פרק י' בהושע ממשיך את תוכחת הנביא על מלכות אפרים בימיה האחרונים, ומצייר את מפלתה בלשון של שדה וחרישה: זריעה וקצירה, תלמים ומענית, עגלה ועול. הנביא מראה כיצד העצה שרקמו בישראל להפיל את מלכם - על ידי הלשנה למלך אשור - היא עצמה שהביאה עליהם את החורבן, וכיצד שורשי הקלקול נעוצים עוד בימי הגבעה. בתוך כך מציב הנביא גם את הדרך החלופית: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה". נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי המלבי"ם, ועמו רש"י, הרד"ק ותרגום יונתן.
נִדְמֶה שֹׁמְרוֹן מַלְכָּהּ כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם׃ (ז)
המילה "נדמה" מתפרשת בארבעה אופנים. תרגום יונתן מתרגם "בהתת שומרון במלכה" - מלשון בושה: נתביישה שומרון במלך שלה. חשבנו שהמלך יושיע אותנו, והנה כוחו שווה לקצף שעל פני המים, ביטוי לדבר שאינו קיים כלל, שברגע אחד מתבטל ונמחק. רש"י מפרש "נדמה" מלשון דומיה ושתיקה, כמו "אל דֳּמִי לך": נשתתק מלך שומרון והרי הוא כקצף על פני המים. הרד"ק מפרש מעניין כריתה, כמו "נדמה עמי" שפירושו נכרת עמי: נכרת מלכה של שומרון. כמה זמן עמד במצור, ובסופו של דבר לא ניצל ממנו וגלה.
ומהו "קצף"? תרגום יונתן מתרגם "כרותחא על אפי מיא" - הקצף שנוצר מרתיחת המים, וכן רש"י מפרש "אושקומא בלע"ז", וכך הוא מפרש גם בתלמוד, שם מביאה הגמרא שיש עניין שלא לשתות את הקצף שעל גבי המשקה. הרד"ק לעומת זאת מפרש שקצף הוא קליפת עץ, כמו "וּתְאֵנָתוֹ לִקְצָפָה", והכוונה כקליפת עץ המיטלטלת ומתנדנדת על פני המים.
המלבי"ם מבאר שכאן בא הנביא להסביר את מה שאמר קודם "ויבוש ישראל מעצתו": אותה עצה שחשבו להפיל בה את הושע, בכך שזימנו את מלך אשור וסיפרו לו שהושע מרד בו - היא שהביאה עליהם את מפלתם. לפי זה "נדמה" הוא מלשון דמיון ומשל: הם נדמו לקצף שעל פני מים. הרתיחה מעלה קצף, וכשהמים נעים ומיטלטלים הקצף מתבטל והמים חוזרים להיות חלקים. כך היה כאן: סביב המלך קמה רתיחה בעם, קצף, והעם מרד במלך - קשרו קשר על פקח בן רמליהו, המיתוהו והמליכו את הושע בן אלה תחתיו. ואז אותו קצף עצמו הלך בגולה, מכוח אותה מלשינות על הושע למלך אשור. כשם שתנועת המים מורידה את הקצף, כך התנועה הזאת הובילה אותם לאשור, ומזימותיהם לחזק את עבודת העגל לא הצליחו, שהרי בסופו של דבר גלו כולם.
וְנִשְׁמְדוּ בָּמוֹת אָוֶן חַטַּאת יִשְׂרָאֵל קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם וְאָמְרוּ לֶהָרִים כַּסּוּנוּ וְלַגְּבָעוֹת נִפְלוּ עָלֵינוּ׃ (ח)
"במות אוון" - רש"י על פי התרגום מפרש שהכוונה לבמות בית אל. הבמות הללו היו "חטאת ישראל", הן היו הכישלון של ישראל, ועל ידי המפלה יישמדו גם הן. "קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם" - ביטוי למקום שאין עובדים בו עוד ואינו מיושב, שמעלה קוצים ודרדרים. המזבחות לא יהיו פעילים עוד, ולכן יעלו עליהם קוץ ודרדר והם יהיו שוממים וחרבים.
"ואמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו" - לפי פירוש אחד המזבחות הם האומרים. המזבחות עמדו בהרים ובגבעות, ומרוב שיממון ההרים והגבעות ייפלו ויכסו אותם, והמזבחות ייקברו תחת ערימות עפר. זו מציאות מוכרת: מקום שמם שאינו מתוחזק, העפר הולך ונאסף ונערם עליו עד שהוא מכסה אותו. כפי שרואים בכותל, שיש שם מטרים בעומק של חומה שהעפר כיסה אותה במשך הדורות.
רש"י והרד"ק לעומת זאת מפרשים שהאמירה אינה מטאפורה של המזבחות אלא דברי עם ישראל. כשיראו את הבושה הגדולה ואת הצרה העצומה שנקלעו אליה, יבקשו שההרים והגבעות יכסו עליהם, שנהיה קבורים תחתיהם ולא נעבור את הסבל, הצרות והבושה הזאת. כלומר: מוכן אני להיקבר חי ולא לעבור את הצרה העוברת עלינו.
מִימֵי הַגִּבְעָה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל שָׁם עָמָדוּ לֹא תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל בְּנֵי עַלְוָה׃ (ט)
רש"י מפרש, כדרכו לעיל: "מימי הגבעה" היינו מעשה פילגש בגבעה, מזמן עתניאל בן קנז שהיה ראשון לשופטים בימי כושן רשעתיים, ובימיו היה גם פסל מיכה. הנביא אומר: חטאך קדום, כבר אז עשית חטאים חמורים. "שם עמדו" - באותו מקום אתם עומדים גם היום, אוחזים באותה הנהגה ובאותו קלקול, באותה מידה מקולקלת.
"לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה" - נרענן את הזיכרון. כלל ישראל יצאו למלחמה כנגד בנימין ודרשו שימסרו בידם את הפושעים שהתעללו בפילגש שבגבעה. בני בנימין סירבו, רצו לשפוט בעצמם את בני שבטם ולא להיות תלויים במשפט שאר השבטים, ובעקבות הסירוב יצאו ישראל למלחמה. זה היה לאחר שבעלה של הפילגש לקח אותה אחרי מותה, ביתר אותה לשנים עשר חלקים ושילח בכל גבול ישראל, כדי לומר להם שומו שמים על זאת ועשו דין בפושעים. בשני הקרבות הראשונים נחלו ישראל מפלה ובני בנימין הכניעום, ורק בקרב השלישי הצליחו ישראל כנגד בנימין.
ומדוע לא הצליחו? מפרש רש"י: מפני שעוון עבודה זרה היה בידם, שלא מיגרו את העבודה הזרה. וכמו שמובא בגמרא שאמר להם הקדוש ברוך הוא: על כבודי לא מחיתם, ועל כבוד בשר ודם מחיתם? שהרי פסל מיכה עומד ועשנו מתערב בעשן שילה ובעשן המערכה, ועל זה לא מחיתם. לכן זכויותיהם לא הספיקו לנצח את בני בנימין. "בני עלוה" - כמו בני עוולה, ומסביר הרד"ק שזו דרך של היפוך אותיות, כמו זועה זעוה, כבש כשב, שמלה שלמה, יעף עייף.
תרגום יונתן מפרש "מימי הגבעה" על שאלת המלך, שביקשו להם מלך בגבעת שאול והמליכו את שאול, ועל זה הייתה התביעה. אך רש"י כותב שאינו מתיישב לו אחר לשון העברית, וגם שאר חיבור הפרשה נופל על הלשון הראשון ולא על עניין שאלת המלך. וכן הרד"ק כותב שאין הפסוק מיושב על פירוש זה, ולכן הביאור הנראה יותר הוא ביאורו של רש"י.
וכך גם הרד"ק מבאר: "מימי הגבעה חטאת ישראל" - כאשר שבט בנימין התעקשו להחזיק בדבר הנבלה ולא היו מוכנים למסור את הפושעים; וגם שאר השבטים נענשו, מפני שהיו ביניהם עובדי עבודה זרה. "שם עמדו" - הפושעים שבדור הזה מחזיקים באותה הנהגה, וכיוון שכן ישלמו כעת גם את מחיר מה שנעשה אז.
