פרק י"ב בהושע פותח בהשוואה חדה בין מלכות אפרים (עשרת השבטים, מלכות שומרון) לבין מלכות יהודה. אפרים קלקל בשני מישורים גם יחד: באמונה ובבין אדם לחברו, ואילו יהודה, לפחות באותה תקופה, עדיין נאחז בה' ונאמן לדרכו. מתוך ההשוואה הזו יוצא הנביא למסע אל שורשי הדברים - אל יעקב אבינו, אל מאבקו עם המלאך, ואל הדרך שבה עיוותו אפרים את מורשת אביהם והפכו אותה לעילה לעבודת העגלים.
סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם־אֵל וְעִם־קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן
מבאר המלבי"ם: "אפרים" הוא מושב המלוכה של עשרת השבטים, והוא סובב את ה' בכחש. "כחש" עניינו הכחשה, וההכחשה היא כפירה - כפירה בעיקרי האמונה. הם היו אומרים על העגלים "אלה אלהיך ישראל". הכפירה התחילה מאפרים, מירבעם בן נבט, ולכן הוא נזכר ראשון.
"ובמרמה בית ישראל" - גם שאר השבטים של מלכות שומרון לא היו צדיקים גדולים. הם קלקלו בדברים שבין אדם לחברו, במרמה ובשקר, כמו שנראה בהמשך הפרק "כנען בידו מאזני מרמה". נמצא שאפרים לקה בשני המישורים: כחש באמונה ומרמה בין אדם לחברו.
מי נשאר צדיק? "ויהודה עוד רד עם אל" - רק יהודה, היינו יהודה ובנימין, שניים וחצי השבטים של מלכות יהודה. מדובר בתקופת יותם וחזקיהו, שבהן יראת ה' הייתה המושלת, והם היו דבקים בה' גם בענייני אמונה וגם בענייני בין אדם לחברו. "רד" - מלשון רדייה וממשלה, כמו "והוא רֹדה מתפסח ועד עזה", כלומר יראת ה' היא המושלת בהם. והמלבי"ם מביא הסבר נוסף: "רד" מלשון רידוד, כדרך שמרדדים פס דק ומצפים בו חפץ ומחברים אותו אליו, וכמו "וירד על הכרובים" - כלומר יהודה עדיין מחובר ודבוק באל.
וסיום הפסוק מכוון כנגד שתי הבחינות שנאמרו באפרים: "עוד רד עם אל" הוא ההפך מ"כחש" - יהודה מאמין בה'; "ועם קדושים נאמן" הוא ההפך מ"מרמה" - בבין אדם לחברו הם נאמנים, והנהגתם הנהגת קדושים, אנשים הדבקים בעבודת ה'.
אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל־הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם־אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל
אפרים, לעומת יהודה, "רועה רוח ורודף קדים" - הבל וריק בענייני האמונה. "כל היום כזב ושוד ירבה" - זה כנגד הדברים שבין אדם לחברו, ששם היו לקויים אף הם.
ולא די בכך, אלא שהוא מכין לעצמו מוקש בידיו: "וברית עם אשור יכרתו" - הושע נעשה עבד למלך אשור. ואם כרתם ברית עם אשור, מה עניין "ושמן למצרים יובל"? למה נשלחים מלאכים ומנחות (שמן - דברים שמנים) אל סוא מלך מצרים כדי למרוד במלך אשור? זו בדיוק הייתה הסיבה שהפילה את הושע ממלכותו: אנשים שהיו כגייס חמישי הלכו ואמרו למלך אשור שהושע בן אלה כרת עמך ברית והוא יוצר קשרים עם סוא מלך מצרים כדי למרוד בך, וזו הייתה סיבת הגלות, כפי שהתבאר באריכות. תמה הנביא: האם אינם מבינים שבמעשה הזה הם מביאים כליה על עצמם?
וְרִיב לַה' עִם־יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל־יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ
כאן קושי גדול שכל המפרשים מתמודדים עמו: לפני שני פסוקים נאמר "ויהודה עוד רד עם אל", שיהודה דבוק בה', וכיצד מיד לאחר מכן "וריב לה' עם יהודה"?
הרד"ק משיב: אף על פי שאמר "ויהודה עוד רד עם אל", היינו שהחזיק בעבודת האל בבית המקדש, אחר כך הרעו מעלליהם כשהיו מלכיהם רעים. במילים פשוטות, מדובר בשתי תקופות. ואולי הדבר מדויק אף בלשון הפסוק: "עוד רד עם אל" - כדרך שאדם שואל על חברו ומשיבים לו "הוא עוד מחזיק מעמד", שמשמעו שהדבר עומד להשתנות. יהודה עדיין עם הקדוש ברוך הוא, אבל בשלב הבא, כשקמו להם מלכים שאינם הגונים, נהיה לה' ריב ותוכחה עמם.
