TheWholeTorah.aiBeta

פרק ט - אל תשמח ישראל - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00
פתיחה: שמחה שאינה שמחתנו

פרק ט' בהושע פותח בקריאה מפתיעה: הנביא אוסר על ישראל לשמוח. לא מפני שהשמחה פסולה, אלא מפני שהשמחה שאליה הם מכוונים היא שמחה של עמים אחרים, שמחה הבאה מהנהגת הכוכבים והמערכה, ולא מן הקדוש ברוך הוא. מכאן ממשיך הפרק ומתאר את ביטול הגורן והיקב, את הגלות למצרים ולאשור, את ביטול הנסכים והזבחים, ואת יחסם המזלזל של ישראל לנביאי האמת. נעבור על הפסוקים כסדרם, ונלמד את דברי המלבי"ם והרד"ק.

פסוק א: אל תשמח ישראל אל גיל כעמים
אַל־תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּיל כָּעַמִּים כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כׇּל־גׇּרְנוֹת דָּגָן׃

המלבי"ם מבאר כאן הבדל לשוני שהוא חוזר עליו בכמה וכמה מקומות: שמחה היא דבר תמידי, השמחה הרגילה והקבועה; ואילו גילה היא דבר מתחדש, כאשר מתחדש עניין כלשהו ברגע זה - בשורה טובה, מציאה וכדומה - וליבו של האדם מתמלא גיל. הנביא אומר לישראל: אינך יכול לשמוח ואינך יכול לגיל כיתר העמים.

ומדוע? מפני שיתר העמים נתונים תחת המערכה. "אשר חלק ה' אלוהיך" לכל העמים את המערכה, את הכוכבים, ואותם חילק לאומות. כאשר המערכה עומדת בטוב והמזלות מכוונים לטובה - יש להם שמחה. אבל ישראל אינם בנויים כך: אינך מושפע מן הכוכבים ואינך נתון תחתיהם, אלא עם ישראל הם כמאורסים להשם, "כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ". השפע שאנו מקבלים בא רק מ"בועליך עושיך", מקודשא בריך הוא, ולא מאת מערכות הכוכבים.

ואם אנו הולכים ועובדים את הכוכבים - מה אנו עושים בכך? הרי אנו דומים לאישה המזנה תחת אישה. זהו המשל שראינו כבר לעיל בדברי הושע: האישה המזנה תחת בעלה היא סמל לעם ישראל שעוזבים את קודשא בריך הוא שהוא "בועליך עושיך", והולכים לצפות לשפע מאת האומות, מאת הכוכבים, ומאת שאר ההשפעות שבטבע חוץ מאת השם. לכן אומר הנביא: "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" - העמים יכולים להיות בגילה כשיש להם שפע מן הכוכבים, אבל אצלנו הדבר אינו ייתכן, "כי זנית מעל אלוהיך". אם נרצה למשוך שפע מאת הכוכבים, הרי זו זנות מאחורי השם.

"אהבת אתנן" - את דומה לזונה האוהבת אתנן, ולכן היא מסובבת על הגרנות כדי לזנות שם ולקבל אתנן מבעלי הגרנות. כך גם אתה סובב מגוי לגוי כדי למצוא שם את מחייתך וסיפוקך, ואינך פונה אל הקדוש ברוך הוא - כאותה אישה המחפשת אתנן "על כל גרנות דגן".

פסוק ב: גורן ויקב לא ירעם
גֹּרֶן וָיֶקֶב לֹא יִרְעֵם וְתִירוֹשׁ יְכַחֶשׁ בָּהּ׃

הגורן והיקב שהיו להם בארצם הם המשל למזונות שכביכול פסק הבעל לאישתו, והכוונה למה שהתחייב קודשא בריך הוא לכנסת ישראל. "לא ירעם" - לא ימצאו בזה כדי מרעה, לא ימצאו בזה כדי פרנסה, כלשון "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר"; לא ימצאו באותם גורן ויקב שבארצם כדי אוכלם. הרד"ק מסביר: כיוון שאינם מכירים שאני הוא הנותן להם את הדגן והתירוש והיצהר, והם עובדים עבודה זרה - לכן "גורן ויקב לא ירעם".