המלבי"ם מפרש אחרת: "מימי הגבעה חטאת ישראל" - הבמות והחטאות של ישראל, שהן עבודת האלילים, הן עוד מימי הגבעה. כלומר, "הגבעה" כאן אינה מדברת על עצם מעשה פילגש בגבעה אלא על העבודה הזרה שהייתה אז. פסל מיכה היה בדן, ואף ירבעם העמיד אחר כך פסל אחד בדן. ומדוע דווקא בדן? מפני שהמקום הוכשר בעיניהם כמקום של עבודה זרה, שהרי פסל מיכה היה פופולרי מאוד והמקום היה מרכז לעבודה זרה. וכשבא ירבעם להקים מקום עבודה זרה, בנה אותו על היסודות של אותה משיכה לפסל מיכה. נמצא שעוד מימי הגבעה התחילו עוונותיהם שהקימו להם את הפסילים.
לפי המלבי"ם "שם עמדו" פירושו: שם עמדו הבמות והפסילים מימי קדם - ולא כרש"י והרד"ק שפירשו שהם ממשיכים בדרך ההיא. וזו גם הייתה הסיבה שלא הצליחו ישראל במלחמה, בגלל פסל מיכה. "לא תשיגם" - מלשון נסוג אחור: המלחמה בגבעה לא הביאה את בני בנימין להיות נסוגים אחור, אף שהייתה זו מלחמה "על בני עלוה", על בני בנימין שהיו בני עוולה. וזה מראה שכבר אז הייתה בהם עבודה זרה, וכבר אז לא קינאו כנגדה.
בְּאַוָּתִי וְאֶסֳּרֵם וְאֻסְּפוּ עֲלֵיהֶם עַמִּים בְּאׇסְרָם לִשְׁתֵּי עוֹנֹתָם׃ (י)
רש"י מפרש "באוותי" מלשון אבה ורצה: ברצוני ובתאוותי שאייסרם. כיוון שאינם מקבלים מוסר ממני על ידי הנביאים המוכיחים אותם, רצוני לייסרם - על ידי "ואוספו עליהם עמים", שיבואו עמים ויאספו כנגדם למלחמה, והייסורים יביאום לשוב בתשובה ולתקן את רוע מעלליהם.
"באסרם לשתי עונותם" - כמו שאוסרים את השוורים לחרוש. "עונותם" מלשון מענית, התלם שבחרישת השדה. הרד"ק מסביר שחרישת השדה נקראת גדודים, ותילי העפר מזה ומזה נקראים תלמים. והוא מבאר שיש כאן המשלה של יהודה ואפרים לשתי פרות חורשות, שציפיתי שיחרשו טוב ובסופו של דבר חרשו רע; הם אסרו עצמם זה עם זה - "באסרם לשתי עונותם".
ומה פירוש הדבר? תקופה ארוכה היו בנימין צדיקים, אך בתקופה מאוחרת יותר אנו רואים קשר בין יהודה ובנימין לבין אפרים, היינו שומרון ועשרת השבטים. מתי? כאשר יהושפט התחתן עם אחאב מלך ישראל, ונוצר שידוך ביניהם, ושלח לו הקדוש ברוך הוא נבואה: "בהתחברך אליו פרץ ה' את מעשיך". אף שיהושפט היה מלך צדיק, עצם החיבור לרע פעל עליו לשלילה. נמצא ש"באסרם לשתי עונותם" הוא לשון קשירה ואסירה: שתי פרות שנקשרו יחד, ובמקום לחרוש טוב עושות הרע בעיני ה'. וכפי שראינו שיהורם עשה הרע בעיני ה' והלך בדרכי מלכי ישראל, ובימיו פשע אדום מתחת יד יהודה, וכן עשה אחזיה. הרי שהחיבור הזה לא הביא טובה אלא רעה.
המלבי"ם מפרש: כאשר התאוויתי לייסרם ולהענישם על עוון העבודה הזרה, לא אספתי עליהם קיבוץ מתוך עם ישראל שילחמו עם החוטאים, כי ישראל לא היו מקנאים את קנאת העבודה הזרה, ואין טעם להביא מתוכם אנשים שילחמו ויוכיחו, שהרי כולם היו חוטאים וכולם המשיכו בדרך השלילית. לכן לא הייתה ברירה אלא "ואוספו עליהם עמים" - עמים מן החוץ, מחנה אשור. ו"באסרם לשתי עונותם" - שאסרו אותם לשתי מעניות המחרשה. כשרוצים להכביד על השור, נותנים לו מחרשה שאינה חורשת תלם אחד אלא שני תלמים בבת אחת, וזה קשה כפליים מכוחו. אומר הקדוש ברוך הוא: זה העונש שהבאתי עליהם, ייסרתים בקושי שעבוד כזה, אולי יביאם לתיקון מעשיהם.
וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ וַאֲנִי עָבַרְתִּי עַל טוּב צַוָּארָהּ אַרְכִּיב אֶפְרַיִם יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה יְשַׂדֶּד לוֹ יַעֲקֹב׃ (יא)
מבאר המלבי"ם: ה' נתן עליו עול מחרשה החורשת שני תלמים בבת אחת, עול כבד לשור. ובוא וראה, אפרים אינו שור כלל אלא עגלה, ואין בו כוח כשור לחרוש באדמה; הוא כעגל המלומד רק במלאכות קלות ולא במלאכות קשות. "אוהבתי לדוש" - אוהב הוא לדוש בתבואה. מהי דישה? ללכת על התבואה ולדרוך עליה. אין כאן סחיבה ואין משא כבד, רק דריכה. העגל מרקד על התבואה ודש אותה, וגם אוכל בשעת הדישה, שהרי "לא תחסום שור בדישו" - עבודה משתלמת. נמצא שהחרישה אינה מלאכתו של אפרים, שהוא עגלה האוהבת לדוש, לשאת שעבוד קל ולא ליטול מלאכות כבדות.
ומטעם זה פנה לעזרת מלך מצרים: מלך מצרים לא הטיל עליהם עבודה קשה, ומאידך היו אוכלים מטוב הארץ ומרוויחים שם במסחר, שמצרים נחשבה מעצמה כלכלית. חשו שבמצרים יהיה להם קל יותר, ולא רצו לשאת את עולו הכבד של מלך אשור על צווארם.
אומר הקדוש ברוך הוא: "ואני עברתי על טוב צווארה" - נכנסתי עליה וראיתי את טוב צווארה, שהוא שמן וענוג ודשן, והעול יושב על הצוואר ושוחק אותו. ריחמתי על אותה עגלה, ולא היה בדעתי למוסרה ביד העמים שיאסרוה לשתי עונותם ויטילו עליה חרישת שני תלמים. חשבתי שיכניסו עצמם תחת עבודתי, שהיא עבודה קלה שאינה דורשת מאמץ גדול, ועל ידי זה לא יימסרו בידי אדונים קשים. חשבתי שישתתפו עם מלכות יהודה, ויעבדו את ה' ויחרשו את אדמת הקודש.
"ארכיב אפרים" - חשבתי לחבר ולצרף את אפרים אל יהודה, ושניהם יעבדו יחד את עבודת ה'. "יחרוש יהודה" - שבט יהודה שכבר היו רגילים בעבודת ה' ומלומדים בחרישה, הם יעשו את החרישה; "ישדד לו יעקב" - ויעקב, שאינם מלומדים לחרוש, יעשו את העבודה הקלה יותר. יעקב תמיד מבטא את הדרגה הנמוכה יותר, בחינת עקב, כמו יעקב מול ישראל שהוא דרגה גבוהה יותר, וכן יהודה שהוא בדרגה גבוהה יותר. ושידוד עניינו: אחר החרישה נותרים תלמים גדולים וגושים גדולים, וצריך לדרוך עליהם ולכתוש את הרגבים שיהיו קטנים וראויים להנחת הזרע - עבודה קלה יותר.
ובעומק העניין, אומר המלבי"ם: יהודה יכין את אדמת הנפש, יחרוש אותה עד שתהיה מוכנה לקבל את זריעת הצדקה והמעשים הטובים, ויבוא יעקב, שהם עשרת השבטים, לגמור את מעשה החרישה וההכנה. כל המשל הזה הוא על ההכנה הרוחנית שהכנתי אותם לקבל את עבודת ה'. והוא, אותו "אפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש", הלך לעבוד את מצרים. חשבתי שהוא מחפש עבודות קלות, ונתתי לו את עבודתי שהיא קלה; ואם הוא מתעקש דווקא על עבודות קשות - אומר ה' - הריני אוסרם לשתי עונותם, אקשור אותם ואחבר אותם לאשור כשור לשני תלמי מענית, לעבודה קשה שתשבור את גופם.
זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת ה' עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם׃ (יב)
אתם חרשתם רע, ואומר הקדוש ברוך הוא: אני מבקש מכם "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" - עשו פעולות שיקרבו אתכם אל הרוחניות. מבאר הרד"ק: עשו את הטוב בעיניי, ומה שאני אתן לכם יהיה כפלי כפליים ממה שתשקיעו ותיתנו. ולכן נאמר לשון זריעה: אין אדם זורע קילו חיטים כדי לקבל קילו חיטים, אלא כדי לקבל מאה קילו. אתם עושים את פעולת הזריעה, ואני משיב לכם "קצרו לפי חסד". וחסד הוא תמיד יותר מצדקה: צדקה היא צדק, שאני נותן לך את המגיע לך ודורש ממך את מה שאתה מחויב; והקדוש ברוך הוא מבטיח לתת הרבה יותר ממה שאתה נותן - ועם כל זה לא שוכנעו לעשות רצון ה'.
וחז"ל אומרים: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" - זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, וקוצר ודאי אוכל. כשאתה זורע, אינך יודע אם יצמח; אבל כשקצרת - גמרנו, זה כבר בידך. צדקה עניינה נתינת כסף, ואף לאחר שקיבל העני את הכסף עליו להשקיע: לילך ולקנות חיטים, לברור, לטחון וכו', ועד שרואה לחם יוצאת נשמתו. ואילו בגמילות חסדים המקבל נהנה מיד. וכמו שמובא בגמרא באותה אישה שאמרה לבעלה, שנכוו רגליו בתנור, הנח רגליך על רגליי; אמר לה: מדוע רגלייך אינן נכוות? חלשה דעתו. אמרה לו: פיתי מזומנת. אבל אתה עושה צדקה עם עניים בנתינת מעות, ועד שילך העני ויקנה בהן אוכל לוקח זמן. למדנו שהחסד גדול מן הצדקה.
"נירו לכם ניר" - אחרי שתקצרו, שובו וחרשו שוב וזרעו שוב, שלא יחדלו המעשים הטובים לעולם. הרבה פעמים אדם עושה פעולה טובה ונח על זרי הדפנה; על כך אומר הנביא: תמשיך לחרוש שוב, אל תשקוט במעשים הטובים. והניר הוא החרישה החדשה. ומסביר הרד"ק שהניר עניינו לעורר את הלבבות שיקבלו את דברי התוכחה. ובלשון הכתוב במקום אחר: "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים" - הזורע במקום קוצים אין זריעתו גדלה, שהקוצים הורסים את כל הצומח שם. לכן תחילה נירו לכם ניר, עשו חרישה, ואז תוכלו לזרוע והזריעה תצמח כראוי.
וכאן יפה משלו של המגיד מדובנא. יש השואלים: הנה התחזקתי בזה ובזה, ואני רואה שעדיין קשה לי מאוד ובקיצור זה לא הולך. משל לאדם שהיה מהלך זמן רב בחליפה ישנה של קבצנים, והחליט להזמין חליפה חדשה אצל החייט. מדד החייט והכין, בא האיש, נטל את החליפה ומנסה ללובשה ואומר: אינה נכנסת, אינה מתלבשת. הסתכל עליו החייט ואמר: שוטה שבעולם, הורד את החליפה הישנה ואז לבש את החדשה; וכי רצונך ללבוש את זו על גבי הישנה? בוודאי שאינה נכנסת.