ומוסיף הרד"ק בביאור "ולפקוד על יעקב כדרכיו כמעלליו ישיב לו": כל החסד וכל ההבטחות שהבטיח הקדוש ברוך הוא ליעקב, היו לזרעו אחריו. שהרי יעקב עצמו רק סבל בחייו - צרת יוסף, צרת דינה, צרת שכם, צרות בלי סוף - וכל ההבטחות הנפלאות היו לבניו אחריו. וכל זה בתנאי שייתנו ליבם אליו ויהיו דבוקים בעבודתו, שידעו שכל זה נעשה בעבורם וילכו בדרכו ויצדיקו את המתנות הללו. והנה בניו אינם מכירים בכך. אילו היו מכירים שכל ההבטחות הטובות הן עליהם, היו דבקים בה', והיה מקיים להם את ברכת יעקב אביהם. לפי הרד"ק "כמעלליו ישיב לו" מוסב על מעשיו הטובים של יעקב, שה' רוצה להשיב ולתת אותם לבניו אחריו - אך הם צריכים להיות הגונים לשם כך.
בקו של הרד"ק הולכים רוב המפרשים, אך למלבי"ם כאן פירוש חדשני: "וריב לה' עם יהודה" אינו שלה' יש ריב עם יהודה, אלא שאפרים עושה ריב עם יהודה, וזהו ריב על אודות ה'. באותה תקופה הייתה מריבה בין אפרים ליהודה, בין עשרת השבטים לשני השבטים, והסיבה הייתה עבודת ה': יהודה עדיין דבוק בה', מקריב קורבנות, ובית המקדש בידו; ואפרים מאידך גיסא דבוק בחטאות ירבעם ועובד את העגלים - ומכאן הריב.
וזו גם הייתה סיבת מפלתו, מסביר המלבי"ם. שהרי כאשר שומרון הייתה בצרה, היינו מצפים שיהודה יחלץ לעזרת אחיו. אלא שכאשר המצב בין האחים אינו שפיר, ויש מריבה מתמדת על עבודת ה' (ואף בימי אחז הסית יהודה בו את מלך אשור) - אין מי שיעזור לו, ויהודה לא יעמוד לימינו כנגד המלכים הבאים על שומרון.
ובהמשך הפסוק, "ולפקוד על יעקב כדרכיו": עשרת השבטים קראו לעצמם בשם יעקב, וכינו עצמם זרע יעקב. בכל מקום שנאמר "בית יעקב" הכוונה לעשרת השבטים, וכל מקום שנאמר "ישראל ויהודה" - ישראל הם עשרת השבטים. הרי שהשמות יעקב וישראל נעשו שמם. לפי זה, מה שיש לאפרים ריב עם יהודה, ומה שהם מורדים בה' ועושים להם עגלים - נראה שהם מבקשים ללכת בדרכי יעקב ולהידמות לו. הדברים עדיין סתומים, ומתוך הפסוקים הבאים יתבארו חידותיו של המלבי"ם.
בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת־אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת־אֱלֹהִים
וַיָּשַׂר אֶל־מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן־לוֹ בֵּית־אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ
לפי קו הביאור של המלבי"ם, כך טוענים אפרים: אנחנו ממשיכיו של יעקב. ראו כיצד התנהג יעקב אבינו - כבר בבטן "עקב את אחיו", יצא וידו אוחזת בעקב עשו. כשם שליעקב היה מאבק מתמיד עם אחיו, כך גם אנחנו "עוקבים" את אחינו - את יהודה. שם מצאו את הדמיון: הריב עם יהודה הוא בעיניהם המשך ישיר לדרכו של יעקב.
וכנגד מה שהקדישו את בית אל ועשאוה מקום לעבודת האלוהים בעגלים, כלומר עזבו את עבודת האלוהים ועבדו את העגלים, אומר הכתוב "ובאונו שרה את אלהים, וישר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו, בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו".
מקדים המלבי"ם: הנביא הודיע לנו בזה חידות מני קדם. ירבעם בנה את שכם בהר אפרים, ויצא משם ויבן את פנואל, ויוועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. הרי לפנינו ארבעה מקומות: שכם, פנואל, בית אל ודן. ויש להבין מה עניינם.
