אומר ה': "וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" אשר הוצאתיך מארץ מצרים - שם במצרים הבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור. אני הוא היודע ואני הוא הנפרע ממי שמעמיד מאזני מרמה וממי שטומן משקלותיו במלח כדי לרמות. שהרי מאזני מרמה דרכם להיות בהסתר: אדם אינו יודע שמרמים אותו, שאם ידע לא יקנה עוד וגם יתבע אותך לדין. לכן הדרך היא שאתה מאחז את עיני הקונה והוא בטוח שאתה נוהג בצדק. מה היו עושים? טומנים את המשקולות במלח, והמלח אוכל מהן ונחסר מהן מעט שאינו ניכר, וכשהוא מניח משקולת של קילו - היא כבר תשע מאות וחמישים גרם. עשרים איש קנו היום, הרווחתי קילו. וזה נקרא מאזני מרמה.
אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה חושב שאיש אינו יודע ואיש אינו מכיר במעשיך. "אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי" - יש לי הון וכוח ועושר, ומהיכן? מן העושק של מאזני המרמה. אך הרי "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ושכחת שאני ידעתי במצרים להבחין בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור. את הסובבים אותך אולי תוכל לרמות, אך לא את קודשא בריך הוא.
ועוד אומר לו הקב"ה: אתה אומר לעצמך "עשרתי מצאתי און לי", והרי טוב יותר היה לך לומר בלבך "כל ממוני אין בו די לכפר חטאותיי". זה היה הרבה יותר טוב, ולפחות היית מוצא סיבות לחזור בתשובה. זהו "כׇּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֺן אֲשֶׁר חֵטְא" - כל יגיעי לא יהיה בהם די לכפר על העוון והחטאים שחטאתי.
וכך מתרגם יונתן שהנביא אומר להם: "כל עותריכון לא יתקיים לכון ביום תשלומת חוביכון" - כל עושרכם לא יתקיים לכם ביום שיושלם עוונכם, כלומר לא יהיה בו די לכפר על מעשיכם. ולכאורה מלשון התרגום יותר משתמע שהעושר עצמו לא יתקיים, שעשה עושר ובחצי ימיו יעזבנו. אך ייתכן שרש"י לומד "יתקיים לכון" כמו "יעמוד לכם": אין הכוונה שלא יהיה בעושר קיום, אלא שהעושר לא יעמוד לך להגן עליך ולהציל אותך ביום שבו אפקוד עליך את חטאיך. ולפי זה "לא ימצאו" פירושו לא יספיקו, כלשון "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם" - שהכוונה יספיק להם. כלומר: טוב יותר היה לו אמרת לעצמך - כל ממוני לא יספיק לי לכפר על העוונות והחטאים שעשיתי.
הרד"ק: גאוות "כוחי ועוצם ידי"
הרד"ק מסביר שיש כאן תביעה כלפי אפרים. "וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי" - זהו ההיפך הגמור מ"וְקַוֵּה אֶל אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד", שאדם צריך תמיד לקוות לה' ולדעת שהכל ממנו. ואילו אפרים בא בדרך גאווה ואומר: אני העשרתי, אני מצאתי און לי, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ושוכח ש"הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", וכמו שכתוב "וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ". "עשרתי" - מעצמי נהייתי עשיר.
ואת "מָצָאתִי אוֹן" מפרש הרד"ק בשתי צורות: או "און" כפשוטו - כוח, שהרי כסף הוא כוח; או "און" כמו "הון", שהאל"ף והה"א מתחלפות, כלומר מצאתי לי ממון רב. ובין כך ובין כך הוא שוכח שהכל מאתו יתברך, וסבור שהכל ממנו.
ועוד רעה נוספת יש כאן, אומר הרד"ק: הוא עושק ואומר "כׇּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֺן אֲשֶׁר חֵטְא" - כל מה שעשיתי אין בו ממון של עוון וחטא, הכל כשר והכל לגיטימי. אינו מרגיש כלל שיש כאן ממון הבא בגזלה ובחטא. ואם תאמר שהיה כאן עוון, יאמר לך שזה רק חטא בלבד. וההבדל שבין עוון לחטא: עוון הוא במזיד וחטא הוא בשגגה. כלומר, גם אם נדבק בי משהו - היה זה בלי כוונה ומבלי ידיעתי.