"ותירוש יכחש בה" - גם התירוש לא יימצא שם עוד. ו"יכחש" הוא מלשון שקר, כלומר אין בו אמת, לא יהיה שם תירוש. המלבי"ם מוסיף: היין מתברך בזכות אלה שיושבים בארץ, ועתה "תירוש יכחש בה" מפני שלא ישבו בארץ ה'. וטעם נוסף לברכת היין הוא הנסכים שהיו מקריבים, כדברי חז"ל שאמר הקדוש ברוך הוא: הקריבו לפניי נסכים כדי שיתברך לכם היין. וגם זה לא יהיה עוד, כפי שמפורש בפסוקים הבאים.

פסוק ג: לא ישבו בארץ ה'
לֹא יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ יְהֹוָה וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ׃

מדוע אמר "גורן ויקב לא ירעם ותירוש יכחש בה"? מפני שהנבואה מודיעה להם שיגלו מן הארץ, והארץ תישא שממה. ועל ידי כך "ושב אפרים מצרים" - יחזור למצרים כדי להתיישב שם, "ובאשור" שלשם יגלו "טמא יאכלו" - יאכלו את לחמם בטומאה בגויים. או שהכוונה שיאכלו לחם טמא ממש, או שיאכלו במקום טומאה, שהרי גזרו טומאה על ארץ העמים, וארץ העמים היא מקום טומאה.

פסוק ד: לחם אונים
לֹא־יִסְּכוּ לַיהֹוָה יַיִן וְלֹא יֶעֶרְבוּ־לוֹ זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כׇּל־אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי־לַחְמָם לְנַפְשָׁם לֹא יָבוֹא בֵּית יְהֹוָה׃

מסביר המלבי"ם: לא זו בלבד שלא יביאו נסכים - והנסכים תמיד נחשבים טפלים אל גוף הזבח - אלא "ולא יערבו לו זבחיהם", גם הזבחים שהם מקריבים לא יערבו להשם, כלומר השם לא יקבל מהם את הזבחים והקורבנות. הזבחים היו נקראים לחם ה', שנאמר "אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִים וְהָיוּ קֹדֶשׁ". אבל כאן הוא אומר שהלחם הזה לא ייקרא לחם ה', אין הוא לרצון להשם. ואיך ייקרא? "לחם אונים".

מהו לחם אונים? כמו הלחם שאוכלים אנשים הנמצאים באנינות, אבלים על מתיהם, שאוכלים סעודת הבראה משל אחרים. כך גם השלמים שהם יאכלו לא יהיו שלמי שמחה, אלא כעין סעודת הבראה, סעודה שאדם אוכל כשהוא אבל על מתו. ולחם אונים דינו שנטמא על ידי האונן הנוגע בו, שהאונן טמא בעקבות עיסוקו במת (אונן הוא מי שמתו מוטל לפניו). כך גם לחם הזבחים שלהם - "כל אוכליו יטמאו", הלחם מטמא את אוכליו, שכן הוא כלחם שנגע בו אונן.

רש"י מביא הסבר נוסף ל"כלחם אונים", לא מלשון אנינות אלא מלשון כוח ואון: לחם שבא לידם בגזל, בכוח ובאון. אך כל שאר המפרשים מסבירים במובן של אנינות, וגם המשך הפסוק מוכיח כך - "כל אוכליו יטמאו", הרי שמדובר בטומאה, וזה בהקשר של אנינות.

וממשיך: "כי לחמם לנפשם" - הלחם שהם אוכלים הוא על הנפש המתה שלהם. לחם אנינות אוכלים כשמישהו נפטר, ומי מת כאן? אומר הנביא: "לחמם לנפשם" - זה לחם אנינות על מיתת הנפש שלהם. הנפש שלהם מתה בתוך הגוף, והם אוכלים את הזבח כהבראה על המיתה העצמית שלהם. ולכן "לא יבוא בית ה'", שהוא נחשב כלחם טמא.

פסוק ה: מה תעשו ליום מועד
מַה־תַּעֲשׂוּ לְיוֹם מוֹעֵד וּלְיוֹם חַג־יְהֹוָה׃

כאן יש שתי דרכים בביאור הפסוק. הרד"ק הולך בקו של רש"י: "יום מועד" אינו יום טוב, אלא היום המיועד לחורבן, כלשון "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי", וכן "נָתְנוּ אוֹתוֹתָם... כְּיוֹם מוֹעֵד". כלומר: ביום שבו יקרא הקדוש ברוך הוא לאומות להתוועד ולבוא ולהחריב את בית המקדש - מה אז תעשו? וזה המשך למה שאמר קודם, "לא יסכו להשם יין ולא יערבו לו זבחיהם": אתם חושבים שאתם מוצאים חן בעיני השם, והרי השם עתיד להחריב את בית המקדש, ומה אז תעשו?