וצריך לזכור שמדובר באנשים גדולים. ירבעם היה אדם שכל חכמי ישראל היו כעשבי השדה בפניו, ולכן גם אם הרשיע, מעשיו היו מעשים של בעל מחשבה ולא שליפות של אנשים המוניים. הכל היה אצלם מכוון.
את העגל שבדן, אומר המלבי"ם, אפשר להבין: בדן עמד פסל מיכה מקדמת דנא, והאנשים היו בטוחים שהמקום כבר מוקדש לעבודה. הגיוני מאוד - כאשר יש מקום שממילא מושך המונים, למה ליצור מקום חדש? יבואו כדרכם וימשיכו לבוא. אך העגל שבבית אל, שהיה העיקר אצל ירבעם כפי שנראה מן הכתובים, מה טעם דווקא שם? ולמה בנה את שכם ואת פנואל?
על פי היסוד שפתחנו בו, שעשרת השבטים ייחסו עצמם ליעקב ונדמו לו, מתיישב הכל. כאשר ביקש ירבעם ליצור מקומות קדושים תחת ירושלים ולומר לעם שאין צורך לעלות לרגל, הוא חישב את המקומות המרכזיים בחיי יעקב אבינו - שהרי הוא מייחס עצמו אליו. פנואל, ששם היה המאבק עם המלאך ושם ראה פני אלוהים; שכם, שמשם הלך ושם שכן ובנה מזבח; ובית אל, ששם נגלה אליו האלוקים. אבני דרך מרכזיות במסעו של יעקב, ולכן הן שנבחרו.
במדרש מובאת אגדה מפורסמת: כשנאבק המלאך, הס"מ, עם יעקב ואמר לו "שלחני כי עלה השחר", השיב לו יעקב "לא אשלחך" עד שתסכים עמי על הברכה - שתודה שהברכה באמת מגיעה לי. המלאך התחנן שיניח לו, ואמר לו: בבית אל שם אסכים עמך על הברכה, תניח לי כעת ואת ההסכמה אתן לך בבית אל.
אומר המלבי"ם: האגדה הזאת קדמונית הייתה, כלומר הידיעה הזאת עברה מדור דור והייתה ידועה להם עוד מתקופתו של יעקב. ומעתה תבין למה בחר ירבעם דווקא בבית אל לעגל העיקרי: שם, לדעתם, נשאר המלאך. ואם המלאך עדיין שם, נבנה לו שם מזבח ונעשה שם עגלים, והמלאך ימשיך ויושיע אותנו. אם הבטיח המלאך "בבית אל אודה לך על הברכות", הרי שהמקום נשאר מקודש מאז והמלאך עודנו שם, ואין לנו אלא לפעול פעולות שיורידו שפע מאותו מלאך, שיתגלה על נביאי העגל ועובדיו במקום ההוא.
ולפי זה מתפרש הפסוק כולו כדבריהם ודעתם הכוזבת של אפרים כממשיכי דרכו של יעקב: "בבטן עקב את אחיו" - יש לנו ריב עם יהודה כשם שהיה ליעקב ריב עם עשו; "ובאונו שרה את אלהים, וישר אל מלאך ויוכל" - כמו שנאמר אצל יעקב "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"; "בכה ויתחנן לו, בית אל ימצאנו" - המלאך בכה והתחנן ליעקב ואמר לו שתמצא אותי בבית אל ושם אתן לך הסכמה על הברכות. וסיום הפסוק, "ושם ידבר עמנו", אלו דברי אפרים: באותו מקום שהמלאך נמצא בו מאז, באותו מקום שהסכים בו לברכות יעקב - שם ידבר עמנו, שם יתגלה אלינו העובדים בבית אל, וישפיע עלינו משפעו ויתן לנו נבואות וברכות, כשם שהשפיע אז את הברכה ליעקב אבינו - שהרי אנו ממשיכי דרכו.
ביאורו של המלבי"ם נפלא, וראוי לראות גם את דרכו של הרד"ק. "בבטן עקב את אחיו" - כמו שנאמר "וידו אוחזת בעקב עשו". דבר פלא גדול הוא, שהרי העובר בעודו בבטן אין לו כוח ויכולת באחד מאיבריו, וכל שכן לבקע את השליה ולתפוס בעקבו של עובר אחר. ומי עשה זאת? אומר הקדוש ברוך הוא: אני עשיתי זאת, כדי שיהיה הדבר לאות לבניו אחריו, שבני יעקב ישלטו בבני עשו.
