פתיחה: קל וחומר מדור המדבר
בחלק זה של הפרק ממשיך הנביא את התוכחה שפתח בה קודם: ישראל לא הסתפקו בעבירות שבין אדם למקום, אלא השחיתו את דרכם גם בזנות ובעבודה זרה, כמעשה הגבעה בימי פילגש בגבעה, ועל כך נאמר "יזכור עוונם יפקוד חטאותם". מכאן ואילך בונה הנביא קל וחומר אחד גדול: ראו מה עשה הקדוש ברוך הוא ליוצאי מצרים שחטאו בבעל פעור ובבנות מואב, ולמרות שאותו דור היה יקר ואהוב לפניו בתכלית - לא חס עליהם והכה בהם מכה קשה. אתם, שאינכם חשובים לפניו כאותו דור, על אחת כמה וכמה שתלקו.
כענבים במדבר: מעלת הדור הראשון
כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם, הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאׇהֳבָם׃
אומר הקדוש ברוך הוא: בואו וראו כמה חשובים היו בעיניי ישראל שיצאו ממצרים. כאדם המוצא את הפרי החשוב ביותר, ענבים, ודווקא במדבר - מקום שאינו מקום זרע ותאנה גפן ורימון. אשכול ענבים במדבר הוא דבר נדיר שאין לו מחיר, ואפשר לשלם עליו הון. כך יקרים היו ישראל בעיניי.
מדוע נמשלו דווקא לענבים? מבאר המלבי"ם: ישראל הם הכרם הראשון שנטע הקדוש ברוך הוא, וכמו שנאמר על יציאת מצרים "גפן ממצרים תסיע". והגפן דווקא, לפי שהגפנים אינן מקבלות הרכבה עם אילן אחר. ובפרט ענבים במדבר, שכל הגדל במקום שאין יד אדם שולטת בו אין בו הרכבה כלל. וכמו האתרוג שההידור בו הוא שמביאים אותו מן היערות, ששם אין עוסקים בהרכבות והכל גדל בטהרתו.
וכך היו ישראל במצרים: בלי שום הרכבה. אמרו חז"ל שהיו קדושים ומופרשים מן הזנות, ושלומית בת דברי אחת הייתה ופרסמה הכתוב. ושמא תאמר, אם שלטו בגופם לא שלטו בנשותיהם? על כך אומרים חז"ל: "לפלוא משפחת הפלואי, לחצרון משפחת החצרוני" - הקדוש ברוך הוא מטיל שמו עליהם, ה"א ויו"ד, להעיד שהיו קדושים וטהורים ורחוקים מכל קלקול והרכבה עם המצרים הטמאים.
"כביכורה בתאנה בראשיתה" - התאנה היא הפרי החשוב שאין בו פסולת: אין בה קליפות ואין גרעינים שזורקים, כולה נאכלת בשלמותה. והבכורה, הראשונה שקוטפים, היא החשובה שבכולן, שהרי עדיין אין פירות רבים והיא ייחודית. כך היו ישראל חשובים: מצד המקום - כענבים במדבר; ומצד הזמן - מוסיף המלבי"ם - שהיה זה בעת שהחושך יכסה ארץ וערפל לאומים, כשכל האומות עובדות עבודה זרה ואין הכרה במציאות הבורא. שהקדוש ברוך הוא מצא את ישראל בזמן כזה - זו מעלה גדולה.
ועם כל החשיבות הזאת - "המה באו בעל פעור". כאשר אהבו את בנות מואב יצאו מדחי אל דחי: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב", ואחר כך "ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן". "וינזרו לבושת" - הזירו עצמם מן הכל וייחדו עצמם לעניין הבושת, כמו שנאמר "ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן". ומתוך כך "ויהיו שיקוצים" - נעשו משוקצים, שיקצם השם ומאס בהם, ויחר אף השם בישראל. וכל זה "כאהבם", על ידי אהבתם את בנות מואב. ומעתה דון קל וחומר: אם הם, שהיו חביבים כל כך, נעשו שיקוצים על ידי כך - אתם שאין בכם כל המעלות הללו, לא כל שכן.
