ספר הושע פרק ט. אל תשמח ישראל אל גיל כעמים כי זנית מעל אלוהיך אהבת אתנן על כל גרנות דגן. אל תשמח ישראל, עם ישראל אתה לא יכול לשמוח ולגיל כי יתר העמים. ההבדל בין לשמוח ובין גילה מסביר המלבי"ם, זה הסבר שהוא מסביר אותו בכמה וכמה מקומות, שתמיד שמחה זה דבר תמידי. לעומת זאת גילה זה דבר מתחדש, כשיש איזשהי איזשהו עניין כלשהו שהתחדש כעת, בשורה טובה, מציאה, משהו מעין זה, אז ליבו יתמלא גיל. לעומת זאת השמחה זה מה שנקרא השמחה הרגילה התמידית. אז הוא אומר אתה עם ישראל לא יכול לשמוח ולא להיות בגיל כמו יתר העמים. מה הסיבה היא? כי יתר העמים הם נתונים תחת המערכה. אשר חלק השם אלוהיך לכל העמים את המערכה, את הכוכבים השם חלק לאומות. כאשר המערכה בטוב, המזלות הם מה שנקרא מכוונים לטובה, אז יש להם שמחה. אבל אתה לא בנוי בצורה הזאת, אתה לא מושפע מן הכוכבים, אתה אינך תחתיהם, אלא עם ישראל כמו מאורסים להשם, כי בועלייך עושהייך השם צבאות שמו. אז שפע אנחנו מקבלים רק מבועלייך עושהייך מקודשא בריך הוא, לא מאת המערכות של הכוכבים.
ואם אנחנו הולכים ועובדים את הכוכבים, מה אנחנו בעצם עושים בזה? הרי אנחנו דומים כאישה המזנה תחת אישה. כמו שראינו כבר לעיל את המשל הזה בדבריו של הושע, שהאישה המזנה תחת בעלה היא בעצם סמל לעם ישראל שעוזבים את קודשא בריך הוא שהוא בועלייך עושהייך והולכים ומצפים לקבל שפע מאת האומות, מאת הכוכבים, מאת שאר השפעות שיש בטבע חוץ מאת השם. לכן הוא אומר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, העמים יכולים להיות בגילה כשיש להם שפע מן הכוכבים. אבל אצלנו הדבר הזה לא ייתכן, כי זנית מעל אלוהיך. אם אנחנו נרצה לקבל שפע ולמשוך שפע מאת הכוכבים, יש פה זנות מאחורי השם. אהבת אתנן, אהבת אתנן את דומה כמו זונה שאוהבת אתנן, ולכן היא סובבת על הגרנות כדי לזנות שם ולקבל אתנן מבעלי הגרנות. אז כך גם כן אתה סובב מגוי לגוי כדי למצוא שם את מחייתך וסיפוקך ולא פונה אל הקדוש ברוך הוא, כאותה אישה המחפשת אתנן על כל גרנות דגן.
גורן ויקב לא ירעם ותירוש יכחש בה. גורן ויקב שהיה להם בארצם, שזה בעצם המשל למזונות שכביכול הבעל פסק לאישה, הכוונה היא למה שהתחייב קודשא בריך הוא לכנסת ישראל, לא ירעם, לא ירעם הכוונה היא לא ימצאו בזה כדי מרעה, לא ימצאו בזה כדי פרנסה, השם רועי לא אחסר, לא ימצאו בזה כדי אוכלם באותם גורן ויקב שיש להם בארצם. הרד"ק מסביר, כיוון שהם לא מכירים שאני הנותן להם את הדגן התירוש והיצהר והם עובדים עבודה זרה, אז לכן גורן ויקב לא ירעם. ותירוש יכחש בה, ותירוש גם כן לא ימצא שם עוד, וזה יכחש מלשון שקר, הכוונה אין בו אמת, לא יהיה שם תירוש, כמו שמיד מביא, לא ישבו בארץ השם ושב אפרים מצרים ובאשור טמא יאכלו. מדוע אני אומר שגורן ויקב לא ירעם ותירוש יכחש בה? מכיוון שהנבואה כאן מודיעה להם שהם יגלו מן הארץ, והארץ תשאה שממה, ועל ידי כך שב אפרים למצרים כדי להתיישב שם, ושב אפרים מצרים, ובאשור שלשם הם יגלו, טמא יאכלו, יאכלו את לחמם טמא בגויים. אז או שהכוונה היא שיאכלו לחם טמא, או במקום טומאה, כי גזרו טומאה על ארץ העמים, אז במקום טומאה יאכלו, שארץ העמים זה מקום טומאה. מסביר המלבי"ם, היין מתברך בזכות אלה שיושבים בארץ, ועתה תירוש יכחש בארץ, יכחש בה, למה? מכיוון שהם לא ישבו בארץ השם. והיין מתברך בסיבה נוספת בגלל הנסכים שהיו מקריבים. כמו שחז"ל אומרים שתקריבו לפניי נסכים כדי שיתברך לכם היין, וגם זה לא יהיה עוד, כמו שאומר בפסוק הבא:
