פתיחה לפרק
פרק י"א בהושע הוא אחד הפרקים הנוגעים ביותר בספר. הוא נפתח בתיאור אהבת ה' לישראל מימי נעוריהם במצרים, עובר לתיאור כפיות הטובה של אפרים שקורא לבעלים במקום לקורא לו, ומגיע לשיאו בדילמה הגדולה שהקדוש ברוך הוא כביכול מתלבט בה: אם ארחק מהם, יכלה אותם מלך אשור; ואם אשוב לשכון בתוכם, לא אוכל לשאת את מעשיהם ואשחית אותם בעצמי כאדמה וצבויים. מתוך הדילמה הזאת נולדת הדרך הממוצעת שבפרק, ובסופו הבטחת שיבה וגאולה. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר לאור המלבי"ם, ולצידו רש"י, הרד"ק, אבן עזרא ותרגום יונתן.
פסוק א: אהבה מנעורים
כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי׃
"נער ישראל" - כאשר עם ישראל היו עדיין רכים בשנים, עוד בחיתולים, בימי מצרים. אומר הקדוש ברוך הוא: כבר אז "ואוהבהו", כבר אז אהבתי אותו. "וממצרים קראתי לבני" - אף על פי שהוא לא קרא אליי, שהרי עם ישראל לא היו במצב שבו יפנו אל ה', אני קראתי לו מתוך אהבתי. כאב שאוהב את בנו וקורא לו שיבוא אליו, אף שהבן אינו מחפש את אביו, ומרוב אהבתו האב מבקש את בנו. כך מפרשים רוב המפרשים.
תרגום יונתן מפרש אחרת: "וממצרים קריתי להון בנין" - וממצרים קראתי להם בנים. כלומר אין הכוונה שקראתי לו שיבוא, אלא שקראתי לו בשם: כבר ממצרים קראתי לו בשם "בני".
פסוק ב: הם קוראים - ואין עונה
קָרְאוּ לָהֶם כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן׃
הרד"ק מסביר: הנביאים שאני שולח קראו להם השכם והערב לשוב אל ה', והם אינם מקשיבים ואינם מסירים את מעשיהם הרעים מפניהם, אלא ממשיכים לזבוח לעגלים ולקטר לפסליהם. וכן מפרש רש"י.
המלבי"ם מפרש באופן שונה לחלוטין: "קראו להם" - עובדי הבעל הם הקוראים אל הבעלים. הפסוק נמשך אחר סופו: קראו למי? לבעלים ולפסילים המוזכרים בסוף הפסוק. והנה תראה: הם קוראים אליהם, "כן הלכו מפניהם" - הבעלים אינם עונים להם אלא הולכים מפניהם. ומשום כך נקראת העבודה הזרה "עצבים", שהיא מעציבה את עובדיה, שכן אינה עונה להם. וזהו הניגוד החד: אני "וממצרים קראתי לבני", והם "קראו" לבעלים. ראה את הקיטוב בין הטובות שעשיתי להם ובין הרעות שהם עושים כלפיי.
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "לבעלים יזבחו" ל"לפסלים יקטרון": הזבח הוא עיקר העבודה, שחיטת הקרבן, והוא נעשה לבעלים עצמם. הקיטור לעומתו הוא עבודה טפלה, ולכן נעשה לפסל לכבודו. יש גוף העבודה הזרה, ויש הפסלים שעשו לכבודה, ולהם הוקדשה המלאכה הטפלה של העלאת הקטורת.
פסוק ג: תרגלתי לאפרים
וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל־זְרוֹעֹתָיו וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים׃
מדוע נזכר כאן דווקא אפרים? מפני שאפרים הוא שעשה את העגלים. אומר הקדוש ברוך הוא: איך הם עושים לי כדבר הזה, לאחר שעשיתי להם כל כך הרבה טובות והרגלתי אותם בתורתי ובעבודתי? רש"י מפרש "תרגלתי" מלשון הרגלתי: שלחתי לפניהם מנהיג המרגילם בנחת. הביטוי "תרגלתי" הוא חד פעמי בתנ"ך ואינו חוזר עוד. "קחם על זרועותיו" - זה משה רבנו, כמו שנאמר "כאשר ישא האומן את היונק", וכפי שאתה אומר לי "שאהם בחיקך", והוא נשא אותם על זרועותיו.
