פרק י' בהושע בא בהמשך לגזרת הגלות שהוזכרה בפרקים הקודמים, ומטרתו לבאר את הגורם לה: מה בעצם הביא על ישראל גזרה כזאת. המלבי"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא סיבב בעם מהומה ומרד, שהאומה מרדה במלכיה, וזו הייתה סיבת הגלות. כבר בפרקים ז' וח' ראינו שהרגו את שלום בן יבש, ואחר כך מרדו גם בהושע בן אלה והלשינו עליו למלך אשור על ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים וביקש לו פטרונים אחרים.
ומה היה שורש המרד? המלבי"ם מסביר שלא מצא חן בעיני העם שהמלכים הללו לא דבקו בחטאת ירבעם, כלומר הם פתחו קו חדש והפסיקו לעבוד את העגלים. שימו לב לדבר: שלום בן יבש והושע בן אלה לא היו צדיקים, אבל את עבודת העגלים הם ביטלו, והיו רבים בעם שהשינוי הזה לא מצא חן בעיניהם והם קמו למרוד בהם. המרד הזה הוא שסיבב את בוא מלך אשור - בתחילה בימי מנחם בן גדי ולבסוף בימי הושע בן אלה - עד שהגלה את כולם. לצד ביאור המלבי"ם נראה גם את דרכו של הרד"ק, המבאר את הפרק בדרך רגילה, בלי להיזקק לעניין המרד בשני המלכים הללו.
גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל פְּרִי יְשַׁוֶּה־לּוֹ כְּרֹב לְפִרְיוֹ הִרְבָּה לַמִּזְבְּחוֹת כְּטוֹב לְאַרְצוֹ הֵיטִיבוּ מַצֵּבוֹת׃
עם ישראל נמשלו לגפן, כמו שלמדנו בישעיהו פרק ה': "כרם היה לידידי בקרן בן שמן". הקדוש ברוך הוא נטע את הגפן הזאת וציפה שתעשה ענבים, ויעש באושים. שם נאמר "ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה" - הקדוש ברוך הוא ציפה שהגפן תוציא פירות טובים, והפירות הטובים הם משפט וצדקה, ובמקום זה נעשו ישראל "גפן בוקק", גפן שמריקה ומשירה את פירותיה ואינה נותנת פרי כראוי לה.
"פרי ישווה לו" - ציפינו שיוציא פירות השווים לו. המלבי"ם מדייק כאן בהבדל שבין לשון "שימה" ללשון "השוואה": כשאני שם דבר על דבר, אין הכרח שיהיה קשר בין המונח לבין מה שהונח עליו, ולכן נאמר "לשים". אבל לשון "תשווה", כגון "הוד והדר תשווה עליו", היא לשון שיש בה גם משמעות של שווי - הדבר שווה בערכו למי שהונח עליו. וכאן: הקדוש ברוך הוא ציפה מן הגפן פרי שישווה לה, פרי לפי יכולותיה האמיתיות, ובמקום זה "גפן בוקק ישראל", לשון נשירה ונפילה וריקנות.
ומדוע? "כרוב לפריו הרבה למזבחות, כטוב לארצו היטיבו מצבות". כל הטוב שהשפעתי עליהם וכל הברכה שנתתי להם היו אמורים לשמש אותם לטובה, ואילו הם - ככל שריבה להם פרי וככל שהיטיב לארצם, כך ריבו מזבחות והיטיבו מצבות לעבודה זרה. המלבי"ם מסביר שהמצבות היו נועדות לפאר את בתי האלילים או את המדינה, והוא קורא להן "פירמידין, אובליסקין": פירמידות, או אובליסק. האובליסק הוא מונומנט, מין אנדרטה צרה וגבוהה שבראשה חוד כמין גג; בזמנם היו מגלפים אותו מסלע אחד, אבן אחת ענקית וארוכה, ולא בונים אותו מאבנים רבות, ומציבים אותו במדינה לתפארת העבודה זרה. בעברית קוראים לזה "מצבת מחט". כל כוחה של הגפן, שממנה ציפינו פירות, הוסט אל העבודה זרה.
חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ הוּא יַעֲרֹף מִזְבְּחוֹתָם יְשֹׁדֵד מַצֵּבוֹתָם׃
רש"י מפרש "חלק לבם" - נחלק לבם ממני, כלומר חלקו על השם יתברך והלכו לעבוד עבודה זרה, ולכן "עתה יאשמו", וזה הדבר שיגרום ש"יערוף מזבחותם" - ישבור את מזבחותיהם, כלשון עריפת הצוואר.