לא יסכו להשם יין ולא יערבו לו זבחיהם. כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם לא יבוא בית השם. מסביר המלבי"ם, לא זו בלבד שהם לא יביאו נסכים, שהנסכים תמיד נחשבים כטפלים אל גוף הזבח, הוא אומר לך לא יערבו לו זבחיהם. גם הזבחים שהם מקריבים לא יערבו להשם, הכוונה השם לא יקבל מהם את הזבחים והקורבנות. הזבחים היו נקראים לחם השם, כי את אישי השם לחם אלוהיהם הם מקריבים והיו קודש. הם כביכול נקראים לחם השם, אבל לעומת זאת כאן הוא אומר הלחם לא יקרא לחם השם, זה לא לרצון להשם, אז איך הוא יקרא? לחם אונים. מה זה לחם אונים? כמו הלחם שאוכלים האנשים הנמצאים באנינות, אנשים האבלים על מתיהם, שאוכלים סעודת הבראה משל אחרים, כך גם כן השלמים הללו שהם יאכלו, השלמים הללו לא יהיו שלמי שמחה, אלא זה יהיה כמו של משמור סעודת הבראה. סעודה שבן אדם אוכל כאשר הוא אבל על מתו. וכאשר לחם אונים הדין הוא שהוא יטמא על ידי האונן, הכוונה הוא יטמא כי האונן נוגע בו, והאונן הרי טמא בעקבות עיסוקו במת. אונן זה אדם שמתו מוטל לפניו. כך גם כן הלחם של הזבחים שלהם כל אוכליו יטמאו, הלחם יטמא את האוכלים אותו. כיוון שהלחם הזה אמרנו כמו לחם של אנינות, הוא כמו לחם שנגע בו אונן, אז הלחם שנגע בו אונן מטמא, כך גם כן כאן כל אוכליו יטמאו.
רש"י מביא עוד הסבר מה זה כלחם אונים, לא בכיוון של אונים מלשון אנינות, אלא מלשון כוח ואון. לחם אונים הכוונה לחם שבא לידם בגזלה בכוח ואון. זה הכוונה לחם אונים. אבל כל שאר המפרשים מסבירים את העניין של לחם אונים במובן של אנינות, וגם המשך הפסוק מוכיח, כל אוכליו יטמאו, הנה אתה רואה שמדבר כאן על טומאה, שזה בהקשר לאנינות. ממשיך ואומר כי לחמם לנפשם, הלחם שהם אוכלים זה על הנפש המתה שלהם, זה לחמם לנפשם. הרי דיברנו על לחם אנינות, לחם אנינות אוכלים כשמישהו נפטר. מי מת פה? אומר לך הנביא לחמם לנפשם, זה לחם אנינות על מיתת הנפש שלהם, הנפש שלהם מתה בתוך הגוף, והם אוכלים את הזבח הלחם הזה כהבראה על המיתה העצמית שלהם. ולכן לא יבוא בית השם, הוא נחשב כלחם טמא.
מה תעשו ליום מועד וליום חג השם? כאן יש שני דרכים איך להסביר את הפסוק. יש את הרד"ק שהולך בקו של רש"י, יש את המלבי"ם. הרד"ק מסביר מה תעשו ליום מועד, יום מועד לא מדברים על יום טוב. יום מועד, קרא כיום מועד. יום מועד קרא עליי מועד לשבור בחוריי. יום מועד הכוונה היום המיועד לחורבן. מה תעשו ליום מועד ליום החורבן? כל נתנו בבית השם כיום מועד. ואם כן, ביום הזה שבו הקדוש ברוך הוא קרא לאומות להתוועד ולבוא לבית המקדש ולהחריב אותו, מה אז תעשו? וזה המשך למה שהוא אמר קודם, לא יסכו להשם יין ולא יערבו לו זבחיהם. אומר אתם חושבים שאתם מוצאים חן בעיני השם, הרי השם יחריב את בית המקדש, ומה אז תעשו? וליום חג השם.
המלבי"ם מסביר שזה המשך, הפסוק שלנו, המשך של מה שראינו בתחילת הפרק, אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. רק לאומות יש לשמוח אבל לנו אין מה לשמוח בהנהגת המערכה כי אנחנו נתונים להנהגת השם. וממשיך ואומר, איך אתה רוצה לשמוח ביום מועד? האומות היו שמחים ביום המועד שלהם. מה ההבדל בין יום מועד ויום חג? מסביר המלבי"ם שיום החג זה זמן שבו היו מביאים שלמי חגיגה. זה נקרא יום חג. ואילו מועד זה כל זמן קבוע להתוועדות, זה כולל את מועדי השמחה שהיו עושים לדוגמה בעת הקציר. אנחנו רואים שבזמנם כאשר היו עושים קציר, היה עושים יום טוב. אנחנו רואים דוגמה לזה כאשר דוד המלך בא לבקש מאת נבל הכרמלי כאשר הוא עשה שמחה לרגל הקציר, אז שמה דוד שולח לו ואומר על יום טוב באנו, באנו לרגל היום טוב. ראינו דוגמה נוספת כאשר באותה הזדמנות שבה נרצח אמנון על ידי אבשלום, שמה מובא שביקשו מדוד המלך לבוא לעת הקציר, שזה הזמן של שמחה, ואז דוד המלך בסופו של דבר לא שלח, לא בא בעצמו, אלא שלח את אמנון ואז באותה הזדמנות אבשלום רצח את אמנון. על כל פנים אנחנו רואים שבזמנם היה דרך לעשות יום טוב בעת הקציר. על זה הוא אומר, אם אתם רוצים לשמוח ביום מועד, שהאומות היו שמחים בזמן קציר שעורים וחיטים ובזמן האסיף, אני אומר לכם איך אתם תשמחו על העניין הזה? הרי ראינו דגן ותירוש גורן ויקב לא ירעם. הרי ראינו לא ימצאו מזונות מגורן ויקב, אז אל גיל כעמים, אין לך אפשרות לעשות שמחה בעת הקציר כמו שהעמים עושים. וכך גם כן מה תעשו ליום חג השם? ביום חג השם היו מקריבים זבחים, היו מנסכים יין, והיות ובטלו הזבחים והנסכים, במה תחוגו את חג השם? יוצא אם כן שהדברים כאן הם המשך למה שראינו קודם, אל גיל כעמים, אין לכם סיבה לשמוח כאומות.
כי הנה הלכו משוד, מצרים תקבצם, מוף תקברם, מחמד לכספם, קימוש יירשם, חוח באוהליהם. מסביר הרד"ק, כי הנה הלכו משוד, הם הלכו מכובד הרעב למצרים. וזה מה שהוא אמר להם קודם מה תעשו ליום מועד, מה תעשו, לאן תנוסו לעזרה? הוא אומר הנה מחמת הרעב נסו למצרים. משוד, אומר הרד"ק הכוונה היא זה הרעב, כמו השוד והשבר. הכוונה היא, אז משוד מצרים תקבצם, מוף תקברם. מוף הכוונה היא שמה במצרים בעקבות העניין הזה של הרעב, הם נקבצו למצרים. ולאחר מכן מוף תקברם, מוף זה כמו נוף, מסביר הרד"ק, יש נוף שמופיע נוף ותחפנחס ועוד, זה מוף. ואל תתפלא שהמ"ם מתחלף בנ"ן או נ"ן במ"ם, כי ככה ראינו עוד בתנ"ך כמו כמהם וכמהן, כן, שאלה שמות המתחלפים. אז כך גם כן פה מוף זה כמו נוף שזה עיר במצרים. שמה ימותו אלה שהולכים שם בחרב וברעב, מוף תקברם. מחמד לכספם, הכוונה היא שמה היו בתי החמדה שהם האוצרות של הכסף, זה מה שהיה להם בארץ ישראל, מחמד לכספם, קימוש יירשם. מי יגדל ויצמח שם? הקוצים, הקימוש. זאת אומרת באותו מקום ששמה שעזבת את הבית שלך, הבית יהיה שממה, יחרבו הבתים, יצמחו בהם הקוצים, הוא מדבר כאן בעצם על הגלות. חוח באוהליהם. חוח זה גם כן מין של קוצים. תרגום יונתן אומר חיות, מיני חיות, כרסולין, חתולין, כן, זאת אומרת באותו מקום יהיו מיני החיות הבאות בבתים הנטושים.
לעומת זאת המלבי"ם מסביר את ההלכו משוד, לא בקו של הרד"ק שהכוונה היא מפאת הרעב כמו השוד והשבר, מסביר הרד"ק שמשוד הכוונה היא כמו משד. ואנחנו נסביר. הרי ראינו שהוא אומר ושב אפרים מצרים. כשאפרים חזר למצרים, הוא היה בטוח שהוא חזר לארץ מולדתו. הרי המקור שלנו הוא ממצרים, כיוון שיעקב ירד מצרימה, 210 שנה היינו שם, ולאחר מכן משם עלו לארץ ישראל. האומה בראשיתה נולדה במצרים. אז כאשר הוא שב למצרים, יש לו מין תחושה שהוא חוזר לאמא. והוא חוזר לינוק מדדיה. וזה מה שנקרא כי הנה הלכו משוד. מה זאת אומרת הלכו משוד מצרים? לאן? שוד הוא מסביר שזה כמו שד. הכוונה היא הלכו לינוק מדדיה, חזרו לאותו מצב קודם שהיו בו קודם. והוא מביא שזה כמו ושוד מלכים תינקי, ששם גם הכוונה שוד במובן של שד, הכוונה שפע שאותה היית מקבלת מאת המלכים. ופה היה נדמה להם כביכול הוא חוזר אל שדי אמו, אל חדר הורתו. אומר להם הנביא דעו לכם זה דמיון כוזב, כי באמת המקום שבו האמא באמת זה ארץ ישראל, שם ינקו דבש וחלב, שם היא ארץ הורתם. עכשיו כשהם גלו מארצם, אז הם בעצם התנתקו משדי אמם. אבל באמת המקום שמשם השפע זה הארץ הקדושה, זה ארץ ישראל. ואם כן אומר להם הנביא, לא רק שאתם לא חוזרים אל האמא שתעניק לכם ותניק אתכם כביכול, אלא אדרבה, אתם הולכים אל מקום הקבר שלכם. והוא אומר הלכו משוד מצרים תקבצם מוף תקברם. אתם הולכים למקום הזה שהמקום הזה יהיה קברכם, לא מקום שבו יהיה לכם חיות. כיוון שמצרים מקבצת אותם כדי שמוף תקבור אותם, והם לא יהיו היורשים של הנחלה ושל האושר שלהם. וזה מה שאומר שהמקום הזה יהיה מחמד לכספם, קימוש יירשם. המקום הזה ששמה הם חושבים להביא את הכסף והזהב שלהם והם חומדים את אותו מקום, במקום הזה יהיו קימוש וחוח, שזה יהיה מה ששוכן באוהליהם, ששם יהיו שממה.
באו ימי הפקודה, באו ימי השילום, ידעו ישראל, אוויל הנביא משוגע איש הרוח, על רוב עוונך ורבה משטמה. באו ימי הפקודה, באו ימי השילום. ימי הפקודה הזמן שבו יפקוד האל את עוונם, אומר הרד"ק, וימי השילום שישלם להם כמעשים הרעים שעשו. ואז ידעו ישראל, אוויל הנביא משוגע איש הרוח. יש פה שני הסברים על מי חוזרים דברי הנבואה כאן. לפי דברי הרד"ק זה חוזר על נביאי השקר. הם יגידו על נביאי השקר שהנביאים הללו התברר לנו כעת שאוויל הנביא, משוגע איש הרוח. אותם נביאי שקר שהטעו אותנו, אותם אלה שאומרים לנו שלום שלום ואין שלום, עליהם כעת יגידו עד כמה היו אווילים ומשוגעים שהטעו אותנו ללכת ולהימשך אחריהם. על רוב עוונך, על רוב עוונך זה היה, היות ונטית אחרי נביאי השקר, עזבת את נביאי האמת, לכן באו ימי הפקודה, באו ימי השילום. כיוון שהלכת אחרי אוויל הנביא ומשוגע איש הרוח. וממילא על ידי זה גרמת ורבה משטמה. על ידי זה נתעוררה משטמה של קודשא בריך הוא על בית ישראל, היות ונטו מנביאי האמת והלכו אחר דברי הנביאים שהיו אומרים להם דברים הנעימים לאוזניהם, נביאי השקר.
המלבי"ם מסביר קו אחר להסביר כאן את הפסוק. אומר המלבי"ם, עד עכשיו הם לא ידעו את השם, הם לא האמינו בנביאים, שהנביאים כל הזמן אמרו להם אם אתם תסטו מן הדרך יהיו עונשים, אם תסטו מן הדרך יהיה פורענות. רק עכשיו, באו ימי הפקודה, השם יפקוד את עוונותיהם, באו ימי השילום, שיגיעו דברי הנביאים, כל מה שהם התנבאו כל הזמן, כעת הם מתקיימים, השם משלם להם כמידתם, אז עם ישראל ידעו עד כמה צדקו דברי הנביאים. עד עכשיו אוויל הנביא. שימו לב, אומר המלבי"ם, אוויל הנביא זה נביא האמת. עד עכשיו הם אחזו שהנביא המנבא לנו את האמת הוא אוויל. התייחסנו אליו כאל משוגע איש הרוח. הבן אדם הזה הוא משוגע, הוא לא יודע מה שהוא מדבר. לא האמנו לתוכחות שלו. ולכן כעת רבה משטמה. לכן באים ימי הפקודה והשילום, שלא הייתה לנו אמונה בדברי הנביאים, שאם היינו מאמינים לדבריהם היינו משנים את דרכנו. אבל אנחנו התייחסנו אליהם כאל משוגעים ואל אווילים, וממילא הדבר הזה גרם לכך שלא לקחנו את דבריהם ברצינות.
המלבי"ם מסביר, על פי לשון הקודש, הוא אומר מה ההבדל בין ימי הפקודה לימי השילום? אומר המלבי"ם, השילום זה אחר הפקידה. בהתחלה השם פוקד עוונם, פוקד הכוונה מונה וסופר, ולאחר מכן הוא משלם להם את הגמול. אז זה ימי הפקודה וימי השילום. על אלה לא אפקוד, אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, אז על אלה לא אפקוד זה הפקידה, תתנקם נפשי זה כבר השילום. כך שימי הפקודה וימי השילום מדברים כאן על שני דברים.
אוויל הנביא משוגע איש הרוח. אומר המלבי"ם, ראינו נביא בכמה וכמה ביטויים. נביא, רואה, חוזה, צופה, איש הרוח. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין כל הביטויים הללו? והוא מסביר. מצד עצם העניין שמתלבש באדם הזה רוח השם והוא משיג על ידו השגות נבואיות, הוא נקרא איש הרוח. איש הרוח, רוח השם מתלבשת בו. אומר המלבי"ם, הם היו אומרים שזה לא מרוח אלוקים. זה רוח, אבל אתה יודע איזה רוח? הוא חולה רוח. יש לו דמיונות. זה מה שיש לו. הם לא האמינו שהוא באמת איש הרוח. כמו שכתוב אשר הולכים אחר רוחם. ולכן איך מכנים אדם כזה שהולך אחר הדמיונות שלו והוא מדמיין לו כל מיני נבואות שהשם מדבר איתו? משוגע. לכן מה הם עשו? הם כינו אותם, את הנביא, את איש הרוח, כמו שאמרנו, אדם שמקבל רוח מאת השם, הם כינו אותו משוגע. למה? מכיוון שהוא בשיגעון והוללות מפאת אותה כביכול רוח שהוא מקבל, בגלל שזה לא רוח השם, זה רוח עיוועים. עוד שם יש לו, הוא נקרא נביא. ונביא זה על שם ניב שפתיים. ניב שפתיים הכוונה תנובת השפתיים, שהוא אומר לעם דברי תוכחת. לכן הוא נקרא נביא. על זה הם מכנים אותו ואומרים אוויל. מה זה אוויל? המלבי"ם בכמה וכמה מקומות מזכיר, והרבה למדנו זאת במשלי, שאוויל זה מלשון אולי. אוויל זה מלשון מסתפק. פירושו של דבר, אתה קורא לעצמך נביא, נביא זה אדם שאומר דברי מוסר ודעת, הם אומרים לו אתה הפך הדעת. אתה שום דבר ממה שאתה אומר אי אפשר לדעת בידיעה ברורה. כל מה שאתה אומר הם דברים של ספק, הם דברים שלא ודאי שכך זה האמת. אז אתה אוויל, אתה לא נביא האומר דברי דעת, אתה אוויל, שהאוויל כמו שאמרנו אומר דברים שהוא לא בטוח בהם, דברים שהוא מסופק בהם.
