פתיחה
בחלק זה של פרק ז' ממשיך הנביא הושע בתוכחתו על ממלכת אפרים בימיה האחרונים. הנביא מתאר את הסיבוך הפוליטי שהביאו על עצמם מלכי ישראל בפנייתם למצרים ולאשור, וממשיל אותם לעוגה שנאפית על הגחלים ואין מי שיהפוך אותה: מלמטה נשרפת ומלמעלה נשארת בצק. בתוך כך מתגלה שורש החולי: עם שרואה את הצרות, מרגיש בשפלותו, ואף על פי כן אינו שב אל ה', אינו מבקשו, ואף מייחס אליו רק את הרעה ולא את הטובה.
"אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" - מי גרם להתערבות בעמים
אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל, אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה׃
מסביר המלבי"ם: על ידי שהיו הורגים את מלכיהם, גרמו בעצמם שאפרים יתבולל ויתערב בעמים. כיצד? מנחם קרא למלך אשור שיסייע בידו להחזיק את המלוכה. וכשקשר פקח על פקחיה בן מנחם, בא מלך אשור לריב את ריבו, ואגב כך רב את ריב מלך יהודה והגלה את ארץ נפתלי. ולאחר מכן, כשהרג הושע בן אלה את פקח, בא מלך אשור על הושע. נמצא שהם גרמו זאת לעצמם: אתה הולך וקושר קשרים עם מלכויות מבחוץ כדי שיעזרו לך, ובסופו של דבר הם עומדים לך לרועץ. רציחת המלכים הביאה לכך שהמלכים הוזקקו לסיוע חיצוני, וכשהגיע האויב מבחוץ הוא הכה את היושבים כאן.
העוגה בלי הפוכה
כיוון שעד עתה דיבר הנביא בלשון תנור ואופה, הוא ממשיך באותה מליצה: הם לא נאפו כראוי בתנור, אלא היו דומים לעוגה שלא נהפכה. בזמנם היתה "חררה" - עוגה הנאפית על הגחלים, כפי שמצוי הרבה בגמרא (כלב שנטל את החררה וכדומה). ו"עוגה" אין הכוונה לעוגה שלנו אלא לפת, ונקראת עוגה משום שהיא עגולה: כמו "עג עוגה ועמד בתוכה", וכמו "עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה" - שהילדים אולי סבורים ששרים על עוגה, ואין זו כוונת המשורר, אלא לשון מעגל. וזה אף מקור השם "חלה", שגם היא היתה עגולה בזמנם, מלשון מחול, שאף הוא ביטוי למשהו עגול. את הפת הזאת היו אופים על הגחלים, והיו צריכים להפכה כדי שתיאפה היטב משני צדדיה, שאם לא כן החלק התחתון נחרך בגחלים הלוהטות והחלק העליון נשאר בלתי אפוי. וזהו "אפרים היה עוגה בלי הפוכה": כאותה פת שאופים אותה ישירות על הגחלים ואין מי שיהפכנה.
"אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע" - הנמשל
אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע, גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע׃
העוגה שאינה הפוכה - מחד נשרפת ומאידך נשארת רכה ובלתי ראויה לאכילה. כך קרה לאפרים. "אכלו זרים כוחו" - מלך אשור אכל את כוחם, לקח את ממונם והגלה אותם, וזה כנגד תחתית העוגה שנחרכה ונשרפה בגחלים. "גם שיבה זרקה בו" - זה כנגד הצד העליון של העוגה, שנשאר רך כעיסה רפויה. וכך הם עצמם נעשו חלשים, רפויי כוח ורכי מזג, וגבורתם היתה כאדם זקן שתש כוחו. מלמטה נשרפו ומלמעלה נחלשו.