אפרים כעוף יתעופף כבודם
אֶפְרַיִם כָּעוֹף יִתְעוֹפֵף כְּבוֹדָם, מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן וּמֵהֵרָיוֹן׃
לפי המלבי"ם זהו המשך הקל וחומר. יוצאי מצרים עוד היה להם כבוד וחשיבות, גפן ותאנה, ושמרו על קדושתם. אבל אתם, אפרים, אין לכם כבוד מלכתחילה: לא בשעת הלידה, לא בהיותם בבטן אמם ולא בעת ההריון. רובם ממזרים ונולדו בזנות, וכבודם פרח מהם ופרש כנפיים כעוף כבר מלידה ומבטן ומהריון. אם דור יוצאי מצרים, עם כל חשיבותם, כשיקוצים נעשו - אתם שמראש אינכם חשובים, על אחת כמה וכמה שתתייסרו ותהיו משוקצים.
רש"י לעומת זאת מסביר שמכאן מתחיל הנביא לחלק להם "ברכות": הלוואי ויהיה אפרים כעוף הנודד מקינו וחדל מפריה ורביה, וכך גם הם ישכלו את זרעם. "יתעופף כבודם" - שישכלו את זרעם או בשעת הלידה, או שיתעכל בבטן וייפול, או שבשעת ההריון לא ייקלט. ומה הטעם שיגדלו את בניהם, אם סופם שיהיו משוכלים - כמבואר בפסוק הבא.
כי אם יגדלו את בניהם
כִּי אִם יְגַדְּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְשִׁכַּלְתִּים מֵאָדָם, כִּי גַם אוֹי לָהֶם בְּשׂוּרִי מֵהֶם׃
מה טעם בהריון ובבטן ובלידה, אם בסופו של דבר גם כשיגדלו את בניהם ימותו? המלבי"ם ממשיך כאן בקו שהתחיל: שני חסרונות יש לכם לעומת דור המדבר. האחד - "ושיכלתים מאדם": אינכם נחשבים לפניי כלל במדרגת אדם, שהרי משוקצים אתם מני רחם, לפי שלא שמרו את מינם והולידו ממזרים. והשני - "גם אוי להם בשורי מהם": אפילו האבות עצמם, שלא נולדו בזנות והם בגדר בני אדם, שהרי אבותיהם עדיין היו צדיקים ולא היה בהם הקלקול הזה, והם רק הולידו ממזרים - אף הם באוי, שכן אף שבתחילה הייתי עמהם, כבר סרתי מהם והשלכתים מעל פניי על רוע מעלליהם. ודרך אגב, "בשורי" נכתב כאן בשי"ן שמאלית, וזה דבר נדיר, אך יש כמה וכמה דוגמאות במקרא לדברים שרגילים לכותבם בסמ"ך והם כתובים בשי"ן שמאלית.
אפרים כאשר ראיתי לצור
אֶפְרַיִם כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי לְצוֹר שְׁתוּלָה בְנָוֶה, וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל הֹרֵג בָּנָיו׃
רש"י מפרש: כשם שראיתי את צור בשלוותה, מעטירה ועשירה על כל המדינות, כך ראיתי את אפרים שתולה בנווה. הבאתי אותם למצב אופטימלי, כמו מדינה שלווה ושקטה, כפי שהיום היו קוראים לה שווייץ. שתלתי את אפרים בנווה בלי שום בעיות ובלי שום צרות. ומה הגמול ששילם לי? "להוציא אל הורג בניו" - הולך ומוציא את בניו להורג, לזבוח אותם למולך. זו התודה על ששתלתי אותך כצור, בהשקט ובעשירות.
המלבי"ם כדרכו מבאר שגם פסוק זה בא להעצים את הקיטוב בין הדור הראשון לאפרים: הדור הראשון היו כענבים במדבר, ואילו אתם אינכם שוכנים במדבר אלא דומים לצור השתולה בנווה. שתלתי אתכם מן המדבר אל מקום נווה וארץ מושב, ואני רואה אתכם שם ברוב טוב. והנה, אלו שיצאו ממצרים היו במציאות קשה, ואף על פי כן לא התחשבתי בהם, וכשסטו אל בנות מואב קיבלו מכה - אתם, שמצבכם טוב כל כך והיטבתי לכם, בוודאי שלא אתחשב בכם. ולפי המלבי"ם "להוציא אל הורג בניו" אינו תיאור עוונם אלא עונשם: האויב יוציא את בניו של אפרים להורג. ואף שלפי הטבע היה ראוי שיצליחו ויפרו וירבו, שהרי נתתי להם ארץ רחבה - עם כל זה בוא וראה את הצרה המתעתדת לבוא עליהם.