"ולא ידעו כי רפאתים" - וכי לא ידעו שהרפואה מאת ה'? אומר רש"י: ידעו, אלא שהיו דשים בעקב ועשו עצמם כלא יודעים. לכן נאמר "ולא ידעו", כאילו לא ידעו שהרפואה ממני.
מדרש אגדה, רבי תנחומא, דורש את הפסוק כלפי בני יוסף. כשהביא יוסף את אפרים ומנשה לפני יעקב שיברכם, ראה יעקב ברוח קודשו שרשעים עתידים לצאת מהם - מאפרים יצאו ירבעם ואחאב - ונסתלקה ממנו רוח הקודש, ואמר "מי אלה", מי אלה שאינם ראויים לברכה. ביקש יוסף רחמים, ושרתה רוח הקודש על יעקב וברכם. וזהו "ואנכי תרגלתי" - הרגלתי את רוח קודשי לבוא על יעקב לצורך אפרים, ושיקחם על זרועותיו, "קחם נא אליי ואברכם". ובוא וראה שאפרים תחת זאת עושה מעשים מקולקלים.
המלבי"ם מפרש "תרגלתי" מלשון רגל: כביכול אומר הקדוש ברוך הוא, אני הרגל של אפרים. הרגליים הן מקום העמידה, ועל מה עומד אפרים? על מי? אומר ה': עליי. "קחם על זרועותיו" - אפרים נושא את הבעלים על זרועותיו ועומד איתם, אלא שבעצם הוא עומד על רגליי. אני הוא הנושא את הכול, אני מרים את אפרים ואפרים מרים את הבעלים. ומה קורה מתוך כך? "ולא ידעו כי רפאתים": כשבאה לו רפואה, הוא בטוח שהבעלים שהוא נושא על זרועותיו הם שריפאו אותו, ובאמת אני הוא שריפאתי אותו. אתה והבעל שלך עומדים שניכם על רגליי, ואתה נושא אותו כאילו ממנו הרפואה, וחושב שהפסל הוא שהושיע אותך.
פסוק ד: בחבלי אדם ובעבותות אהבה
בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל׃
הנביא כבר המשיל את אפרים לעגלה, כמו "עגלה מלומדה" שאינה מלומדת למלאכה קשה אלא רק לדוש, לעבודות קלות, וכאן הוא ממשיך במשל. את העגלה מושכים בחבל: קושרים לה חבל לראשה ומושכים אותה בעל כורחה. אומר ה': אני משכתי את ישראל "בחבלי אדם" - לא בחבל של בהמה אלא כדרך שאדם מושך אדם. וכיצד מושך אדם את חברו? רש"י מפרש בכל מקום "קח את אהרן" וכיוצא בזה - קחם בדברים. שהרי כשאומרים לי "קח את הכוס" אני מרים ולוקח, וכשאומרים "קח את השור" אני תופס בחבל ומושך, אבל אדם אין לוקחים כך: לקחת אדם פירושו ליצור אצלו מוטיבציה, לשכנעו ולהביאו לידי רצון שיבוא מעצמו. וזהו "בעבותות אהבה", בדרך של שכנוע ובנחת.
"ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם" - אומר הרד"ק: כמי שמרחם על העגלה שלא תחרוש יותר מדי, ומרים לה את העול מעל צווארה ומניחו על לחייה, כדי שתנוח מעט. כך אני נהגתי איתם: הרמתי את העול מעל צווארם, כלומר הסרתי מעליהם את הטרחה. "ואט אליו אוכיל" - ואף על פי שהיא נחה מיגיעתה, היו מביאים לה את המאכל למקומה. "אוכיל" מלשון מאכל. היה מקום לומר: אין עתה עול על צווארך, לכי ורעי ובקשי מזונך בעצמך. אומר הקדוש ברוך הוא: לא, אלא אט אט הבאתי לה אני את האוכל למקום שבו היא נמצאת. ונמשל הדבר בישראל - לא הכבדתי עליהם את העול, נתתי להם במדבר את כל צרכיהם בלי טרחה, לחם ובשר. ואף על פי כן קלקלו ולא נהגו כפי הטובות שנתתי להם.
המלבי"ם מפרש אחרת: "בחבלי אדם אמשכם" - הבאתי עליהם אדם, והוא אשור, שאסר אותם בחבלים. וכפי שמפרש רש"י, כשבא אשור הוא שבה אותנו, אסר אותנו בשלשלאות והגלה אותנו. אלה הם חבלי אדם, מי שקשר אותנו תחת עולו של אותו מלך. ומאידך אומר ה': "בעבותות אהבה" - אני מושך אותם אליי שיהיו תחת רשותי ותחת השגחתי מצד אהבתי אותם, ועבותות חזקים מחבלים. אם נבוכדנצר מושך בחבלים, אני מושך בעבותות. וכיצד? "ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם" - הקלתי מעליהם את המשא, "ואט אליו אוכיל" - הבאתי להם אט אט את האוכל, כמשל הרד"ק, כמי שמרחם על הבהמה המושכת בעול, שהעול מכביד עליה ומעכב אותה מלאכול, ומרים מעליה את העול ומקרב לה את המאכל לפיה. אומר ה': אף שבחבלי אדם משכתים, רצוני היה למשוך אותם בעבותות אהבה - לעזור להם ולסייעם ולהאכילם.
ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין חבל לעבות: העבות הוא שלושה חבלים קלועים יחד, כמו "ענף עץ עבות" בהדס, שצריך שיהיו לו שלושה עלים בקן אחד, ואם אין לו שלושה אינו נקרא עבות.
פסוק ה: לא ישוב אל ארץ מצרים
לֹא יָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ כִּי מֵאֲנוּ לָשׁוּב׃
אומר הקדוש ברוך הוא: רציתי להקל מעליהם את העול. אמנם בעוונותיהם היו מוכרחים ליפול ביד אשור - "הוי אשור שבט אפי" - אבל אילו לא היו מקלקלים עוד, מצבם היה קל הרבה יותר. אילו לא היו מורדים ושולחים מלאכים אל סוא מלך מצרים, כפי שראינו למעלה, לא היתה מתעוררת עליהם חמתו של מלך אשור: כבשתי אתכם, נתינים שלי אתם, ואתם מבקשים למרוד בי ולפנות לסוא מלך מצרים שיושיע אתכם מפניי? הדבר הזה הוא שהכביד את עולו עליהם.
לכן אני הזהרתי ויעצתי להם: "לא ישוב אל ארץ מצרים ואשור הוא מלכו". כיוון ש"מאנו לשוב" אליי, ממילא צריכים הם לקבל ייסורים, והבאתי עליהם את מלך אשור. אין זה נכון שיפרו את הברית וישובו אל מצרים וימרדו במלך אשור, שכן אם יתעקשו לדחות את הייסורים ולחפש דרכים חלופיות אצל מלך מצרים - יכביד מלך אשור את עולו והנזק יהיה גדול. נמצא לסיכום: אף ש"בחבלי אדם אמשכם" היינו מלך אשור, עדיין הייתי מחובר אליהם בעבותות אהבה; ואילו לא הייתם פועלים להסיר מעליכם את החבלים, הייתם רואים שאני מושך אתכם בעבותות אהבה ומשאיר אתכם אצלי. אבל הלכתם להסירם, ובעקבות זה בערה חמת מלך אשור והגלה את כולם. ראו איך קלקלתם לעצמכם.
