כענבים במדבר מצאתי ישראל, כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. המה באו בעל פעור וינזרו לבושת ויהיו שיקוצים באהבם. כענבים במדבר מצאתי ישראל. המלבים מסביר שזה המשך למה שהוא הזכיר קודם, שהם לא הסתפקו בעבירות שבין אדם למקום, הם גם השחיתו את דרכם בזנות ובעבודה זרה, כמו שראינו בזמן הפילגש בגבעה, ועל זה הוא אמר להם יפקוד חטאתם, הקדוש ברוך הוא יזכור להם את החטאים הללו.
על זה הוא בא ואומר להם, היה לכם ללמוד קל וחומר. הנה תראו, הקדוש ברוך הוא העניש את יוצאי מצרים על העוון של פעור ועל מה שקלקלו עם בנות מואב, אפילו שאותו הדור היו יקרים בעיני השם. ועכשיו בכמה וכמה ביטויים הוא יבטא בפנינו את המעלה שלהם, את החשיבות של אותו הדור. עד כמה בני ארץ ישראל, בני ישראל שיצאו ממצרים, עד כמה היו יקרים בעיניו, וגם אותם כאשר הם קלקלו בעוונות הללו, הקדוש ברוך הוא לא חשש והכה בהם מכה קשה. על אחת כמה וכמה אתם שאינכם חשובים לפניו כאותו הדור, שוודאי שגם אתם תלקו.
על זה הוא בא ואומר, בואו ראו, עם ישראל שיצאו ממצרים כמה חשובים בעיניי היו, הלא כענבים במדבר מצאתי ישראל. כאשר מצאתי את ישראל במדבר הם היו יקרים בעיניי כמו אדם שמוצא את הפרי החשוב ביותר שזה ענבים, ואיפה הוא מוצא אותו? במדבר. מקום שלא מקום זרע ותאנה גפן ורימון, שם במדבר למצוא ענבים, על אשכול ענבים אתה יכול לשלם אלף דולר. זה דבר נדיר, זה דבר שלא שכיח. כענבים במדבר.
מה הוא רוצה לומר בזה? למה הוא ממשיל אותם במשל הזה? מסביר המלבים, הרי עם ישראל היו בבחינת הכרם הראשון שנטע השם. ותראה שכאשר הוא מתאר לנו את יציאת מצרים, בפסוק נאמר גפן ממצרים תסיע. עם ישראל נמשלו לגפן והם כמו הכרם הראשונה של הקדוש ברוך הוא. ולמה דווקא גפן? כיוון שהגפנים לא מקבלים הרכבה עם עוד אילן, ולכן הוא ממשיל אותם דווקא לגפן. ובפרט ענבים במדבר, שהענבים במדבר כידוע, כל מה שנמצא במקום שיד אדם לא חלה, הדברים הללו אין בהם הרכבה. כשרוצים לקחת אתרוג מרוקאי, מה ההידור שלו? שמביאים אותו מיערות. ביערות אין הרכבה, שמה אנשים לא מתעסקים עם ענייני הרכבה, שמה זה דברים שהם בלתי מורכבים. על זה הוא אומר לך, עם ישראל היו בבחינה של ענבים במדבר. א', בבחינה הזאת גפן ממצרים תסיע, זה הדבר המשובח ביותר. דבר שני, לא קיבלו הרכבה כמו שהסברנו, כי עם ישראל באמת במצרים לא היה להם שום הרכבה. חז"ל אומרים היו קדושים ומופרשים מן הזנות במצרים. שלומית בת דברי אחת הייתה ופרסמה הכתוב. שמא תאמר אם שלטו בגופם לא שלטו בנשותיהם? אומרים חז"ל, לפלוא משפחת הפלואי, לחצרון משפחת החצרוני. אומר הקדוש ברוך הוא, אני מטיל שמי עליהם כדי להעיד, הה"א והיו"ד, שהם היו קדושים וטהורים.