המלבי"ם: "זה מסחר" - כשהעושק הופך לאידיאולוגיה
המלבי"ם מסביר שאפרים משיב כאן על טענת הקב"ה "כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב". בא אפרים וטוען: ריבונו של עולם, אינני עושק, זה מסחר! כך הם תנאי המסחר, מה לעשות. מי שהולך ישר מגיע לבית הקברות, צריך קצת לדעת להתגמש, צריך לדעת להחליק עניינים - וכל מיני ביטויים מכובסים שמשמעותם הפשוטה גזל ועושק ורמאות. אבל הכל מחליקים בשם הפרנסה: צריך להתפרנס, צריך לדעת להסתדר.
והוא אומר: אמנם עשרתי ומצאתי און לי, יש לי שיטות איך להרוויח במסחר, ואף שהיו לי מאזני מרמה - אין זה חטא. שהרי לא השגתי זאת בגניבה אלא בדרך של מסחר, ובמסחר יש "קומבינות". "כׇּל יְגִיעַי" - כיוון שהגעתי לזה ביגיעי, "לֹא יִמְצְאוּ לִי" בזה "עָוֺן אֲשֶׁר חֵטְא".
ומהו ההבדל בין עוון לחטא לדעת המלבי"ם? עוון הוא עיוות השכל - כשאדם מצא לעצמו היתר ועשה מזה אידיאולוגיה, זה נקרא עוון, וזה כבר מזיד, שהרי לדעתו כך צריך לעשות. חטא, לעומת זאת, בא בדרך כלל מחמת תאווה ובשגגה, שגם התאווה היא סוג של שגגה. ואפרים אומר: לא יימצא בי לא עוון ולא חטא. ולפי המלבי"ם כוונת דבריו: אפילו יהיה זה עוון לפי התורה, אין זה חטא מצד עצמו, כיוון שבא בדרך יגיעה. "לא ימצאו לי עוון אשר חטא" - לא יימצא לי עוון שיש בו חטא מצד עצמו, שהרי העוון הזה הוא רק מצד התורה, אבל מצד בני אדם אלו דרכי המסחר, כך סוחרים וכך היא הדרך.
"עוֹד אוֹשִׁיבְךָ בׇאֳהָלִים" - החזרה לעוני או ההבטחה הטובה
וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בׇאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד׃
המלבי"ם מבאר שהקב"ה משיב לאפרים: הרי "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ודווקא בהלכות ריבית ובהלכות משקלות נזכרה יציאת מצרים. ומדוע? כי במצרים היו במצב של עניות: לא היו מלווים בריבית, שהרי מי שעני אין לו כסף להלוות; ולא היו בידם מאזני מרמה, שהרי מי שעני ואינו סוחר אין לו דרך לרמות. לכן אומר להם: זכרו את יום צאתכם מארץ מצרים - אם תלווה בריבית ואם תונה במשקל, אחזיר אותך למצבך במצרים. במצרים לא לקחת ריבית ולא הונית במשקל, מפני עניות גדולה. וכי אתה רוצה לחזור למציאות ההיא?
ולכן: אם תמשיך לשקול במאזני מרמה - "עוֹד אוֹשִׁיבְךָ בׇאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד", אחזיר אותך להיות עני יושב אוהלים, ללא בית וללא מגורים, כמו שהיית בימי צאתך מארץ מצרים. נמצא שטוב לך לנהוג ביושר כדי שלא אחזיר אותך למצב ההוא. ועוד הסבר אומר המלבי"ם: "כימי מועד" - שתהיו שובתים מענייני מקנה וקניין כדרך ששובתים מן המסחר בימי המועדים והימים טובים. אחזיר אותך לעניות כימי מועד, שלא תוכל לעשות מסחר, כשם שבימי מועד אין סוחר.
ואילו לפי רש"י הפסוק הזה הוא נבואה טובה: "עוד אושיבך באוהלים" - אחרית מתוכך את סוחרי המרמה, ואושיב אותך באוהלים, כלומר אעמיד מתוכך תלמידי חכמים העוסקים בתורה. וכמו שדרשו "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" - שימית עצמו באוהלה של תורה. אומר ה': אני ה' שהעליתיך מארץ מצרים, ואני מבטיח לך הבטחה טובה - עוד אושיבך באוהלים, אסלק מתוכך את סוחרי המרמה, ויהיו ממך תלמידי חכמים הגדלים בתורה.
