ספר הושע פרק ו'. לכו ונשובה אל השם כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו. לכו ונשובה אל השם. זה המשך של מה שראינו בפרק הקודם. אלך ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פניי בצר להם ישחרונני. אומר השם, השכינה אומרת אשובה אל מקומי עד שיבקשו פניי, עד שעם ישראל ישובו בתשובה ואז כשיהיה להם צרות אז הם יבקשו אותי. על זה אומר כאן הכתוב שכאשר צר להם הם יבקשו אותי, מה הם יבקשו? באיזה צורה? מה הם יאמרו? ומה השם ישיב להם כאשר הם עתידים לבקש. מה הם יאמרו? הם יאמרו אחד לשני לכו ונשובה אל השם, זה הלכו ונשובה שכל אדם פונה לחברו אומר לו בוא ונשוב אל השם. כי הוא טרף וירפאנו.
פירושו של דבר המכות שלנו הם לא על פי טבע אלא הם בהשגחה מלאה מאת השם, הוא טרף. אז אם ככה אין לך לחפש רפואות גשמיות אלא מי שטרף, מי שהכה, הוא זה שיתן גם כן את הרפואה. אז כיוון שהוא טרף אז וירפאנו. ראינו לאל שהוא דיבר על שני מיני חולאים. הוא דיבר על חולי פנימי ועל חולי חיצוני. שחולי פנימי צריך רפואה וחולי חיצוני אמרנו צריך חבישה ומזור, כן, פצע שהוא חיצוני. אז כנגד החולי הפנימי שצריך רפואה אמר השם הוא טרף הוא ירפא אותנו. טרף זה ארס שבעל חיים מטיל בנדרס. כשהוא דורס הוא מטיל בו ארס. מה כוונת הדברים? הרב דסלר מסביר שאין הכוונה ארס ממש כמו נחש אלא הכוונה שבעלי החיים הטורפים יש להם טפרים, בציפורניים הטפרים, כן זה עם ט', הטפרים הציפורניים שלהם כאשר הם טורפים בעלי חיים הם שורטים אותם ואז נשאר שמה שאריות של בשר. מה שקורה שהבשר הזה מרקיב ומסריח ונוצר זיהום. ולכן כאשר הוא שורט לאחר מכן בעל חיים אחר אז זה נקרא ארס, הכוונה הזיהום הזה יכול עצם הזיהום יכול להמית. אז זה נקרא הארס שבא מחמת הטרפה, מחמת שהוא טורף. אז הוא טרף, כיוון שכך הוא ירפאנו, צריך רפואה פנימית עכשיו.
וכנגד המכה החיצונית שראינו שצריך לחבוש את השבר, על זה הם אומרים הוא יך ויחבשנו. יך זה הכאה חיצונית, אומר על זה השם הוא זה שהכה את המכה החיצונית ולכן הוא יחבוש אותנו. הישועה תלויה רק בו. יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. יחיינו מיומיים וביום השלישי יקימנו. כנגד מה הדברים אמורים? יש בזה כמה ביאורים.
רש"י מסביר יומיים בא לרמז על שתי בתי המקדש, שני בתי המקדש שחרבו. זה יחיינו מיומיים. דהיינו שני בתי המקדש חרבו ואז ביום השלישי יקימנו זה יהיה בית שלישי שיהיה קיים לעד, זה ביום השלישי שבו יקימנו. ודווקא ביום השלישי, מכיוון שאומר האבן עזרא הרי ראינו שביום השלישי בהיותם כואבים, בדרך כלל ביום השלישי זה זמן שיא החולי, אבל כאשר השם הוא המרפא אז ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. כשהשם הוא המרפא אז זה הפך הטבע. הטבע ביום השלישי זה שיא החולי, אצל השם ביום השלישי דווקא יש את הרפואה. עוד הסבר מביא הרד"ק, מה זה יחיינו מיומיים? זה משל לשני הגלויות. לשתי הגלויות, גלות מצרים וגלות בבל, זה היומיים. אלה הם שתי גלויות שגלינו בהם. וביום השלישי יקימנו זה הגלות השלישי, גלות החל הזה ששם לאחר מכן יקימנו ונחיה לפניו, יותר לא יהיה מצב של גלות, זו הגלות האחרונה ואז יהיו חיים רוחניים תמידיים לפני השם יתברך.
המלבי"ם לעומת זאת אומר ביאור משלו, הוא לא מסביר שזה חוזר על שני בתי המקדש או על שתי הגלויות. המלבי"ם מסביר שזה חוזר על הגלות, הגלויות של עשרת השבטים וגלות בנימין. עשרת השבטים כידוע גלו על ידי סנחריב שלוש פעמים, דהיינו זה היה בשלוש נגלות. ולעומת זאת גם כן גלות יהודה גלו שלוש פעמים, אבל הם גלו על ידי נבוכדנצר. ולכן הוא מבקש כעת יחיינו מאותם השני ימים, שזהו ימי הפקודה, וזה שביום השלישי, מה זה היום השלישי? זה הגלות השלישית, יקימנו ונחיה לפניו. שתי גלויות ראשונות, הגלות השלישית זה כמו היה חותמת. גם הגלות שחתמה את יהודה וגם הגלות שחתמה את מלכות ישראל ואת מלכות בנימין. ולכן הם מבקשים שביום השלישי, זאת אומרת לאחר הגלות השלישית שאז הייתה נפילה מוחלטת לגמרי גלו מן הארץ, אנחנו מבקשים יקימנו מהנפילה הזאת ונחיה לפניו.