אז בוא תראה, אומר הקדוש ברוך הוא, כאשר הוצאתי את עם ישראל ממצרים, בוא תראה את המציאות של עם ישראל אז, שהם היו קדושים וטהורים, היו רחוקים מכל ענייני קלקול והרכבה עם המצרים הטמאים. וכך גם כן כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. התאנה זה הפרי החשוב ביותר, אין בו פסולת, אין בתאנה קליפות, אין גרעינים שזורקים, אין שום דבר. התאנה כולה נאכלת בשלמותה. והתאנה הבכורה, מה שנקרא החשובה, הראשונה שאותה קוטפים, אז היא החשובה ביותר, מכיוון שאז עוד אין הרבה פירות והיא הייחודית והחשובה ביותר. כך גם כן עם ישראל היו חשובים. אם מצד המקום, כענבים במדבר. אם מצד הזמן, אומר המלבים, היה זה כאשר החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, המציאות הייתה מציאות כזאת שבה האומות עדיין לא האמינו, כולם היו עובדי עבודה זרה, לא הייתה הכרה במציאותו של הבורא. אז הקדוש ברוך הוא אז, בזמן הזה, מצא את עם ישראל, היה לזה מעלה גדולה.
אומר הקדוש ברוך הוא, בוא וראה, עם זה שהמשיל אותם כענבים וכתאנה ולא היה בהם הרכבה והכל נפלא מאוד, המה באו בעל פעור וינזרו לבושת ויהיו שיקוצים באהבם. בוא וראה, עם כל החשיבות שלהם, כאשר כאהבם, הם אהבו את בנות מואב, יצאו מדחי אל דחי. על ידי זה ראינו שהגיעו וחטאו בבעל פעור, ויחל העם לזנות אל בנות מואב, אחרי זה ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן. ועל ידי זה וינזרו לבושת. וינזרו כמו הזירו עצמם מהכל וייחדו עצמם אל עניין הבושת. כמו שכתוב ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן. על ידי זה ויהיו שיקוצים, הפכו להיות כמשוקצים, השם שיקץ אותם, מאס בהם, ויחר אף השם בישראל. וכל זה היה כאהבם, על ידי שהם אהבו את בנות מואב. אז הוא אומר לך, עכשיו תדון קל וחומר. אם שם, כאשר אהבו את בנות מואב נעשו שיקוצים, אפילו שהיו חביבים לפני הקדוש ברוך הוא בתחילה, אתם שאין לכם את כל המעלות האלה, לא כל שכן שתהיו שיקוצים?
אפרים כעוף יתעופף כבודם מלידה ומבטן ומהריון. אפרים, שהם כמו עוף יתעופף כבודם מלידה ומבטן ומהריון. פירושו של דבר, אלה, כמו שהזכרתי קודם, יוצאי מצרים, עוד היה להם כבוד. עוד ראינו שהיה להם חשיבות, גפן, תאנה, שמרו על קדושתם. אומר, לעומת זאת הרי אתם אפרים, אין לכם כבוד מראש, גם כשנולדו, וגם בהיותם בבטן אימם, וגם בעת הריונם, אין להם בכלל כבוד. רובם ממזרים ונולדו בזנות. אז כל שכן שהם יהיו משוקצים בעיניי על ידי הזנות שלהם. אז אפרים כעוף יתעופף כבודם, דהיינו הכבוד שלהם פרח מהם ופרש כנפיים עוד מלידה ומבטן ומהריון. אתם לא כל שכן שתתייסרו על ידי השם ותהיו משוקצים? אם בני ישראל שיצאו ממצרים על אף כל חשיבותם כשיקוצם נהיו, אתם שמראש לא חשובים, על אחת כמה וכמה.
אנחנו הסברנו על פי המלבים, ולפי המלבים בעצם הפסוק הזה הוא המשך של הקל וחומר של הפסוק הקודם. לעומת זאת רש"י מסביר שמכאן בעצם הנביא מתחיל מה שנקרא לחלק להם ברכות. ואז הנביא אומר, הלוואי ואפרים כעוף יתעופף, שיהיו כמו העוף הזה שנודד מקינו, כמו העוף שחדל מפריה ורביה. ואז הוא מבקש שכך גם הם, ישכלו את זרעם, יתעופף כבודם, הכוונה היא ישכלו את זרעם, או בשעת הלידה, או יתעכל בבטן וייפול, או בשעת ההריון לא ייקלט. והסיבה היא, כי מה הטעם שהם יגדלו את בניהם, כשבסופו של דבר התוצאה של אותם בנים זה שהם יהיו משוכלים. הכוונה נראה בהמשך, בפסוק הבא.