ואף שבימי דוד הייתה להם ממשלה, כמו שכתוב "ויהיו אדום עבדים לדוד", אין זו ממשלה נצחית אלא זמנית. הממשלה האמיתית תהיה בסוף כל הדורות, כמו שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום", ואז יתקיים "ולא יהיה שריד לבית עשו". וכל זה בניו של יעקב אינם שמים אל לבם, ואינם מתבוננים כיצד עשה ה' דברים פלאיים בעבורם.
"ובאונו שרה את אלהים" - אות נוסף הראיתי ליעקב שיהיה לבניו אחריו. "אלהים" עניינו כוח, בעל הכוחות, ו"אל" הוא כוח. נתתי ליעקב כוח להילחם כנגד המלאך, כדי לרמוז שבניו אחריו יהיו חלק לה' לבדו, ושום כוכב ומלאך לא ישלוט בהם. אם ירצה מלאך למשול בך - אתה תמשול בו, שהרי כבר אצל אביך עשיתי לכך דוגמה. כך אומר הכתוב "אשר חלק ה' אלהיך אֹתם לכל העמים תחת כל השמים", ואתכם לקח ה'; "ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה". לכל האומות ניתנו מלאכים ושרים, ואילו עליכם הקדוש ברוך הוא בעצמו מושל, והשגחתו דבוקה בנו כל עוד אנו עושים רצונו.
נמצא שכל הפסוק לפי הרד"ק הוא קובלנה כלפי אפרים: ראו כיצד עשיתי לכם השפעות על־טבעיות, שבבטן עקב את אחיו להראות ממשלתכם על האומות, ושיעקב ניצח מלאך להראות עליונותכם גם על גרמי השמים - ואתם הלכתם וקלקלתם והתנהגתם בכפיות טובה והלכתם ועבדתם את העגלים.
"וישר אל מלאך ויוכל" - דבר על־טבעי הוא שבן אדם נלחם כנגד מלאך ומתגבר. "בכה ויתחנן לו" - מעיר הרד"ק שאין זה כתוב בתורה, שבתורה נאמר רק "שלחני כי עלה השחר" ואין שם זכר לדמעות. אלא שהכתוב כאן מגלה לנו זאת, להראות שהקדוש ברוך הוא שולח את המלאך לעשות רצונו של הצדיק, ואם ירצה - יהפוך המלאך לעזר ומסייע, שלא די שלא הזיק ליעקב אלא אף הסכים עמו על הברכות. אנחנו נתונים ביד ה', ושום כוח ומלאך אינו פועל באופן עצמאי.
הרד"ק מביא הסבר נוסף בשם אביו, המפרש את הפסוק כמשמעו: המלאך אמר לו "בית אל ימצאנו" - הקדוש ברוך הוא ימצא אותך בבית אל, ושם יודיע לך שלא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל. "ושם ידבר עמנו" - כמו "שם ידבר עמו", בבית אל יהיה לך גילוי אלוקי ויקרא שמך ישראל.
פירוש נוסף ל"ושם ידבר עמנו": אלו דברי הנביא, שאומר ששם מתנבא אלינו ה'. וכמו שאמר עמוס "דרשוני וחיו ואל תדרשו בית אל" - שם בבית אל מדבר ה' עם הנביאים להוכיח את ישראל על העגלים שקלקלו בהם, שהלכו אחר עבודה זרה ועזבו את ה'.
ורש"י מסביר שאלו דברי המלאך, שרו של עשו, האומר ליעקב: הקדוש ברוך הוא יתגלה אלינו בבית אל, ושם ידבר עמי ועמך, לקיים את הברכה שאני מברך אותך ולקרוא שמך ישראל, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".
והרס"ג מסביר "ושם ידבר עמנו" - בעבורנו. שם אמר לו "פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך", והדיבור שם היה בעבורו ולמענו, כלומר "ידבר עמנו" כמו "ידבר עלינו".
וַה' אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת ה' זִכְרוֹ
רש"י מסביר: כמו שהייתי מאז כן אני עתה. אילו הייתם הולכים עמי בתמימות כיעקב - כיעקב שבבטן עקב את אחיו ונלחם כנגד מלאך והתגבר - הייתי נוהג עמכם כדרך שנהגתי עמו.
הרד"ק מבאר: אף שנגלה לאבותיכם באל שדי, ואמר ליעקב "אני אל שדי פרה ורבה", למשה גילה בעבורכם שם נוסף, שם הוי"ה, שלא נודע לאבות הקדושים, כמו שנאמר "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". והוא "אלהי הצבאות", אלוהי צבאות מעלה - אלוהי המלאכים, הגלגלים והכוכבים וכל צבא השמים, הכוח העליון המושל בכולם.