ואז, ונדעה נרדפה לדעת את השם כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ. ואז נדעה לרדוף לדעת את השם. אומר המלבי"ם נשתדל להשיג את האמיתיות של השגת השם, להשיג את דרכי השגחתו, את דרכי חסדיו וטובו, עד שההשגה שלנו תהיה ברורה כשחר אשר נכון מוצאו. מה פירוש הדבר? בדרכי השגת החוכמה ככל שהבן אדם מעמיק יותר הוא מבין יותר ומתבונן יותר ומשיג יותר. וזה דומה לשחר. מכיוון שהשחר לא ברגע אחד יש הארה אלא גולל אור מפני חושך. זה משהו שהולך ונגלל עד שלאט לאט מאיר השחר. כך גם כן בשקיעה. אז על זה הוא אומר כשחר נכון מוצאו, דהיינו לאט לאט תופיע עלינו אור ידיעת השם, אור ישועת השם, אור השפעת השם. ההשפעה הזאת תזרח לאט לאט כמו השחר שהוא מפציע באופן איטי.
ויבוא כגשם לנו. אומר המלבי"ם הגשם מגיע על ידי שיש אדים לחים שעולים מן הארץ וכאשר העננים מתמלאים באדים אז יש קור למעלה, הקור גורם להתעבות כמו שקורה אצלך במזגן, וזה גורם לטפטוף, מתחיל הגשם לרדת. כך גם כן המציאות שלנו. כמו הגשם שהוא מתחיל מלמטה, אין דבר כזה גשם לא יכול לא בא מלמעלה. יש דבר כזה למעשה, אי אפשר להגיד שאין, יש מושג של מים עליונים. יש גשם שבא מן המים העליונים. יש מים גם מחוץ לאטמוספירה. ומי שיודע יש מטאוריטים ענקיים של קרח שמדי פעם נכנסים ויש גם גשמים מהסוג הזה ויש חז"ל שמתארים שיש גשם שבא מן העננים ויש גשם שבא מן המים העליונים ובמשך מאות בשנים חשבו שאלה הם דמיונות, אבל מי שיעיין בספר של הרב זמיר כהן הוא מוכיח היום שמדעית היום העניין הזה מוכר. טוב, זה הערתי בדרך אגב. על כל פנים סתם גשם איך הוא מגיע? על ידי התערותא דלתתא. יש התאדות, זה מגיע לשמיים ושם יש התעבות וזה יורד כגשם. זאת אומרת כל התערותא דלעילא חייבת להתפתח בהתערותא דלתתא. אין התערותא דלעילא מצד עצמה. זה חייב להיות שיש התערותא דלתתא, אנחנו מבקשים, אנחנו מתפללים, אנחנו שואפים ואז משפיעים עלינו. אבל אם אנחנו לא נעשה את הפעולה מצד עצמנו לא תבוא השפעה מלמעלה. על זה כאן הוא אומר ויבוא כגשם לנו. כמו שהגשם בא בהתערותא דלתתא על ידי האדים, כך גם כן המעשים שלנו הם ההתערותא דלתתא שיורידו עלינו גשם נדבות. של גשם שעליו אנחנו מדברים כאן, גשם זה ביטוי לשפע, והשפע שמדברים פה זה שפע של נרדפה לדעת את השם, ידיעת השם, השגת השם. וגם אם הדבר הזה לא יבוא בעיתו, על כל פנים זה יבוא באחרית הימים. וזה מה שהוא אומר כמלקוש יורה ארץ. כמו המלקוש שיורד לארץ והארץ הולידה והצמיחה. אז יוצא אם כן שגם אם לא נזכה לזה כעת ואז אנחנו מדברים על הגשמים המוקדמים, לפחות כמלקוש שזה הגשם המאוחר. וזה בא לרמז שההשגה תגיע אלינו בסוף, כמו שכתוב כמים לים מכסים מלאה הארץ דעה את השם. זה בחינת המלקוש כי פה מדברים כבר על תקופה של ביאת המשיח.
אומר המלבי"ם כתוב פה ונדעה נרדפה לדעת. מה זה ונדעה נרדפה לדעת? תגיד ונדעה את השם. מה זה ונדעה נרדפה לדעת? אומר המלבי"ם ידיעת השם עד תכליתו אי אפשר. כידוע וכמפורסם אי אפשר לנו להשיג עד תכליתו מכיוון שאנחנו מוחנו מצומצם והשגתנו דלה, אז לבוא ולהגיד שאני יודע את השם לא יהיה דעתיב היתיב. אי אפשר לנו להשיג ולדעת את השם. וכידוע וכמפורסם אומר המלבי"ם שתכלית הידיעה שלא נדע. תכלית הידיעה הכוונה כשאתה תגיע לתכלית, תכלית זה אומר קץ, השורה התחתונה, אתה תגיע למסקנה שלא נדע. דהיינו אין לנו השגה באלוקות, אין לנו השגה לית מחשבה תפיסה ביה כלל, אין לנו השגה בקודשא בריך הוא. זה תכלית הידיעה. ככל שהבן אדם משיג עוד הוא רדוף לדעת עוד. לכן כתוב ונדעה נרדפה לדעת את השם. כשהבן אדם הוא מה שנקרא הידיעות שלו הם דלות, הוא בטוח שהוא יודע. במציאות הוא לא יודע כלום אבל הוא בטוח שהוא יודע. עכשיו הוא ממשיך לחפש? לא, הוא מסתפק בידיעות הדלות שלו. מי באמת אפשר להגיד עליו שהוא מתחיל לדעת? מי שהידיעה מביאה אותו לרדיפה ולצימאון לדעת עוד. אז באמת אני אומר הוא מתחיל להשיג משהו והנה תראה שהוא מבקש ורוצה ושואף לעוד. זה הונדעה, הרצון לדעת מביא אותך לנרדפה לדעת את השם. להיות רודף כדי להשיג את הידיעה השלמה והמלאה. וזה מה שהסברנו כמה וכמה פעמים שכאשר אנחנו אומרים כלפי קודשא בריך הוא שהוא אין סוף, מי שירצה יכול לשמוע דיברנו על זה בהרחבה בדיסק שלנו על נפש החיים. אתה אומר אין סוף, לכאורה תגיד אין התחלה, למה הגעת כבר לסוף? משהו שאין לו סוף אין לו גם התחלה. אז למה אתה מגדיר את קודשא בריך הוא אין סוף? תגיד שקודשא בריך הוא הוא אין התחלה. והסברנו שהמשמעות של האין סוף לא מדברים בכלל בקודשא בריך הוא, כי באמת אין לנו השגה בו כלל ולית מחשבה תפיסה בכלל. כשאנחנו אומרים קודשא בריך הוא בבחינת אין סוף, אין סוף מדברים על ההשגות שלנו. ההשגות שלנו הם אין סוף. מה פירוש הדבר? יש לנו התחלה כלשהי של השגה באלוקות, לפי מה שהשם גילה לנו. לפי מה שהשם לימד אותנו, על הספירות, על ההשתלשלויות, על שמו יתברך, על ההשפעות היורדות ממנו, על רצונו יתברך, על התורה שנתן לנו. אז התחלה יש לנו. אבל סוף, להגיד שהגעתי אל התכלית ואל ההשגה השלמה, מי יכול להשיג ולהגיע לכזה דבר? אז שמדברים על האין סוף מתכוונים לא עליו אלא מתכוונים על ההשגה שלי. ההשגה שלי אני רחוק מהסוף, אין סוף. אבל מה כן? יש התחלה, יש לנו איזושהי התחלה כלשהי בהשגת האלוקות. אז אם כן יוצא שתכלית הידיעה שלא נדע, להשיג את הדבר על בוריו ודאי שאין לנו השגה. אבל מה כן? אם אנחנו מתחילים להשיג יש שאיפה אינסופית להמשיך ולדעת עוד, יש רדיפה לדעת את השם.