כי אם יגדלו את בניהם ושיכלתים מאדם, כי גם אוי להם בשורי מהם. דהיינו, מה טעם להריון ובטן ולידה, אם בסופו של דבר גם כאשר יגדלו את בניהם ושיכלתים מאדם? גם אם אתה תגדל את הבנים, בסופו של דבר הם ימותו. גם אוי להם בשורי מהם. מסביר המלבים, המלבים כאן ממשיך בקו שמה שהסברנו קודם, שעד כמה אתם גרועים לעומת דור המדבר. הוא אומר, בואו תראו שיש לכם שני חסרונות לעומת דור המדבר. א', אם יגדלו את בניהם כבר שיכלתים מאדם. דהיינו אצלכם, אתם כבר לא נחשבים אצלי בכלל במדרגה של אדם. אתם כבר משוקצים מני ריחם כמו שראינו, היות והם לא שמרו את מינם, הולידו ממזרים כמו שראינו, היות וכן, אז פה כבר מתחילה אתם כבר לא בגדר אדם. דבר נוסף הוא אומר, גם אוי להם מצד עצמם, אפילו לאבות של הבנים, שהם לא נולדו בזנות, הם בכלל בני אדם, כי האבות הם הרשיעו והולידו בנים בזנות. אבל האבות עצמם, אבותיהם עדיין היו צדיקים, אז האבות עצמם כמו שאומרים עדיין לא היה בהם את הקלקול הזה, אז האבות עצמם לא היו ממזרים, הם רק הולידו ממזרים. אז הוא אומר, על כל פנים אוי להם בשורי מהם. אפילו שבהתחלה הייתי עמהם, אומר השם, הרי כבר סרתי מהם, השלכתי אותם מעל פניי בגלל רוע מעלליהם. אז אוי להם בשורי מהם. שורי כתוב כאן עם שי"ן שמאלית, וזה דבר די נדיר, אבל יש כמה וכמה דוגמאות כאלה במקרא, שדברים שרגילים לכותבם בסמ"ך כתובים במקראות בשי"ן שמאלית.
אפרים כאשר ראיתי לצור שתולה בנווה, ואפרים להוציא אל הורג בניו. רש"י מסביר, כאשר ראיתי לצור שהייתה בשלוותה, הייתה מעטירה, הייתה עשירה על כל המדינות, זו הייתה צור. כך גם כן ראיתי את אפרים שתולה בנווה. דהיינו, הבאתי אותם למצב אופטימלי, כמו שצור הייתה נחשבת למדינה שלווה ושקטה, תרצו היום תקראו שוויץ. אומר הקדוש ברוך הוא, כך שתלתי את אפרים בנווה. בלי שום בעיות, בלי שום צרות, הכל טוב ונפלא. לעומת זאת, בוא תראה מה גמול שילם לי אפרים, להוציא אל הורג בניו. הולך ומוציא את בניו להורג, לזבוח אותם למולך. זה התודה שאתה נותן, אומר הקדוש ברוך הוא, על מה ששתלתי אותך כצור שתולה בהשקט ובעשירות?
המלבים מסביר כדרכו, שהפסוק הזה גם כן בא לבטא את ההבדל בין הדור הראשון שיצאו ממצרים לבין אפרים. ומעצימים עוד יותר את הקיטוב שיש בין הדור הראשון לבין אפרים, כדי שתבינו שאם עליהם לא ריחמתי, על אחת כמה וכמה שעליכם לא ארחם. הוא אומר, בוא תראה, הדור הראשון אמרנו כענבים במדבר. אבל אתם לעומת זאת אפרים לא שוכנים במדבר, אתם דומים לצור שהיא שתולה בנווה. דהיינו, אני שתלתי אותם מהמדבר, הבאתי אותם אל מקום נווה, ארץ מושב, וכאן אני רואה אותם במקום הזה, כיצד יש להם רוב טוב. אז הנה תראה, אלה במצרים כשיצאו, הם היו במציאות מאוד קשה. ואף על פי כן תראה, לא התחשבתי בהם. וכאשר הם סטו, הם קיבלו מכה. הלכו לבנות מואב, הם קיבלו מכה. אתם בוודאי שלא אתחשב בכם, כי אתם במציאות מאוד טובה, כיוון שאתם הרי פה שתולים במקומכם כצור שתולה בנווה, היטבתי לכם כל כך. ועם כל זה הרעתם את מעשיכם, עד שנגזר על אפרים להוציא אל הורג בניו. הוא לא מסביר כמו רש"י שזה מתאר את עוונם שאפרים מוציא להורג בניו למולך, אלא הוא מסביר שזה עונשו. ואפרים עכשיו נאלץ להיענש להוציא אל הורג בניו. זה העונש שהאויב יוציא להורג את בניו של אפרים. אז הגם שלפי הטבע היה ראוי שהם יצליחו, הם יפרו, הם ירבו, הרי נתתי להם ארץ רחבה, אז עכשיו צריך שיהיה להם כל טוב. ועם כל זה בוא וראה על הצרה המתעתדת לבוא עליהם שיוצאו בניו אל ההורג.