והרד"ק מוסיף ביאור ב"גם שיבה זרקה בו": דרכו של אדם לשוב מדרך הרעה בימי הזקנה, כי יראה שאפס כוחו והוא הולך בדרך כל הארץ, וישוב טרם מותו. כשאדם צעיר הוא עדיין רותח, יש לו תאוות ותוכניות והנאות, ותשובה אינה בראשו. אך כשהוא מתבגר ומזדקן, פתאום אתה רואה אותו מפוקדי בית הכנסת, מתחבר ומתקשר. מה קרה? הוא מבין שאוטוטו הוא הולך להריח את הפרחים מהשורש, ולכן אינו לוקח סיכונים ומתחיל לחשב מסלול מחדש. וזה מה שכתוב כאן: הצרות הללו הן משל לימי הזקנה, שהם זמן התשובה וההתעוררות. הנה שיבה זרקה בו, וגם בימי פקח בן רמליהו ובימי הושע בן אלה, שהיו המלכים האחרונים - לא שבו מדרכם, ולא נהגו כמנהג הזקן השב מדרכו בסוף ימיו, אלא המשיכו בקלקולם.
"וְעָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו" - הושפלו ולא שבו
וְעָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו, וְלֹא שָׁבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל זֹאת׃
רש"י מפרש על פי התרגום: "וימך יקר ישראל ואינון חזן" - הם רואים את נפילת כבוד ישראל, איך הוא כביכול הולך ומונמך והולך ומושפל. כבר נמעטו וכבר נשפלו, ואף על פי כן "לא שבו אל ה' אלוהיהם". אתה רואה שהתוצאות שליליות, מדוע אינך עושה תשובה? ורש"י מדייק ש"וענה" הוא לשון עבר, כמו "וקרא זה אל זה ואמר" וכמו "ועשה לו כתונת פסים". כלומר: הגם שכבוד ישראל כבר הושפל והונמך, נשארו במעשיהם הרעים ולא לקחו מוסר.
והמלבי"ם מקשר זאת למה שראינו לעיל בפרק ה' פסוק ה', "וענה גאון ישראל בפניו", ששם ביאר שיִכָּנַע גאונו - שירגיש בעצמו שהוא מקבל עונשים על מעשיו המקולקלים, וזה ישפיל את גאוותו, ואז "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה'". כשיבין שהוא עצמו גרם לעצמו את הרעה ושהוא אשם בכל הסבל - ילך לבקש את ה'. עכשיו אומר הנביא: בוא וראה שהדבר קרה, והם לא הלכו לבקש את ה'. הנה הושפלו, ירד מצבם, הם בעניות גדולה ובשפלות גדולה, ואף שכביכול הם במצב של כניעה - לא נכנעו אל ה', לא שבו בתשובה, ואף "לא ביקשוהו". שהרי "לבקשו" היינו בקורבנות ובתפילה, ולפעמים אדם אינו חוזר בתשובה אבל לכל הפחות פונה אל ה', ויש בזה משהו - כאילו יש לו כתובת. אבל כאן, אף שפנו אל ה', כל פנייתם היתה "שלח לנו עזרה, תושיע אותנו", ולא היתה כאן פנייה בקורבנות ובתפילה שיש בה הכרה בחטא והכרה בקלקול.
"כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב"
וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב, מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ׃
הרד"ק מסביר: הנביא ממשיל את אפרים ליונה הנלכדת ברשת מרוב פתיותה. היונה הולכת, רואה שם גרגירים, נכנסת ואוכלת, ואינה שמה לב שהיא נלכדת ברשת - אין לה לב להבין שיש שם רשת פרוסה ללוכדה.
