פתיחה: מן החסד ליהודה אל חשיפת עוונו של אפרים
פרק ז' בהושע הוא המשך ישיר לסיום הפרק הקודם. שם נאמר "גַּם יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי", וביאר המלבי"ם: מתי יקצור יהודה את פרי החסד - כאשר אשיב את שבות עמי. הדבר התקיים בימי חזקיהו, שאז נושעו בידי ה', ואז "עשה חסד קציר" - כלומר החסד הוליד פירות, כמו שנאמר "וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה". עתה בא הנביא ואומר: לעומת זאת, לשבטי ישראל - להבדיל מיהודה ובנימין - לא ייעשה חסד קציר. כשארצה לרפא אותם ולהשיב את שבותם, לא זו בלבד שלא אוכל לעשות עמהם חסד, אלא העוון שעד עתה היה מכוסה ייחשף ויתגלה.
כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֺן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר וְגַנָּב יָבוֹא פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ׃
אצל יהודה הטיב ה' עמהם והדבר היה לטובתם, בימי חזקיהו. אומר ה': גם לישראל ביקשתי להיטיב, אלא שאצלם החסד לא הביא לטובה כי אם למרד. היכן ראינו זאת? בימי ירבעם בן יואש, שכתוב בו שה' השיב את גבול ישראל "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה". ומה עשתה הטובה הזאת? עד אז היה חטאם בנסתר, ומעתה נעשה חטא בפרהסיה. נמצא שכאשר אני מבקש להשיב את שבותם, במקום שיתרבו הסיבות לרחם עליהם - אדרבה, "וְנִגְלָה עֲוֺן אֶפְרַיִם", העוון מתגלה ונחשף.
מבאר המלבי"ם: "עָוֺן" הוא מלשון עיוות, ומשמעו עיוות בדרכי האמונה; "רָעוֹת שֹׁמְרוֹן" הן העבירות שבין אדם לחברו. וכנגד שני אלה בא הפסוק ומפרט. כנגד "עֲוֺן אֶפְרַיִם" - ענייני אמונה - נאמר "כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר": הם משקרים באמונת ה', עושים להם עבודה זרה והולכים אחר אמונת השקר וההבל. וכנגד "רָעוֹת שֹׁמְרוֹן" - ענייני בין אדם לחברו - נאמר "וְגַנָּב יָבוֹא פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ": בתחילה היה גנב יחיד וגונב בסתר, באין רואה; ועכשיו פשט גדוד בחוץ - כבר נעשו גנבים בפרהסיה ובעם רב, בגדודים, ולא בצנעה אלא "בחוץ", בגלוי. לסיכום: מה שרציתי לרחם על בית אפרים כשם שריחמתי על בית יהודה - הם אינם נותנים לי אפשרות זו, שכן כאשר אני מרחם עליהם הם מנצלים זאת להרע ואינם משנים דרכם לטוב.
שקר וכזב - מה בין זה לזה
אגב "כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר" מבחין המלבי"ם בין שקר לכזב. כזב הוא דבר שהתחיל בטוב ולבסוף אכזב, כלשון "נחל אכזב". אין אומרים "נחל שקר", שכן נחל שקר פירושו שמעולם לא היו בו מים; אבל נחל אכזב - זרמו בו מים וכזבו מימיו, כביכול הבטיח ולא קיים. ואילו שקר הוא דבר שמעולם לא היה בו קורטוב של אמת, דבר הניכר מיד וללא כיסויים, שאינו מתעטף במסווה האמת. הכזב לעומתו מתעטף תחילה במסווה האמת ורק לאחר מכן מתגלה כזבו.
ובדרך משל: העיתון הרוסי שהיה השקר בהתגלמותו נקרא "פראבדה" - שפירושו אמת. הרוצה לשקר ירחיק עדותו, עד כדי כך שיקרא לשקר עצמו "אמת". מספרים על אחד שהתהלך עם חברו וסיפר לו שבלנינגרד יש רעב נורא, אנשים מתים כמו זבובים. לא שם לב ששוטר חרש מסתובב לידו, ומיד עצרו: כיצד אתה מדבר? מהיכן אתה ממציא המצאות כאלה? השיב לו: אמש הייתי שם. אמר לו השוטר: אדוני, הפסק לשוטט ברחובות והתחל לקרוא עיתונים - תקרא בעיתון ותראה שהכול טוב, הכול נפלא. זהו שקר שמכה גלים עד ששמו של השקר עצמו הוא "אמת".