תן להם השם מה תיתן? תן להם רחם משכיל ושדיים צומקים. תן להם השם מה תיתן. מסביר רש"י שהנביא כאן מתפלל שהקדוש ברוך הוא יהרוג בניהם כשהם עוד קטנים. ואם תשאל למה הנביא מבקש עליהם דברים לא טובים? אז לפי כל הפירושים כאן, הנביא בעצם מבקש עליהם דבר טוב. למה? מכיוון שהרי ראינו שנגזר עליהם ושיכלתים מאדם. ושיכלתים מאדם זאת אומרת שימותו בניהם. מתי המיתה יותר קשה להורים? כשהילד הוא תינוק או כאשר הילד הוא גדול? ודאי כשהוא גדול. כשהוא תינוק עדיין הקשר איתו הוא מינימלי. כשהוא גדול כבר יש לו דעה, כבר הוא אישיות, כבר אנחנו מצפים לראות בשמחותיו, בחופתו וכולי. כשהוא גדול זה הרבה יותר קשה. ולכן כאן הנביא מבקש, תן להם רחם משכיל. ריבונו של עולם תחוס עליהם, ואם אתה רוצה להביא אותם למצב של ושיכלתים מאדם, אז תביא להם את השכול כשהתינוק עוד קטן, דהיינו תצמצם את הצרה, תצמצם את המכה. ולכן אם אי אפשר שהם יילדו, כמו שראינו לפני כן שהוא ביקש מלידה ומבטן ומהריון, לפי רש"י שם זו הייתה בקשה, אנא השם תביא להם משכלה כבר מהבטן והריון והלידה, אז לפחות אם זה יהיה לאחר מכן, לפחות כשהם עדיין קטנים. ולא כאשר יגדלו בניהם. זה מה שהוא אומר, לכן אם אי אפשר מלידה ומבטן מהריון, מסביר רש"י שהרי כבר נאמר ואל אישך תשוקתך, אז אי אפשר שיימנעו מהריון, זאת אומרת לידי הריון ודאי יגיעו. תן להם בקטנותם, מה שאתה רוצה לתת להם לאחר זמן. כי הרי נראה כמו שראינו אם יגדלו בניהם ושיכלתים, אז ריבונו של עולם תן להם את השכול לפחות כשהילדים עוד קטנים. אז תן להם רחם משכיל, זה כאשר הם יוצאים לאוויר העולם מהרחם אז ימותו. ואם לא, אז לפחות שדיים צומקים. שדיים צומקים פירושו של דבר, בזמנם לא היה מטרנה. לתינוק אם אין לינק, הוא מת. ולכן אני מבקש ריבונו של עולם, תן להם מצב כזה שלהם לא יהיה חלב להאכיל את בנה, וממילא על ידי זה הילדים הללו ימותו בקטנותם. אבל לפחות אז ולא במצב שהם ימותו בגדלותם.
הרד"ק מסביר, כאשר הנביא כאן רואה שהוא מוציא להורג בניו, הוא אומר אז ריבונו של עולם לפחות תן להם איזושהי קליות הבנים בבטן ולא ייפלו ביד אויב. תמיד ליפול ביד אויב זה תמיד החלק היותר גרוע. מעבר לעניין שפה הם כבר גדולים ושם הם קטנים כמו שרש"י הסביר, אנחנו רואים בכמה סיפורים בתנ"ך שכאשר המצביא או החייל או הלוחם הבין שעומד ליפול ביד האויב, הוא העדיף להמית עצמו ולא ליפול בידו. עכשיו אני לא מדבר עכשיו מצד ההלכה, מצד ההלכה ודאי שאין לעשות כן, זה בגדר מתאבד. אבל על כל פנים, צריכים לדעת שהמציאות הזאת של נפילה ביד אויב היא תמיד קשה יותר. וזה אם כן מה שהוא אומר כאן, הנביא כאן מבקש, ריבונו של עולם, כיוון שהם עתידים ליפול ביד האויב, אז תן להם מיתה כבר מרחם או מעוד מינקותם ולא לאחר מכן ביד האויבים.