אומר המלבי"ם, יש הבדל בין רואה, חוזה וצופה. הרואה זה מי שמביט בעיניים הגשמיות כדי ליישר את העם בעניינים של בן אדם לחברו. זה הרואה, הוא צריך להיות רואה מה קורה עם העם ומיישר אותם. החוזה, מסביר המלבי"ם, זה כבר אדם שרואה בעיני ליבו. הוא כבר רואה עניינים רוחניים, לא כמו רואה שזה בעיניים גשמיות. החוזה, אנחנו נגיד אני חוזה בעיני רוחי. חזיתי חיזיון. חיזיון בא תמיד לומר משהו רוחני. אז החוזה רואה בעיני ליבו ובעיניו הרוחניות את ענייני האלוקות, הוא נקרא חוזה. ויש צופה. צופה זה אדם שצופה את העתיד. יודע על מה לצפות. הוא צופה ורואה את העתיד, איזה פורענות עתידה להיות, כמו שכתוב צופה נתתיך לבית ישראל. ולכן אומר המלבי"ם, תבין שבמשטמה של העם על הצופה, יש גם כן משטמה על אלוקים שמינה אותו. אנחנו לא רק כועסים למה אתה כל הזמן מציק לנו בדברים שלך, אתה אומר יהיה רע, יחרב בית המקדש, תהיה גלות. אנחנו כועסים, אז יש משטמה. אבל המשטמה היא לא רק עליך, המשטמה היא גם על מי ששלח אותך. אם אתה אומר לנו דברים שלא נעימים לאוזן, אנחנו גם כועסים על מי ששלח אותך, גם על הקדוש ברוך הוא. ואם כן פה יש משטמה גם על השם, אז רבה משטמה. ועל הנביא גם כן יש להם שנאתם יותר גדולה, מכיוון שהנביא מוכיח אותם. והנביא ברגע שאומר דברים לא נעימים, גורם להם לרצות להזיק לו. כמו שראינו באין ספור דוגמאות, כמו שיש בספר ירמיה, כמו שיש בעוד מקומות שבהם ניסו לרדוף את הנביא, כמו שראינו על ידי בעניין של זכריה שגם שם הרגו אותו בבית המקדש כפי שתכף נזכיר.
צופה אפרים עם אלוהי, נביא פח יקוש על כל דרכיו, משטמה בבית אלוהיו. הרד"ק מסביר, צופה אפרים הכוונה אפרים שם לו צופה עם אלוהיו. הכוונה היא שם לו את נביא השקר. ונביא השקר הוא אומר את הנבואות בשם אלוהיו, כביכול בשם העבודה זרה שלו. והנביא הזה מגדיר אותו הושע, נביא פח יקוש. נביא פח יקוש הכוונה היא, הוא הנביא הזה הוא כמו פח, שהפח היקוש הוא מוקש הלכד את העופות, כך גם כן הנביא הזה לוכד אותם בנבואותיו. מכיוון שהרי כל הנבואות של נביאי השקר היו נבואות של הרגעה. ובזמן שנביא האמת היה משמיע אזעקות אמת, נביאי השקר תמיד היו משמיעים אזעקות הרגעה. ואז יוצא שבעצם הפעולה שלו היא בגדר פח יקוש, דהיינו זהו מוקש, כי המציאות שבה היא מציאות קשה, ואתה במקום לקחת בחשבון את קושי הצרה, אתה רגוע, אז אדרבה, אתה נמצא כאן בבעיה, כיוון שאתה מגדיל את הצרה שבה אתה נמצא, אתה לא מבין לקראת מה אתה הולך. אז יוצא אם כן שזה באמת מוקש. כך גם כן האפרים נלכדו על ידי הנביא שלהם. משטמה בבית אלוהיו. מה זה בבית אלוהיו? מסביר הרד"ק שהכוונה היא בבית העגלים, הם אלוהיו, אז יש מעורר בזה משטמה. נביא השקר שהיה מתנבא שם נבואות שקר, היה גורם למשטמה בינו לבין השם יתברך. הסבר נוסף מסביר הרד"ק, מה זה משטמה בבית אלוהיו? הכוונה היא על בית המקדש. משטמה בבית אלוהיו, הכוונה היו עושים את התקלה הזאת והקלקול הזה, כמו שאומר התרגום יונתן, בבית המקדש. חז"ל דורשים את הפסוק, מה זה משטמה בבית אלוהיו? זה חוזר על זכריה הנביא, שזכריה הנביא נהרג בבית המקדש. אבל למעשה קצת מתקשה בזה הרד"ק, מכיוון שזכריה נהרג על ידי בני יהודה בבית המקדש, וכאן לעומת זאת אנחנו מדברים על בני אפרים, אפרים זה לא מקום המקדש.