רש"י מפרש: אני הבטחתי להם בשעה שגאלתי אותם ממצרים "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", והבטחה זו משמעה שלא תהיה גלות. ומה עשיתם? הרי "אשור הוא מלכו". וכל זה למה? "כי מאנו לשוב". הוצאתי אותך משעבוד, ואתה קלקלת מעשיך והגעת לשעבוד אחר. ומה הרווחת? אם לא מצרים - אשור. ואילו היית שב אל ה', לא היית משועבד כלל.
פסוק ו: ואכלה ממועצותיהם
וְחָלָה חֶרֶב בְּעָרָיו וְכִלְּתָה בַדָּיו וְאָכָלָה מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם׃
המלבי"ם מסביר: הם לא שמעו לעצתי, התעקשו לשלוח שליחים אל מלך מצרים, ועל ידי זה בא אשור והגלה אותם. ואם חלה חרב בעריו וכילתה את בדיו וענפיו ואכלה את הכול - אומר הקדוש ברוך הוא, אין תלונותיכם עליי, האשמה בכם. וזהו "ואכלה ממועצותיהם": כל מה שקרה כאן בא ממועצותיכם, עצתכם היא שהביאה זאת עליכם. אילו שמעת לעצתי, היית מוריד ראשך לפני מלך אשור, מקבל עולו וסובלו, ולאחר מכן היה הקדוש ברוך הוא מושך אותך בעבותות אהבה. אבל החלטת להסיר מעליך את הייסורים הללו, וממילא הביא עליך הקדוש ברוך הוא ייסורים קשים יותר.
הרד"ק מפרש "וחלה" מלשון נפילה וחנייה, כמו "יחולו על ראשו". "וכלתה בדיו" - הבדים הם הענפים, והם סמל לכפרים: הערים הן כגזע, והענפים הם הכפרים והמקומות המרוחקים יותר. שהרי כבר הזכיר ערים, ולכן "בדיו" מוסב על הכפרים הרחוקים מן העיר עצמה.
פסוק ז: ועמי תלואים למשובתי
וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל־עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם׃
רש"י מפרש: כשהנביאים מלמדים אותם לשוב אליי, הם "תלואים" - תלויים ועומדים בספק, אם לשוב או לא לשוב, ורק בקושי גדול הם שבים אליי. הרד"ק מתקשה בפירוש זה, שהרי לא מצאנו לשון "משובה" אלא לגנאי, ואילו כאן מפרשים אותה לשון תשובה שהיא דבר חיובי. גם תרגום יונתן מפרש כאן לחיוב, אך הביאור מוקשה, שכן לשון משובה קשורה תמיד לשובבות, מעשה משובה, דברים של קלקול וסטייה מן הדרך.
"ואל על יקראוהו" - רש"י מפרש: אל הדבר אשר עליו יקראוהו הנביאים יחד, לא ירוממוהו עמי ולא יאותו לעשותו. הנביאים קוראים להם להתרומם, להיות במצב רוחני גבוה, לעלות כלפי מעלה ולעבוד את ה', וכולם יחד קוראים - "לא ירומם", אינו מתרומם, נשאר בגשמיותו ובעבודה זרה שלו. ועוד מביא רש"י פירוש אחר: פוגעים בו פגעים קשים ורעים, ו"אל" כאן מלשון "יש לאל ידי", כוח. אך קשה לפרש כן, שכן כאן "אֶל" מנוקד בסגול, ואילו "לְאֵל ידי" בצירי, ולכן מסתבר ש"אל" כאן במובן של כיוון - אל המקום ההוא - ולא במשמעות של כוח. עוד מביא רש"י את תרגום יונתן: "יחד לא ירומם" - כאחד לא ילכו בקומה זקופה.