"וּבַל יֹאמְרוּ לִלְבָבָם" - כשהטובה נתפסת כשכחה
וּבַל יֹאמְרוּ לִלְבָבָם כָּל רָעָתָם זָכָרְתִּי עַתָּה סְבָבוּם מַעַלְלֵיהֶם נֶגֶד פָּנַי הָיוּ׃
מבאר המלבי"ם: כאשר היה להם רע, היו חושבים בלבבם שאני זוכר את רעתם ומעניש אותם. אבל כאשר באתי לרפא אותם והרחבתי את גבולם - והטבתי לאפרים במגמה שאולי הארת פנים זו תשנה את דרכם - לא חזרו בתשובה בעקבות זאת, אלא להפך: "וּבַל יֹאמְרוּ לִלְבָבָם כָּל רָעָתָם זָכָרְתִּי". הם אינם אומרים ללבם שאני זוכר את רעתם, אלא חושבים ששכחתי אותה. במקום להבין שאני מנסה ללכת עמהם בדרך אחרת ולהיטיב להם כדי שיכירו את יד ה', אמרו: הנה עזב אותנו, כבר אינו זוכר לנו את העוונות, אין נביאים ואין דברים קשים, עכשיו התחיל לעשות לנו טובה. משום כך שוב אינם יראים מן העונש, וזה הביאם לעשות עוונות בפרהסיה, בשונה מקודם שעשו בהסתר - כפי שאמרנו, משקרים וגונבים בצורה רשמית, ולא יחידים אלא "פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ".
על כך בא המשך הפסוק: "עַתָּה סְבָבוּם מַעַלְלֵיהֶם נֶגֶד פָּנַי הָיוּ". אומר ה': מה לי לחפש ולזכור את רעתם הישנה ולזקוף להם את חשבונות העבר? איני צריך לחטט בהיסטוריה. הרי עתה מסובבים אותם מעלליהם הרעים שהם עושים בהווה, והם נגד פניי. ואם כן אין כאן מקום כלל לזכירת עוונות ישנים. ואתה ממשיך בדרך השלילית ואומר "שכח ה' את עוונותינו"? אומר לו ה': גם אם אשכח את כל העוונות שעשית עד עתה - ממול פניי אתה חוטא עכשיו, ודי בכך להיפרע ממך על מה שאתה עושה עתה, גם בלי להכניס לחשבון את כל עוונותיכם הקדומים.
"בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ מֶלֶךְ"
בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים׃
הרד"ק מסביר שהפסוק מדבר כאשר התוועדו עם ירבעם בעניין העגלים - שירבעם הוא שהקים את העגלים, וכשהם באים וחוגגים סביבם הרי הם משמחים אותו. "וּבְכַחֲשֵׁיהֶם" - מה שכיחשו ואמרו "אלה אלהיך ישראל" - בזה שימחו גם את השרים. והמילה "יְשַׂמְּחוּ" כאן "לוקחת אחרת עמה", כאילו כתוב "ובכחשיהם ישמחו שרים". השרים היו בהסכמה אחת וביד אחת עם ירבעם באותה עצה, וכל יום היו משמחים אותם כשעשו רעה כמלך וכשרים. ומוסיף הרד"ק: הרעה - זה עושק וחמס, שגם ידם של השרים עמהם; והכחשים - שמכחישים ומשקרים איש בעמיתו, ובזה משמחים את השרים הסומכים ידיהם עמהם.
המלבי"ם לעומת זאת מבאר שהפסוק בא לפתוח את תיאור המפלה שתבוא עליהם על ידי אשור. אשור עתיד להגלותם מארצם, וכאן כבר פונה הנביא לדבר על העונש, ובתחילה מראה מה הייתה הסיבה לכל זה. הסיבה הראשונה - שמרדו במלכיהם והרגו אותם.