המלבי"ם מסביר שמה שכתוב כאן צופה אפרים עם אלוהי, נביא פח יקוש על כל דרכיו משטמה בבית אלוהיו, אומר המלבי"ם שכוונת הדברים היא שהנביא בעצם אומר להם, רבה המשטמה שלכם על הצופה של אפרים עם אלוהי. מה כוונת הדברים? לפי המלבי"ם בכלל לא מדברים על הצופה שהוא נביא שקר. לפי המלבי"ם אנחנו מדברים על נביא האמת. וכאן הוא אומר הצופה זה נביא האמת, נביא האמת היה מייעד להם פורענויות. וכאשר אתה שונא את השם ושונא את נביאיו, היית מכין לו ומזמין לו פח יקוש על כל דרכיו. השם שם לך צופה, שם לך נביא שיעזור לך להינצל מהצרות, ובמקום זה פח יקוש על כל דרכיו. במקום זה היית שם לו פח יקוש כדי להכשילו בהם. הייתם מחפשים כדי להרוג אותו, כמו שכתוב כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי. כמו שראינו על ירמיה שאמר גווי נתתי למכים, לחיי למורטים, פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק. כמה פעמים שמו אותו בחצר המטרה, כמה פעמים ניסו להורגו. אנחנו רואים שהמציאות הייתה שהנביאים היו נרדפים. אז הוא אומר תראה, הקדוש ברוך הוא שם לך צופה, אפרים, שם לך נביא שהנביא יהיה צופה ויאמר לך את הצרות שעתידות לבוא עליך, ובמקום זה אתה פח יקוש על כל דרכיו. במקום זה היית שם לו פח יקוש כדי להכשילו בהם. דבר נוסף, משטמה בבית אלוהיו. גם בבית האלוקים נמצאה עליו משטמה, הכוונה עוררתם כעס על הנביא, כי הנה תראו את זכריה הרגתם בתוך בית המקדש. אז הנה תראה איך עוררתם שם משטמה גם בבית המקדש.
העמיקו שיחתו כימי הגבעה, יזכור עוונם יפקוד חטאתם. העמיקו שיחתו כימי הגבעה, חוץ מזה אומר המלבי"ם, הם העמיקו מהשם להסתיר עצה. זה מבוסס על לשון הכתוב המעמיקים מהשם להסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם. אומר המלבי"ם, מעבר למה שהם הראו, הם עוד השחיתו בזנות. ועל זה הוא מזכיר להם העמיקו שיחתו כימי הגבעה. כמו המעשה שהיה עם פילגש בגבעה, עושים את מעשיהם כמעשיהם של אנשי סדום שהיו...
רעים להשם ורעים גם כן מבין אדם לחברו. ועל ידי זה הוא מודיע להם שעל ידי כך השם יזכור את עוונם ויעניש אותם על העוונות הללו, יפקוד חטאתם. צריכים לדעת שחוץ ממה שהמלבים מסביר כאן שזה חוזר על פילגש בגבעה, זה כימי הגבעה, רש"י מסביר שזה חוזר על גבעת שאול, ששמה הם ביקשו להם מלך, הם מרדו בדברי הנביא. אז כימי הגבעה הכוונה היא כמו שהיה אז בגבעת שאול שהלכתם לבקש לכם מלך ומאסתם בנביא ובהשם.