תן להם ה' מה תיתן
תֵּן לָהֶם יְהֹוָה מַה תִּתֵּן, תֵּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צֹמְקִים׃
רש"י מסביר שהנביא מתפלל כאן שהקדוש ברוך הוא יהרוג את בניהם בעודם קטנים. ואם תשאל מדוע מבקש הנביא עליהם דברים שאינם טובים - לפי כל הפירושים כאן הנביא מבקש עליהם דבר טוב. שהרי כבר נגזר "ושיכלתים מאדם", שימותו בניהם, ומתי המיתה קשה יותר להורים: כשהילד תינוק או כשהוא גדול? ודאי כשהוא גדול, שכבר יש לו דעה, כבר הוא אישיות, וכבר מצפים לראות בשמחותיו ובחופתו. כשהוא תינוק הקשר עדיין מינימלי. לכן מבקש הנביא: ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להביאם למצב של "ושיכלתים מאדם", תביא להם את השכול בעוד התינוק קטן - צמצם את הצרה, צמצם את המכה.
ומוסיף רש"י: אף שביקש תחילה "מלידה ומבטן ומהריון", הרי כבר נאמר "ואל אישך תשוקתך", ואי אפשר שיימנעו מהריון, ולידי הריון ודאי יגיעו. לכן תן להם בקטנותם את מה שאתה עתיד לתת להם לאחר זמן. "רחם משכיל" - שבצאתם לאוויר העולם מן הרחם ימותו. ואם לא, לפחות "שדיים צומקים": בזמנם לא הייתה מטרנה, ותינוק שאין לו לינוק - מת. ומבקש הנביא שלא יהיה לאם חלב להאכיל את בנה, וימותו הילדים בקטנותם ולא בגדלותם.
הרד"ק מסביר שכאשר רואה הנביא שאפרים מוציא אל הורג בניו, הוא מבקש: ריבונו של עולם, לפחות ייכלו הבנים בבטן ולא ייפלו ביד אויב. הנפילה ביד אויב היא תמיד החלק הגרוע יותר. אנו רואים בכמה סיפורים בתנ"ך שכאשר הבין המצביא או הלוחם שהוא עומד ליפול ביד האויב, העדיף להמית עצמו ולא ליפול בידו. מצד ההלכה ודאי שאין לעשות כן, שזה בגדר מתאבד, אך על כל פנים יש לדעת שמציאות של נפילה ביד אויב היא תמיד קשה יותר. ולכן מבקש הנביא: כיוון שהם עתידים ליפול ביד האויב, תן להם מיתה כבר מרחם או מינקותם ולא לאחר מכן ביד האויבים.
המלבי"ם עומד על כפילות הלשון שלא עמדו עליה רש"י והרד"ק: מהו "תן להם ה' מה תיתן", ומדוע שואל כביכול את עצמו "מה תיתן"? אלא הכוונה: ריבונו של עולם, תן להם את מה שראוי להינתן להם. ומה ראוי לתת להם? מידה כנגד מידה, שכן תמיד כשהקדוש ברוך הוא מעניש הוא מעניש מידה כנגד מידה. והיות והתביעה כאן היא על עוון הזנות, שמולידים בנים שהם בני זנונים, ממזרים ופגומים, מן הראוי שהבנים הללו ימותו בקטנותם ולא יתרבו ממזרים - ולא עונש של גלות וגירוש מארצם, שאין בו מידה כנגד מידה. זו בקשת הנביא: שיהיה זה העונש ולא עונש הגלות.
כל רעתם בגלגל
כׇּל רָעָתָם בַּגִּלְגָּל כִּי שָׁם שְׂנֵאתִים, עַל רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם, לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם כׇּל שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים׃
מסביר הרד"ק: בגלגל חידשו את המלוכה, וכבר ראינו לעיל שתבע אותם על עניין זה בגבעה, כפי שביאר שם רש"י שהמליכו את שאול מן הגבעה. אף כאן: משם התחילה הרעה, חידשו את המלוכה ומאסו בי ממלוך עליהם, והמלכים הם שקלקלו אותם.
הסבר נוסף מביא הרד"ק, וכן פירש רש"י: גלגל היה מקום המשכן בתחילה, לאחר שעברו את הירדן. המקום היה מובחר בעיני העם, ומשום כך גם נביאי הבעל היו שולחים אותם לעבוד שם, להקים שם עגלים ומצבות לבעל, וכמו שנאמר "בגלגל שוורים יזבחו". לפי שהמקום נתקדש מראש כמקום המשכן, ראו בו מעלה, והדבר משך את העם לבוא ולעבוד את הבעלים דווקא שם.
ואנחנו רואים זאת עד היום: גם הנוצרים וגם האסלאם מבקשים להם מקומות שכבר נתקדשו על ידינו. האסלאם בנו מסגד - היכן? על קבר האבות הקדושים, במערת המכפלה. מה הקשר של ישמעאל למערת המכפלה, והרי אינו קבור שם. וכן הר הבית: הקימו עליו את אל אקצא. מה לו ולהר הבית? ירושלים אינה מוזכרת אפילו פעם אחת בכל הקוראן, ואילו אצלנו היא מוזכרת עשרות פעמים. אך אין מבלבלים אותם בעובדות. כל מקום שהייתה בו קדושה לדידן ביקשו לנכס לעצמם, כי המקום מצד מעלתו מושך את ההמונים, ומי שמקים בו עבודה זרה מצא לו סיבה לאסוף אליו אנשים.
זו הסיבה המובאת בספרים הקדושים לכך שהקדוש ברוך הוא לא גילה בתורה מהו מקום המקדש. בשום מקום בתורה לא נאמר היכן הוא, אלא "במקום אשר יבחר ה'". וחז"ל מביאים שדוד היה בניות ברמה אצל שמואל ודנו מהו מקום המקדש, מקום נאה, בכתפיו של שור וכדומה, עד שהגיעו למסקנה. ומדוע לא נכתב הדבר במפורש? שאם היה כתוב בתורה מקום המקדש, היה חשש שיקדימו עובדי עבודה זרה ויבנו שם בית תפילה ובית עבודה זרה, ואז היה קשה מאוד להוציאם משם, והיו טוענים שאתה רוצה להחריב את מקומם, והדבר היה יוצר חיכוכים. ועוד טעם: שלא יושם שיקוץ וטומאה במקום המקדש, שהרי להכניס עבודה זרה בתוך בית המקדש הוא פגם גדול. וכפי שמצינו בפוסקים שבמקום שהיה בו כנסייה אין מקימים בית כנסת, וצריך תהליכים כדי להכשיר מקום כזה. מקום שהייתה בו עבודה זרה אינו ראוי להיות מקום של קדושה. לפיכך לא גילו משמיים את מקום המקדש, וכשהגיעה השעה לבנותו קיבלו רמז וסימן משמיים - ודוד המלך קיבל את הרמז על ידי המלאך שחרבו שלופה בידו, בעת המגפה, לאחר שמאס בשלושת ימי הדבר ואמר "ניפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה".
על כן אומר הקדוש ברוך הוא "מביתי אגרשם": כיוון שמאסו בעבודתי ובחרו להם עבודה זרה, אף אם ירצו לשוב ולעבוד אותי בביתי לא ימצאו אותי בו, שאני אחריב את בית המקדש ואעזוב אותם. "שם שנאתים" - באותו מקום עצמו בגלגל בנו להם בית עבודה זרה, "על רוע מעלליהם" אגרשם מביתי, "ולא אוסף אהבתם". ומדוע אין תקווה? "כל שריהם סוררים" - הממונים עליהם, שתפקידם להוכיח את העם, אף הם סוררים, ואיך אצפה מהם שיחזירו את העם בתשובה?
המלבי"ם מסביר שכאן משיב הקדוש ברוך הוא לנביא: הגלות אינה באה רק בעוון הזנות, שהזנות אינה אלא פרט אחד מן הרעות. "כל רעתם בגלגל" - שם עשו רעות אחרות: עבודה זרה, רציחה ותועבות, מלבד הזנות. "שם שנאתים על רוע מעלליהם" - על שאר התועבות. לכן "מביתי אגרשם". אתה, הנביא, מבקש ממני "תן להם רחם משכיל" במקום הגלות, מידה כנגד מידה לזנות? אומר הקדוש ברוך הוא: הזנות היא פרט קטן בעוונותיהם, והפרט הגדול הוא העבודה זרה והקלקול שקלקלו בארץ, וכנגד זה צריך "מביתי אגרשם". אין פתרון אחר מלבד הגלות, שאיני רוצה שיישארו עוד בביתי, היא הארץ שנתתי להם לשבת בה.
ומדמה המלבי"ם: כאדם השונא את אשתו על רוע מעלליה ומגרשה מביתו, כדי שלא יצטרך עוד לתת לה מגורים ומזונות. ובמציאות כזאת אין תקווה שיחדשו ימיהם כקדם, לא הוא ישוב אליה ולא היא אליו. על זה נאמר "לא אוסף אהבתם". שכל עוד האישה בבית ואין עדיין גט וגירושין, יש עוד תקווה שיישרו ההדורים; אך משנוצר נתק - נגמר. אומר הקדוש ברוך הוא: כאן אני משלח אותם, ואין מציאות שאחזירם אליי בתקופה הקרובה, ואין תקווה שייטיבו מעשיהם, שהרי גם אלה שאמורים ליישר אותם - כל שריהם סוררים.
הוכה אפרים שורשם יבש
הֻכָּה אֶפְרַיִם שׇׁרְשָׁם יָבֵשׁ פְּרִי בַל יַעֲשׂוּן, גַּם כִּי יֵלֵדוּן וְהֵמַתִּי מַחֲמַדֵּי בִטְנָם׃
מסביר המלבי"ם: אין צורך שאתן להם "רחם משכיל", שימותו בניהם ברחם, שכן הדבר כבר נעשה מאליו. אפרים עצמו הוכה, ושורשם יבש, וכשהשורש יבש אין האילן עושה פירות. אם כן באופן טבעי לא ייתכן שיישאו פרי אף בלא עונש השגחי. שכן יש עונשים הבאים בהשגחה ויש עונשים הבאים על פי הטבע, וכיוון שקלקלו דרכיהם בטבע - בטבע ניזוקו. ואם במקרה בכל זאת יולידו, "והמתי מחמדי בטנם" - בהשגחה אמית את מחמדי בטנם.
ימאסם אלוהיי
יִמְאָסֵם אֱלֹהַי כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ, וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם׃
רש"י מביא שאין זו קללה אלא בשורה: מבשר להם הנביא מה עתיד להיות, שהקדוש ברוך הוא עתיד למאוס בהם. וכבר עמדו האבן עזרא ואחריו הרד"ק על הלשון "אלוהיי" ולא "אלוהיהם" - לפי שאיננו אלוהיהם, "כי לא שמעו לו". לפיכך ימאסם וישלחם מעל פניו ויהיו נודדים בין הגויים. וזהו דווקא עונש הגלות ולא עונש של מיתה בלבד, כפי שביאר המלבי"ם: העונש חייב להיות עונש גלות, המבטא את הריחוק מן העם ומן המעשים המקולקלים שעשו.
לסיכום:
הפרק בנוי כקל וחומר אחד גדול. הקדוש ברוך הוא מזכיר את מעלתו העצומה של דור יוצאי מצרים: כענבים במדבר, גפן שאין בה הרכבה, קדושים ומופרשים מן הזנות עד ששמו מעיד עליהם; וכביכורה בתאנה, פרי שכולו נאכל, בזמן שהחושך כיסה ארץ. ואף על פי כן, כשבאו בעל פעור ואהבו את בנות מואב נעשו שיקוצים ולקו. אפרים, שכבודו פרח ממנו מלידה ומבטן ומהריון, ושהושב בנווה ברוב טובה כצור השלווה, וקלקל בזנות ובעבודה זרה - על אחת כמה וכמה. הנביא מבקש לצמצם את הצרה, שהשכול יבוא ברחם ובינקות ולא בגדלות ולא ביד אויב, מידה כנגד מידה כנגד עוון הזנות; אך הקדוש ברוך הוא משיב שהזנות אינה אלא פרט, ועיקר רעתם בגלגל בעבודה זרה ובתועבות, וכנגד זה אין תיקון אלא "מביתי אגרשם" - גלות וריחוק, כבעל המגרש את אשתו שאינו מוסיף עוד לאהבתה, ואין מי שיחזירם, כי כל שריהם סוררים.