ולצערנו גם היום יש אנשים רבים שאין להם לב להבין שישנה רשת אחרת הפרוסה ולוכדת רבים וטובים. פעם היתה רשת שלוכדת יונה, היום יש רשת האינטרנט, שאנשים נופלים בה כיונה פותה אין לב. בהתחלה הוא רק חיפש שיעורי תורה, בהתחלה הוא רק רצה דרך לבצע פעולות בבנק - זו יונה פותה - ולאחר מכן התפתה והגיע למקומות שלא היה צריך להגיע אליהם. וכבר אמרו חז"ל שאין אפוטרופוס לעריות. מה שאדם צריך הוא לא לסמוך על כוח הרצון שלו, אלא לשים חסימות. גם מי שמוכרח את זה מחמת פרנסתו - חייב לשים חסימות כאלה שגם אם הוא מבין גדול לא יוכל לפרוץ אותן, ולא חסימות אצלו במחשב אלא אצל הספק שמספק לו את הרשת. זו הדרך היחידה שגדולי ישראל מתירים בה לאדם שיש לו הכרח להתעסק בדברים הללו. ואם לא - הרי זה כיונה פותה אין לב, הנלכדת ברשת מרוב פתיותה.
ונחזור לענייננו. מסביר הרד"ק: אפרים היו הולכים לבקש עזרה מאשור וממצרים, ופתיותם היתה בכך שהיו בטוחים שאלה יבואו לעזור להם. ובאמת מה קרה? לא זו בלבד שלא באו לעזור, אלא עוד באו והזיקו להם. היונה הולכת בתמימות, וכך הם היו תמימים ובטוחים שיקבלו שם עזר וסיוע.
מדינת ישראל כבר מזמן אינה רואה באו"ם גורם עוזר ומסייע, גורם שאפשר להתלונן בפניו על פעולות החמאס והחיזבאללה - הם יודעים שסעד משם לא יקבלו. ובאותה מידה בדיוק, אנחנו מעולם לא ניגשנו לבג"ץ לבקש ממנו סעד בענייני דת. כשאהרן ברק נבחר כיקיר התנועה הרפורמית לאחר שעזב את כס המשפט, אנחנו כבר מבינים לאן הרוח נושבת, באילו אנשים מדובר ומהי האג'נדה. לכן לרגע לא חשבנו לבקש מהם עזר וסיוע - הן משום שהם האחרונים שיעזרו לך, והן משום שעצם בקשת הסיוע כמוה כנתינת לגיטימיות, כאילו אתם בשבילנו כוח שופט. והם אינם בשבילנו שום דבר, אף לא כעפר הארץ. אנחנו מתפללים בכל יום "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", וכל שופט הדן שלא על פי משפטי התורה הקדושה - כדברי השולחן ערוך על פי הרמב"ם - הרים יד בתורת משה. אנחנו יודעים מראש למי לא לגשת. אבל אפרים היה כיונה פותה: כפתי ניגש לאשור ולמצרים, ובטוח היה שמהם יקבל סעד ועזרה.
התרגום יונתן מתרגם "כיונה פותה" - "כיונה סריחתא". ובעל הערוך מסביר שהכוונה שמכה וגורדת פניה, והרד"ק מבאר שהדבר מבוסס על הלשון הערבית, שאישה המכה ומשרטת פניה נקראת "שרחה" או "סרחה". כלומר היא דומה ליונה השורטת ומכה את עצמה כשהיא במצב של אסון וצרה. וזה כמנהג הערבים, שכשיש אצלם לוויה הם שורטים את פניהם ותולשים שערותיהם, והתורה אוסרת זאת: "ושרט לנפש לא תתנו", "לא תתגודדו".
והמלבי"ם מסביר "כיונה פותה אין לב" - עשו כל מעשיהם בלא שכל ובלא לב, מבלי להתבונן בתוצאות. שהרי כבר היו תחת ממלכת אשור, אשור כבשה אותם, ובמציאות כזו מה אתה הולך לקרוא למצרים? מלך אשור פירש זאת כמרד נגדו: אני המושל כאן, ואתה קורא למצרים שיסייעו לך. וכך מצא מלך אשור קשר מצידו של הושע בן אלה, ששלח מלאכים לסוא מלך מצרים, ולכן כתוב "ויעצרהו בית כלא", "ויצר על שומרון", "ויגל את ישראל אשורה". הרי זו סכלות אחת: אתה נתון תחת מלך אחד, פנית למלך אחר, ובזה הסתבכת עם הראשון וקשרת נגדו קשר.