המלבים מסביר שכאן הנביא בעצם מבקש מאת השם שהקדוש ברוך הוא לא יוליך אותם בגולה, אלא תיתן להם את העונש שראוי לתת להם. זה תן להם מה תיתן. כי בעצם יש כאן כפילות. ולא הרד"ק ולא רש"י עומדים עליה. תן להם השם מה תיתן, תן להם רחם משכיל ושדיים צומקים. מה זה תן להם השם מה תיתן? למה למה הוא בהתחלה לא אומר מה? מה תיתן? ולאחר מכן, מה כאילו שואל את עצמו מה תיתן? מה ההבנה של הדברים? מסביר המלבים שהוא אומר ריבונו של עולם, תן להם את מה שראוי להינתן להם, זה הכוונה מה תיתן. מה ראוי לתת להם? מידה כנגד מידה. תמיד כאשר הקדוש ברוך הוא מעניש אז זה מידה כנגד מידה. אז הוא מבקש ריבונו של עולם תן להם מה שמגיע להם, את זה תיתן. ומה בעצם מגיע להם? היות וראינו שהתביעה כאן כנגדם היא בעוון הזנות, ולכן הוא אומר ריבונו של עולם, כנגד עניין הזנות שהם מולידים בנים והם בני זנונים, בנים שהם ממזרים, בנים שהם פגומים, ריבונו של עולם תן להם דבר מה שהוא כנגד מה שהם עשו וחטאו וקלקלו. והיות והם חטאו וקלקלו בבנים כאלה, אז מן הראוי שהבנים האלה ימותו בקטנותם, ולא יתרבו ממזרים. אבל לא עונש של גלות וגירוש מארצם, שבזה אין מידה כנגד מידה. ולכן מבקש הנביא שכאשר השם נותן להם עונש, זה העונש העדיף, ולא בעונש של מיתה בלבד, כפי שהסביר המלבים, אלא העונש חייב להיות עונש של גלות שמבטא את הריחוק מהעם ומהמעשים המקולקלים שעשו.
כל רעתם בגלגל כי שם שנאתים על רוע מעלליהם מביתי אגרשם. לא אוסף אהבתם כל שריהם סוררים. כל רעתם בגלגל. על מה כאן הוא מדבר? מסביר הרד"ק, בגלגל שם חידשו את המלוכה. וכבר ראינו לעיל שהוא תובע אותם על העניין הזה בגבעה, כפי שרש"י שמה הסביר, שהמליכו את שאול מהגבעה. זה גם כן כאן, כל רעתם בגלגל, מכאן התחילה הרעה, חידשו את המלוכה ומאסו אותי ממלך עליהם. והמלכים שלהם המציאות היא שהם קלקלו אותם. או עוד הסבר מביא הרד"ק וכך גם כן פירש רש"י, שבגלגל זה היה המקום של המשכן בהתחלה. אחרי שהם עברו את הירדן, המשכן היה בגלגל. והמקום הזה היה המקום המובחר בעיניהם של העם וגם של נביאי הבעל. נביאי הבעל היו אומרים להם ללכת לעבוד בגלגל, להקים שמה עגלים ומצבות לבעל. כמו שכתוב בגלגל שוורים יזבחו. ולמה? כיוון שהמקום הזה נתקדש מראש כמקום המשכן, הם ראו בו מעלה, וזה מה שנקרא היה מדבר לעם לבוא לעבוד את הבעלים דווקא שם. ואנחנו רואים את זה עד היום, שגם הנוצרים וגם האסלאם, כולם הם מבקשים להם מקומות שכבר נתקדשו על ידינו. שימו לב, זה בכל מקום. האסלאם הלכו בנו להם מסגד, איפה? איפה המסגד שלהם נמצא? על קבר