הרד"ק מפרש "תלואים" מלשון תלויים, אלא שלדעתו אינם תלויים אם לשוב, אלא תלויים בין צרה לרווחה: מצבם אינו אחיד, פעם טוב ופעם רע. והסיבה - "למשובתי", בגלל המשובה שהם עושים, שהרי לשון משובה היא תמיד שלילית. אילו לא היו מורדים בי, היו ברווחה תמידית. ומביא הרד"ק פירוש נוסף בשם אביו: "תלואים למשובתי" - תלויים ומסופקים במצוותיי. כדי למרוד בי הם מעוררים כל הזמן ספקות: האם באמת ה' ציווה? האם זה מה שה' רוצה? האם חייבים? ומניין כל הספקות הללו? "למשובתי" - מתוך רצון של משובה ומרד הם מעוררים תמיד ספקות במצוות ה'. "ואל על יקראוהו" - הנביאים קוראים להם לשוב אל האל העליון, "יחד לא ירומם" - כולם כאחד, אין בהם מי שישוב אל ה' וירומם ויגדל את שמו בפיו. והאבן עזרא מפרש כתרגום יונתן, לא ירימו ראש, ומפרש "יְרוֹמֵם" כאילו נקוד בפתח, שאף אחד לא הצליח באמת לעלות למדרגה שחשב לעלות אליה.
המלבי"ם: תמונת המליצה - ה' עומד בין שמים לארץ
המלבי"ם מבאר את כל הנבואה הזאת כמשל אחד. מלך אשור כבש את שומרון ורוצה לכלות את כולם, והקדוש ברוך הוא כביכול סר מעליהם ושב למקומו בשמים. שהרי כשהוא משגיח בארץ, השכינה כמו יורדת לכאן, וכשהוא מניח אותנו ביד הפגעים, השכינה נעקרת ועוזבת את המקום, כפי שראינו בגלויות שגלתה השכינה עד שאמר "אלך ואשובה אל מקומי". אלא ששימו לב: הוא עדיין לא התרחק לגמרי, אלא עומד כביכול בין הארץ לשמים. מצד אחד, בגלל העוונות הנעשים בארץ הוא רוצה להתרחק לחלוטין ולשוב אל מרום שבתו; ומצד שני יש לו חמלה ורחמים עלינו, ומצד זה הוא רוצה להחיל רחמיו ולרדת אלינו ולמשול בנו ברחמים.
וישראל מצפים שירחם עליהם ונושאים עיניהם אליו שיצילם. וזהו "ועמי תלואים" - תלואים ונושאים עיניהם למרום, מבקשים "למשובתי", שאשוב אליהם ואהיה קרוב אליהם, שהרי ה' כביכול עומד באמצע ולא הכריע אם לעזוב לגמרי או לחזור ולמשול עליהם. "ואל על לא ירומם" - כל ישראל מבקשים: ריבונו של עולם, די במה שאתה רחוק מאיתנו, אל תוסיף להתרומם עוד ולשוב למרום שבתך ולא להשגיח עלינו כלל. קודם כול מצפים שאשוב אליהם, ואם לא אשוב - לפחות שלא אוסיף להתרחק ולסלק את השכינה לגמרי. וזהו שנאמר למעלה "אלך ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני": אלך ואשוב אל מקומי, ואז יאשמו - יראו שמעשיהם המקולקלים הביאו עליהם צרות - ואז יבקשו פניי.
פסוק ח: הדילמה הגדולה
אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי׃
אתם תלויים ונושאים עיניכם למרום לבקש את שיבתי, ואני כביכול בדילמה גדולה כיצד לנהוג בכם. מצד אחד מרוב רחמים אני רוצה לשוב לשומרון, שהרי אם אתרחק לחלוטין יכלה אותם מלך אשור ולא ישאיר שריד ופליט. ומצד שני רבה רעתם כרעת סדום ועמורה, ואיני יכול לשוב לשם - מה לי לעשות בעיר שעושים בה מעשים המכעיסים אותי? וכשירד הקדוש ברוך הוא לסדום ועמורה, מה הביא הדבר? כליה והפיכה. נמצא: אם אשוב אליך, סופך כליה והפיכה, שאיני יכול לראות כיצד מכעיסים אותי לנגד עיניי. להישאר רחוק אינו פתרון - מלך אשור יכלה אותם; להתקרב אינו פתרון - אני אכלה אותם.