ועוד סכלות שנייה: אחרי שקרא למצרים, כתוב שהלך הושע לאשור - "ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בית כלא, ויעל מלך אשור בכל הארץ ויעל שומרון ויצר עליה שלוש שנים". משתמע שבתחילה הלך הושע בן אלה (ואין להתבלבל עם הנביא הושע - זהו המלך הושע בן אלה, מלכה האחרון של אפרים) מעצמו, כמלך נכנע וכעבד, ואז לא נתן לו מלך אשור לחזור ועלה על שומרון. נמצא שאם היה נשאר בשומרון מצבו היה טוב יותר. וזה "יונה פותה אין לב": עשית פעולה חסרת לב וחסרת היגיון. אתה הולך אל מלך שהסתבכת עימו, ומגיע בעצמך לממלכתו? כאן אין מדובר בממשל תקין, אלא בשלטון כמו איראן, שביום אחד מחליט להשליט משטר של אייתוללות ולכלוא את כל הסגל הדיפלומטי האמריקאי. היום אף מדינה לא תעשה זאת, כי זה מנוגד למשטר תקין, אבל כשמדובר באייתוללות - את מי מעניין משטר תקין? יש לו בני ערובה, ועד שהאמריקאים לא ישחררו את הכסף לא יקבלו אותם. בסופו של דבר המסכנים נהרגו בפעולת חילוץ כושלת. זו רק דוגמה להבין: כשאתה מסובך עם מישהו, אינך הולך לידיו, ובפרט כשאצלו אין דין ואין דיין. וזה מה שעשה הושע: חשב שילך וירצה את מלך אשור, ומלך אשור הכניסו לכלא, וכיוון שלא נשאר מלך - בא וכבש את הארץ. "מצרים קראו" - הסתבכת עם אשור שהוא המושל כאן; "אשור הלכו" - ועוד הלכת אליו בעצמך כנכנע, כפרי בשל ביד האויב. בסופו של דבר גרם הדבר נזק רב, וסכלות גדולה היתה כאן.
"כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי" - הכל מאיתו יתברך
כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי, כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם, אַיְסִירֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם׃
אתה סבור שהושע עשה כאן מעשה סכלות חסר היגיון? אומר לך הקדוש ברוך הוא: טעות, זה ממני. "אפרוש עליהם רשתי" - אני פרסתי לו שם רשת, ועל ידי זה נתתי בליבו את המחשבה ללכת לשם, כדי להיפרע ממנו שהיה מן המלכים הרשעים.
ומסביר המלבי"ם את המשל: הצייד אינו יכול לצוד את עוף השמיים כשהוא גבוה. מה הוא עושה? פורס רשת למטה, והעוף רואה זרעונים וגרגירים, יורד אל הרשת ונלכד בה. כך לא יכול היה מלך אשור להשיג את הושע בן אלה כל עוד היה בשומרון, שהיתה במצור. אלא אומר ה': אני פרסתי לו רשת, וכיונה פותה הלך בעצמו, כעבד נכנע, אל מלך אשור, ושם נלכד ברשתו. זו לא סכלות שנכנסה פתאום למוחו - אני הכנסתי בו את הסכלות הזאת.
"אייסרם כשמע לעדתם" - אומר המלבי"ם, כאילו כתוב כאן: "כשמוע אייסרם לעדתם - ואנוכי אפדם", וזהו המשך לפסוק הבא. כלומר: גם אז, במצב הגרוע ההוא, עדיין היתה להם תקנה אילו היו מקבלים מוסר ושומעים לתוכחה. אומר הקדוש ברוך הוא: חשבתי שאם ישמעו מוסר, "אייסרם לעדתם" - מלשון מוסר - אתן דברי מוסר לעדתם: בואו וראו מה גרם לכם שסטיתם מן הדרך, מה גרם לכם שעזבתם את ה'. וחשבתי שכשישמעו ישובו בתשובה, ישימו לב מה החטא גורם, ועל ידי כן "ואנוכי אפדם" - אפשר יהיה להוציאם מן הצרה שהם נתונים בה ביד מלך אשור.