המלבי"ם מסביר שהפסוק הוא המשך לתחילת הפרק, "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים": רק לאומות יש לשמוח בהנהגת המערכה, אבל לנו אין מה לשמוח בה, כי אנו נתונים להנהגת השם. ומהו ההבדל בין יום מועד ליום חג? יום חג הוא הזמן שבו היו מביאים שלמי חגיגה; ומועד הוא כל זמן קבוע להתוועדות, וכולל את מועדי השמחה שהיו עושים למשל בעת הקציר.

אכן מצינו שבזמנם היו עושים יום טוב בעת הקציר. כך כשדוד המלך שולח לבקש מנבל הכרמלי בעת שעשה שמחה לרגל הקציר, אומר לו דוד שעל יום טוב באנו. וכן באותה הזדמנות שבה נרצח אמנון בידי אבשלום, ביקשו מדוד המלך לבוא לעת הקציר שהוא זמן שמחה, ודוד לא בא בעצמו אלא שלח את אמנון, ואז רצחו אבשלום.

על זה אומר הנביא: אם אתם רוצים לשמוח ביום מועד, כפי שהאומות שמחות בזמן קציר שעורים וחיטים ובזמן האסיף - כיצד תשמחו? הרי כבר נאמר "גורן ויקב לא ירעם", לא ימצאו מזונות מגורן ויקב, ואם כן "אל גיל כעמים", אין לך אפשרות לשמוח בעת הקציר כדרך שהעמים שמחים. וכן "מה תעשו ליום חג ה'"? ביום חג ה' היו מקריבים זבחים ומנסכים יין, וכיוון שבטלו הזבחים והנסכים - במה תחוגו את חג ה'? נמצא שהדברים כאן הם המשך למה שראינו: אין לכם סיבה לשמוח כאומות.

פסוק ו: מצרים תקבצם מוף תקברם
כִּי־הִנֵּה הָלְכוּ מִשֹּׁד מִצְרַיִם תְּקַבְּצֵם מֹף תְּקַבְּרֵם מַחְמַד לְכַסְפָּם קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם חוֹחַ בְּאׇהֳלֵיהֶם׃

הרד"ק מסביר: "כי הנה הלכו משוד" - הלכו מכובד הרעב למצרים. וזהו מה שאמר להם קודם "מה תעשו ליום מועד", לאן תנוסו לעזרה? והנה מחמת הרעב נסו למצרים. "שוד" לדעת הרד"ק הוא הרעב, כלשון "השוד והשבר". "מצרים תקבצם" - שם נקבצו מפני הרעב, "מוף תקברם" - מוף היא כמו נוף, עיר במצרים, כפי שמצינו "נוף ותחפנחס". ואל תתפלא שהמ"ם מתחלפת בנו"ן, שכן מצינו כך בתנ"ך, כמו כמהם וכמהן. ושם ימותו ההולכים לשם בחרב וברעב.

"מחמד לכספם" - אותם בתי חמדה שבהם היו אוצרות הכסף, מה שהיה להם בארץ ישראל, "קימוש יירשם" - מי יגדל ויצמח שם? הקוצים והקימוש. באותו מקום שעזבת בו את ביתך יהיה שממה, ייחרבו הבתים ויצמחו בהם קוצים; והוא מדבר כאן על הגלות. "חוח באוהליהם" - גם החוח הוא מין קוצים. ותרגום יונתן מפרש מיני חיות, חתולים וכדומה, כלומר שבאותו מקום יהיו מיני החיות הבאות אל הבתים הנטושים.

המלבי"ם מבאר "הלכו משוד" בדרך אחרת: "שוד" כמו "שד". הרי נאמר "ושב אפרים מצרים", וכשאפרים חזר למצרים היה בטוח שהוא חוזר לארץ מולדתו. שהרי מקורנו ממצרים: יעקב ירד מצרימה, מאתיים ועשר שנים היינו שם, ומשם עלו לארץ ישראל. האומה בראשיתה נולדה במצרים. אז כשהוא שב למצרים יש לו תחושה שהוא חוזר אל האם, לינוק מדדיה. וזהו "כי הנה הלכו משוד" - הלכו לינוק משדי אמם, לחזור אל המצב הקודם שהיו בו. וכלשון "וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי", שגם שם "שוד" במובן שד, השפע שהיית מקבלת מאת המלכים.

אומר להם הנביא: דעו לכם שזה דמיון כוזב. המקום שבו האם באמת הוא ארץ ישראל, שם ינקו דבש וחלב, שם ארץ הורתם. עכשיו שגלו מארצם, בעצם התנתקו משדי אמם. ולא זו בלבד שאינכם חוזרים אל האם שתניק אתכם, אלא אדרבה - אתם הולכים אל מקום קברכם: "מצרים תקבצם מוף תקברם". המקום הזה יהיה קברכם, ולא מקום שיהיו בו חיות. מצרים מקבצת אותם כדי שמוף תקבור אותם, והם לא יהיו היורשים של נחלתם ואושרם. וזהו "מחמד לכספם קימוש יירשם" - המקום שבו הם חושבים להביא את כספם וזהבם והם חומדים אותו, שם יהיו קימוש וחוח שוכנים באוהליהם, שם תהיה שממה.

פסוק ז: אויל הנביא משוגע איש הרוח
בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֺנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה׃

הרד"ק מסביר: "ימי הפקודה" הוא הזמן שבו יפקוד האל את עוונם, ו"ימי השילום" שישלם להם כמעשיהם הרעים. ולפי הרד"ק, "אויל הנביא משוגע איש הרוח" חוזר על נביאי השקר: אז יאמרו ישראל על אותם נביאי שקר שהטעו אותם, אותם שאמרו "שלום שלום" ואין שלום - כמה אווילים ומשוגעים היו, שהטעו אותנו להימשך אחריהם. "על רוב עוונך" - היות ונטית אחר נביאי השקר ועזבת את נביאי האמת, לכן באו ימי הפקודה וימי השילום. ובכך "רבה משטמה" - נתעוררה משטמה של קודשא בריך הוא על בית ישראל, על שנטו מנביאי האמת והלכו אחר הנביאים שאמרו להם דברים הנעימים לאוזניהם.

המלבי"ם מבאר בקו אחר. עד עכשיו לא ידעו את השם ולא האמינו בנביאים, שהנביאים אמרו להם כל הזמן שאם יסטו מן הדרך יבואו עונשים ופורענות. עתה, כשבאו ימי הפקודה והשם פוקד עוונותיהם, ובאו ימי השילום ודברי הנביאים מתקיימים - אז ידעו ישראל עד כמה צדקו דברי הנביאים. ושימו לב לחידוש: "אויל הנביא" לפי המלבי"ם מדובר בנביא האמת! עד עכשיו סברו שהנביא המנבא להם את האמת הוא אויל, והתייחסו אליו כאל "משוגע איש הרוח" - אדם שאינו יודע מה שהוא מדבר, ולא האמינו לתוכחותיו. ולכן "רבה משטמה", ולכן באו ימי הפקודה והשילום: שלא הייתה לנו אמונה בדברי הנביאים, שאילו האמנו לדבריהם היינו משנים את דרכנו, אבל התייחסנו אליהם כאל משוגעים ואווילים, וממילא לא לקחנו את דבריהם ברצינות.

ומהו ההבדל בין ימי הפקודה לימי השילום? אומר המלבי"ם: השילום בא לאחר הפקידה. בתחילה השם פוקד את עוונם, ו"פוקד" פירושו מונה וסופר, ולאחר מכן הוא משלם להם את הגמול. וכן בפסוק "הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד... אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי" - "לא אפקוד" זו הפקידה, "תתנקם נפשי" זה כבר השילום. נמצא שימי הפקודה וימי השילום הם שני דברים.

שמות הנביא: איש הרוח, נביא, רואה, חוזה, צופה

המלבי"ם מבאר את ריבוי הכינויים לנביא. מצד עצם העניין שמתלבש באדם רוח השם והוא משיג על ידה השגות נבואיות - הוא נקרא "איש הרוח". והם היו אומרים: אמנם רוח, אבל יודע אתה איזו רוח? חולה רוח הוא, דמיונות יש לו. לא האמינו שהוא באמת איש הרוח, אלא "הֹלְכִים אַחַר רוּחָם". וכיצד מכנים אדם ההולך אחר דמיונותיו ומדמה לעצמו נבואות שהשם מדבר עמו? משוגע. לכן כינו את איש הרוח "משוגע", לומר שהוא בשיגעון והוללות מפאת אותה רוח שהוא מקבל, שלדעתם אינה רוח ה' אלא רוח עיוועים.

שם נוסף לו: "נביא", והוא על שם ניב שפתיים - תנובת השפתיים, שהוא אומר לעם דברי תוכחת. ועל כך כינוהו "אויל". המלבי"ם מזכיר בכמה מקומות, וכך למדנו הרבה בספר משלי, שאויל הוא מלשון "אולי", מלשון מסופק. כלומר אמרו לו: אתה קורא לעצמך נביא, נביא הוא אדם האומר דברי מוסר ודעת - ואנו אומרים לך שאתה הפך הדעת. שום דבר ממה שאתה אומר אי אפשר לדעת בידיעה ברורה; כל דבריך דברי ספק הם, דברים שאין ודאי שכך היא האמת. אינך נביא האומר דברי דעת אלא אויל, שהאויל אומר דברים שאינו בטוח בהם ושהוא מסופק בהם.

ויש הבדל בין רואה, חוזה וצופה. "הרואה" הוא המביט בעיניים הגשמיות כדי ליישר את העם בעניינים שבין אדם לחברו, הוא רואה מה קורה עם העם ומיישרם. "החוזה" רואה בעיני ליבו, בעניינים רוחניים, כלשוננו "אני חוזה בעיני רוחי", "חזיתי חיזיון" - שחיזיון בא תמיד לומר דבר רוחני; החוזה רואה בעיני ליבו ובעיניו הרוחניות את ענייני האלוקות. ו"הצופה" הוא הצופה את העתיד, יודע על מה לצפות ורואה איזו פורענות עתידה לבוא, כמו שכתוב "צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל".

ומכאן, אומר המלבי"ם, תבין שבמשטמה של העם על הצופה יש גם משטמה על אלוקים שמינה אותו. אין הם כועסים רק על הנביא שמציק להם בדבריו ואומר שיהיה רע, שייחרב בית המקדש, שתהיה גלות - אלא המשטמה היא גם על מי ששלחו. כשאתה אומר לנו דברים שאינם נעימים לאוזן, אנו כועסים גם על מי ששלחך, על הקדוש ברוך הוא. ואם כן יש כאן משטמה גם על השם, וזהו "ורבה משטמה". ועל הנביא עצמו שנאתם גדולה יותר, מפני שהוא מוכיח אותם, וברגע שהוא אומר דברים בלתי נעימים הם רוצים להזיק לו - כפי שראינו באין ספור דוגמאות בספר ירמיה ובמקומות נוספים שניסו לרדוף את הנביא, וכפי שראינו בזכריה שהרגוהו בבית המקדש, כפי שנזכיר מיד.

פסוק ח: צופה אפרים עם אלוהי
צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם־אֱלֹהָי נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל־כׇּל־דְּרָכָיו מַשְׂטֵמָה בְּבֵית אֱלֹהָיו׃

הרד"ק מסביר: "צופה אפרים" - אפרים שם לו צופה עם אלוהיו, כלומר שם לו את נביא השקר, שהנביא הזה אומר את נבואותיו בשם אלוהיו, בשם העבודה הזרה שלו. ואת הנביא הזה מגדיר הושע "נביא פח יקוש": כשם שפח היקוש הוא מוקש הלוכד את העופות, כך הנביא הזה לוכד אותם בנבואותיו. שהרי כל נבואות נביאי השקר היו נבואות הרגעה; בשעה שנביא האמת השמיע אזעקות אמת, נביאי השקר השמיעו תמיד אזעקות הרגעה. ונמצא שפעולתו היא ממש פח יקוש - מוקש, שהמציאות קשה, ואתה במקום לקחת בחשבון את קושי הצרה נשאר רגוע, ואדרבה בכך אתה מגדיל את הצרה שבה אתה נמצא, שאינך מבין לקראת מה אתה הולך. כך נלכדו אפרים על ידי הנביא שלהם.

"משטמה בבית אלוהיו" - מסביר הרד"ק שהכוונה בבית העגלים שהם אלוהיו, ושם מעורר בזה משטמה: נביא השקר שהיה מתנבא שם נבואות שקר היה גורם למשטמה בינו לבין השם יתברך. והסבר נוסף מביא הרד"ק, שהכוונה לבית המקדש, שאת התקלה והקלקול הזה היו עושים בבית המקדש, וכדברי תרגום יונתן. וחז"ל דורשים את הפסוק על זכריה הנביא, שנהרג בבית המקדש. אלא שהרד"ק מתקשה בזה מעט, שהרי זכריה נהרג על ידי בני יהודה בבית המקדש, וכאן מדובר בבני אפרים, ואפרים אינו מקום המקדש.

המלבי"ם מסביר שכוונת הנביא היא: רבה משטמתכם על הצופה של אפרים עם אלוהי. ולפי המלבי"ם אין מדובר כלל בצופה שהוא נביא שקר, אלא בנביא האמת. הצופה הוא נביא האמת שהיה מייעד להם פורענויות, וכיוון ששנאת את השם ושנאת את נביאיו, היית מכין ומזמין לו פח יקוש על כל דרכיו. השם שם לך צופה, שם לך נביא שיעזור לך להינצל מן הצרות, ובמקום זה שמת לו פח יקוש כדי להכשילו בהם, וחיפשתם להרוג אותו - כלשון "כָּרוּ שׁוּחָה לְלַכְדֵנִי וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי". וכפי שראינו בירמיה שאמר "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים, פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִימוֹת וָרֹק", וכמה פעמים שמו אותו בחצר המטרה וכמה פעמים ניסו להרגו. המציאות הייתה שהנביאים היו נרדפים.

"משטמה בבית אלוהיו" - גם בבית האלוקים נמצאה עליו משטמה. עוררתם כעס על הנביא, שהנה את זכריה הרגתם בתוך בית המקדש, וראה כיצד עוררתם משטמה אף שם.

פסוק ט: העמיקו שחתו כימי הגבעה
הֶעְמִיקוּ שִׁחֵתוּ כִּימֵי הַגִּבְעָה יִזְכּוֹר עֲוֺנָם יִפְקוֹד חַטֹּאותָם׃

אומר המלבי"ם: מלבד כל זאת הם העמיקו מהשם להסתיר עצה, על יסוד לשון הכתוב "הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּיר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם". מעבר למה שהראו בגלוי, הוסיפו והשחיתו בזנות בסתר. ועל זה הוא מזכיר להם "כימי הגבעה" - כמעשה פילגש בגבעה, שהיו עושים מעשיהם כמעשי אנשי סדום, רעים להשם ורעים גם בבין אדם לחברו. ומודיע להם שעל ידי כך "יזכור עוונם יפקוד חטאתם", שהשם יזכור את עוונם ויענישם עליהם.

ויש לדעת שמלבד ביאור המלבי"ם שזה חוזר על מעשה פילגש בגבעה, רש"י מסביר שזה חוזר על גבעת שאול, ששם ביקשו להם מלך ומרדו בדברי הנביא. "כימי הגבעה" - כמו שהיה אז בגבעת שאול, שהלכתם לבקש לכם מלך ומאסתם בנביא ובהשם.

לסיכום:

הפרק פותח באיסור לשמוח כעמים, שכן העמים נתונים תחת המערכה וישראל נתונים להנהגת ה' ישירות, וכל פנייה לשפע ממקור אחר היא זנות מעל אלוקיה. ומכאן ואילך מפרט הנביא את התוצאה: גורן ויקב לא יתנו פרנסה, התירוש יכזב, הם יגלו מארץ ה' למצרים ולאשור ויאכלו לחם טמא; הנסכים והזבחים לא יתקבלו, וזבחיהם יהיו כלחם אנינות על מיתת נפשם; ולא יהיה במה לשמוח לא ביום מועד ולא ביום חג ה'. ההליכה למצרים, שנדמתה להם כחזרה לשדי אמם, תתגלה כהליכה אל קברם, ובתיהם יירשו קימוש וחוח. ומעל הכל - שורש הפורענות הוא ביטול דברי הנביאים: את נביא האמת, איש הרוח, כינו משוגע ואויל, פרשו פח יקוש על דרכיו והרגו את זכריה בבית המקדש; וממילא לא לקחו את התוכחה ברצינות, עד שבאו ימי הפקודה וימי השילום, ורק אז ידעו ישראל עד כמה צדקו דברי הנביאים.