האבות הקדושים, מערת המכפלה. מה הקשר שלך למערת המכפלה? ישמעאל לא נמצא שם. בדוק. מה אתה מחפש שם? מה יש לך במערת המכפלה? לא משנה, העם נמשך למקום כיוון שהמקום הזה נתפס כמקום מקודש, הם מנכסים אותו לעצמם. הר הבית, הלכו הקימו את אל אקצא על הר הבית. מה לך ולהר הבית? מה אתה קשור להר הבית? כן, פעם מוחמד עם אל בוראק, עם הסוס שלו וזה... כן, אבל ירושלים לא מוזכרת אפילו פעם אחת בכל הקוראן. אצלנו היא מוזכרת עשרות פעמים. כן, לא משנה, אל תבלבל אותו עם עובדות, זה ירושלים, זה זה, אם מחולקת, אסור להקים פה שגרירות, אסור... בקיצור, כל מקום שהיה בו קדושה לדידן, הם ביקשו לקחת את אותו מקום, כי המקום הזה מצד עצמו משך את ההמונים מצד המעלה שלו. ואז אתה הולך מקים שם עבודה זרה, הנה יש לך סיבה לאסוף את האנשים אליך. זה הסיבה אגב שמובא בספרים הקדושים, שהקדוש ברוך הוא לא אמר מהו מקום המקדש. לא מוזכר בשום מקום בתורה מהו מקום המקדש. כתוב במקום אשר יבחר השם. וחז"ל מביאים שדוד היה בניות ברמה אצל שמואל ודנו מהו מקום המקדש, מקום נאה, בכתפיו של שור וכולי, עד שהיו צריכים להגיע למסקנה מהו מקום המקדש. אי אפשר לכתוב בתורה מהו מקום המקדש? כתוב בספרים הקדושים שאם היה כתוב בתורה את מקום המקדש, היה חשש שיקדימו עובדי העבודה זרה וילכו ויעשו שם בית תפילה להם, בית עבודה זרה. זאת אומרת המוסלמים היו מתעוררים והולכים לבנות בית עבודה זרה. עכשיו לא מדברים עליהם כי הם עדיין לא היו קיימים אפילו לא בדמיון החולני של מוחמד, אבל על כל פנים, היו מספיק עובדי עבודה זרה שהולכים להקים שם צלם והיו עושים בית עבודה זרה, ואז הייתה בעיה מאוד קשה להוציא אותם. היו טוענים שאתה רוצה להפציץ את אל אקצא. ואז ממילא הדבר היה יוצר חיכוכים. ולכן הקדוש ברוך הוא מראש לא הודיע מהו מקום המקדש, ואגב עוד סיבה גם כן שלא ישימו שיקוץ וטומאה במקום המקדש, זה פגם, להכניס בתוך בית המקדש עבודה זרה זה פגם גדול. אז להקים שמה מקום שיהיה לטומאה זה פגם גדול. אתם רואים שאיזה מקום שהיה כנסייה, בפוסקים כתוב לא מקימים שם בית כנסת. ואם כן, איזה תהליכים צריכים לעשות כדי להקים באותו מקום בית כנסת. אז המקום הזה היה בו עבודה זרה, לא ראוי שיהיה מקום של קדושה. אז כך גם כן כאן, משמיים לא גילו מהו מקום המקדש, שכאשר יצטרכו לבנות את המקדש, כבר יקבלו רמז וסימן משמיים מהו המקום. ודוד המלך הרי קיבל את הרמז הזה משמיים על ידי המלאך שחרב שלופה בידו, כמו שמובא במגפה שדוד המלך ביקש שלושה ימים דבר והעדיף את זה, ניפלה נא ביד השם וביד אדם אל אפולה.
על זה הוא אומר, מביתי אגרשם. כיוון שהם עשו בי, מאסו בעבודת השם, בחרו להם עבודה זרה, אומר השם גם אם הם ירצו לחזור ולעבוד אותי בביתי, הם לא ימצאו אותי בו, כיוון שאני אחריב את בית המקדש ואני עזבתי אותם. כיוון שכל רעתם בגלגל, שם שנאתים, כמו שאמרנו שם במקום הזה בגלגל הלכו ושם בנו להם בית עבודה זרה, שנאתים על רוע מעלליהם, אגרשם מביתי, ולא אוסיף אהבתם, כל שריהם סוררים. שריהם אלה שהם הממונים עליהם והתפקיד שלהם זה להוכיח את העם, הם סוררים, אז אני אקווה מהם שהם יחזירו אותם בתשובה? בתור שרים סוררים? המלבים מסביר שהקדוש ברוך הוא אומר לנביא שהגלות היא לא רק בגלל עוון הזנות, אלא הזנות זה רק מה שנקרא חלק מהרעות שהם היו עושים. אבל כל הרעה שלהם, כל רעתם בגלגל. שמה הם עשו רעות אחרות, עבודה זרה, רציחה, תועבות, חוץ מהזנות. אומר שם שנאתי אותם על רוע מעלליהם, שזה שאר התועבות שהם עשו. ולכן הוא אומר לו מביתי אגרשם. לא רוצה שהם יישארו בארץ, אז אתה שואל ממני הנביא ומבקש ריבונו של עולם תן להם רחם משכיל וזה יהיה במקום הגלות? למה? מידה כנגד מידה לזנות. אומר הקדוש ברוך הוא, זנות זה פרט קטן בעוונות שלהם. והיות והפרט הגדול בעוונות שלהם זה העבודה זרה, זה הקלקול שהם קלקלו בארץ, אומר הקדוש ברוך הוא כנגד זה צריך מביתי אגרשם. לכן אין פתרון אחר מאשר הגלות, אני לא רוצה שהם יישארו עוד בביתי, שזה הארץ שנתתי להם לשבת שם. אומר המלבים, כמו אדם ששונא את אשתו על רוע מעלליה, מגרשה מביתו כדי שלא יצטרך לתת לה עדיין מגורים ומזונות. ובמציאות הזאת אין תקווה שיחדשו ימיהם כקדם, והוא לא יחזור אליה והיא לא תשוב אליו. על זה הוא אומר לא אוסף אהבתם. כל עוד שהאישה בבית ועדיין מה שנקרא עוד אין גט ואין גירושין, אז יש עוד איזושהי תקווה שיישרו ההדורים. אבל במצב שבו יש נתק, אז גמרנו. אומר הקדוש ברוך הוא, כאן אני משלח אותם כי לא אוסיף אהבתם. אין מציאות שאני אחזיר אותם אליי בתקופה הקרובה, אין תקווה שהם ייטיבו את מעשיהם, כי הרי גם אלה שאמורים ליישר אותם, כמו שהסביר הרד"ק, כל שריהם סוררים.
הוכה אפרים שורשם יבש פרי בל יעשון. גם כי ילדון והמתי מחמדי בטנם. הוכה אפרים שורשם יבש פרי בל יעשון. דהיינו, מסביר המלבים, לא צריך שאני אתן להם רחם משכיל. דהיינו שימותו בניהם ברחם. זה כבר נעשה מעצמו. אפרים בעצמו הוכה, הוכה אפרים שורשם יבש. דהיינו השורש שלהם יבש, וממילא כשהשורש יבש אז האילן לא עושה פירות. ואם כן באופן טבעי, אומר המלבים, לא ייתכן להם שיישאו פרי גם מבלי עונש השגחתי. פירושו של דבר, יש עונשים שהם בהשגחה ויש עונשים שהם על פי הטבע. כיוון שהם קלקלו דרכיהם בטבע, אז בטבע הם ניזוקו. הוא אומר, גם אם במקרה הם ילדו, והמתי מחמדי בטנם. אז בהשגחה אמית את מחמדי בטנם.
ימאסם אלוהיי כי לא שמעו לו ויהיו נודדים בגויים. רש"י מביא שזה לא קללה אלא זה בשורה, הוא מבשר להם מה עתיד להיות, שהקדוש ברוך הוא עתיד למאוס אותם, ימאסם אלוהיי. וכבר האבן עזרא ואחריו הרד"ק עומדים כאן על הלשון אלוהיי ולא אלוהיהם. ומדוע? כי איננו אלוהיהם, כי לא שמעו לו. ולכן ימאסם וישלחם מעל פניו שיהיו כנודדים בעכו"ם, ולכן זה דווקא העונש ולא בעונש של מיתה בלבד, כפי שהסביר המלבים, אלא העונש חייב להיות עונש של גלות שמבטא את הריחוק מהעם ומהמעשים המקולקלים שעשו.