"אוֹי לָהֶם כִּי נָדְדוּ מִמֶּנִּי"
אוֹי לָהֶם כִּי נָדְדוּ מִמֶּנִּי, שֹׁד לָהֶם כִּי פָשְׁעוּ בִי, וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים׃
היו צריכים להתעורר ולהבין: אוי לנו, עזבנו את ה' ונדדנו ממנו, בא שודד על הארץ כי פשענו בו. ואילו היו עושים כן - "ואנוכי אפדם". אבל לא זו בלבד שלא תיקנו, אלא "והמה דיברו עליי כזבים": לא התייסרו לשמוע מוסר ולא שמו לב שהרעה באה מאת ה', ועוד הכחישו את ההשגחה העליונה ואת השכר והעונש. נמצא שגם הייסורים שהבאתי עליהם לא הועילו להם, וממילא העונש בוא יבוא.
ראינו "אייסרם" במובן של ייסורים, וכך מפרש גם רש"י בשם דונש בן לברט, שהיה דקדקן גדול. אך רש"י מביא פירוש נוסף בשם מנחם, ש"אייסרם" הוא מלשון קשר ומוסרות, כלומר אקשרם במוסרות. ובעניין "דיברו עליי כזבים" מסביר רש"י: אני רציתי לפדותם מרעה על ידי ששלחתי להם נביאים, שלחתי את ירמיה להוכיחם, והם אמרו לו כזבים אתה דובר, אינך שליח מאת ה'. אני שולח להם שליח, והם אומרים שדברי השליח כזב ואינם מאת ה' - במצב כזה ודאי שאינם ראויים שאפדה אותם.
"וְלֹא זָעֲקוּ אֵלַי בְּלִבָּם"
וְלֹא זָעֲקוּ אֵלַי בְּלִבָּם כִּי יְיֵלִילוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, עַל דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ יָסוּרוּ בִי׃
גם כאשר הם מייללים על משכבותם מרוב הצרות - רק מייללים הם, אינם צועקים אל ה' ואינם מבקשים אותו. וגם אם צועקים, אין זה בליבם אלא מן השפה ולחוץ: הוא צועק מן השפה רק משום שהוא לחוץ. אין כאן זעקה אמיתית היוצאת מן הלב מתוך רצון לשוב אל ה'.
"על דגן ותירוש יתגוררו" - המלבי"ם מסביר שהוא מלשון מגורים, עוברים וגרים ממקום למקום: הגיעו למצב נורא שאין להם תבואה במקומם, והם נאלצים ללכת ולגור בכל פעם במקום אחר כדי להתפרנס. הרד"ק לעומת זאת מסביר שכאשר היו מוכרי הדגן והתירוש מגיעים לעיר, היו כולם מתאספים סביבו, ו"יתגוררו" מלשון אסיפה, כמו אחד הפירושים ב"לא תגורו" ו"מגור מסביב" - תגורו כמו תאגרו. כלומר מגודל הרעב והקושי היו נאגרים ונאספים סביב המוכר. ורש"י מסביר "יתגוררו" מלשון מגורות, המחסנים שבהם אוגרים את התבואה, ולפי זה זו הסיבה שאינם חוזרים בתשובה: כיוון שיש להם מגורות מלאות תבואה הם מרגישים שבעים ולא חסר להם דבר. הרי זה פירוש הפוך: לא הרעב מתואר כאן אלא השובע, שמחמתו לא הרגישו צורך לזעוק אל ה'.
"יסורו בי" - מסביר המלבי"ם שהוא מלשון בן סורר ומורה: הם סוררים ומורים, סוטים מן הדרך הישרה, זולל וסובא, ואינם פונים אל ה' ואינם מבקשים אותו.
"וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם"
וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם, וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע׃
הרד"ק מסביר: כשהיה להם טוב והיו חזקים כנגד אויביהם - מהיכן בא להם הכוח? "ואני יסרתי", מלשון קשירה ומוסרות, כמו "מוסר מלכים" ו"מוסרות". אומר הקדוש ברוך הוא: מי קשר וחיזק את זרועותם? אני. ההתגברות שלהם על האויבים באה ממני, והם אומרים שאין זה ממני אלא מגבורתם. "ואליי יחשבו רע" - כשקורה להם טוב אין זה ממני, וכשקורה רע - זה ממני. אני חיזקתי אותם ולא הכירו בי, וכשקרה רע ייחסו אותו אליי.
וזו המציאות אצל האדם. קרה לו משהו טוב והצליח בעניין, שואלים אותו: איך הצלחת? עונה "סייעתא דשמיא, אתה מאמין לי, ה' עזר לי" - כלומר: חביבי, זה אני, אבל אי אפשר להוציא את ה' בלי כלום. ומאידך, אדם שנפל, יש לו צרות ומחלות, שואלים מה עובר עליך, והוא עונה "הכל מה' יתברך, הכל ממנו". כל הצרות שלו מה' וכל ההצלחות שלו ממנו עצמו, וה' רק קצת עזר - מס שפתיים. אינו אומר: תשמע, צריך לחזור בתשובה, עוונותינו הטו אלה, אני צריך לראות מה קלקלתי שהקדוש ברוך הוא מביא עליי. הוא חושב שזה ביטחון בה', ולא שם לב שהוא לא לקח קרדיט על שום דבר - כאילו זו גזירת שמיים בלי קשר למעשיו, כך ה' רצה ונגמר. אבל את ההצלחות אינו מייחס לגזירת שמיים: אותן אני עשיתי, אני פעלתי, וה' קצת סייע. על זה אומר הקדוש ברוך הוא: "ואני יסרתי חיזקתי זרועותם" - כאן לא ראו אותי, וכשיש רע - "ואליי יחשבו רע".
והמלבי"ם מקשר זאת ל"יסורו בי" שנאמר קודם, שהם כבן סורר ומורה: מה שאני ייסרתי את הבן הסורר הזה, כוונתי היתה "חיזקתי זרועותם" - לחזק את ידם לשוב בתשובה ולהתקרב חזרה אל ה', כמו שראינו "אייסרם לעדתם ואנוכי אפדם", שחשבתי שמכוח הייסורים אפשר יהיה לפדותם מן הצרה. אבל "אליי יחשבו רע": הם אינם חושבים שכל כוונתי בייסורים היא שישובו בתשובה, אלא שה' רוצה לעשות להם רע. אינם מבינים שכל הייסורים הללו נועדו להצילם, רגע לפני שה' מביא ייסורים גדולים מהם - אולי תתעורר; אלא חושבים שהייסורים באו רק להצר להם ולהציק להם, כי ה' מבקש רעתם.
"יָשׁוּבוּ לֹא עָל הָיוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה"
יָשׁוּבוּ לֹא עָל, הָיוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה, יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם מִזַּעַם לְשׁוֹנָם, זוֹ לַעְגָּם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
פסוק זה קשה מאוד להבנה. מסביר הרד"ק: "לא על" - "על" היינו עליון. כשבאה עליהם צרה הם שבים וצועקים - למי? לעבודה זרה. אינם פונים אל המלך אשר הוא "על", אל הקדוש ברוך הוא, אלא שבים לעבודה זרה וצועקים שהיא תציל אותם.
"היו כקשת רמיה" - קשת מרמה. מסביר הרד"ק שזה כאשר אדם מושך את הקשת לעברו של אחד, וברגע האחרון מכוון אותה למקום אחר ויורה. הוא יצר תחושה שהוא עומד לפגוע במישהו, ולבסוף פגע באחר. והגם שהמרמה היא ביורה ולא בקשת - שהרי הקשת תירה לכל מקום שתכוונה - מכל מקום מייחסים את הדבר לקשת, שהראתה כיוון אחד ולבסוף עשתה כיוון אחר. כך ישראל: לפעמים היו שבים בתשובה מחמת הייסורים שה' מייסרם, אבל הם כקשת רמיה - לרגע פונים לכאן, וברגע האחרון מטים לכיוון אחר. התשובה היתה רגעית וזמנית, וחוזרים ומקלקלים.
והדוגמה שמביא הרד"ק: ראה אצל אליהו. אליהו הצליח להביא את העם כולו לזעוק "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים", והיינו בטוחים שמכאן מתחילה דרך חדשה - עזבו את נביאי הבעל, עזבו את איזבל והשקר, כולם עובדי ה'. והנה מיד לאחר מכן שבו לעבוד את הבעלים ואת העגלים ואת העבודה הזרה, ונשארו בקלקולם. "ישובו" - אבל "לא על", אין חזרה אל ה'; וגם אם שבים - הרי זה כקשת רמיה, זמני בלבד, ומיד חוזרים למקומם.
"יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם" - השרים המולכים עליהם בדרך רעה היו אומרים להם: בואו נלך למצרים ונבקש מהם עזרה, בואו נלך אל העמים האחרים שיסייעו לנו - העיקר לא לפנות אל ה'. והם היו מציעים למצוא עזרה במקומות אחרים, וזהו "זעם לשונם", שבפעולות הללו הם גורמים זעם לאל ומכעיסים את האלוקים. ולכן עונשם "יפלו בחרב": ההליכה הזאת עצמה הפילה אותם וגרמה להם נזק, שחלק נפלו בדרכם למצרים ומתו שם. וכך נאמר בנבואת ישעיה "משא בהמות נגב, לביא וליש מהם" - שמהם היו נאכלים בידי חיות רעות ומהם נופלים בחרב האויב. נמצא שהעצה שיעצו להם שריהם ללכת ולבקש עזרה ממצרים היא עצה שגורמת נזק ומפילה אותם בחרב, "מזעם לשונם", שמכעיסים בעצתם זו את ה'.
"זו לעגם בארץ מצרים" - אומר רש"י: כשהיו מגיעים למצרים היו המצרים מלעיגים עליהם ואומרים: למה שבתם אצלנו, כדי להביא עלינו פורענויות? לא די במה שמיררתם לנו את החיים ביציאת מצרים, ועכשיו חזרתם להביא עלינו עוד צרות? והרי נאמר לכם "לא תוסיפו לראותם עוד". זהו "זו לעגם בארץ מצרים": המצרים היו מלעיגים עליהם כשבאו לחסות בצילם.
ביאור המלבי"ם: מרשת לרשת והחץ החוזר
המלבי"ם מבאר "ישובו לא על" על דרך המשל שלפניו. ראינו שה' אומר שפרס להם רשת, לאותה יונה פתיה ולאותו עוף שדימה לעוף גבוה בשמיים. "ישובו" - שבים מן הרשת, אבל כשעוף זה יוצא מן הרשת, במקום להרגיש "השתחררתי" ולעלות למעלה, הוא נתקל ונופל ברשת אחרת. "ישובו" - היינו חושבים שתהיה כאן תשובה, אבל "לא על" - אין העוף עולה למעלה אחרי שיצא מן הרשת, אלא מרשת זו הולך לרשת אחרת. וזה משל למציאות שהיתה: בתחילה פנו למצרים, ולאחר שפנה הושע בן אלה אל סוא, הלך בעצמו אל אשור, והלה כלאו בבית האסורים.
"היו כקשת רמיה, יפלו בחרב שריהם" - מסביר המלבי"ם כאילו כתוב: "שריהם היו כקשת רמיה". השרים שהלכו למלך אשור הלכו כדי להלשין על הושע בן אלה ולומר שהשלים עם מצרים וקשר נגדו קשר. והם לא שמו לב שבזה ירו לעצמם ברגל: הם חשבו שיקבלו בזה עזר ותמיכה מאשור, ומה עשה אשור במקום זה? בא לכאן והכה את כל יושבי הארץ. הלכת להלשין על מעשה הושע בן אלה, ובעקבות זה בא מלך אשור והרג אותך. הרי ששריהם היו כקשת רמיה: אלה שהלכו לירות חץ בהושע בן אלה - בוא וראה שאחר כך צר מלך אשור על שומרון והרג גם אותם.
ומסביר המלבי"ם: קשת רמיה היא כמו בומרנג, שאתה יורה אותו למרחוק והוא חוזר אליך. היום אפשר לקרוא לזה כדור חוזר - יש בירי כדורים שעושים ריקושטים וחוזרים אל מי שירה אותם. כך קשת רמיה: הלכתם לירות חץ בהושע בן אלה, והחץ חזר עליכם - חיצי לשונם. וזהו שנאמר "מזעם לשונם", ולפי דברי המלבי"ם הדבר נפלא: הדרך שבה הביאו על עצמם את הקשת הרמיה היתה על ידי לשון הרע, על ידי דברי גנאי שהלכו לומר למלך אשור כדי שיפגע בנו, והנה דבר זה גרם לנפילתם.
"זו לעגם בארץ מצרים" - הם עשו עצמם ללעג שם בארץ מצרים. הנה ראו: אלה הלכו להגיד לאשור על שהושע השלים עם מצרים, ובסופו של דבר בא אשור עליהם. ומצרים היושבים מן הצד ורואים, הלעיגו עליהם איך הזיקו לעצמם.
ולצערנו הרבה פעמים זו המציאות, שאנשים מוכנים אף להזיק לעצמם, ובלבד שלא יהיה מישהו אחר בראש. היום רואים זאת בתנועות השמאל למיניהן, ניזוני הקרן החדשה, ההולכים ומלשינים על עם ישראל בחוץ לארץ, ואפילו אנשים מתוך האקדמיה תובעים בחוץ לארץ שיטילו עלינו חרם אקדמי. הטל על עצמך חרם - לא, הוא רוצה שיטילו על כולנו, והרי הוא עצמו מן האקדמיה. אלא שהוא מוכן לירות לעצמו ברגל, ובלבד שעוד מישהו יתלכלך. זה "תמות נפשי עם פלשתים". רואים אפוא את המהלך הזה של חוסר דעת מוחלט שהיה בזמנם, ולצערנו מציאות זו קיימת עד ימינו.
לסיכום:
בפסוקים אלו מתאר הנביא את אפרים כעוגה שלא נהפכה: מלמטה נשרפה באש אשור שאכלה את כוחו, ומלמעלה נשארה רפויה כאיש שיבה שתש כוחו - והוא אינו יודע ואינו מרגיש. הוא ראה את גאונו מושפל ולא שב אל ה' ואף לא ביקשו בקורבנות ובתפילה. כיונה פותה בלי לב פנה למצרים והלך בעצמו לאשור, ונלכד ברשת שפרס לו הקדוש ברוך הוא. אף הייסורים, שכל תכליתם היתה לחזק את ידיהם לשוב, לא הועילו: הם ייחסו את הטובה לעצמם ואת הרעה לה', ועוד דיברו עליו כזבים והכחישו את ההשגחה. ולבסוף היו כקשת רמיה - תשובתם רגעית, ולשונם הרעה שבה וחזרה אליהם כבומרנג, עד שהיו ללעג בארץ מצרים. והלקח לדורות: לזהות את הרשת הפרוסה לפני שנופלים בה, להכיר שהכל מאיתו יתברך - גם ההצלחה וגם הצרה - ולדעת שהייסורים אינם באים להצר אלא לעורר לתשובה.