מה אעשה לך אפרים, מה אעשה לך יהודה, וחסדכם כענן בוקר וכטל משכים הולך. משכים בכ' ולא בק'. מה אעשה לך אפרים, מסביר הרד"ק, איך אני ארפא אתכם? איך אני אחבוש את מכתכם כמו שראינו לאל, השם ירפאנו יך ויחבשנו. איך אעשה את זה? והתשובה שלכם היא לא תשובה שלמה. מכיוון שגם אם עשו מלכי ישראל, היה ישר בעיני השם, זה היה זמני. זה היה רק תקופתי. לאחר מכן חזרו לעשות את הרע. כמו יהוא שראינו שהיה תקופה מסוימת למלך צדיק וזה עבר לו. וכך גם כן מלכי יהודה, ראינו שהיו בימי יאשיהו עושים את הישר בעיני השם, לאחר מכן בימי בנו ובן בנו חזרו להרשיע. אז אומר אם כן יוצא שחסדכם כענן בוקר. כמו ענן הבוקר או הטל שכאשר קצת מתחיל להתחמם נגוז ואיננו, כך גם כן חסדכם, ההנהגה הישרה שלכם היא מאוד זמנית, היא חולפת מהר מאוד. משכים, וכטל משכים הולך, כמו הטל שכבר בהשכמה הולך ונעלם.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה וחסדכם כענן בוקר, זה תשובת השם. זאת אומרת בחלק הראשון כאשר אנחנו ראינו לכו ונשובה אל השם יחיינו מיומיים ביום השלישי נדעה נרדפה לדעת את השם, כל זה העם אומרים. וזה בעצם מה שראינו בסוף הפרק הקודם, כפי שדיברנו פה בתחילת הפרק, שיהשמו ובקשו פניי בצר להם ישחרונני, מה ישחרונני? הם יאמרו הוא טרף וירפאנו בואו ונשוב אל השם. ואז אומר להם עכשיו הנביא מה השם יענה להם. מה ישיב להם השם? מה אעשה לך אפרים, מה אעשה לך יהודה. אתה אפרים ויהודה חסדכם כענן בוקר. מה השם אלוקיך שואל מעמך כי אם לעשות משפט ואהבת חסד. העיקר הוא שאדם יעשה חסד עם הבריות, ובחסד אומר המלבי"ם כלול גם כן עבודת השם, גם המצוות. כיוון שחסד זה כולל מה שבן אדם לחברו וגם מה שבן אדם למקום. אדם שנוהג בחסידות, הוא נוהג בחסידות עמי, עם השם יתברך. זה נקרא תורת חסד על לשונה, גם התורה היא בחינה של חסד. הרב דסלר יש לו הסבר למה זה נקרא בחינה של חסד וזה ההפך מנטילה, לא ניכנס לזה, מי שירצה ישמע את השיעורים שלנו על מכתב מאליהו, שם אנחנו מפרטים את העניין הזה בהרחבה שזה בחינה של לימוד תורה לשמה. על כל פנים הוא אומר החסד שלכם, הצדקות שלכם דומה כענן בוקר. כמו הענן שמתפזר ולא מרווה את האדמה, אז אם כן איך אתם מבקשים ויבוא כגשם לנו? כדי להביא גשם אתה צריך להעלות מספיק אדים. אתם לא מעלים מספיק אדים אז לא יורד גשם. אז בקיצור איזה אדים העלית? העלית אדים שאולי יהיה מהם ענן בוקר והענן הזה מיד כאשר השמש זורחת מיד הוא נעלם. אנחנו צריכים התערותא דלתתא. התערותא דלתתא זה באמת השקעה רוחנית כאן מלמטה שאז זה משפיע למעלה ואז ויבוא כגשם לנו. אבל כאשר אין פה התערותא דלתתא, אז המקסימום שאתה הוצאת מכל האדים שעשית, הוצאת איזה שהוא ענן בוקר, הוצאת איזה טל שהטל הזה כאשר מגיעה השמש הטל הולך ונעלם. אז אם כן יוצא שכך גם כן אתם כאשר אתם ממשיכים בדרכיכם הנלוזות אז החסד שלכם הולך ונעלם. במילים פשוטות אתם עושים מעשה חסד אבל מעשה החסד אשר אתם עושים הם לא מספיק חזקים, לא מספיק מתמשכים, זה מעשה חסד מאוד זמניים שהם נגוזים ונעלמים, כך שחסד כזה לא יכול להוריד עליכם גשם של נדבות מאת השם.