שרשרת הרציחות בבית מלכות ישראל
שלום בן יבש הרג את זכריה בן ירבעם "וַיַּכֵּהוּ קָבָל עָם". אחר כך עלה עליו מנחם בן גדי והמיתו, את שלום בן יבש, ומלך תחתיו. בעקבות זאת עלה פול מלך אשור על הארץ, ומנחם בן גדי נתן לו אלף ככר כסף כדי שיחזיק את הממלכה בידו ויסייע לו למלוך ולמשול. לאחר מכן בא פקח בן רמליהו, קשר קשר על פקחיה בן מנחם, הרגו ומלך תחתיו; ועליו עלה תגלת פלאסר מלך אשור והגלה את זבולון ואת נפתלי, בימי אחז. אחר כך הכה הושע בן אלה את פקח ומלך תחתיו. הרי לנו סדרה של רציחות, שכל מלך רצח את קודמו. עלה עליו שלמנאסר מלך אשור, והושע בן אלה נעשה לו עבד; ולבסוף מצא מלך אשור שהושע מורד בו ושולח שליחים אל סוא מלך מצרים, ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא, וצר על שומרון והגלה את ישראל אשורה.
ומה למד מכאן המלבי"ם? שגם מה שמצא מלך אשור קשר בהושע - גם זה בא מסיבה של סכסוך פנימי. כשם שראינו שכל אחד רוצח את חברו, כך גם כאן: אנשים מתוכנו מרדו בהושע וחשבו עליו מזימות להפילו, והלכו וגילו את אוזן מלך אשור שהוא חושב למרוד בו, ואמרו לו: הנה הלך לקשור קשרים עם מצרים.
מהרסיך ומחריביך ממך יצאו
יש בעם ישראל, לצערנו, מידה שאין כמותה באומות: "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". פשט הכתוב הוא נבואה טובה - שהמהרסים והמחריבים יעזבו אותנו, ואנו מקווים שבקרוב יבוא משיח וכך אמנם יהיה. אך בינתיים מתקיים בנו הכיוון האחר: שהמהרסים והמחריבים באים מתוכנו. הגויים אינם צריכים להתאמץ; יש מי שעושה את העבודה בשבילם. המהרסים שמתוכנו, המתיוונים שמתוכנו, הם המזיקים לנו יותר מכל מזיק אחר. והמדהים מכול - שהמהרסים הללו מקבלים תקציבים ממני וממך: כולנו משלמים מסים, והאקדמיה מממנת מרצים שקוראים לאוניברסיטאות בעולם להטיל חרם אקדמי על ישראל. אדם מן האקדמיה דורש חרם אקדמי על מדינת ישראל - יורה לעצמו ברגל ובראש.
ודבר זה כבר היה לעולמים. מאז שהכניס משה רבנו את הערב רב, מלווים אותנו הערב רב. וכפי שמביא הגר"א מדברי תיקוני הזוהר, שלקראת ביאת המשיח "ראשי עמא ושלטוניא בישראל" יהיו מן הערב רב - ראשי העם והשלטון יהיו מן הערב רב. אלה שהלשינו על הושע בן אלה היו מתוכנו; ואלה שהביאו את הסיום למפלת שלטון ישראל בארץ היו מתוכנו - ישמעאל בן נתניה הלך והרג את גדליה בן אחיקם, ובזה כבתה שארית גחלתם של ישראל. עד ביאת הגואל ימשיכו הערב רב לעשות לנו צרות, ועל כך אנו מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", שיגאלנו גאולת עולמים, ואז יהיה ניכר מי ישראל ומי מקור קדוש יבוא, ומי אשר ערב רב שסופם כסוף האומות.
על הדברים הללו, אומר המלבי"ם, מנבא הנביא מכאן ועד סוף הספר. ולפי זה נשוב לביאור הפסוק. עד כה צייר לנו המלבי"ם מפת מהלכים כוללת, וכעת הוא מדבר על תחילתם. הפסוק שלנו עוסק בשלב שבו עדיין היו נאמנים למלך: "בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ מֶלֶךְ" - היו עושים מעשים רעים ובזה משמחים את המלך, שהיה מלך רע ומושך אותם לרע. "וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים" - את לב השרים היו משמחים בכחשיהם: מכחישים בה' ומחזיקים בעבודה זרה, שהרי המלך היה מעוניין שיעבדו עבודה זרה ולא יעלו לירושלים. כל זה עדיין לפני המרד.
"כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר" - משל התנור והאופה
כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ׃
נפתח בדברי הדרש שבתרגום יונתן, שרש"י כבר העיר עליהם שלא עלה בידו ליישבם לפשוטו של מקרא. מתרגם יונתן: "כולהון מחמדין למנאף נשי חבריהון" - כולם חומדים לנאוף נשי חבריהם; "דלקין כתנורא דאזלהון נחתומא" - דולקים כתנור שמבעיר הנחתום; "בכן יגלון בפריע" - ולכן יגלו במהרה, כפי שהם ממהרים לקיים את מחשבת הרשע; "ועל דלא אדכרו ניסין וגבורן דאתעבידו להון ביום מסקהון ממצרים, מעידן מלש לישה עד לחמא" - על שלא זכרו את הניסים והגבורות שנעשו להם ביום עלייתם ממצרים, משעה שלשו את הבצק עד שלא החמיץ. כלומר "מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ" הוא תביעה: מדוע לא זכרתם את הניסים שנעשו לכם בעת שאכלתם מצות ביציאת מצרים, שהבצק לא החמיץ.
וכעת לביאור המלבי"ם. "כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה" - כולם עוסקים בניאוף כתנור הבוער על ידי האופה. המלבי"ם מדמה את יצר הזנות ללהבת אש, וכן מצינו בכמה מקומות בחז"ל שיצר הרע דעריות מתואר כאש, כגון המעשה ברב עמרם חסידא שיצא ממנו עמוד של אש. וכשם שלהבת האש מסיקה את התנור ומחממתו, כך בוערת אש התשוקה אל הניאוף.
והאופה המסיק את התנור היה מסיקו כל הלילה: תחילה מחממים אותו ומבעירים את האש, ואם היה האופה נרדם היה מי שמעירו, שלא יניח לתנור להצטנן ויוסיף עצים תמיד כדי שיהיה מוסק כראוי. ומתי יש לאופה שהות לנוח? בשעה שהניח את הבצק, שאז יש זמן תפיחה - עד שילוש בצק חדש וימתין עד שתחמיץ העיסה ותהיה ראויה לאפייה. וזהו "יִשְׁבּוֹת מֵעִיר" - זה המעיר את האופה שובת מלהעירו, "מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ", מן השלב שבו לש את הבצק ועד השלב שהבצק מחמיץ. והנמשל: הכוח המתאווה אינו נח לרגע, כתנור שמסיקים אותו תמיד; ומתי הוא שובת? רק זמן קצר - משעה שהוא מנאף עד שתחליף תאוותו כוח ויקבל חשק חדש. ובזה עושים הם את רצון המלך והשרים, שכולם מנאפים, ובזה חפץ המלך שכולם ירשיעו.
"יוֹם מַלְכֵּנוּ" - משתה השכרות
יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים׃
רוב המפרשים - התרגום יונתן, רש"י, אבן עזרא והרד"ק - הולכים בדרך אחת: "יוֹם מַלְכֵּנוּ" הוא היום שבו המליכו את המלך. וביום כזה היה ראוי לדבר עם המלך על ניצוח האויבים, על העמדת המשפט ועל הנהגת הממלכה - מה התנאים ולקראת מה הוא הולך. ובמה עסקו? "הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן" - עסקו באכילה ושתייה עד שנעשו השרים חולים מרוב שתיית היין. "חֲמַת" לפי הרד"ק הוא כמו חֵמֶת - נאד, כמו חמת מים; כל אחד היה בא בנודו ובחמת יינו, וזה מקבל מזה וזה מזה, עד שנעשה חולה מרוב היין.
ובדרך אגב: כתוב בעשיו שיעקב נתן לו לחם ונזיד עדשים "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ" - ולכאורה לא כתוב שנתן לו שתייה, ואיך "וישת"? מסבירים שעשיו אינו זקוק ליעקב שייתן לו שתייה; עשיו, כגוי המצוי, מהלך עם הבקבוק בכיסו, מתדלק כל הזמן. שתייה יש לו משלו.
"מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים" - מרוב השתייה היה המלך מתלוצץ עמהם. ושימו לב לדקדוק: בתחילה קורא להם "שרים" - וזה לפני השכרות, "הֶחֱלוּ שָׂרִים"; ואחר שנשתכרו כבר נקראים "לוצצים". כך מדייק אביו של הרד"ק: לפני שהשתכרו קראם שרים, ומשנשתכרו - אדם שכור אינו בשכלו, ואי אפשר לקרוא לו "שר", שהוא לשון שררה וחשיבות, אלא הוא סתם לץ. וכך היו באים ומשתכרים עמו ומביאים גם את המלך לדברי שטות והבל, שלא יבין לקראת מה הוא הולך ומה תפקידו דורש ממנו.