כך הרבה פעמים אדם רוצה להתחזק ומקבל על עצמו כל מיני קבלות, אבל את כל הסחי והמאוס אינו מתקן. הוא רוצה לעשות דברים טובים ולהישאר עם מעשיו הרעים, נשאר בקלקולו וחושב שרק יוסיף מצוות. זה לא הולך, מפני שכל מצווה שעשית - עשית כנגדה עבירה, ועבירה מכבה מצווה; וכשהיא מכבה את המצווה, המצווה אינה מאירה, ואין כאן מצווה גוררת מצווה, ואתה כמו יו-יו: פעם נמשך לטוב ופעם נמשך לרע. אבל לא זו הדרך. הדרך היא "נירו לכם ניר": קודם כל תחרוש, אל תזרע אל קוצים. הזורע על הקוצים מה יצמח לו? מגר את הקוצים, זרוק את כל הקלקול, את כל הסחי והמאוס. אדם הבא לחזור בתשובה, קודם כל אומרים לו: הפסק מן העבירות, ולאט לאט התחל לקבל קבלות טובות. אי אפשר להמשיך לחלל שבת, להמשיך להיות בכל המועדונים ובכל המקומות שהיה בהם קודם, לראות את כל מה שראה קודם, ועם זאת לקבל על עצמו מצוות, ואחר כך לומר: תשמע, הלב שלי לא נפתח. כיצד ייפתח, כשאתה מנסה ללבוש חליפה על גבי הטינוף? הסר את הבגדים הצואים ואז לבש את החליפה, ותראה שהיא מתלבשת יפה.
"ועת לדרוש את ה' עד יבוא ויורה צדק לכם" - דרשו את ה' לדעת את תורתו, והוא יבוא ויורה צדק לכם, בבחינת הבא ליטהר מסייעין אותו. תראה סייעתא דשמיא, והקדוש ברוך הוא ייתן לך חסד כפליים ממה שאתה נותן, ויורה לך דרך של צדק. ובדרגות הגבוהות שולח לו ה' מלאך שילמדו תורה - זהו "ויורה צדק לכם". הבית יוסף הגיע לדרגות שה' שלח לו מגיד; הרי לך מי שמורה לו צדק. והמגיד, כידוע, בהרבה עניינים היה מוכיח את הבית יוסף ואומר לו דברי תוכחה על מעשיו. ורק מן התוכחות שלו אפשר להבין את דרגתו: תוכחה על ששתה פעם כוס מים יתרה, על שפעם הרים את רגלו בשוק ולרגע לא חשב על ה', ועוד כיוצא בזה. הרי שכשאדם משיג השגה, "יורה צדק לכם" - ה' שולח לו מלאך שיורהו צדק. ואם לא, על כל פנים סייעתא דשמיא תבוא אליו מאת ה', כשרק יראה התעוררות אמיתית.
עוד פירוש מביא הרד"ק בשם אביו: "קצרו לפי חסד" - כל מה שאתם קוצרים בעולם הזה הוא חסד; ואילו "עד יבוא ויורה צדק לכם" - הצדק, מה שמגיע לכם בדין, יינתן לעולם הבא. וכאן בעולם הזה אלו הפירות בלבד. נמצא שכל מה שאתה קוצר כאן הוא בחסד, כאילו ה' עושה עמך חסד ונותן לך כבר דיבידנדים כאן, ואין זה פוגע בשכר העולם הבא. ובסופו של דבר ה' יורה צדק לכם וייתן לכם את המגיע לכם בצדק, ומה שמשפיע עליכם כאן לא יפגע כלל בקרן.
המלבי"ם מפרש ש"ועת לדרוש את ה'" נאמר לאחר שמכינים את החרישה והזריעה: אז תדרשו את ה' כראוי ויבוא הגשם, שהוא שפע מלמעלה. ולפי המלבי"ם "ויורה" אינו מלשון מורה צדק אלא מלשון יורה ומלקוש: עד שיבוא הקדוש ברוך הוא ויוריד את השפע השמימי. ומהו "צדק לכם"? אותו שפע שישפיע עליכם כדי שהפעולות הרוחניות שעשיתם יפעלו בכם וישפיעו עליכם ויגרמו לכם התעוררות, וישביע את נפשכם הצמאה במטרות עוזו ושפע קודשו. כמו שכתוב "ירעפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק" - השפע הרוחני העליון יושפע עליו, לתת סיוע לרצוננו להתקרב אליו.
חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ׃ (יג)
אלו היו התוכניות שבפסוק הקודם, ומה היו התוצאות? הנביא ממשיך במשל השדה, כדרכו בפרק: "אפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש", "יחרוש יהודה ישדד לו יעקב", "זרעו לכם לצדקה". וכאן: "חרשתם רשע". החרישה כאן היא בשני מובנים: גם במובן של "חורש מחשבות אוון", וגם במובן של חרישה כפשוטה, כהמשך המשל. בזה שחרשתם מעשים רעים, מה קצרתם? "עוולתה קצרתם", ואכלתם פרי של כחש וכפירה בה'. מה שגידלתם - זה מה שקצרתם.
"כי בטחת בדרכך ברוב גיבוריך" - זו הסיבה שלא חזרתם בתשובה: בטחתם בדרככם הרעה, וחשבתם שאינכם צריכים סיוע מה' אלא מסתדרים לבד. יש לנו גיבורים, יש לנו אנשים שיכולים לעשות מלחמה. חשבת שתינצל בעצה ובגבורה למלחמה, וזו הסיבה שלא התעוררת לעבודת ה'.
וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ וְכָל מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה׃ (יד)
"וקאם שאון בעמך" - מבאר המלבי"ם על פי מה שהתבאר, שהם מרדו במלך שרצה לבטל את עבודת העגלים. שאון הוא רעש, ובתוך העם קם מרד. "קאם" אף שנכתב באל"ף הוא מלשון קימה. ועל ידי זה "וכל מבצריך יושד": מחמת המריבה ביניהם נמסרו המבצרים ביד האויב, שהרי הם עצמם קראו לאויב שיבוא ויפיל את המלך, והאויב הגיע ובסוף הפיל אותם יחד עם המלך. נמצא שירו לעצמם ברגל והזיקו לעצמם.
ומיהו "שלמן"? האבן עזרא, וכן הרד"ק בשם אביו, וכן הולך המלבי"ם, מפרשים ששלמן הוא קיצור של שלמנאסר מלך אשור, שהגיע לכאן וכבש את הארץ. "בית ארבאל" הוא שם מבצר שהיה במלכות אפרים, שביום מלחמה מסרוהו בידו מחמת המרידה שביניהם; חשבו שיבוא ויפיל את המלך וייתן להם חופש, ובסופו של דבר נטל גם אותם, מלבד שהפיל את המלך.
ועוד מוסיף המלבי"ם טעם לשם "שוד שלמן": שבפועל מסרו בידו את המבצר בלא מלחמה. אותו גיס חמישי מתוכם הלשין על המלך ואמר שעשה שלום עם מלך מצרים, וזה הביא עליו את חמת מלך אשור. נמצא שמלך אשור קיבל את הארץ על מגש של כסף, והכול התקבל בשלום - וזהו "כשוד שלמן", שבא השודד וקיבל את הארץ בשלום, ללא מלחמה. ועם כל זה - "בית ארבאל ביום מלחמה": הוא נהג עמם כמלך שכבש את הארץ. וההבדל גדול: מלך הכובש את הארץ נוקם בעם על שמרדו והתנגדו; ואילו מלך המקבל את הארץ על מגש של כסף מוכן להיות הרבה יותר נאמן כלפיהם, להשאירם ולתת להם חופש פעולה, שהרי לא נלחמו בו. וכאן קיבל אותה על מגש של כסף ונהג עמם כאילו כבשה ביד חזקה בעת מלחמה.
וכך הגיע "אם על בנים רוטשה". מסביר המלבי"ם שרטישה אינה הריגה בלבד, אלא כשההריגה היא כזו שהגופה כבר אינה ניכרת בדמות צורתה. וגם היום בלשון הקודש אומרים "גופה מרוטשת", שאין להכיר בה את צלם דמות תבנית האדם. כלומר הייתה זו נקמה ושנאה עד שלא הייתה לו שום חמלה, ואף אם על בנים היה מוכן להרוג, ולא זו בלבד אלא אף לרטש.