על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי ומשפטיך אור יצא. כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוקים מעולות. על כן חצבתי בנביאים. יש כאן ביאור של רש"י שמסביר שחצבתי בנביאים הכוונה היא חצבתי את דבריי על ידי הנביאים והרגתים חוזר לעם. כיוון שהוכחתי אותם על ידי הנביאים והם לא שמעו, הרגתים באמרי פי. אז ממילא יוצא שעל ידי זה העם שילמו מחיר יקר, שילמו בחייהם, הרגתים באמרי פי בשביל אמרי פי, כי הם לא שמעו לאמרי פי והיות וכן הרגתים באמרי פי. כך גם כן מתרגם יונתן. ואז ממילא ומשפטיך אור יצא, אז איך אני יכול לשאת לכם פנים? הרי מידת הדין דורשת ותובעת שידונו אתכם כפי חומרת מעשיכם.
המלבי"ם מסביר, יש כאן מהלך שלם בכל הפרק שהמלבי"ם צועד לפיו והוא מסביר את עיקרו כאן. אומר המלבי"ם על כן חצבתי בנביאים אשר הרגתים באמרי פי כי חסד חפצתי ולא זבח. ומשפטיך אור יצא המלבי"ם אומר שזה כמו מאמר מוסגר. ונסביר את הדברים. הקדוש ברוך הוא שלח את הנביאים כדי להוכיח את העם. העם היו בטוחים שככל שאתה תקריב יותר קורבנות השם יתרצה לך ועל ידי זה תוכל להמשיך לשבת בארץ, תוכל להמשיך לעשות את כל הרע והרשע, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים אשר היו בבית ראשון ושנאת חינם שהיה בבית שני, תוכל להמשיך בדרכך, העיקר מקדש השם תקריב קורבנות. וזה מה שמופיע בדברי העם כאשר הם אומרים מקדש השם מקדש השם המה. דהיינו היכל השם היכל השם המה. הם אומרים יש את היכל השם, כל בעיה שיש היכל השם מכפר, נקריב עוד קורבן ונפתור כך את הבעיות. ולמעשה הדבר הזה הוא שיבוש גמור. מה אתה משחד את ריבונו של עולם? אתה עובר על רצונו ואומר לו טוב ריבונו של עולם הנה אני מביא לך הנה אני מביא לך עוד קורבן. מה אתה משחד את ריבונו של עולם? וכי הקדוש ברוך הוא חלב זבחים יאכלו? הקדוש ברוך הוא זקוק לחלבים שאתה עושה שאתה מקריב? וזה מה שכתוב הגנוב רצוח ונאוף והישבע לשקר ובאתם ועמדתם לפניי בבית הזה בבית אשר נקרא שמי עליו ואמרתם ניצלנו. אתם מבינים איזה פתרון קל? תעשה את כל ענייני הרשע, תבוא אחרי זה לבית המקדש וזהו ניצלתי. הנביאים אומרים להם תדעו לכם הקדוש ברוך הוא לא חפץ בזבחים, חסד חפצתי ולא זבח. השם רוצה שיהיה חסד ושיהיה דעת אלוקים יותר מאשר עולות. ודעת אלוקים מעולות, בזה חפץ השם יותר משתקריבו עולות. לעם הדברים הללו לא נעמו. ובעקבות זה הם קמו ורצחו את הנביאים. הם קמו והרגו את שליחי השם. ואז יוצא אם כן אומר המלבי"ם שבעצם הדבר הזה שהקדוש ברוך הוא שלח את הנביאים להוכיח אותם את הנבואה הזאת שגרמה למותם, בעצם הדבר הזה כאילו השם הרג את הנביאים. כי אני שלחתי אותם לשליחות שבשליחות הזאת הם הם מתו בה. והם מסרו את נפשם בשביל הדיבור הזה. הנביאים בשביל לבוא ולומר את דבר השם היו מוכנים למסור את נפשם אפילו שהגיעו למצבים למצבים של הריגה, היו מוכנים גם כן. אומר המלבי"ם הדבר הזה, הדיבור הזה חסד חפצתי ולא זבח, הדבר הזה נשאר חקוק בעט ברזל בסלע. אומר וזה מה שכתוב חפצתי על כן חצבתי בנביאים. מה זה חצבתי בנביאים? כביכול אומר המלבי"ם כאילו גוויותיהם של הנביאים הם כמו סלע ועליהם חצוב וחקוק חסד חפצתי ולא זבח. דהיינו מיתתם של הנביאים הייתה על האמירה הזאת. והדבר הזה גרם שהאמירה הזאת היא כמו נשארה איזושהי אמירה אלמותית, איזושהי אמירה נצחית שיש לה קיום תמידי. חצבתי בנביאים, זה חצוב בסלע, האמירה חסד חפצתי ולא זבח, אני חפץ רק שתעשו חסד ולא תעשו תקריבו זבחים לפניי ותחשבו שבזה פותרים את הבעיות. וזה מה שהוא אומר על כן חצבתי בנביאים. מה זה על כן? כיוון שהחסד שלכם כמו ענן בוקר ואנחנו כמו שראינו לאל אתם לא עושים חסד, אתם לא יודעים את אלוקים, אז חצבתי בנביאים אשר הרגתים באמרי פי ועליהם כתבתי בעט ברזל שחפץ חסד חפצתי ולא זבח. כיוון שהזבחים והשלמים כל העניין שלכם שאתם מביאים אותם זה כדי להתיר לכם את המעשים הרעים שאתם עושים. עניינם אומר המלבי"ם היה שיאכיל את בשרם לעניים בקודש, אני חפץ בחסד. ודעת אלוהים חפצתי מעולות. העולה היא כליל לגבוה. ומה עיקרה של העולה? להתקרב אל השם. העולה לא מקבלים ממנה שום דבר, גם לא הכהן. עולה כליל תוקטר, אז העולה מטרתה להתקרב אל השם. ראוי שהאדם יקריב את עצמו אומר המלבי"ם על מזבחו של השם. מה זה יקריב את עצמו? את הרצונות שלו, שאדם יזבח את הרצונות שלו. לזבוח את הרצונות שלו פירושו שאם לבן אדם יש איזושהי משיכה לאיזשהו דבר והדבר הזה מנוגד לרצון השם, הוא מקריב את זה על מזבח השם. דהיינו הוא מוותר על הרצון שלו ואז אני אומר זה קורבן שעולה לרצון לפניו יתברך. לוותר על הרצון שלך וזה נפש. מה לוקחים מהקורבן? את הנפש. וכשבן אדם מקריב את הרצון שלו מה הוא מקריב? את נפשו. איך אנחנו אומרים אם יש את נפשכם פגעו לי בעפרון בן צוחַר. מה זה נפשכם? רצונכם. אז כשבן אדם מקריב את רצונו מה הוא בעצם הקריב? הקריב את נפשו. כיוון שהרצון זה בחינת הנפש. אז אם כן יוצא אומר הקדוש ברוך הוא שאני לא חפץ בעולות שבא אתה תביא לי איזשהו קורבן תשחט אותו על המזבח, זה נפלא מאוד, זה כמו בן אדם שיש לו איזושהי בעיה קשה ואני יודע מה יש כל מיני אסונות וכל מיני בעיות והוא רואה שהוא לא מצליח לצאת, מביא איזה תרנגול שוחט אותו, עשינו כפרות. כפרה עליך, מה מה אתה עשית בשביל זה? מה התרנגול לא עשה שום דבר. מה אתה שינית? התחלת לשמור שבת? התחלת להניח תפילין? התחלת ללכת לשיעורי תורה? מה אתה עשית? התרנגול לא עשה כלום, מה מה עשית לתרנגול לקחת שחטת אותו. זה בדיוק הייתה התפיסה המוטעית שלהם אז. הוא הולך ומקריב עולה כשהוא שוכח שמה שהשם דורש בעיקר שתקריב את נפשך, שתקריב את הרצונות שלך, שהם יקריבו עצמם כליל על מזבחו לרצון. העיקר הוא דעת אלוהים. זה מה שהוא אומר להם דעת אלוהים אני חפץ יותר מאשר עולות, מי שיבוא אדם ויקריב עולות לפני השם. זה מה שנשאר חרות וחצוב בגוויות הנביאים שנהרגו. ומה שכתוב ומשפטיך אור יצא, אומר להם אם ככה שראיתם איזה דברים רעים אתם עושים, אז איך יצא משפטיך לאור? איך אתה רוצה שלהיות צודק בדינך שהקדוש ברוך הוא יחוס וירחם עליך? אחרי מה שהרגתם באמרי פי על ידי המעשים שלכם, איך אתה רוצה שמשפטיך אור יצא? היעלה כזה דבר על הדעת? כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוהים מעולות.
הרד"ק מסביר שהפסוק הזה חסד חפצתי ולא זבח, אומר הרד"ק שזה מתאר את המצב כמו שהוא תיאר לאל שאפילו שהיו מלכים צדיקים זה היה תקופתי. ואפילו שיהוא במלכי ישראל היה מבער את עובדי הבעל, זה היה זמני. אבל באמת לא החזקתם בזה זמן רב, זה כמו ענן בוקר, כמו ענן שזה היה למשך זמן קצר ואיננו. אז אומר המלבי"ם כך גם כאן, חסד חפצתי ולא זבח, אפילו ששבו לעבוד את השם בבית המקדש בזמנו של הושע בן אלה. וכבר ראינו לאל שהושע בן אלה הייתה לו מעלה גדולה שהוא ביטל את הפרוזדאות שהושיב ירבעם ואסר על הגבולות הרי ירבעם הושיב משמרות, אסר לעלות לרגל. הושע בן אלה ביטל את אותם פרוזדאות. ואף על פי כן אתה רואה שהדבר לא ביטל את גזירת הגלות. גלו ולמה מה הסיבה? מכיוון שחסד ודעת אלוהים לא היה בהם. אומנם עלו לבית המקדש, אומנם הקריבו קורבנות, יש אומרים שלא עלו אבל על כל פנים גם אלה שכן עלו, אז אומנם הם הקריבו קורבנות אבל אומר השם המשכתם במעשיכם הנלוזים, ממילא חסר כאן חסד ודעת אלוהים. אז חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוהים עדיף אומר השם מעולות. כך גם כן ביהודה שעבדו אותו בזמן יאשיהו שיאשיהו הרס את הבמות ואת המזבחות, העלו זבחים בבית המקדש, אומר לך אני חפץ יותר בדעת אלוהים מאשר תעלה עולות וזבחים לפניי. והמה כאדם עברו ברית שם בגדו בי. גלעד קרית פועלי אוון עקובה מדם. רש"י מסביר והמה כאדם עברו ברית, כאדם הראשון. עברו ברית, כי הנה אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן והוא עבר על מצוותי, עבר ברית. יש אומרים שעברו ברית שאדם הראשון מושך בערלתו היה, דהיינו שניסה להראות עצמו כמי שאינו מהול. והמה כאדם עברו ברית, שם בגדו בי. בגדו בי שם כמו אדם הראשון שבגד בי כשהכנסתי אותו לגן עדן ועבר על מצוותי.
המלבי"ם עכשיו מסביר כאן דברים קצת בדרך יותר מעמיקה, אז לכן נשתדל לעקוב אחרי המהלך. אומר המלבי"ם כעת הוא יתאר לנו באיזה צורה ובאיזה אופן נהרגו הנביאים בזמנים ההם. כמו שתיארנו שהעם לא אהב לשמוע את דברי הנבואה ואת דברי התוכחה ובעקבות זה קם כנגד הנביאים ורצח אותם. וזה נקרא הרגתים באמרי פי כמו שהקדוש ברוך הוא כביכול הוא הרג אותם כי השם שלח אותם לאותה שליחות שבסופה הם נהרגו. אומר עכשיו המלבי"ם כעת הוא יתאר לנו באיזה צורה נהרגו אותם הנביאים. ואת זה הוא מצייר במליצה נישאה ונשגבה מאוד. ותכף נסביר למה המלבי"ם פותח בביטוי המליצי הזה. אומר המלבי"ם נביאי ישראל נהרגו על ידי מלכי ישראל בשתי הזדמנויות. פעם אחת אנחנו מוצאים בספר מלכים שכל נביאי השם נהרגו בימי אחאב על ידי איזבל. ואני נותרתי נביא לבדי. כולם נהרגו על ידי איזבל חוץ מאותם נביאים שאליהו החביא במערה. שעובדיה החביא במערה, אבל מעבר להם כולם נהרגו. כל הנביאים אז אומר המלבי"ם היו תלמידים של אליהו. כמו שכתוב באליהו היה מתושבי גלעד. חז"ל אומרים במדרש אליהו מבני בנימין. כי הרי ראינו שבני בנימין לקחו את נשי יבש גלעד. מי שזוכר בעקבות המעשה של פילגש בגבעה, הדבר שנגרם לאחר מכן היה שיצאו להילחם כל השבטים כנגד שבט בנימין. הם ביקשו מהם להוקיע את החוטאים ובנימין לא רצו שהם ידונו את החוטאים אלא רצו לדון אותם בשבטם, ואילו כלל ישראל דרשו שידונו כלל ישראל את החוטאים מבני בנימין שעשו את המעשה הנורא בפילגש שלאחר מכן לקח בעלה את גופתה וביתר אותה וחילק אותה לשנים עשר שבטי ישראל ואמר להם שיתעוררו לצאת לפעולה על המצב הנורא הזה. בעקבות זה שבני בנימין לא היו מעוניינים למסור את החוטאים, יצאו ישראל להילחם כנגדם. בפעמיים הראשונות הם נפלו בקרב, בפעם השנייה בפעם השלישית ניצחו בני ישראל את בני בנימין וכמעט והכחידו לחלוטין את שבט בנימין. הם גם עשו חרם שאף אחד מהם לא ייתן את בתו להינשא לבני בנימין, מה שבעצם הבטיח ששבט בנימין יוכחד לחלוטין, כי אם אף אחד לא יתחתן איתם אז איפה יהיה המשכיות לשבט בנימין. מה שהם עשו בסופו של דבר, הם בדקו מי לא בא למלחמה. כל מי שלא בא למלחמה לא היה בחרם. כל מי שלא בא למלחמה באותו זמן הרי הם החרימו כאשר הם יצאו לקרב. מצאו שבני יבש גלעד לא באו למלחמה. אם ככה הגברים הנשים של בני יבש גלעד כן מותרות להינשא למה שנותר משבט בנימין. אבל יש להם גברים, והגברים הרי רשעים כיוון שהיה שמה החלטה לבוא למלחמה והם לא באו, אז הם עוברים על הצו של כלל ישראל ולכן הלכו והרגו את בני יבש גלעד ואת הנשים שלהם נתנו לבני בנימין וככה נתקיימו בני בנימין ובזה לא נכחד שבט מישראל. זה היה המעשה שהיה שם בעניין פילגש בגבעה, מי שירצה יכול לשמוע את הדיסק שלנו על ספר שופטים שם אנחנו מספרים את כל הסיפור בהרחבה. אז אליהו היה מבני בנימין והוא אחד מבני בניהם והוא נשאר יושב ביבש גלעד. זאת אומרת בני בנימין הלכו לגור ביבש גלעד שביבש גלעד את נשותיהם הם לקחו. ואז ממילא אליהו צאצא שלהם ולכן אנחנו אומרים אליהו הגלעדי. אליהו הגלעדי מתושבי יבש גלעד. מזה אומר המלבי"ם אנחנו יודעים שבני הנביאים היו מישיבתו של אליהו שהם נהרגו, ההריגה שלהם הייתה בגלעד. דבר נוסף נהרגו בשכם בזמן ירבעם. כאשר ירבעם מלך אז הוא בחר את עיר שכם שהעיר שכם הייתה עיר מקלט ללויים והוא בחר אותה לעיר המלכות. וודאי אומר המלבי"ם שבמקום הזה נמצאו נביאים שניבאו והוכיחו את ירבעם על העגלים. והרי כאשר נביא בא להוכיח את ירבעם כולנו זוכרים מה ירבעם עשה, הושיט את ידו ואמר תפסוהו. ואז צמקה ידו. אומר המלבי"ם ללא ספק שהרג ירבעם את נביאי השם. ואם כן יוצא כעת שהנביא בא להרכיב את מה שהיה בהיסטוריה למה שקורה