המלבי"ם מבאר בדרך אחרת. לדעתו אי אפשר לפרש "יוֹם מַלְכֵּנוּ" כיום המלכת המלך, שכן סתם "יום" הנסמך אל דבר הוא יום הפקידה - כגון "יום ירושלים", היום שבו יפקוד ה' את ירושלים, וכגון "כי בא יומך", עת פקודתך; ולא מצאנו לשון כזו על יום המלכת מלך. אם כן "יוֹם מַלְכֵּנוּ" הוא יום פקידת מלכנו, יום מפלתו, יום המרד. תיארנו מהלך שלם שבו היו תחילה ביחסים טובים עם המלך, ואחר כך קמו עליו והרגוהו ומלך אחר תחתיו - וכאן מתאר הנביא מה אירע באותו יום.
באותו יום שביקשו להפיל את המלך, אותו לילה שלפניו לא עסקו בניאוף, שהרי הקושרים התאספו יחד לתכנן כיצד יפילוהו. וכשהתוועדו יחד היו שותים יין כל הלילה עם השרים, עד שנעשו השרים חולים "חֲמַת מִיָּיִן". ושימו לב להבדל: הרד"ק פירש "חמת" כנאד היין, ואילו המלבי"ם מפרש מלשון חימום - מרוב חימום היין, שהאלכוהול מחמם, נעשו השרים חולים. ו"מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים" - היין עצמו, כמושג מופשט, גובר ומושך את ידו עם כל מחנותיו, ומושך את השרים להיות לוצצים שלא ישימו לב למה שקורה עמהם.
"כִּי קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם"
כִּי קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם בֹּקֶר הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה׃
רש"י מסביר: הזמינו והכינו את לבם במעשה המארב שלהם כתנור, שהתנור מוסק לצורך האפייה, וכך את לבם הסיקו והכינו לקראת המארב. "כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם" - אופה שלהם, הנחתום המסיק את התנור; אחרי שהכינו את לבם וחשבו באיזו דרך יעשו את הרעה - זו הכנת הלב - ישנים הם עד הבוקר, ולבוקר הם בוערים כאש עד שגוברים ומשלימים את הרעה שתכננו. לפי רש"י אין כאן דיבור על הפלת המלך כביאור המלבי"ם, אלא המשך תיאור רעתו של הדור. וכן שאר המפרשים מתארים בפרק זה עד כמה היה הדור עושה מעשים רעים, ואינם מפרשים זאת כתוכניות להפלת המלך; הקו הזה הוא קו הילוכו של המלבי"ם.
גם הרד"ק מפרש: את הלב שהיה בוער כתנור קירבו אל המעשה הרע, חושבים תמיד מחשבות כיצד להרע, וזהו "בְּאָרְבָּם", כאדם האורב, כלשון "דֹּב אֹרֵב הוּא לִי". והלב הוא כלי המחשבה, והכוח הפועל בו הוא כביכול האופה שבמשל. וכשם שהאופה מסיק את התנור כל הלילה, ובבוקר כשרואה שהתנור מוסק היטב אופה בו את הפת, כך כוח המחשבה ישן בלילה, שאז אין לו פעולה - אדם בשעה שהוא ישן אין מחשבותיו משוטטות והוא נח - עד שהמחשבה מגיעה לידי מעשה, וזהו בבוקר: "בֹּקֶר הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה", כתנור שהולך ומתחמם כל הלילה ובבוקר כבר מוכן לאפייה.
המלבי"ם מתאר כאן את תוכניותיהם להתאסף ולהתאחד כנגד המלך. באותו לילה "קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם" - כתנור העומד להתחמם מאותן להבות אש, כך מקרבים הם את לבם זה לזה, כל אחד מוסר צפוני לבו לחברו, וכל אחד מחפש עוד אדם לתכנן עמו באיזו צורה ובאיזו עצה יארבו ויהרגו את המלך. ועל זה נאמר "כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם" - בלילה זה לא העירו את האופה. ולפי מה שראינו לעיל, שהאופה מבטא את יצר התאוות והעריות, הרי בלילה זה אין הם נמשכים אחר הזנות אלא מניחים לו לישון ולנוח, ועוסקים רק בענייני המרד והרצח ובתוכנית להרוג את המלך.