וייחודו של שם הוי"ה שהוא שם העצם, ואינו מוזכר על שאר עניינים. "צבאות" אני יכול לומר גם על צבאות ערב, הרי זה גם שם חול. "אלהים" אפשר לומר גם "אלהים אחרים", וגם "עד האלהים יבוא דבר שניהם", ויש עוד דוגמאות שבהן הביטוי משמש לחול. אבל שם הוי"ה - שם ייחודי הוא לו יתברך, שאינו בא בחיבור לשום דבר חול. ואם תעשו רצון ה', יהיה לכם ה' לאלוהים: כשם שהוא אלוה על כל הצבאות, כך יהיה אלוה עליכם וישפיע עליכם רק טוב, כמו שנאמר "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר".
והמלבי"ם מסביר שכאן הנביא משיב להם על טענתם: הרי ישראל אינם מקבלים את השפעותיהם ממלאכים ושרים, אלא ישירות מאת ה'. אין לנו שר בשמים אלא הקדוש ברוך הוא באופן ישיר. וזהו "ה' זכרו" - כיצד הוא נזכר אצלנו? בשם הוי"ה, לא בשם צבאות, לא בשם מלאך ולא בשם שר. ואם כן למה אתם בוטחים בשרי המערכה ובמלאך שלטענתכם נותר בבית אל?
ומהו ההבדל בין "שם" ל"זכר"? מסביר המלבי"ם: "השם" הוא השם העצמי, ו"הזכר" הוא שם הנקרא על שם המעשים. למשל הנחל שממנו לקחו המרגלים את האשכול נקרא "נחל אשכול" - אין זה שמו העצמי, אלא נקרא כך על שם המעשה שאירע בו, וזהו "זכרו", שם המזכיר דבר שהיה. כך אצל הקדוש ברוך הוא: שם הוי"ה הוא שם העצם, ואילו שאר השמות הם "זכרי" - על שם הפעולות. "אלהי הצבאות" על שם הפעולה, "שדי" על שם שאמר לעולמו די, "אלהים" מלשון אל תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. כל השמות המתארים פעולות נקראים "זכרי", שהם מזכירים לנו פעולות. אבל שם העצם מורה על הנהגה בלי שום אמצעים, לא מחמת דבר אחר - אלא זהו שמו.
וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל־אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד
רש"י מבאר שיש כאן הבטחה: אתה יכול לשוב ולסמוך על ה'. אלא שיש תנאי - "חסד ומשפט שמור", ואז אתה מובטח שיש לך באמת סיבה לקוות לישועתו ולזכות לה.
והרד"ק מבאר: היות ואתה זרע יעקב, אם תרצה - "באלהיך תשוב". ו"תשוב" מלשון "שובה ונחת": אם תחפוץ בהנהגת ה', תזכה להנהגה של מנוחה. אבל בתנאי - "חסד ומשפט שמור". שהרי הקדוש ברוך הוא עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, "כי באלה חפצתי נאום ה'", וזה גם מה שנדרש ממך. על ידי זה תוכל להידבק בו ולהיות ראוי להנהגתו.
הפרק פותח בהשוואה בין אפרים, שקלקל גם בכחש שבאמונה וגם במרמה שבין אדם לחברו, לבין יהודה שעדיין "רד עם אל" ונאמן. אפרים רועה רוח, כורת ברית עם אשור ובו בזמן שולח מנחות למצרים - ובידיו מביא כליה על עצמו. את "וריב לה' עם יהודה" מבאר הרד"ק על תקופה מאוחרת שבה קלקלו גם מלכי יהודה, ואילו המלבי"ם מחדש שהריב הוא של אפרים עם יהודה, ריב על עבודת ה', שבגללו לא יעמוד יהודה לעזרת אחיו בשעת צרתו. מכאן פורש המלבי"ם את יריעת טעותם: אפרים ראו עצמם כממשיכי יעקב, ובנו את שכם ופנואל וקבעו עגל בבית אל דווקא, על פי האגדה הקדמונית שהמלאך הבטיח ליעקב להודות לו על הברכות בבית אל - וסברו שהמלאך עדיין שם וישפיע עליהם. על כך משיב הנביא "וה' אלהי הצבאות ה' זכרו": אין לישראל שר ומלאך, אלא שם העצם, הנהגה ישירה בלא אמצעים. ומכאן הקריאה "ואתה באלהיך תשוב" - שוב אל ה', שמור חסד ומשפט, וקווה אליו תמיד.