הרד"ק מביא גם הסבר אחר: שלמן היה אויב ידוע באותם ימים, ואותו שלמן בא על בית ארבאל בפתאומיות, והשודדים שעמו הפילו אם על בנים ולא הותירו מאומה. וכשבא הנביא לומר שיבוא האויב בצורה קשה שיחריב הכול, הוא אומר: יהיה זה כשוד שלמן, כשם ששלמן המוכר לכם שדד את בית ארבאל - כך ייעשה לכם. ומהו "אם על בנים רוטשה"? מבאר הרד"ק שכשבאים לקחת מן האם את בנה, מפילה האם עצמה על בנה להצילו, שאם יפגע החץ או החרב יפגעו בה ולא בבנה; והאויב לא חמל והרג אותה ואת בנה. ורטישה לפירוש זה מלשון השלכה לארץ כדי לבקעם.
עוד הסבר מביא הרד"ק בשם חז"ל, ש"רוטשה" מלשון עזיבה, כמו שתרגמו "תשמטנה ונטשתה" - "תרטשינה", היינו תעזבנה. ולפי זה המשמעות: שמרוב פחדם מן החרב ומן הרעב היו עוזבים את נשיהם ובניהם והולכים, ונשארה האם עם הבנים נטושה. ומה ההבדל בין נטוש לרטוש? מסביר הרד"ק: רטוש הוא מדעת, שעזב מדעתו את המקום, ונטוש הוא בעל כורחו, שנאלץ לנטוש.
כָּכָה עָשָׂה לָכֶם בֵּית אֵל מִפְּנֵי רָעַת רָעַתְכֶם בַּשַּׁחַר נִדְמֹה נִדְמָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל׃ (טו)
"ככה עשה לכם בית אל" - העגל שבבית אל הוא הגורם לכל הצרה הזאת. "מפני רעת רעתכם" - בגלל הרעה הגדולה שלכם, שהיא העבודה הזרה, היא שהביאה עליכם את כל הפורענות. "בשחר נדמה נדמה מלך ישראל" - "בשחר" היינו בתחילת מלכותו. שהרי בשנה השישית כתוב שאסרו מלך אשור, ובשנה השביעית עלה על שומרון, צר עליה שלוש שנים ולכדה. ועוד קודם לכן, מתחילת מלכותו, כתוב שהיה משיב לו מנחה ועובד את מלך אשור. ורק אחר כך פנה למלך מצרים, ואז עלה עליו מלך אשור בעקבות ההלשנה של אותם אנשים שהיו כאן בארץ, ועל ידי זה נכרת הושע ונכרת גם העם.
הפרק פותח במפלת שומרון ומלכה - "כקצף על פני מים", שהתנועה שחוללו בעצמם, המרד וההלשנה, היא שמחקה אותם. הבמות והמזבחות נשמדים ומתכסים בקוץ ודרדר ובערימות עפר, עד שיבקשו להיקבר תחת ההרים ולא לשאת את הבושה. ושורש הנפילה קדום: "מימי הגבעה חטאת ישראל", מפסל מיכה ומעוון העבודה הזרה שלא מיחו בו. לכן נאלץ הקדוש ברוך הוא לייסרם ביד עמים מבחוץ, לאסרם כשור לשני תלמי מענית. אפרים, שרצה רק מלאכה קלה של דישה ופנה למצרים, יכול היה להסתפח אל יהודה ולחרוש את אדמת הקודש, ובמקום זה קיבל עול כבד מאשור. מול זאת מציב הנביא את הדרך: "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד נירו לכם ניר" - לזרוע מעט ולקצור הרבה, לא לנוח על זרי הדפנה, ובראש ובראשונה לנכש את הקוצים לפני הזריעה, שאין לובשים חליפה חדשה על גבי בגדים צואים. ומי שדורש את ה' באמת, ה' יורה לו צדק בסייעתא דשמיא ובשפע מלמעלה. אך הם "חרשו רשע" ובטחו בדרכם ובגיבוריהם, ולכן קם השאון בעם, נמסרו המבצרים ביד שלמנאסר שקיבל את הארץ בשלום ונהג בה כובש אכזר - הכול "מפני רעת רעתכם", בגלל עגל בית אל.