TheWholeTorah.aiBeta

פרק ח - תקיעת שופר ופורענות

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פרק ח' בהושע פותח בקריאת אזעקה: הנביא מצטווה לתקוע בשופר ולהודיע ברבים על הפורענות הבאה. הפרק סובב סביב שני צירים: המלוכה שנבחרה שלא על פי ה', והעגלים שבבית אל שהפכו לסמל של פריקת עול. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי רש"י, הרד"ק והמלבי"ם, שכל אחד מהם מאיר את הפרק בזווית אחרת.

אל חכך שופר - מי הוא הנשר?
אֶל־חִכְּךָ שֹׁפָר כַּנֶּשֶׁר עַל־בֵּית יְהֹוָה יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ׃

"אל חכך שופר" - כלומר שים אל חכך שופר, כך אומר ה' לנביא. שואל הרד"ק: מדוע "אל חכך", והרי השופר נתון בפה ולא בחיך? ומשיב, לפי שהקול עובר דרך החיך אחרי שיצא מן הגרון. התוקע בשופר מוציא אוויר, והאוויר עובר דרך החיך אל השופר.

ומי הוא ה"נשר" הבא על בית ה'? הרד"ק מסביר שזהו האויב: תכריז בקול ותודיע בשופר שהאויב ידאה כנשר על בית ה'. וכן מפרש רש"י - האויב יבוא ויחריב את הארץ וגם את בית ה'. והסיבה: "יען עברו בריתי ועל תורתי פשעו" - הם נטשו את בית המקדש, ולכן גם אני אטשנו ואניח לזרים לבוא ולהחריבו.

המלבי"ם מפרש אחרת: "כנשר על בית ה'" אין זה האויב אלא הנביא עצמו. הקדוש ברוך הוא מצווה את הנביא שימהר ויפרח כנשר אל בית ה', ויעמוד שם ויתקע בשופר. שכן כשרצו להודיע הודעה בעלת משמעות שתתפרסם ותישמע ברבים, היו תוקעים בשופר. אומר לו ה': עמוד שם בבית המקדש, במקום גבוה, כדי שבכל קצווי ארץ ישמעו את ההודעה, ואז תודיע להם שכל הרעה באה עליהם על שעברו את בריתי ופשעו בתורתי.

ולמה דווקא בבית ה'? מוסיף המלבי"ם: מפני שההודעה לא הייתה מכוונת רק לשומרון שהרבו לחטוא, אלא גם ליהודה. אף שיהודה פיגרו אחרי שומרון בחטאיהם, והיו להם מלכים צדיקים ליהודה ובנימין, מכל מקום גם בהם היה קלקול וצריך היה לעורר אותם. וכך אכן היה, שהם שבו בתשובה בימי חזקיהו, כשעלה עליהם מלך אשור, וה' מיהר כנשר להציל את קינו, כמו שכתוב "כצפרים עפות כן יגן ה' על ירושלים".

לי יזעקו - שלושה פירושים
לִי יִזְעָקוּ אֱלֹהַי יְדַעֲנוּךָ יִשְׂרָאֵל׃

רש"י מביא כתרגום יונתן: כשתבוא עליהם הצרה יזעקו אליי ויאמרו "אלוהי ידענוך ישראל" - הרי אנחנו עמך ויודעים אותך, רחם עלינו. ואומר ה' שלא ירחם עליהם, כמו שכתוב בפסוק הבא, והסיבה - "זנח ישראל טוב", ישראל זנחו את הטובה, ולפיכך "אויב ירדפו".

הרד"ק מסביר: "לי יזעקו" - היה להם לישראל לצעוק אליי בעת צרתם, ולומר "אלוהי ידענוך", יודעים אנחנו שאין מושיע בלתך ורק אתה יכול להצילנו, אך הם אינם עושים כן.

המלבי"ם מפרש שיש כאן ציווי, כנגד מה שנאמר "ולא זעקו אליי בלבם": אמור להם שיזעקו אליי, אמור להם שיאמרו "אלוהי ידענוך" - שאנחנו יודעים אותך, היינו יודעים שהרעה באה ממך בהשגחה, וכל מה שאנחנו מקבלים הוא עונש על שעזבנו את בריתך ופשענו בתורתך. נמצאו שלושה פירושים: לרש"י זה תיאור מצב, כשתבוא צרה יצעקו; לרד"ק פירושו שהיה להם לצעוק והם אינם צועקים; ולמלבי"ם זהו ציווי, אמור להם שיצעקו אליי בעת צרה כדי שאושיע אותם.

זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ׃

לפי המלבי"ם, שיש כאן ציווי לומר להם שיצעקו, כל זה הוא חלק ממה שיאמרו בצעקתם: "אלוהי ידענוך", ואנחנו יודעים ש"זנח ישראל טוב" - שהיות ועזבנו את הטוב, הוא התורה והמצוות, לכן "אויב ירדפו", קיבלנו את העונש שהאויב רודף אחרינו. וברגע שיש הכרה ביד ה', ממילא נפתח פתח לגאולה ולהצלה.

הם המליכו ולא ממני
הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת׃

הרד"ק והאבן עזרא מסבירים שהכתוב מדבר על מלכות ירבעם: הם המליכו את ירבעם ולא שאלו את פי ה'. ומקשה הרד"ק: הרי מלכות ירבעם הייתה מאת ה', ואחיה השילוני הוא שהודיע לו על מלכותו. ומשיב: אמת שכך היה, אבל הם בשעה שהמליכו אותו לא שאלו את פי ה'. דיבור ה' היה עם ירבעם, אבל אתם, לפני שאתם מקבלים אותו למלך, הייתם אמורים לשאול את ה', ואת זה לא עשיתם. אחיה הנביא לא אמר להם שה' ציווה להמליכו, אלא אמר לירבעם עצמו שימליכוהו. נמצא שכשאתם פעלתם - פעלתם מרצונכם החופשי ובבחירתכם.

ועוד מוסיף הרד"ק: גם אם תאמר שהיה כאן ציווי להמליכו, הרי בשלב מסוים הבנתם שמשהו השתבש. ראיתם שהאיש איבד את הכיוון, עושה עגלים, מונע עלייה לרגל - כבר הבנתם שמשהו כאן אינו תקין, ומדוע המשכתם עמו? מדוע לא הסרתם אותו ממלכותו? והרי גם אחיה השילוני, כשבישר לו על המלוכה, התנה זאת בכך שיעשה הישר והטוב בעיני ה'. ומוסיף הרד"ק שגם שאר מלכי ישראל הומלכו בלא ששאלו את ה', חוץ מיהוא בן נמשי שהוא היחיד שבא בציווי מאת ה'.

"השירו ולא ידעתי" - כאן נחלקו המפרשים. רוב המפרשים, וכן רש"י, תרגום יונתן והרד"ק, מסבירים שהוא מלשון שררה: כמו ש"המליכו" פירושו שמו להם מלך, כך "השירו" פירושו שמו להם שרים. ואף שכתוב בסמ"ך ולא בשי"ן, הלשון היא מלשון "שר", שנכתב בשי"ן. כשם שאת המלך מינו בלא רצוני, כך "השירו ולא ידעתי" - שמו להם שרים ומנהיגים שלא מדעתי. וחלילה לפרש שלא ידעתי מזה, שהרי אין נסתר מאת ה', אלא הכוונה ולא מדעתי: היו שמים להם שרים שאין דעתי מסכמת עמהם, כאלה שרק יחטיאו אותם ויקלקלו אותם.

"כספם וזהבם עשו להם עצבים" - כמו שראינו בתחילת ספר הושע, "כסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל", בכל הכסף והזהב השתמשו לעבודה זרה. ובפירוש "למען יכרת" כמה דרכים: הרד"ק מפרש למען יכרת שמם ויגלו מארצם - עשית פעולות שהביאו אותך להכרתה ולגלות מן הארץ. ופירוש נוסף: למען יכרת כספם וזהבם, שעל ידי שעשית מן הכסף והזהב עבודה זרה, גרמת שה' יאבד ממך את הכסף והזהב. מידה כנגד מידה: הם עשו מן הכסף והזהב עבודה זרה, וה' יכרית מהם את הכסף והזהב.

ביאור המלבי"ם: שני המלכים שהוסרו

המלבי"ם מבאר את כל הפסוק בדרך אחרת. "הם המליכו ולא ממני" - אין זה מוסב על ירבעם דווקא, אלא על המלכים בכלל, שאותם בחרו בעצמם ולא על פי נביא ה'. ו"השירו" הוא מלשון הסרה: לאחר מכן הסירו אותם מן המלכות, "ולא ידעתי" - וגם זה היה נגד רצוני.

וכנגד מה הדברים אמורים? אומר המלבי"ם שהיו שני מלכים שהוסרו מן המלוכה בעוון הנורא שלא היו מוכנים ליישר קו עם העגלים ועם העבודה זרה שעשה ירבעם. לא היו צדיקים גדולים, אבל קטנים כן - לא היו מוכנים לעבוד את אותם עגלים שעשה ירבעם.

הראשון הוא שלום בן יבש. מדקדק המלבי"ם: לא נאמר עליו בשום מקום בתנ"ך "ויעש הרע בעיני ה'", כדרך שנאמר בכל מלכי ישראל. ואם תאמר שהרי מלך חודש בלבד, וכמה רע כבר הספיק לעשות? אין זו טענה, שהרי זמרי מלך שבעה ימים בלבד, ואף על פי כן נאמר עליו "וימת על חטאתו אשר חטא ללכת בדרך ירבעם". אם כן שלום בן יבש, שמלך חודש, אילו היה הולך בחטאת ירבעם היה הדבר נכתב עליו. נמצא שאף שלא היה מלך צדיק גדול, בחטאת ירבעם, בדרך העגלים והבעלים, לא הסכים ללכת.

ואז נתפלג הציבור בשומרון לשתי כיתות: כת אחת החזיקה בידו וחיזקה את הקו של אי המשך העגלים, וכת שנייה התנגדה לו ורצתה דווקא לחזק את העגלים ואת דרך הכפירה של ירבעם בן נבט. אלה הם אנשי התקשורת והשמאלנים למיניהם שבכל דור, שרוצים לחזק את העגלים ואת הנלווים אליהם כדי שיימשך הקו של הקלקול שהתחיל בו ירבעם. בעקבות זאת הביאו את מנחם בן גדי, שעלה על שלום בן יבש, הרגו והחליפו. זה היה מינוי של אותה כת מתנגדת, שהיא שיזמה את הסרתו של שלום בן יבש מן המלכות, כדי שימלוך מי שמזדהה עם דעותיהם.

מנחם בן גדי היה צריך לבסס את מלכותו, ולכן נתן אלף כסף לפול מלך אשור, כדי שיחזיק בידו את הממלכה ויהיה לו לעזר ולסיוע להתחזק בממשלה על עשרת השבטים. והסיבה: היו לו מתנגדים - אותם עוזריו של שלום בן יבש, שהתנגדו למלכותו של מנחם בן גדי שרצה להחזיר את העגלים.

המלך השני הוא הושע בן אלה. עליו נאמר "ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" - עשה את הרע, אבל לא בשלמות, לפי שלא עבד את העגלים. וחז"ל אומרים שאף ביטל את הפרוזדאות שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שישראל לא יעלו לרגל, והסיר את אותם משמרות ואפשר להם לעלות לרגל. הכת שנטתה אחרי חטאות ירבעם, שלא הסכימה למהלך של ביטול העגלים, חלקה גם עליו. ומה עשו? הלכו והלשינו עליו למלך אשור. וזאת דרכם כסל למו עד היום: כשמי שמושל אינו לפי האג'נדה שלהם, הולכים ומספרים לאומות כמה הוא גרוע ואילו דברים נוראים הוא עושה, מצלמים התנחלות זו ומרפסת זו וצילומי לוויין. וכך גם אז - הלשינו למלך אשור, ומלך אשור בא ועצר אותו בבית הכלא.

נמצא שהסרת שני המלכים הללו ממלכותם הייתה שלא בידיעת ה', היינו שלא ברצון ה'. וזה שאמר הכתוב: "הם המליכו ולא ממני" - כל מלכיהם לא היו בהסכמתי, "השירו ולא ידעתי" - וכששני מלכים כן היו לרצוני, הסירו אותם מן המלכות. לפחות את שני המלכים הפחות מזיקים היה לכם להשאיר.

ומהו "כספם וזהבם עשו להם עצבים"? מבאר המלבי"ם: כל עוד החזקת העגלים באה מצד המלך, המלך היה מממן, והיה תקציב ממלכתי מיוחד להחזקת העגלים. וכך עד היום - לא חסרים לעגלים תקציבים נכבדים מאוד: להקות מקבלות מיליונים, אוניברסיטאות מקבלות מיליארדים, ואל תשאל לאן הכסף הולך, כי זה פוגע בחופש האקדמיה. בכל מקום אחר אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, כדימוי שהבג"ץ אוהב, אבל לא בענייני האוניברסיטאות - שם יעשו כרצונם ויוציאו את הכסף לאן שירצו, ואתה אל תתערב. אבל כאשר המלך הסיר את העגלים, נאלצה הכת המתנגדת למצוא תקציבים מכיסה. הם הוציאו מכספם כדי להחזיק את העגלים, שהרי שלום בן יבש והושע בן אלה חתכו את התקציבים. וזהו "כספם וזהבם עשו להם עצבים".

ולמה? "למען יכרת" - כדי שיכרת המלך שהמליכו בתחילה, שיכרת שלום בן יבש, שיכרת הושע בן אלה. הם החזיקו את העגלים מכיסם כדי לשמור על הליכוד ועל האג'נדה של המתנגדים לביטול העגלים, וכך יצרו חבורה גדולה שתתאסף סביב עבודת העגלים, ובזה יכריתו את המלך המושל שהתנגד לעגלים.

זנח עגלך שומרון
זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד־מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן׃

לפי הפירוש הפשוט, הכתוב קצר: זנח הקדוש ברוך הוא אתכם בני שומרון בעוון העגלים שבבית אל. "עד מתי לא יוכלו נקיון" - עד מתי לא יוכלו לנקות עצמם מן הטינוף של אותם עגלים. ושואל הרד"ק: והרי העגל לא היה בשומרון אלא בבית אל? ומשיב, שמאחאב והלאה הייתה שומרון ראש הממלכה למלכי ישראל, והמלכים הם שעודדו את עבודת העגלים, ולכן נאמר "זנח עגלך שומרון" - שומרון היא המלוכה, ועליה התביעה, כמו שנאמר בכל אחד מהמלכים "וילך בחטאות ירבעם", "לא סר מחטאות ירבעם". לכן את אשמת העגל מדביק הנביא לשומרון.

ויש מפרשים "זנח עגלך שומרון" - הרחיק אותך עגלך משומרון, העגל שלך הוא שגרם שתתרחק מארצך והביא אותך לידי גלות.

והמלבי"ם קושר זאת לפסוק הקודם ומוסיף ביאור ב"למען יכרת": למען יכרת המלך אשר זנח את עגלך שומרון. כל מה שעשו ומימנו את העבודה הזרה מכיסם היה כדי להכרית את המלך שזנח את העגלים - הושע בן אלה ושלום בן יבש. על כן אומר ה' "חרה אפי בם". ומדוע דווקא עכשיו? כי עד עתה התמקד חרון האף במלך, והעם היו כשוגגים או כאנוסים, שהרי המלך הוא שעודד את העבודה הזרה וממנו באו הרצון והדחיפה. אבל כעת שקמו שני מלכים שלא עודדו את העגלים ואף להפך, וקמה כת מתוך העם שמכספה ומזהבה עשתה עצבים - עכשיו חרה אפי בם.

"עד מתי לא יוכלו נקיון" - עד מתי יידבק בהם חטא העגלים ולא יוכלו להינקות ממנו, והרי עתה אינם מוכרחים בעבודה זרה זו מצד המלך, שהמלך מתנגד לה, ויש להם יד חופשית לעבוד את ה'. עד מתי יישארו דבקים בעבודה זרה זו?

כי מישראל והוא - מי עשה את העגל
כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי־שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן׃

רש"י מפרש כאילו גורסים "כי מישראל הוא" - העגל הזה גבוי מכספם ומזהבם של כל אחד ואחד מישראל. ומהי הוי"ו של "והוא"? מיישב רש"י: גם העגל הזה מהם הוא. לא רק העגל הראשון שעשו ביציאתם ממצרים, ששם כל אחד הוציא את נזמיו והביא כסף וזהב, אלא גם עגל זה עשו אותו מכספם ומזהבם.

"חרש עשהו ולא אלהים הוא" - אומן עשהו. אל תחשבו שיש בו כוח, אומר הרד"ק, ש"אל" עניינו כוח ותקיפות. וכי ייתכן שמה שהחרש עושה יהיה בו כוח גדול מן החרש עצמו? אדם יכול להעניק לדבר את הכוח שיש בו, אך אינו יכול להעניק לו כוח יותר ממה שיש בו. וכי החרש עשהו ועכשיו נעשה אלוה בורא ויוצר? אין לו כוח עצמי.

ולא זו בלבד, אלא "שבבים יהיה עגל שומרון". שבבים הם כמו קיסמים ונסרי לוחות, וכלשון הארמית "שיבא מקשורא" - קיסם מתוך קורה. כלומר העגל עצמו יתפורר לשבבים. תראו שאין בו יכולת, לא רק שאינו מציל את עובדיו, אלא אף את עצמו אינו מציל, שהוא עצמו יתפורר לפירורים.

הרד"ק מפרש "כי מישראל הוא" באופן אחר: לא למדו עבודה זרה זו מן הגויים, אין זו סחורה מיובאת, אלא מעצמם עשו את העגל, כמו העגל שעשו במדבר.