רש"י מביא כאן מדרש אגדה שכולם מכירים: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ויש שלום ביניהם, אין השטן מקטרג, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו" - כפי שראינו לעיל בפרק ד', שכל זמן שאפרים מחוברים, אפילו הם עובדים את העצבים, "הנח לו", אין הקדוש ברוך הוא נפרע מהם. אבל "חלק לבם - עתה יאשמו". ושימו לב שדרשת חז"ל כאן שונה מן הפשט: לפי הפשט חלק לבם מעל השם, ואילו לפי הדרש "חלק לבם" הוא שנעשה לבם חלוק זה מזה, שהיו מפולגים ובעלי מחלוקת - ועד כאן שנואה המחלוקת, שברגע שנחלקו נפתח פתחון פה לשטן לבוא ולקטרג עליהם.
המלבי"ם מפרש: מתוך שעשו להם עגלים ורצו לעבוד עבודה זרה, חלק השם את לבם - הקדוש ברוך הוא סיבב ביניהם פירוד לבבות. לפי זה "חלק לבם" נאמר על הקדוש ברוך הוא, הוא שחילק את לבם, ובעקבות זה "עתה יאשמו" ויקבלו את עונשם. והעונש הוא ש"יערוף מזבחותם ישודד מצבותם": חילוק הלב הזה הוא שגרם שהמזבחות ייהרסו והמצבות יישברו - המלך הלך ועקר את המזבחות ושבר את המצבות, ודבר זה היה מנוגד לרצון העם. וכפי שאמרנו: שלום בן יבש והושע בן אלה לא הסכימו לעגלי ירבעם, ולכן ערפו את מזבחותיהם ושודדו מצבותיהם, והדבר גרם פילוג בתוך העם.
כִּי עַתָּה יֹאמְרוּ אֵין מֶלֶךְ לָנוּ כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת־יְהֹוָה וְהַמֶּלֶךְ מַה־יַּעֲשֶׂה־לָּנוּ׃
המלבי"ם מבאר: מתוך אותו פילוג ימרדו במלך וירצו להעבירו ממלכותו. המלך עשה דבר שלא נעם להם וביטל את עבודת העגלים של ירבעם, ועל כן הם אומרים: אין מלך לנו! מה פתאום הוא בא ומבטל את עבודת העגל ומעמיד תחתיה את עבודת השם? "כי לא יראנו את השם" - אנחנו איננו יראים את השם, ואין העבודה הזאת מתאימה לנו, "והמלך מה יעשה לנו" - מה פתאום שהמלך יכריח אותנו לעבוד את השם וליראה מפניו.
זהו הגורם שנוצר בו "חלק לבם": העם קם ומרד במלך משום שביטל את העגלים, והלשינו עליו למלך אשור. ומלך אשור בא, שיבר את העגלים ולקח את הכול - נמצא שהם עצמם סיבבו את מפלתם. היה כאן מלך שכבר ביטל את העגלים, ואתם הלשנתם עליו ומרדתם בו, ויצרתם מצב שיבוא מלך מבחוץ ויגלה את כולם. הם הביאו על עצמם את האסון.
המלבי"ם מוסיף הסבר נוסף ב"עתה יאשמו": עד עכשיו היו המלכים מכריחים את העם לעבוד עבודה זרה. ירבעם בנה עגלים ואמר "אלה אלהיך ישראל", ואסר לעלות לבית המקדש, ולאט לאט התרגלו לעבוד את העגלים. נמצא שהדבר לא התחיל באשמתם אלא באשמת המלכים, והיה להם צידוק כלשהו. אבל עכשיו, כששלום בן יבש והושע בן אלה ביטלו את עבודת העגלים, והעם עצמו התעקש להמשיך בה - הדרישה באה מלמטה - הרי זו אשמה גדולה עליהם. הנה הוכחתם שאתם בעצמכם רוצים את העגלים, ושוב אינכם יכולים לתלות את סרחונכם במלך ולומר "הוא הכריח אותנו, הוא הורה לנו". הקמתי לכם מלכים שיתנגדו לעבודת העגלים - ואתם דרשתם את העגלים. זהו "עתה יאשמו": על ידי חילוק הלב שנחלקו על המלך, תהיה בכך אשמה להם.
הרד"ק מסביר את הפסוק באופן אחר לגמרי: "כי עתה יאמרו" נאמר על אחרי הגלות, וזהו ביטוי של תשובה וחרטה. בגלות יאמרו: אין מלך לנו - הרי אין בו כוח להציל אותנו מיד האויבים. שאלנו לנו מלך שילחם מלחמותינו ויצילנו, והנה הגלו אותנו, איפה המלך שלנו? "כי לא יראנו את השם" - טעינו, היינו צריכים להיות יראים את השם ולא לבקש מלך; אילו נשארנו יראים את השם לא הייתה באה עלינו צרה, והוא היה מצילנו מיד אויבינו כשהיינו עושים רצונו. "והמלך מה יעשה לנו" - המלך שביקשנו, מה יוכל לעזור לנו עכשיו? נמצא שמה שבטחנו בו אינו יכול להציל. הרי שלדעת הרד"ק כל הפסוק הזה הוא לשון חרטה ותשובה של העם בגלותו.
דִּבְּרוּ דְבָרִים אָלוֹת שָׁוְא כָּרֹת בְּרִית וּפָרַח כָּרֹאשׁ מִשְׁפָּט עַל תַּלְמֵי שָׂדָי׃
לפי הרד"ק: "דיברו דברים" - ירבעם וחבריו התייעצו מה לעשות כדי להחזיק במלוכה, והיו להם תוכניות כיצד למנוע מן העם לעלות לירושלים. "אלות שווא כרות ברית" - על כך נשבעו וכרתו ברית ושבועת שווא לבטל את התורה ואת המצוות ולעבוד עבודה זרה. "ופרח כראש משפט על תלמי שדי" - ולכן תבין מדוע המשפט שהשם דן אותם ומעניש אותם פורח כראש ולענה, כלשון "שורש פורה ראש ולענה". מה שפורח בתלמי שדותיהם יהיה ראש ולענה: מה שגידלתם אותו תאכלו. ומה גידלתם? גידלתם רעל - גידולים של עבודה זרה, של קלקול ושל עזיבת עבודת השם. זה הצומח על תלמי שדותיכם, ולכן אל תתמה מדוע פורח עליכם המשפט כראש ולענה ומדוע גליתם.
המלבי"ם, כדרכו, מפרש את הפסוק על התקופה שלפני הגלות, ומתאר את המרד בשלום בן יבש ובהושע בן אלה שביטלו את העבודה זרה. "דיברו דברים" - כך היו מדברים ביניהם באופן תמידי. "אלות שווא" - ובכך עברו על האלה שנשבעו למלך להיות נאמנים לו; שהרי כשממליכים מלך נשבעים להיות כפופים לו, שאם לא כן במה קיבלוהו למלך? ונמצא ששבועתם הייתה שבועת שווא, שכן ברגע שציווה המלך לבטל את העגלים לא הייתם מוכנים לקבל. "כרות ברית" - כרתו ביניהם ברית להרוג את שלום בן יבש, ולמסור את הושע בן אלה ביד מלך אשור כדי שיאבדנו.
וכריתת הברית הזאת להזיק היא שגרמה ש"פרח כראש משפט על תלמי שדי" - העונש בא עליהם באופן מיידי. "פריחה" היא דבר שברגע אחד מציץ ופורח: הזרע של המרד שזרעתם בסתר, במעמקי תלמי השדה, צמח מיד ופרח ועשה פרי והוציא אשכולות מרורות, ומיד קיבלתם את המשפט והעונש, כפי שנראה מיד.
לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ׃
המלבי"ם מבאר שכאן הוא מתאר את סיבת המרד ואת פריחת המשפט המיידית. "לעגלות בית אוון" - כל העניין היה שלקחו מהם את העגלים וביטלו אותם מן העבודה זרה. אותם עגלים שבבית אל ובדן הם שהביאו לפילוג ולחילוקי הדעות בין העם למלך, ובעטיים "יגורו" - התאספו יושבי שומרון למרוד במלך על שביטל את עבודתם. "כי אבל עליו עמו" - העם מתאבל על שביטלו את עבודת העגלים. "וכמריו עליו יגילו" - הכמרים שהיו עד כה עובדים את העבודה זרה, שבורים ומדוכאים "על כבודו כי גלה ממנו", על שגלה כבוד העגלים.
ונסביר גם לפי קו הרד"ק ורש"י. ראשית, מהו "בית אוון"? העגלים שעשה ירבעם זכרים היו, והכתוב מכנה אותם "עגלות" בלשון גנאי; וכן "בית אוון" הוא בית אל, אלא שהכתוב מכנה אותו בביטוי שלילי. כמו שמביאה הגמרא שיש לקרוא לעבודה זרה בכינויים מבזים: "בית גליא" - "בית כריא", וכיוצא בהן דוגמאות שמביאה הגמרא, שיש לכנות את העבודה זרה בכינוי המבטא שלילה, לפי שאיננו רוצים להזכירה אלא בצורה המבטאת את סלידתנו ממנה. ולפי שמעשה בית אל הוא מעשה אוון, מעשה שקר ורשע, קרא להם "עגלות בית אוון".
הרד"ק מפרש "יגורו" מלשון מגור ופחד, ולא כמלבי"ם שפירשו לשון התאספות: השוכנים בשומרון מפחדים. ומדוע הוזכרה שומרון, והלוא לא היו בה עגלים? אלא ששומרון הייתה ראש המלכות, וראשי עובדי העגלים היו אנשי שומרון, ולכן מזכיר את העגלים בהקשר לשומרון. וכוונת הדברים: כשחרבה בית אל והעגלים לא הצילו אותה, החלו יושבי שומרון לחשוש לעצמם - אם העגל שעליו סמכתי שיגן ויציל אינו מציל את עצמו, מי יגן עליי? שהרי כל ארץ ישראל נלכדה לפני שומרון, שצר עליה מלך אשור שלוש שנים. וזהו "כי אבל עליו עמו" - היו מתאבלים וכואבים על העגל שבבית אל ועל כבודו שגלה ממנו, ומתוך כך הבינו שהצרה ממתינה כבר בפתחם.
גַּם אוֹתוֹ לְאַשּׁוּר יוּבָל מִנְחָה לְמֶלֶךְ יָרֵב בׇּשְׁנָה אֶפְרַיִם יִקָּח וְיֵבוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מֵעֲצָתוֹ׃
"גם אותו לאשור יובל" - מדובר בעגלים. רש"י מסביר שהיה זה בשנת שתים עשרה לאחז, כמו שנאמר בדברי הימים שהעיר השם את רוח פול מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי, ואז לקח את עגלי הזהב שבבית אל והלך לו, לקיים מה שנאמר "גם אותו לאשור יובל". מי הוא "אותו"? אותם "עגלות בית אוון" שהוזכרו - האליל שלך, גם אותו לקחו ונשאו והלכו.
"מנחה למלך ירב" - זה סנחריב. יש אומרים ש"מלך ירב" הוא שמו, ויש אומרים שכך כינוהו לפי שהיה רב ומתקוטט עם האומות, ולכן נקרא מלך ירב. והמלבי"ם מסביר שעובדי האלילים היה להם אליל הריב והמלחמה, ו"מלך ירב" הוא הממונה מאת אותו אליל על הריב והמלחמה. ואפשר לומר שסופו של השם "סנחריב" הוא "ריב", ו"ריב" אותיות "ירב", ולפי זה "ירב" הוא תיאור למלך שיריב עמהם. ואת העגלים הביאו לו מנחה.
המלבי"ם מבאר שכאן מתפרש "ופרח כראש משפט" - כיצד היה עונשם מיידי. כשלקח מלך אשור את הושע, כתוב שאסרו בבית הכלא, לפי שהלשינו עליו שיצר קשר עם סוא מלך מצרים ועקף את מלך אשור, שהרי כל קשר עם מלכים אחרים נועד להצילו מיד אשור. העם, שלא מצא חן בעיניו שלקחו מהם את העגלים, הלשין על הושע בן אלה למלך אשור. וראה מה יצא מזה: בא מלך אשור, כועס על הפנייה למלך מצרים, מפיל את הושע ואוסרו בכלא - ולוקח גם את העגלים. מה רצית להרוויח? שיענישו את הושע ויישארו לנו העגלים. והנה "גם אותו לאשור יובל": לא די שנטלו מכם את הושע, אלא גם את העגל לקחו למנחה למלך ירב.
"בושנה אפרים ייקח" - אשור לקח את בושתו של אפרים. שהרי את העגל מכנים בכינויי גנאי, וכאן כינויו "בושת": בא אשור ולקח את בושת אפרים, את עגליו, לארצו. "ויבוש ישראל מעצתו" - עכשיו נופל לישראל האסימון: איזה טיפש הייתי! יעצתי עצה להפיל את הושע בן אלה על ידי שהלשנתי עליו למלך אשור, ובא מלך אשור ולקח לי גם את העגלים. לא רק אותו לקח, אלא גם את העגלים. והוא מבין כיצד ירה לעצמו ברגל, כיצד חזרה עצתו אליו כבומרנג וגרמה נזק לו עצמו.
נִדְמֶה שֹׁמְרוֹן מַלְכָּהּ כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם׃
הביטוי "נדמה" מקבל כאן כמה פירושים. תרגום יונתן מתרגם "בהתת שומרון במלכה" - לשון בושה: נתביישה שומרון במלכה. חשבנו שהמלך יושיע אותנו, והנה הוא כקצף על פני מים - ביטוי לדבר שאינו קיים, שמתבטל לחלוטין. כוחו שווה לקצף שעל פני המים, שברגע אחד מתבטל ונמחק.
רש"י מפרש "נדמה" מלשון דומיה ושתיקה, כמו "אל דומי לך": נשתתק מלך שומרון, והרי הוא כקצף שעל פני המים. הרד"ק מפרש מלשון כריתה, כמו "נדמה עמי" - נכרת עמי, ולפי זה נכרת מלכה של שומרון; כמה זמן היה במצור ולבסוף לא יכול להינצל וגלה.
ומהו "קצף"? תרגום יונתן מתרגם "כרותחא על אפי מיא", דהיינו רתיחות, הקצף, וכן רש"י מפרש "אושקומא" בלעז, שהוא הקצף. וכן רש"י מפרש בתלמוד, במקום שהגמרא מזכירה קצף ואומרת שיש עניין שלא לשתות את הקצף שעל גבי המשקה, ומפרש רש"י שזה "אושקומא", הקצף שעל פני המים. אולם הרד"ק מביא ביאור מעניין, שקצף הוא קליפת עץ, כמו "ותאנתו לקצפה" שעניינה קליפת עץ התאנה, ולפי זה "כקצף על פני המים" - כקליפת העץ המתנדנדת על פני המים.
המלבי"ם מבאר שכאן מתפרש "ויבוש ישראל מעצתו": אותה עצה שחשב להפיל בה את הושע, על ידי שזימן לכאן את מלך אשור וסיפר לו שהושע מרד בו, היא שהביאה את מפלתם. ולפי דרכו "נדמה" הוא מלשון דמיון ומשל, למה דמינו - נדמתה שומרון עם מלכה כקצף על פני מים. הרתיחה מעלה קצף, וכשהמים זזים ונעים הקצף מתאפס ובטל והמים חוזרים להיות חלקים; תנועת המים היא שמרגיעה את הקצף ומעלימה אותו.
כך היה במציאות: בגלל המלך רתח העם וקצף, ומתוך אותו קצף מרדו במלך - קשרו עם הושע בן אלה על פקח בן רמליהו, המיתו אותו והמליכו את הושע תחתיו. ועל ידי כך הלך הקצף הזה בגולה, מכוח המלשינות שהלשינו על הושע למלך אשור. וכשם שתנועת המים מורידה את הקצף, כך התנועה הזאת הובילה אותם לאשור, ומזימותיהם לחזק את עבודת העגל לא הצליחו, שהרי בסופו של דבר גלו כולם לאשור. נמצא ש"נדמה" מתפרש או לשון בושה, או לשון השתתקות, או לשון כריתה, או לשון דמיון ומשל.
הפרק בא לבאר את שורש הגלות. ישראל היו גפן שנטע הקדוש ברוך הוא וציפה ממנה לפרי ההולם אותה - משפט וצדקה - והיא הריקה את פריה והפנתה את כל השפע שקיבלה אל המזבחות והמצבות. מתוך כך חילק השם את לבם, וכשקמו מלכים שביטלו את עבודת העגלים מרד בהם העם, נשבע שבועות שווא, כרת ברית להרוג ולהלשין, והזרע שזרע בסתר פרח מיד כראש ולענה. התוצאה הייתה הפוכה מכל תכנונם: מלך אשור נטל לא רק את המלך אלא גם את העגלים עצמם, ובושת אפרים הובלה מנחה למלך ירב - "ויבוש ישראל מעצתו". ומלכות שומרון, שסברו שתושיעם, נדמתה כקצף על פני מים, שכל תנועה קלה מעלימה אותו. ולמדנו מכאן גם את גודל שנאת המחלוקת: כל עוד היו מחוברים - "חבור עצבים אפרים הנח לו", וברגע ש"חלק לבם" - "עתה יאשמו".