כעת. הנביא בא ליצור חיבור בין ההיסטוריה למה שקורה עכשיו. הוא מתאר את הרצח שנעשה בגלעד ובשכם. בגלעד כל הנביאים שהרגה איזבל. ובשכם הנביאים שהרג ירבעם כאשר עשה את העגלים והוכיחו אותו. ההריגה של נביאי גלעד ונביאי שכם הוא מתאר ומקשר אותה להריגה שהייתה בעבר על עניין אחר לחלוטין, על עניין הזנות. גם בגלעד וגם בשכם הייתה הריגה שהייתה קשורה לזנות. בשכם כולנו זוכרים היה המעשה של דינה. בעקבות המעשה של דינה הרי הלכו והרגו את כל אנשי שכם. הרי הקדוש כותב היו 24 אלף תושבים בשכם ואת כולם הרגו בעקבות מעשה הזימה שהלכו לקנאות קנאת השם. כך גם כן היה בגלעד. הרי בגלעד על הזנות שהייתה בגבעה, פילגש בגבעה, גם כן הייתה הריגה. אז אנחנו רואים שגם בגלעד וגם בשכם קינאו את קנאת השם על מעשה זימה שנעשה והייתה רציחה בשני המקומות הללו. אז במקומות הללו הוא מדבר כעת על ההריגה השנייה שהרגו את נביאי השם. נביאי השם אמרנו לאחר מכן שנים לאחר מכן נהרגו גם בגלעד וגם בשכם. שכם על ידי ירבעם ובגלעד על ידי איזבל. הוא מחבר בין זה לבין ההריגות הקודמות שהיו בעקבות עניין הזימה כפי שכעת נסביר. אומר המלבי"ם האנשים הללו שבאו לרצוח את נביאי השם היה נדמה להם שמקנאים את קנאת הבעלים, את קנאת העבודה זרה, את קנאת העגלים, איך אתם הנביאים מבזים אותם? הרי בשבילם זה היה אלוהות. ואם זה אלוהות אז אוי ואבוי מי שיבזה את האלוה הזה. אז נדמה לאותם כוהני הבעל, לאותם אלה שהלכו והרגו את הנביאים שאמרו דברים שלא נעמו לאוזנם, נדמה להם שהם מקנאים את קנאת הבעל, שאת קנאת העגלים. ולכן הם יוצאים כנגד הנביאים והרגו את הנביאים. וזה מה שהוא אומר והמה הנביאים נדמו להם כאדם אשר עברו ברית. כמו שאז בעבר הרגו בגלעד את אלה שעברו ברית, את הברית שהם עשו וכרתו ללכת להילחם כנגד כנגד בני בנימין, כנגד הפושעים, הלכו להילחם כנגדם, יושבי יבש גלעד הם עברו על הברית ולא באו. כך גם כן עכשיו נביאי הבעל מחשיבים את נביאי השם ככאלה שעברו ברית והנה הלכו והרגו אותם באותו מקום בגלעד הרגו את נביאי השם. ובגלעד הרגו כמו שאמרתי כל הנביאים על ידי איזבל. גלעד קרית פועלי אוון עקובה מדם. עקובה מדם רש"י אומר מלאה, אורבי רציחה. מה זה עקובה? כמו ואת עקבו, ויעקבני. עקובה מדם הרד"ק מסביר שעקובה מדם זה כמו עקוב הלב. ויהוא עשה בעוקבה, הכוונה תרמית והערמה, זה הכוונה עקובה מדם. וכך חז"ל אומרים שהיו עוקבים להרוג נפשות. זאת אומרת הוא היה עושה את זה בדרך שלא יתפסו אותו, זה הכוונה עקובה מדם. בדרך של עורמה ועקבה. לכן לא יקרא שמך יעקב כמו שרש"י שם מסביר שלקחת את הברכות בדרך של עקבה, בדרך של עורמה, אלא ישראל שלקחת אותם בדרך שררה שהם מגיעים לך. עוד פירוש מסבירים שעקובה מדם הכוונה מלוכלכת בדם, כן, אם יש בה עקיבת יין אסור, כך מופיע בירושלמי שהכוונה לכלוך של יין.
וכחכי איש גדודים חבר כוהנים דרך ירצחו שכמה כי זימה עשו. מה זה וכחכי איש גדודים? מה זה החכי הכתוב כאן? ח' כ' י'. רש"י מסביר כחכי איש גדודים כמו אסיפת איש צייד דגים האוספם בחכה יחד. וכחכי איש גדודים חכי לשון חכה, כך מסביר רש"י. כך גם כן חכי גדודיהם חבורות כוהניהם שמתחברים ללכת יחד בדרך ירצחו שם כולם שכם אחד. ירצחו שכמה הכוונה שכם אחד כולם הולכים כדי לרצוח. דהיינו לפי רש"י יש כאן תיאור איך הם נאספים לעשות מעשי רשע. כי זימה עשו, לפי רש"י זימה לא קשור כאן למעשה זימה, מה שאנחנו מכנים זימה כזנות, אלא לפי רש"י זימה עשו זה מלשון זוממים. זימה עשו הכוונה הפיקו זממם. זה הזימה עשו, הם נאספו למקום כדי ללכת לרצוח ולשלול שלל. יש עוד הסבר שאומר חיכי זה מלשון חיבור, ככה רש"י מביא שזה הלשון היותר הגון בעיניו. דהיינו שהם יתחברו יחד כדי ללכת ולרצוח.
המלבי"ם מסביר וכחכי איש. אומר המלבי"ם כך גם כן על פי הקו שהסברנו קודם, כך גם כן היה הרצח שנעשה לנביאים בשכם. הסברנו קודם את הקשר בין מעשה גלעד, היינו אלו שלא באו להילחם והם עברו ברית וכך התייחסו נביאי הבעל אל נביאי השם ככאלה שעברו ברית והלכו ורצחו אותם. זה מה שהיה בגלעד. בוא ננסה עכשיו להבין את מה שהיה בשכם. אומר המלבי"ם עכשיו הוא עובר למה שהיה בשכם והוא אומר כאן הוא מתאר לנו כאילו הנביאים עשו זימה וזנות. כי הרי תראה אנשי שכם הקדומים על מה נהרגו? על עניין הזימה והזנות. בני יעקב הלכו והרגו את יושבי שכם על מעשה הזנות שעשו כאשר טימאו את דינה אחותם. וזה מה שהוא אומר וכחכי איש גדודים. חכי אומר המלבי"ם לא במובן של חכה אלא במובן של לחכות, להמתין. וכחכי כמו שאיש מחכה ומקווה לראות, אם הוא רואה גדודים של כוהנים שהולכים דרך ירצחו שכמה, הולכים לדרך שכם כדי לרצוח שם נפשות. אז ודאי אומר המלבי"ם כל איש שמחכה שהכוהנים האלה שהולכים לרצוח נפשות בשכם הוא מחכה וממתין לדעת מפני שזימה עשו. למה הורגים את אנשי שכם? כיוון שהאנשים הללו עשו מעשה זימה אז אם כן מגיעה להם המיתה. וללא כל ספק שהמגיע מיתה ליושבי שכם כיוון שהם חיפו על החמור שהיה גר שם, על שכם בן חמור, הם חיפו עליו והיו צריכים למסור אותו, אז המיתה הייתה מגיעה להם, מה שיעקב הוכיח אותם זה כיוון שזה מסוכן כי נאספו עליי יום אחד ויהרגו אותי, אבל מצד הדין הדין היה שמגיעה להם מיתה. אז כל איש שרואה את הכוהנים האלה הולכים לרצוח נפשות בשכם ודאי שברור לו זימה עשו. האנשים האלה מגיעה להם המיתה כי זימה עשו. והכוהנים מקנאים על הזנות כמו שמקנאים בני יעקב על הזימה שנעשתה בשכם בימי קדם. אז כך גם כן היה נראה בעיניהם שההליכת כוהני העגלים להרוג את נביאי השם כאילו נביאי השם עשו זימה, הולכים הכוהנים לרדוף אותם כמו בני יעקב שהלכו לרדוף את אנשי שכם על מעשה הזימה שהם עשו. אומר הכתוב אבל לא הם עשו זימה, הנביאים לא עשו שום דבר רע ושום דבר זימה. כי בבית ישראל אומר הפסוק הבא ראיתי שערורייה, שם זנות לאפרים נטמא ישראל. אתם אומרים צריך להרוג את הנביאים זימה עשו כמו הזימה הקדומה שהייתה בשכם, אומר השם זימה הם עשו? לכן הרגתם את הנביאים? הרי אתם עשיתם זימה, זנות לאפרים. הוא אומר להם ראיתי בבית ישראל שערורייה, דהיינו שערורייה זה מלשון שינוי, רש"י מביא הסבר אחד כמו שמה ושערורייה. האבן עזרא מסביר שזה דבר מגועל כתאנים השוערים, כן, והרד"ק גם כן מסביר שזה עניין של כיעור וטינוף. אז הוא אומר ראיתי בהם בבית ישראל טינוף וכיעור ושערורייה כי שם זנות לאפרים. אפרים עשו זנות, הם זנו לעבודה זרה ועל ידם נטמאו ישראל, כיוון שאמרנו שאפרים היה המולך באותו הזמן וישראל נמשכו אחריהם. ואז נטמאו שאר השבטים, בהם נמצאה הזנות ולא בנביאים. אז אתם הלכתם והרגתם את הנביאים אמרתם יש בהם כמעשה זימה, אתם עשיתם את הזימה. וזה מה שאמרנו מהגר"א שליד כל בית עבודה זרה היה גם כן בית זנות. ולמה? כי זה הייתה הדרך שאיתה היו מושכים את האנשים אל העבודה זרה, כי העבודה זרה מאוד ליברלית, היא מרשה הכל. אם אתה דבק בהשם, אלוהיהם של אלה שונא זימה. אבל אם אתה דבק בעבודה זרה אז לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה. כי העבודה זרה הייתה מתירה הכל.
גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי. אומר המלבי"ם זה מוסב על מה שאמרנו למעלה. מה אעשה לך אפרים, מה אעשה לך יהודה הרי חסדכם כענן בוקר. שמה ראינו שהוא מדבר גם לאפרים וגם ליהודה. אז בהתחלה הוא עסק בחטאת אפרים. חטאת אפרים ראינו שהם הרגו את הנביאים הן בגלעד והן בשכם. עכשיו הוא חוזר ליהודה. הוא אומר גם יהודה שלא הרשיעו עד כדי כך כמו אפרים, אבל חסדכם כענן בוקר. שת קציר לך. הוא אומר שת קציר לך הכוונה כאשר אני אשיב את שבות עמי, החסד שאתם עושים אז ישוב כקציר, כמו שכתוב זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. אז אתה תקצור את פרי החסד כאשר אשיב שבות עמי. זה היה בזמן יחזקיהו המלך שאז השם שב את שבותם והם נושעו, אז כביכול החסד שעשית כמו ייתן את פירותיו. אז איתן יהיה לקצור את הפירות של מעשה החסד, כמו שכתוב ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שורש למטה ועשה פרי למעלה. אז באמת הפעולות שעשית של מעשה החסד יפעלו ויתנו את פריים. אז הגם שלכאורה אמרנו שהחסד הזה הוא לא מספיק, הוא כמו ענן בוקר, נכון, הוא לא מספיק כדי להביא גאולה שלמה. הוא לא מספיק כדי להסיר את הצרה, יהודה גם גלו בסוף. אבל על כל פנים ליצור השפעה חיובית זה כן מספיק, ולכן הייתה השפעה חיובית על כל על כל הפחות בתקופתו של חזקיהו המלך שהייתה אז מנוחה שהשם הציל אותם מיד סנחריב שבא וצר עליהם ומתו כולם פגרים מתים כל הצרים על ירושלים. אז גם יהודה שת קציר לך, החסד שעשית על כל פנים אתה תקצור את פירותיו בשובי את שבות עמי, כאשר אז השם כמו שאמרנו ישיב את שבות עמו, עדיין הכוונה היא ישוב אותם אליו, אבל זה לא היה השבה גמורה כי לאחר מכן חזרו וקלקלו ובסופו של דבר גלו.