וזהו הפסוק: מצד אחד "איך אתנך אפרים אמגנך ישראל" - איך אמסור אותך ביד מלך אשור, בלשון "מגן צריך בידך", ולכן אני רוצה לשוב. ומצד שני איני יכול לשוב, כי אם אשוב - "איך אתנך כאדמה אשימך כצבאים", אדמה וצבויים הן מערי סדום, ואהפוך אותך כשם שהפכתי את ערי סדום כשבאתי לתוכן. וכיצד נקראת דילמה זו? "נהפך עלי לבי" - ליבי מתהפך בקרבי: האם להניח להם ומלך אשור יכלה אותם, או להשגיח עליהם ואני אכלה אותם. "נהפך עלי לבי" מצד הרצון לרדת ולהגן עליהם, "יחד נכמרו נחומי" - ויחד עם זה אני רוצה לרחם ולהתנחם מן הרעה שגזרתי עליהם ביד מלך אשור ולרדת להצילם, אלא שאז אהיה מוכרח להחריב את העיר בעצמי כאדמה וכצבויים. ואם ארצה להתנחם מן הרעה שעל ידי אשור, הרי הרעה תיעשה על ידי. אז מה אעשה עם אפרים: כיצד אציל אותו מאשור מבלי שאצטרך אני להכותו ולהורגו?
ומוסיף המלבי"ם: מדוע נזכר דווקא אפרים? מפני שאפרים הוא שבט המלכות, והם שהסיתו את העם לחטוא, והכול התחיל מירבעם. וזהו: אם אפילו אותך, אפרים, שאתה הרשע הגדול, קשה לי לתת ביד אשור, כל שכן "אמגנך ישראל", שאר השבטים שלא חטאו כל כך ורק נמשכו אחרי אפרים - על אחת כמה וכמה קשה לי למסור אותם. ו"אמגנך" מורה על מסירה ליד האויב, שהיא חמורה מן הנתינה.
ועוד מדייק המלבי"ם בשני הביטויים "אתנך" ו"אשימך": מה בין נתינה לשימה? "שימה" מפרטת את איכות ההנחה - כשאני שם דבר במקומו, הנחתיו בצורה טובה וראויה, כדרך שדרשו חז"ל "ושמו" - בנחת, ושמו שלא יפזר. ולכן: "איך אתנך" - נתינה בכל צורה שהיא, "איך אשימך כצבאים" - והרי אני רוצה לשים בנחת ובדרך נכונה, אז איך אעשה לך כדבר הזה. ולכן "נהפך עלי לבי" - התהפכות הלב היא השתנות הרצון. "נכמרו נחומי" - הנחמה היא חרטה, ו"נכמרו" הוא לשון חימום, שכן "כמר" תמיד עניינו חימום, כלשון חז"ל בכלי שהיו נותנים בתוכו את הפירות והזיתים כדי שיתחממו, והוא נקרא "כומר", המקום שבו מתחממים כדי שניתן יהיה להפיק מהם את השמן. אף כאן: נכמרו - נתחממו, ממראה עיניי אני רואה את מעשיכם, ומתוך כך נתחממו נחומיי, התנחומים שהתנחמתי עליכם.
פסוק ט: דרך הממוצע
לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא־אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר׃
מסביר המלבי"ם: אומר הקדוש ברוך הוא, בחרתי בדרך הממוצעת. כשאין מכריעים לצד זה או לצד זה, פעמים רבות דרך המיצוע היא ההכרעה. "לא אעשה חרון אפי" - לא אתרחק לחלוטין לשמים ואשאירם הפקר ביד מלך אשור שיכלם כליה מוחלטת, כפי שגזרתי בתחילה. "לא אשוב לשחת אפרים" - ומאידך גם לא אשוב לשכון איתם בשומרון, שכן אם אשוב אהיה מוכרח לשחת את אפרים כאדמה וכצבויים.
"כי אל אנכי ולא איש" - זו סיבת הפשרה. מה בין "אל" ל"איש"? "איש" הוא מידת הדין, כלשון "איש מלחמה"; "אל" הוא מידת החסד, כלשון "חסד אל כל היום". אומר הקדוש ברוך הוא: הואיל ואני אל ולא איש, לא אבוא אליכם במידת הדין אלא במידת החסד, ולכן אבחר בדרך הממוצעת - לא אעשה חרון אפי ולא אשמיד אתכם לחלוטין, ולא אשוב אליכם כדי שלא אשחית אתכם. ומתוך כך "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר": אשאר קדוש בקרבך ולא אתרחק ממך, אבל לא אבוא בעיר. הריחוק שלי לא יהיה עד כיסא כבודי למעלה, שאזנח אתכם לחלוטין ביד אשור ותהיה השמדה גמורה; ומאידך גם לא אבוא בעיר, שאם אבוא אאלץ לשחתם. אהיה "בקרבך" - לא ממש עימם, אלא כחופף עליהם. ומכוח זה מלך אשור יגלה אותם אך לא ישחיתם לחלוטין ולא ישמידם. הרי כאן תוצאה ממוצעת בין הרצון להגן עליהם שמתוכו הייתי משחיתם, ובין מסירתם ביד אשור שמתוכה הוא היה משחיתם: לא אתרחק לחלוטין ולא אתקרב לחלוטין.
ויש בפסוק זה עוד ביאורים, ונזכירם בקצרה. הרד"ק מביא בשם רב סעדיה גאון: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" - לא אבוא בעיר אחרת אלא רק בירושלים; בקרבך, בירושלים, שם שכינתי, ולא אבוא בעיר אחרת. וכן תרגם יונתן: "ולא אחליף בקרתא אוחרי עוד ית ירושלם" - לא אחליף עוד את ירושלים בעיר אחרת. האבן עזרא מפרש בדרך שאלה: "בקרבך קדוש" אף על פי שלא אבוא בעיר - כלשון "האמנם ישב אלקים את האדם על הארץ" - וכי ייתכן שתהיה בקרבך קדושה ואני איני שם?
וחז"ל עצמם שואלים שאלה זו: משום ש"בקרבך קדוש" - "לא אבוא בעיר"? לכאורה סתירה פנימית, שהרי אם בקרבך קדושה, אדרבה, צריך אני לבוא בעיר. ומשיבים: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבנה ירושלים של מטה. כלומר מתי אבוא בעיר? כשיהיה בקרבך קדוש, כשתהיה בקרבך עיר הקודש ירושלים - אז אבוא בירושלים של מעלה. ושואלת הגמרא: וכי יש ירושלים למעלה? ומשיבה: אין, דכתיב "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו".
ואגב זה, הנה עוד אחד מן הפסוקים שרגילים לפרשו בשיבוש. שאל אנשים מהי "עיר שחוברה לה יחדיו", ויאמרו לך: ירושלים המזרחית וירושלים המערבית שחוברו יחד, ורק תבוא לכאן השגרירות האמריקאית וזהו, חוברה לה יחדיו. אבל האמת היא ש"חוברה לה יחדיו" פירושו שעיר של מטה מתחברת עם ירושלים של מעלה. כאשר ירושלים כאן למטה תהיה באמת ירושלים רוחנית - לא ירושלים של אצטדיון טדי וקניונים אלא ירושלים של עבודת ה' - אז חוברה לה יחדיו עם ירושלים של מעלה, ואז יבוא ה' בירושלים של מעלה.
ורש"י מביא עוד פירוש, שיש מפרשים "בעיר" מלשון שנאה, כלשון שאמר שמואל לשאול "וה' סר מעליך ויהי ערך" - עריך היינו שונאך. ולפי זה: לא אבוא במקום של שנאה, או לא אבוא מתוך שנאה.