והמלבי"ם מפרש לפי דרכו: עד עתה המלכים עשו את העגלים, וכעת, משהגיעו שלום בן יבש והושע בן אלה והמלכים מתנגדים לעגלים, נעשה העגל מן העם - "מישראל הוא", הם נתנו את הכסף, כמו שנאמר "כספם וזהבם עשו להם עצבים". וזהו "חרש עשהו" - ישראל הם גם האומן שעשה את העגל, ולא המלך.

ובביאור "כי שבבים יהיה" מחדש המלבי"ם פירוש נפלא: אין הם עובדים אותו מצד שיש בו כוח ואלוהות, אלא מצד שרוצים להיות שובבים. ישראל מבקשים להיות שובבים - "בהפקר אניח להו", "הבת השובבה" - ולכן הם עושים את העגלים, כדי שעל ידם יוכלו לפרוק עול מלכות שמים ולעשות ככל העולה על רוחם. וזהו "שובה ישראל עד ה' אלוהיך", שעם ישראל כשובבים סטו מן הדרך.

וזה עומק העניין: הם עצמם יודעים שאין אלה אלוהים. ואם כן, מה תועלת באלוה שאינך מקבל ממנו כלום? התועלת עצומה: הוא נותן סיבה לעזוב את ה'. ואז אני יכול ללכת בשרירות ליבי ולעשות ככל אשר ליבי חפץ בלי נקיפות מצפון - שהרי ה' אומר אחרת, אבל אני איני מאמין בה', אני מאמין בעגל. וזהו "לא עשו ישראל את העגל אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה" - שעל ידו יוכלו ללכת בשובבות ליבם, כבנים שובבים ופראים במעשיהם.

רוח יזרעו וסופתה יקצורו
כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ קָמָה אֵין־לוֹ צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה־קֶּמַח אוּלַי יַעֲשֶׂה זָרִים יִבְלָעֻהוּ׃

אומר המלבי"ם: קיבלו את גמולם כמעשה ידיהם. כשם שזרעו רוח, יקצרו סופה. רוח היא דבר חלש וסופה היא דבר חזק - זרעת מעט, ותקבל במינונים מוגברים. "קמה אין לו" - הזורע רוצה לראות קמה, לראות חיטה שגדלה, אך מן הזרע שזרעו לא תהיה קמה, לא תגדל חיטה, לא יישאו את פרי עמלם. "צמח בלי יעשה קמח" - צמח שלא תצא ממנו תבואה שיעשו ממנה קמח.

ולכאורה במצב כזה אין לאומות מה לחפש אצלנו, שהרי אין יוצא מאיתנו דבר. על כן מוסיף הכתוב: "אולי יעשה זרים יבלעוהו". אף אם משהו מתחיל לצמוח מעמלם, אף שאינו עתיד לעשות קמח, צמח דק ושדוף שאינו ראוי להתפתח, בכל זאת זרים יבלעוהו. מדוע? משום "אולי יעשה" - לך דע, אולי בעתיד תגדל ממנו תבואה ויעשה קמח, ולכן אין מניחים לו לגדול כלל, ובעודו באיבו כבר בולעים אותו.

נִבְלַע יִשְׂרָאֵל עַתָּה הָיוּ בַגּוֹיִם כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ בּוֹ׃

זהו הנמשל: כשם שזרים בולעים את הצמח, כך נבלע ישראל - באים ולוקחים אותו ואת רכושו ואת כל ממונו וכל אשר לו. ואף שעתה הם בגויים ככלי אין חפץ בו, כמו "צמח בלי יעשה קמח" שאין ממנו תועלת, בכל זאת בולעים אותו מצד ה"אולי" שבעתיד יעשה קמח. ומבאר הרד"ק מדוע הם כעת בעיני הגויים ככלי אין חפץ בו: ראינו לעיל שהלכו לבקש עזר מן הגויים, והגויים הלעיגו עליהם - "זו לעגם בארץ מצרים". הגויים מזלזלים בהם ומביטים עליהם מלמעלה למטה כשפלים, אין חפץ בהם, והנה הם באים כנמושות לבקש עזרה.

פרא בודד לו
כִּי־הֵמָּה עָלוּ אַשּׁוּר פֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ אֶפְרַיִם הִתְנוּ אֲהָבִים׃

רש"י מפרש "פרא בודד לו" - נעשו כפרא ההולך בודד לעצמו ונודד ממקום למקום. ובביאור "התנו אהבים" שני פירושים ברש"י: או לשון תנים, כאותו ארוד ההולך במדברות ומחפש לו אוהבים, וכך גם ישראל עזבו את ה' והלכו לחפש עזרה ממצרים ומאומות אחרות. או מלשון אתנן, שכן סטיית ישראל מאת ה' אל הגויים נחשבת כזנות, ובכל מקום שיש זנות יש אתנן, שהוא התשלום בעד הזנות. כך גם כאן נתנו אתנן כדי לקבל עזר מן האומות, ועזבו את בעליהם - הקדוש ברוך הוא.

המלבי"ם מסביר מה גרם להם להיבלע ולהיות ככלי אין חפץ בו: על שהשתעבדו למלכי אשור, "כי המה עלו אשור". ולאחר שקיבלו את מלכות מלך אשור, הלכו והתנו אהבים עם מלך מצרים, כאישה מזנה תחת בעלה שנותנת אתנן לזונים אחרים כדי לעזוב את אישהּ ולמרוד בו.

ומהו "פרא בודד לו"? אומר המלבי"ם: אף הפרא, למוד מדבר, מתרחק ממקומו, כמו שכתוב "פרא למוד מדבר באוות נפשה שאפה רוח". אבל אף שהוא מתרחק מן הבית וממקומו הטבעי, דרכו ללכת בודד, אינו מחפש חברה אלא מבקש להיות לבדו. ואילו אפרים - מצד אחד נדמה לפרא במעשיו, כשובב ופרא, ונע ממקומו, אבל מבקש לו רעים רבים, ובזה אינו דומה לפרא. הפרא בודד לעצמו, והם פרא שמתנה אהבים ומבקש את קרבת האומות.

עתה אקבצם - הפתח שנותר
גַּם כִּי־יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים׃

אומר ה': אף שעתה הם נותנים אתנן בגויים כדי לבקש מהם אהבה וכדי שיכרתו עמם ברית, עדיין יש תקווה - "עתה אקבצם", אאסוף אותם מן המקומות שהדחתי אותם שמה ואחזירם לארצם. ובתנאי: "ויחלו מעט ממשא מלך שרים". "ויחלו" מלשון חיל ורעדה, מן המשא שהנביאים נושאים עליהם, נבואת הפורענות. אם המלך והשרים ירעדו קצת מדברי הנבואה, אם יושפעו מעט מדברי התוכחה - אומר ה' אקבץ אותם. העיקר שיהיה בהם קצת חיל ורעדה ממשא הנבואה שאני מוסר.

מזבחות לחטוא
כִּי־הִרְבָּה אֶפְרַיִם מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא הָיוּ־לוֹ מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא׃

אבל הם לא חלו ממשא ה', לא התרגשו מדברי הנביאים ולא רעדו מן הנבואות הקשות, ואדרבה - הרבה אפרים מזבחות לחטוא. מבאר המלבי"ם שבמה שהתנו אהבים בגויים, לא נתנו להם אתנן רק לכריתת ברית של עזר וסיוע מדיני והגנה צבאית, אלא כרתו עמהם ברית גם באמונה ובעבודת הבעל. השתתפו עמהם לעבוד את אליליהם והרבו מזבחות להקריב בהם לאלילי הגויים. לא ברית הגנה בלבד הייתה כאן, אלא ברית שלמה של התחברות אל הגוי במלוא מובן המילה, לעבוד את אלוהיו.

"היו לו מזבחות לחטוא" - מבאר המלבי"ם: לדעת אפרים, המזבחות שעושה לעבודה זרה אינם חטא, ואילו המזבחות שבהם מקריבים לה', היינו בית המקדש, הם הנחשבים אצלו לחטא. מה שהוא מקריב לעבודה זרה נראה לו הנכון, ומה שמקריבים לה' נחשב בעיניו לחטא. ומדוע?

אֶכְתׇּב־לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ־זָר נֶחְשָׁבוּ׃

מסביר המלבי"ם: המזבחות שכתבתי לו בתורתי, שעליהם מקריבים לשם ה', הוא המזבח שבבית המקדש על פי התורה - "כמו זר נחשבו", נחשבים אצלם כמזבחות זרים. אדם שהלך להקריב במזבח ה' היו הורגים אותו, ומי שהלך להקריב לבעל היו מהללים ומקלסים אותו. ומדוע? כי אמרו שה' הוא אלוהי האלוהים, רם ונישא, וכי אתה מקריב לו קורבן ומדמה שהוא מסתכל עליך? יש לו שליחים ופקידים - השמש, הירח, המלאכים, הכוכבים והמזלות, ולהם צריך לעבוד, שהם למטה ולהם יש טעם להקריב קורבנות. נמצא שההקרבה לה' נחשבת בעיניהם לחטא, ואדרבה, לדעתם יש להקריב לאותם שרים תחתונים המוציאים לפועל את דבר ה', שאצלם כביכול יש השפעה ותועלת מן הקורבן.

ורש"י מפרש "אכתוב לו רובי תורתי" - תמיד אני מוכיח אותו על ידי הנביאים וכותב לו רובי תורתי. והרד"ק מוסיף שהנביאים ששלחתי אליהם מזהירים אותם על דברי התורה, והם "כמו זר נחשבו" - זר להם, כאילו אני מדבר עמהם על משהו שאינם מכירים ואינם מחוברים אליו.

זבחי הבהבי
זִבְחֵי הַבְהָבַי יִזְבְּחוּ בָשָׂר וַיֹּאכֵלוּ יְהֹוָה לֹא רָצָם עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֺנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאותָם הֵמָּה מִצְרַיִם יָשׁוּבוּ׃

המפרשים מבארים "הבהבי" מלשון להב, כמו דבר המהבהב באש. וכדרך ש"לקח" נעשה "קח" בנפילת הלמ"ד, כך "להב" נעשה "הב", ומכאן "הבהבי". "זבחי הבהבי יזבחו בשר ויאכלו" - העולות שהיו מקדישים לשמיים לא הייתה בהן שום כוונה לרצות את ה' ולהקריב לו קורבן, אלא כל המטרה "יזבחו בשר ויאכלו". למה מעלים אותו על המזבח? כדי לאכול בשר. לא כעולה ולא כקורבן לה', אלא עשו מזה חולין.

והיו אומרים "ה' לא רצם" - אין ה' חפץ בקורבנות הללו, שהרי לדעתם אין ה' משגיח על מעשי בני אדם אלא הוא בבחינת אלוהי האלוהים בלבד. ולכן הקריבו קורבנות לבעלים, לכוכבי השמיים ולמלאכים העליונים שמהם כביכול באות ההשפעות, והקורבן לה' נתפס בעיניהם כחטא. וכל זה נובע ממה שלא חלו ממשא דברי הנביאים, שדברי התוכחה לא יצרו אצלם שום חיל ורעדה.

ולא זו בלבד: "עתה יזכור עונם ויפקוד חטאתם" - הנה מלך אשור מגיע, הנה אתם מתחילים לחטוף מכות, ואתם רואים שעוונכם נזכר וחטאתכם נפקדת, ואף על פי כן לא חלו מאת ה' ולא הייתה בהם יראה, אלא "המה מצרים ישובו".

מסביר המלבי"ם: הלכו למצרים כאילו שבים למצרים, כביכול לא גאל אותם הקדוש ברוך הוא ממצרים להיות לו לעם, אלא הם חוזרים אחורה בציר הזמן להיות כמו שהיו במצרים עובדי עבודה זרה, שהוצרך לומר להם "משכו וקחו לכם צאן" - משכו ידיכם מעבודה זרה. נסוגו אחור לימים שלפני שלקח אותם ה' לו לעם.

והרד"ק מפרש שזהו תיאור מציאות: כאשר שבו מצרימה עם יוחנן בן קרח, ועברו על דברי הנביא שאמר להם אל תשובו מצרים, וחשבו שיוכלו לברוח לשם ושם תהיה להם הצלה. אומר ה' "ויפקוד חטאתם" - שם יפקוד את עוונם יותר ממה שהיה בחורבן הארץ ובגלות, שנאמר על כל אשר בארץ מצרים "בחרב ברעב יתמו, מקטן ועד גדול בחרב וברעב ימותו". נמצא שהשבים למצרים - אדרבה, שם ייזכר עוונם יותר.

וישכח ישראל את עושהו
וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת־עֹשֵׂהוּ וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת וִיהוּדָה הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת וְשִׁלַּחְתִּי־אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ׃

"וישכח ישראל את עושהו" - אומר הרד"ק כמו "הוא עשך ויכוננך", שה' גידל אותך והביא אותך למה שאתה היום. שכח ישראל את הקדוש ברוך הוא שגידלו והביאו למעמדו. "ויבן היכלות" - בנה לו היכלות לעבוד בהם עבודה זרה, וכתרגום יונתן "ובנה היכלא לטעוותא".

ומוסיף הרד"ק פירוש נוסף: שכח את ה' שעשהו, והלך ובנה לו היכלות כדי להינצל בהם מן האויב, וזהו שנאמר "ויהודה הרבה ערים בצורות" - שכחו שישועתם מאת ה' ובטחו במבצרים. בנה לו היכלות כדי לבטוח בהם, בנה לו גדר הפרדה וחומת ברזל וכיפת ברזל וכיוצא בזה, ושכח את אלוה עושהו, שכח שההגנה האמיתית היא מאת ה'.

וזו הנקודה שיש לשים אליה לב: אולי סטינו בדרך, אולי צריך לחזור אל ערכי בית סבא, אולי צריך לשוב בתשובה ולהתקרב אליו יתברך - אבל במקום זה כל פרצה שמתגלה סותמים אותה. יש דורס שמסוגל להרוג - נעמיד בטונדות בכל מקום שעומדים בו חיילים. יש טילים - נעשה כיפת ברזל. יש מי שנכנסים דרך הקרקע - נבנה חומה. יש מנהרות - נשים מים ופטנטים וטכנולוגיות. ואינך מבין שכל זה מוביל לכיוון אחד ברור: יש מי שמביא את כל זה מפני שסטית מן הדרך, ואילו היה פשוט לחזור בתשובה היית פותר את כל הבעיות.

וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות: כששוכחים את ה' יתברך מחפשים פתרונות גשמיים. ואיני אומר שאין צורך בהם, אבל אילו מלכתחילה היית משנה את הדרך היית פטור מכל זה, שה' מגן עליך, ואף שהאומות חזקות ואנחנו בין שבעים זאבים, היית פטור מכל הבעיות, ולא היית צריך בכל פעם לחפש כיצד לסתום פרצה חדשה. היית מבין שיש לנו בעיה עם הקדוש ברוך הוא, ולא עם העמים היושבים סביבותינו.

"ושלחתי אש בעריו ואכלה ארמנותיה" - אומר ה': לא יועיל מאומה. אשלח אש בערים, יבוא האויב ברצוני וישרוף את הערים ואת הארמונות יעלה באש, כמו שכתוב "וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בית גדול שרף באש", וכן עשה בערי יהודה, "עריכם שרופות אש". ומוסיף הרד"ק שייתכן שהאש היא ביטוי לחורבן מוחלט וטוטאלי, כאילו נשרף באש.

והמלבי"ם מפרש לפי דרכו, ש"וישכח ישראל את עושהו" מוסב על מה שנאמר קודם "המה מצרים ישובו": הם כאילו חזרו אחורה בהיסטוריה לתקופה שלפני שהוצאתי אותם ממצרים, אינם מכירים אותי ועובדים עבודה זרה. שם במצרים שכחו את ה' שעשה אותם לעם - אתה בן של אברהם יצחק ויעקב, ובמצרים שכחו מזה לגמרי. "ויבן היכלות" - בנו להם היכלות כמו המצרים, שלכל כוכב היה להם היכל מיוחד, שעבדו את כל הכוכבים והמזלות ולכל אחד בנו היכל. "ויהודה הרבה ערים בצורות" - עד כאן דיבר על אנשי שומרון, וכעת על יהודה: אף שהוא עובד את ה' בבית המקדש, מכל מקום הרבה ערים בצורות ובוטח במבצריו ולא בה'. לכן אומר ה': אשלח אש בעריו ואכלה ארמנותיה.

לסיכום:

פרק ח' פותח בתקיעת שופר של אזהרה מעל בית ה', ומסיים באש שתאכל את הארמונות. בתווך פורש הנביא את שורש הקלקול: מלכים שהומלכו שלא על פי ה', ושני המלכים המעטים שכן התנגדו לעגלים - הוסרו בידי כת שמימנה את העגלים מכיסה כדי להכריתם. העגל אינו נעבד מפני שמאמינים בכוחו, אלא מפני שהוא מתיר להיות "שבבים", שובבים ופרוקי עול. משם הדרך קצרה: אתנן לאשור ולמצרים, מזבחות לאלילים תוך שההקרבה לה' נחשבת חטא, וזבחים שכל תכליתם אכילת בשר. וכשישראל שוכח את עושהו, הוא בונה היכלות וערים בצורות ותולה בהם את ביטחונו. ה' מבטיח "עתה אקבצם" - אם רק יחלו מעט ממשא הנבואה, אם רק תהיה רעדה קטנה מדברי התוכחה. זה הלקח החי לדורות: התיקון אינו בסתימת הפרצות אלא בהכרה שהיד היא יד ה', וברגע שיש הכרה זו - כבר נפתח פתח לגאולה.