והרד"ק מוצא כאן אף הוא תביעה כנגד אפרים: איך אתה מעז להמרות את פי אחרי כל הטובות שעשיתי לך? ולפי הרד"ק כל הפסוקים הבאים מתבארים על פי קו זה - שה' מזכיר להם את הטובות והחסדים שגמל עמהם, וממילא גדלה הקובלנה: איך אחרי כל החסדים הללו הרעותם, ואיך אחרי כל הטובות שהשפעתי עליכם אתם כפויי טובה כל כך? "וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - הרי כבר מאז ידעוני אבותיך, עשיתי להם אותות ומופתים והוצאתי אותם ממצרים מבית עבדים. היית צריך לדעת אותי ולהתחבר אלי, וכשלא עשית כן הראית כפיות טובה, ולא נתתם אל לבכם להתבונן בטובות שעשיתי עם אבותיכם ואתכם.
"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים" - ריבוי הנבואה
וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה׃
לפי הרד"ק גם זה חלק מן הטובות: הרי מסרתי לכם נבואות, "ואנוכי חזון הרביתי", והייתי נדמה ביד הנביאים - ואיך העזתם לקלקל?
ולפי המלבי"ם אומר ה': הרי רציתי להחזירם בתשובה והרביתי להם נביאים. כתוב שבימי אחאב היו מאות נביאים, כולם תלמידיו של אליהו, והיו מוכיחים את העם, עד שבאה איזבל והרגה את נביאי ה', עד שנותרו חמישים וחמישים איש במערה. אבל לפני כן היו מאות נביאים. אומר ה': "אנוכי חזון הרביתי" - הרביתי חזון ונבואה כדי לדבר עם העם ולהשיבם בתשובה.
ומה ההבדל בין נביאים לחזון? אומר המלבי"ם שהחזון אף הוא מין ממיני הנבואה, שבו ה' מדבר בדמיונות ובמשלים, ועל זה נאמר "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה". החזון הוא מה שרואה הנביא במחזה הנבואי; הדמיון הוא התמונות שרואה הנביא, שהן כדימוי אל תוכן הנבואה - כגון "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה", "סִיר נָפוּחַ", "כְּלוּב קָיִץ", תמונות שהן כרמז למסר הנבואה. והדיבור - "ודיברתי על הנביאים" - הוא מה שה' מדבר אל הנביא, ששומע את קול ה' המדבר אליו בעת החזון.
"אִם גִּלְעָד אָוֶן" - דם הנביאים וזבחי הגלגל
אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי׃
רש"י מסביר: "אם גלעד און" - אם באה לאנשי גלעד, שהרי גלו והוכו, צרה ואונס ושבר, הרי זה באשמתם והם הביאוהו על עצמם, כי "אך שווא היו" - כל מעשיהם היו שווא ותוהו. ולא די בכך, אלא "בגלגל שוורים זיבחו" - עוד היו מקריבים בגלגל קורבנות לעבודה זרה. ולא זו בלבד, אלא בוא וראה כמה מזבחות היו להם: "גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי" - כשם שבשדות יש תלמים רבים והם כגלים, כך אצלם היה מזבח בכל מקום, כריבוי התלמים שבשדות. וזהו שאומרת הגמרא שבדורו של אחאב אין לך כל תלם ותלם שלא העמידו עליו עבודה זרה.
והמלבי"ם מסביר על פי מה שראינו, שתלמידיו של אליהו הנביאים היו רבים, ובסופו של דבר נהרגו שם בגלעד. שהרי גלעד הוא מקום מושבו של אליהו - אליהו התשבי, אליהו הגלעדי - ושם רדפה איזבל את הנביאים והרגה את נביאי ה'. ועל זה נאמר "גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם", ואיזה דם? דם הנביאים אשר נשפך בתוכה.
וזהו "אם גלעד און" - אם היה בהם מעשה אוון כזה שהרגו את הנביאים, אם כן "אך שווא היו": לשווא ולחינם שלחתי את הנביאים הללו, שלא זו בלבד שלא הייתה תועלת בנבואתם, אלא עוד הרגו אותם. ואדרבה, על ידי זה "בגלגל שוורים זיבחו" - כמספר הנביאים שהרגו הלכו וזבחו קורבנות לעבודה זרה שלהם, הקימו מזבחות לבעל, מזבח ופר לעולה על כל נביא ונביא. ראו עד כמה נורא הדבר: על כל מעשה רשע של רציחת נביא ה', עוד הקריבו בעבורו קורבן לעבודה זרה. וזהו "גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי", שהיו סבורים שבזה הם מרצים את דם הנביאים הנשפך - שהנה עתה הוא מקריב לעבודה זרה שלו, ובכך יהיה לו ריצוי על ששפך דם נקי, את דמו של הנביא.
"וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם" - חסד או תירוץ?
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר׃
רש"י אומר שהעניין כאן הוא כאדם האומר לחברו: טוב, איפה היינו? בוא נחזור למה שדיברנו קודם. שהרי למעלה נאמר "וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל", ודיבר הכתוב במלחמת יעקב עם המלאך, ועתה חוזר לדבר ביעקב: בוא וראה חסד נוסף שעשיתי עמו. "ויברח יעקב שדה ארם" - הוצרך לברוח שדה ארם, ושם שמרתיו. "ויעבוד ישראל באישה ובאישה שמר" את הצאן. אף זה ביטוי לחסד שעשה הקב"ה עם אבותיכם, ואם כן למה אתם משיבים רעה תחת טובה?
ועל פי קו זה מסביר גם הרד"ק: אינם זוכרים את הטובה שעשיתי עם אביהם שברח מפני עשיו. ואף כשהיה שם הוצרך לעבוד את לבן בעבור אישה כדי שיתן לו את בתו, והעבודה הייתה ששמר את צאנו, וכן לגבי בתו האחרת - "ובאישה שמר" את צאנו. ואומר ה': ושם אני בירכתיו והרביתי את ממונו, שלאחר מכן יצא מביתו בעושר גדול. ואם כן שכחתם את הטובות שעשיתי עמכם?
המלבי"ם: התשובות המכעיסות של אפרים
לפי המלבי"ם, כל הפסוקים הבאים אינם באים לתאר את חסדי ה' עמנו, אלא ההיפך הגמור: הם באים להראות עד כמה קלקל אפרים והכעיס במעשיו הרעים, בהמשך ל"אם גלעד און אך שווא היו בגלגל שוורים זיבחו". כל הפסוקים - "ויברח יעקב שדה ארם", "ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים", "הכעיס אפרים תמרורים" - באים לבטא כיצד במעשים הללו הכעיס אפרים. וזה שונה לחלוטין מדרכם של רש"י והרד"ק, המבארים שפסוקים אלו מבטאים את חסד ה' עמהם מאז ומעולם ואת קלקולם כנגדו.
ומהו ההכעס? אומר המלבי"ם: כשהיו מוכיחים את אפרים על הכחש והכפירה שבתחילת הפרק, על עבודת העגלים שהיו זובחים להם בגלגל, ועל המרמה של "כנען בידו מאזני מרמה" - היה אפרים עונה בציניות ובלעג תשובות שהיה בהן להכעיס. ולפעמים כשמעירים לאדם דבר מה, עדיף היה לו שישתוק, כי התשובה שהוא עונה מכעיסה עוד יותר.
כשהיו מוכיחים אותו על המרמה, מה היה משיב? "ויברח יעקב שדה ארם" - מה אתה מדבר, זה אצלנו מדורי דורות! וכי מדוע הוצרך יעקב לברוח? מפני שרימה את עשיו אחיו, גנב לו את הבכורה וגנב לו את הברכות, ולכן ברח שדה ארם. זה בגנים. ולא רק זאת, יש לנו גנים נוספים שמהם קיבלנו את הרמאות: "ויעבוד ישראל באישה ובאישה שמר" - שגם לבן רימה את יעקב, ובתחילה נתן לו אישה שלא עבד עליה מלכתחילה, ואחר כך הוצרך לשמור את הצאן פעם שנייה כדי לקבל את רחל. והמרמה עמדה בידו של לבן. אם כן, הרמאות זורמת בעורקינו מקדמת דנא, ומה אתה טוען כנגדנו "כנען בידו מאזני מרמה"? כך מקובל אצלנו! וזוהי תשובה שיש בה הרבה מן הרוע ומן ההכעסה.
"וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל" - התירוץ לעגלים
וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר׃
ממשיך המלבי"ם ומסביר: היו מוכיחים אותם על הכחש ועל העגלים ועל שהיו כופרים בה', והם היו משיבים: מה אתה רוצה, אנחנו חייבים אמצעי בינינו לבין ה'! בוא וראה, כשהעלה ה' את ישראל ממצרים - כיצד העלה אותם? על ידי נביא, על ידי משה רבנו, ומשה היה האמצעי בינם לבין ה'. ומה עשו ישראל לאחר ארבעים יום? עשו את העגל. ומהו עניין העגל? שכשמשה איננו, חייבים אמצעי אחר שיקשר בינינו לבין ה'. הרי "ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים" - דווקא על ידי אמצעי, ואחר כך "ובנביא נשמר", שהנביא היה תמיד האמצעי בהבאת השפע. כך גם אנחנו זקוקים לעגלים כדי להביא את השפע, כאשר "זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".
ואילו רש"י והרד"ק מסבירים, כאמור, שכל הפסוקים הללו הם ביטוי לחסד ה' עמכם: "ויברח יעקב שדה ארם" - ראו ששמרתי עליו אז; "ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר" - אתם מבזים את הנביאים ומלעיגים בהם, והרי ה' העלה אתכם ממצרים על ידי נביא, ועשיתי עמכם חסד ושלחתי לכם נביא, ומשם עליתם ברכוש גדול, ובנביא נשמרתם ארבעים שנה במדבר. וכל הטובות הללו אינם זוכרים, ומכעיסים את ה'.
"הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים" - שכר הליצנות
הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו׃
לפי המלבי"ם יש כאן תביעה וטענה: בתשובות הללו הם מכעיסים, שהם דברי ליצנות היורדים חדרי בטן. זהו "הכעיס אפרים תמרורים". לא די שעשית רע, אלא שכשאני בא לשאול אותך על הרע שעשית, לא די שאינך מתבייש ומכיר בטעותך, אלא עוד אתה טוען טענות של חוצפה והבל - ובזה "הכעיס אפרים תמרורים". ומהו תמרורים? כעס מר, כלשון "בכי תמרורים" שהוא בכי מר.
"ודמיו עליו ייטוש" - דם נקי ששפך אפרים, יטיל עליו אדוניו את הדם ההוא. "וחרפתו ישיב לו אדוניו" - החרפה שחירף את האלוקים כשעשה את העגלים, ישיב לו ה' את גמולו בראשו. והמלבי"ם מבאר שהכוונה שהוא גרם מרירות במעשה שעשה.
והרד"ק מבאר "ייטוש" מלשון התפשטות, כמו "נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ" וכמו "וַיִּנָּטְשׁוּ עַל הַמַּחֲנֶה". "אדוניו" - זהו הקדוש ברוך הוא, שאף שאפרים אינו מכיר באדנותו, בעל כורחו ה' הוא אדוניו. דמיו על המעשים שעשה עליו ייטוש, והקב"ה ייפרע ממנו וישיב לו את גמולו בראשו: על הדם הנקי ששפך, על המזבחות אשר בנה, ועל כל העבירות שעשה.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מוכיח הנביא את אפרים על המרמה שבין אדם לחברו: כסוחר כנעני האוחז מאזני מרמה מאהבת העושק. אפרים מתגאה ואומר "עשרתי מצאתי און לי" ומצדיק את עצמו - בין בטענת שטר החוב של ירבעם שבמדרש, בין בטענת "כך הם דרכי המסחר" שבמלבי"ם - ועל כך משיב לו הקב"ה: אני שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור יודע ונפרע, וטוב היה לך לומר שכל יגיעך לא יספיק לכפר על חטאיך. ומזהיר: אם תמשיך במאזני המרמה, אחזירך לאוהלים ולעוני כימי צאתך ממצרים; ולפי רש"י יש כאן הבטחה טובה שיקומו מתוכם יושבי אוהלה של תורה. ה' מזכיר את ריבוי הנביאים והחזון שנתן להשיבם, ואת דם הנביאים שנשפך בגלעד ואת הזבחים שבגלגל. לפי רש"י והרד"ק באים הפסוקים האחרונים למנות את חסדי ה' עם יעקב ועם ישראל בצאתם ממצרים שנשכחו מהם, ולפי המלבי"ם הם תשובותיו המחוצפות של אפרים - שהרמאות בגנים מאבותינו, ושהעגל אינו אלא אמצעי כנביא. ועל אלו חותם הנביא: "הכעיס אפרים תמרורים", ואדוניו ישיב לו גמולו בראשו.