פסוקים י-יא: שאגת האריה והשיבה הביתה
אַחֲרֵי יְהֹוָה יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי־הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם׃
רש"י מפרש כפשוטו: עוד ישאג להם ה' כאריה שיצאו מן הגלות וילכו אחריו, והוא ישאג כאריה להוציאם מן הגלות. "ויחרדו בנים מים" - כתרגום יונתן, "ויתכנשון גלוותהון ממערבא", יתכנסו הגלויות מן המערב, מצד הים.
המלבי"ם מסביר: "אחרי ה' ילכו" - כאשר יהיו מחוץ לעיר, שם ימצאו את ה'. שהרי אמרנו שה' אינו יורד לתוך העיר אך גם אינו עוזבם לגמרי, ולכן כשיצאו לגלות ימצאו אותו וילכו אחריו. "כאריה ישאג" - הרי ה' מתנהג איתם דרך השר של אשור, והשר של אשור הוא אריה, ונמצא שה' שואג דרך האריה, כביכול מתלבש בשר של אשור והוא שואג. ומתוך השאגה הזאת "ויחרדו בנים מים" - הבנים יחרדו ויפחדו משאגת האריה, שהיא באמת שאגת ה', ומתוך החרדה יחזרו בתשובה.
יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל־בָּתֵּיהֶם נְאֻם־יְהֹוָה׃
יחרדו כציפור לצאת ממצרים, וכיונה לצאת מארץ אשור. ומדוע דווקא דוגמת היונה? מסביר המלבי"ם: יש ממיני היונה שמכירים את מקומם ממרחק רב, יונים נודדות ויוני דואר, שאף שהתרחקו מאוד יודעות לשוב אל קינן. וכך אלה שבארץ אשור נקראים "אובדים", משום שהתרחקו מאוד וכמו הלכו לאיבוד, ואף הם יחרדו לשוב אל קינם. "והושבתים על בתיהם" - כמו אל בתיהם, ישובו אל בתיהם ותהיה הגאולה השלמה.
והרד"ק שואל: מדוע הזכיר רק מצרים ואשור, והרי גלו לכל העולם? ומשיב, שנשארו עוד מקומות, אלא שהזכיר דווקא את שני המקומות שבהם חשבו להיעזר וקיבלו סטירת לחי: חשבו לפנות למצרים, ומצרים היתה להם קנה רצוץ; חשבו לפנות לאשור, ואשור לא נתן להם שום ישועה אלא אף הגלה אותם. נמצא ששני המקומות שבהם חשבת להיעזר הם המקומות שבהם נכשלת ואליהם גלית. ולכן הזכיר דווקא אותם, אף שבאמת הגאולה תהיה גאולה כוללת מכל המקומות במהרה.
לסיכום:
הפרק פותח באהבה: ה' אהב את ישראל בעודם נער, קראם בנו וממצרים קרא להם, הרגילם בתורתו, נשאם על זרועות, משכם בחבלי אדם ובעבותות אהבה והקל מעליהם את העול והביא להם את מזונם. ולעומת זאת הם קוראים לבעלים שאינם עונים להם, זובחים ומקטרים ואינם יודעים כי ה' הוא שריפאם והוא הרגל שעליה הם עומדים. משמאנו לשוב, באו עליהם ייסורי אשור, ובמקום לקבלם פנו למצרים - ומתוך מועצותיהם באה החרב בעריהם. ואז מתגלה עומק הרחמים: ה' עומד כביכול בין שמים לארץ, מתלבט - אם ארחק יכלה אשור, ואם אשוב אשחית אני כאדמה וכצבויים - ומכריע בדרך הממוצעת, "כי אל אנכי ולא איש": בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, לא כליה גמורה ולא השחתה, עד שתשוב ירושלים של מטה להיות ירושלים של עבודת ה'. ולבסוף ישאג ה' כאריה, יחרדו הבנים ויחזרו בתשובה, וישובו כציפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, "והושבתים על בתיהם נאום ה'".