"בֹּקֶר הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה" - לאחר שהרגו את המלך הובער התנור, שהוא לבם וקרבם, אך לא באש המסיקה תנור כדי לאפות בו לחם, אלא באש להבה. דרכו של הלהב, אומר המלבי"ם, לכלות ולאכול כל הקרב אליו אפילו מרחוק. שהרי כשרוצים להבעיר תנור אין נותנים בו אש גבוהה, שאש גבוהה שורפת; אופים בגחלים ולא באש בוערת, שאש בוערת רק תשרוף את הפת. וכאן, במקום להסיק את התנור לאפות בו לחם, הבעירו בו אש להבה השורפת ומכלה הכול. כלומר הכוח שהתעורר והובער אז לא היה יצר של תאווה, אלא כוח של חמה ושל כעס, לרצוח ולהרוג ולהשמיד. נמצא שהמלבי"ם נתן לנו שני ביטויים לפעולת התנור: ביטוי אחד של תאווה וזנות, וביטוי שני של רצחנות וקרב.
"וְאָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם" - כילוי הסנהדרין
כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר וְאָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי׃
כשבאו חמים כתנור בבוקר, אמרו: הסנהדרין מהווים כאן אבן נגף - נכלה אותם. וזהו "וְאָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם". ומה שקרה בסופו של דבר: "כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי".
ועל "מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים" דורש הירושלמי: "כד הוה בר נש כשר, הוה מותיב גביה תרין ליצנין" - כשהיה רואה אדם כשר, היה מושיב אצלו שני ליצנים, שצריך מי שיטריף את דעתו של הכשר הזה. והיו אומרים לו: איזה דור חביב מכל הדורות? והיה משיב: דור המדבר - הדור החביב ביותר, שזכה להנהגת ה' יד ביד, מן יורד מן השמים ובאר מלווה אותם. אמרו לו: "ולא עבדין עקום?" - וכי בדור המדבר לא עבדו עבודה זרה? הרי אתה עצמך מודה שדור המדבר הוא החביב ביותר, ובכל זאת עבדו עבודה זרה. השיב להם: "אגב דהוו חביבין לא איתענשון" - אדרבה, מפני שהיו חביבים לא נענשו, אבל תבין שעבודה זרה היא חטא ועוון. אמרו לו: "חשט דמלכא בעי למעבד כן" - חשט פירושו שתוק, שהמלך רוצה לעשות כך. כלומר: אל תצא נגד המלך; המלך רוצה עבודה זרה, אל תעמוד כאבן נגף בדרכו. ולמי שלא היה הדבר ברור, הראו לו מה עשו לסנהדרין: אם תעמוד כאבן נגף, כך יפנו גם אותך.
המלבי"ם מבאר: "כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר" - כאן כבר אין האופה בא להסיק את התנור, אלא הם עצמם היו כתנור, והם עצמם התחממו מן הלהבה, והלהבה כפי שהתבאר היא להבת המרד. ואין זו אש תנור המחממת בלבד אלא להב השורף, ובלהב הזה "אָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם". ומכוח זה "כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ" - הרגו את כל מלכיהם בקשר ובמרד, כפי שראינו: זכריה בן ירבעם, שלום בן יבש, פקחיה בן מנחם ופקח בן רמליהו; וכך גם הושע הלך בשבי בגלל המצור שבא עליו מחמת מלשינים, מכוח המרד. ולמה כל זה? "אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי" - המלכים היו רשעים ועובדי אלילים, ואף אחד מהם לא היה פונה אל ה'.
לסיכום: הפרק פותח בכך שכאשר ביקש ה' לרפא את ישראל ולהיטיב להם, במקום שתביא הטובה לתשובה - נגלה עוונם ונעשה חטאם בפרהסיה, בענייני אמונה ("כי פעלו שקר") ובענייני בין אדם לחברו ("פשט גדוד בחוץ"), שכן חשבו ששכח ה' את רעתם. ומשם מוליך הנביא, בדרכו של המלבי"ם, אל תיאור מפלתם: מלך רע ושרים שמחים ברעה ובכחש, תנור התאווה הבוער בלי הרף, ליל המזימה שבו שובת יצר התאווה ומפנה מקום ליצר הרצח, ולהבה שאינה אופה אלא שורפת. בסופו של דבר אותו תנור עצמו שהתירו לעם לחממו לצורך זנות ועבודה זרה, והיה הדבר נוח בעיניהם, הפך לאש להבה שכילתה את שופטיהם והפילה את כל מלכיהם - "אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי".