TheWholeTorah.aiBeta

פרק ו - לכו ונשובה אל ה'

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: תשובת העם ותשובת ה'

פרק ו' בהושע הוא המשך ישיר לסיום הפרק הקודם. שם אמר הקדוש ברוך הוא: ‏"אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי, בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי" - השכינה מסתלקת למקומה עד שעם ישראל ישובו בתשובה, וכשתבוא עליהם צרה יבקשו את פניו. הפרק שלפנינו בא לפרט: מה בדיוק יאמרו כשיבקשו, ומה ישיב להם הקדוש ברוך הוא. החלק הראשון של הפרק הוא דברי העם, והמשכו הוא תשובת ה' להם.

"לכו ונשובה" - הכרה שהמכה היא בהשגחה

לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה' כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ, יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ.

"לכו ונשובה" - זו לשון של איש אל רעהו: כל אחד פונה לחברו ואומר לו בוא ונשוב אל ה'. וההכרה היסודית שבפיהם היא ש"הוא טרף" - המכות שלנו אינן מקרה טבעי אלא השגחה מלאה מאת ה'. ואם כן, אין לחפש רפואות גשמיות, אלא מי שהכה הוא זה שירפא.

כבר ראינו לעיל שהנביא מדבר על שני מיני חולאים: חולי פנימי, שצריך רפואה, ומכה חיצונית, שצריכה חבישה ומזור. כנגד החולי הפנימי נאמר "הוא טרף וירפאנו", וכנגד המכה החיצונית נאמר "יך ויחבשנו" - "יך" הוא לשון הכאה חיצונית, ולכן שייכת בה חבישה. בשני המקרים הישועה תלויה רק בו.

"טרף" עניינו הארס שבעל החיים הטורף מטיל בנטרף. הרב דסלר מסביר שאין הכוונה לארס ממש כמו של נחש, אלא לטפרים ולציפורניים של חיות הטרף: כשהן טורפות, נשארות בציפורניים שאריות בשר, והבשר מרקיב ומסריח ונוצר בו זיהום. כשהחיה שורטת אחר כך בעל חיים אחר, הזיהום הזה עלול להמית - וזהו "הארס" הבא מחמת הטריפה. ומשום שהוא טרף, רק הוא יכול לרפא את הרפואה הפנימית.

"יחיינו מיומיים" - ארבעה ביאורים

יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו.

רש"י מפרש ש"יומיים" רומז לשני בתי המקדש שחרבו, ו"ביום השלישי יקימנו" - זה הבית השלישי שיעמוד לעד.

האבן עזרא מבאר מדוע דווקא היום השלישי: בדרך הטבע היום השלישי הוא זמן שיא החולי, כמו שמצאנו "בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי". אך כאשר הקדוש ברוך הוא הוא המרפא, הדבר מתהפך: דווקא ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו - היפך הטבע.

הרד"ק מבאר ש"יומיים" הם שתי הגלויות, גלות מצרים וגלות בבל, ו"היום השלישי" הוא הגלות השלישית, גלות החל הזה, שאחריה יקימנו ונחיה לפניו - חיים רוחניים תמידיים לפניו יתברך, ולא תהיה עוד גלות.

המלבי"ם מבאר אחרת: הכתוב מוסב על גלויות עשרת השבטים וגלות יהודה ובנימין. עשרת השבטים גלו על ידי סנחריב בשלוש פעמים, וכן יהודה גלו שלוש פעמים על ידי נבוכדנצר. והם מבקשים: יחיינו משני הימים הראשונים, שהם ימי הפקודה, ו"ביום השלישי" - היינו לאחר הגלות השלישית, שהיא כחותמת שחתמה את מלכות ישראל ואת מלכות יהודה ובנימין, ואז הייתה הנפילה המוחלטת שגלו מן הארץ - "יקימנו ונחיה לפניו", יקים אותנו מן הנפילה הזאת.

"ונדעה נרדפה לדעת" - השגה ההולכת ומאירה

וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה', כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ, וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ.

אומר המלבי"ם: נשתדל להשיג את אמיתיות השגת ה', את דרכי השגחתו, את דרכי חסדיו וטובו, עד שההשגה תהיה ברורה "כשחר נכון מוצאו". ומהו הדימוי לשחר? בדרכי השגת החכמה, ככל שאדם מעמיק יותר הוא מבין ומתבונן ומשיג יותר, וזה כשחר, שאינו מאיר ברגע אחד אלא גולל אור מפני חושך לאט לאט (וכן בשקיעה). כך לאט לאט יופיע עלינו אור ידיעת ה', אור ישועתו ואור השפעתו.

"ויבוא כגשם לנו" - המלבי"ם מסביר: הגשם נוצר מאדים לחים העולים מן הארץ, וכשהעננים מתמלאים באדים, הקור שלמעלה גורם להתעבות (כמו שקורה במזגן) ומתחיל הגשם לרדת. נמצא שהגשם מתחיל מלמטה דווקא. (אמנם יש גם מושג של מים עליונים, ומצינו בחז"ל שיש גשם הבא מן העננים ויש גשם הבא מן המים העליונים; במשך מאות שנים חשבו שאלו דמיונות, ומי שיעיין בספרו של הרב זמיר כהן יראה שהדבר מוכר היום גם מדעית - יש מים מחוץ לאטמוספירה, ומטאוריטים ענקיים של קרח שנכנסים מדי פעם. אך זו הערת אגב.) סתם גשם בא על ידי אתערותא דלתתא: יש התאדות מלמטה, היא מגיעה לשמים ושם מתעבה ויורדת.

מכאן היסוד הגדול: כל אתערותא דלעילא חייבת להיפתח באתערותא דלתתא. אין התעוררות מלמעלה מצד עצמה. אנחנו מבקשים, אנחנו מתפללים, אנחנו שואפים - ואז משפיעים עלינו. אבל אם לא נעשה את הפעולה מצידנו, לא תבוא ההשפעה מלמעלה. והגשם כאן הוא ביטוי לשפע, ושפע זה הוא ידיעת ה' והשגתו.

"כמלקוש יורה ארץ" - ואם הדבר לא יבוא בעיתו, בזמן הגשמים המוקדמים, לפחות יבוא כמלקוש, שהוא הגשם המאוחר, שיורד לארץ והארץ מולידה ומצמיחה. וזה רמז שההשגה תגיע אלינו בסוף, כמו שכתוב "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" - זו בחינת המלקוש, שכן כאן כבר מדובר בתקופת ביאת המשיח.

"תכלית הידיעה שלא נדע"

שואל המלבי"ם: מהו "ונדעה נרדפה לדעת"? היה לו לומר "ונדעה את ה'". ומבאר: ידיעת ה' עד תכליתו אי אפשר, שהרי מוחנו מצומצם והשגתנו דלה, ולומר "אני יודע את ה'" אינו נכון. וכידוע ומפורסם - תכלית הידיעה שלא נדע. כלומר, כשתגיע אל התכלית, אל השורה התחתונה, תגיע למסקנה שאין לנו השגה באלוקות כלל, לית מחשבה תפיסא ביה כלל.

ומכאן: מי שידיעותיו דלות בטוח שהוא יודע, ובאמת אינו יודע כלום, ולכן אינו מחפש עוד ומסתפק בידיעותיו הדלות. אבל מי שבאמת התחיל לדעת - הידיעה מביאה אותו לרדיפה ולצימאון לדעת עוד. זהו "ונדעה נרדפה לדעת את ה'": הרצון לדעת מביא אותך להיות רודף אחר הידיעה השלמה.

וכך הסברנו כמה פעמים בעניין הכינוי "אין סוף" כלפי הקדוש ברוך הוא (והרחבנו בזה בדיסק שלנו על נפש החיים): לכאורה היה ראוי לומר "אין התחלה", שהרי מה שאין לו סוף אין לו גם התחלה. אלא שכשאנו אומרים "אין סוף", איננו מדברים עליו יתברך כלל, שהרי אין לנו בו השגה. אנו מדברים על ההשגות שלנו: התחלה כלשהי של השגה יש לנו, לפי מה שה' גילה ולימד אותנו - על הספירות, על ההשתלשלויות, על שמו יתברך, על ההשפעות היורדות ממנו, על רצונו ועל התורה שנתן לנו. אבל סוף אין לנו, שאי אפשר לומר "הגעתי אל ההשגה השלמה". נמצא שהשגת הדבר על בוריו אין לנו, אבל משהתחלנו להשיג - יש שאיפה אינסופית לדעת עוד, יש "נרדפה לדעת את ה'".

תשובת ה': "וחסדכם כענן בוקר"

מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ אֶפְרַיִם, מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יְהוּדָה, וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ.

("משכים" בכ' ולא בק'.) הרד"ק מבאר: איך ארפא אתכם? איך אחבוש את מכתכם, כפי שביקשתם "וירפאנו... ויחבשנו"? שהרי אין תשובתכם תשובה שלמה. גם כשעשו מלכי ישראל הישר בעיני ה', היה זה זמני ותקופתי בלבד, ואחר כך חזרו לעשות הרע - כיהוא, שהיה תקופה מסוימת מלך צדיק ואחר כך עבר לו. וכן מלכי יהודה: בימי יאשיהו עשו הישר בעיני ה', ובימי בנו ובן בנו חזרו להרשיע. נמצא שחסדכם כענן הבוקר או כטל, שמיד כשמתחמם מעט נגוז ואיננו - ההנהגה הישרה שלכם זמנית וחולפת מהר.

המלבי"ם מדגיש שהפסוק הזה הוא תשובת ה'. כל החלק הראשון - "לכו ונשובה", "יחיינו מיומיים", "ונדעה נרדפה לדעת" - אלו דברי העם, וזהו "בצר להם ישחרונני" שנאמר בסוף הפרק הקודם. ועתה מגלה הנביא מה ישיב להם ה': "מה אעשה לך אפרים, מה אעשה לך יהודה" - חסדכם כענן בוקר.

"מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם... לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד". העיקר הוא שיעשה אדם חסד עם הבריות, ובכלל "חסד" נכללת גם עבודת ה' והמצוות, שכן חסד כולל גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום - אדם הנוהג בחסידות נוהג בחסידות עם ה' יתברך, וזהו "וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ", שגם התורה היא בחינת חסד. (לרב דסלר יש הסבר למה נקראת התורה חסד, שהוא היפך הנטילה, והוא עניין לימוד תורה לשמה; מי שירצה ישמע את שיעורינו על מכתב מאליהו.)

ולכן אומר להם ה': החסד שלכם והצדקות שלכם דומים לענן בוקר, לענן שמתפזר ואינו מרווה את האדמה. ואיך אתם מבקשים "ויבוא כגשם לנו"? כדי להביא גשם צריך להעלות מספיק אדים, ואתם אינכם מעלים מספיק אדים. כל מה שהוצאתם מכל האדים שלכם הוא ענן בוקר, או טל, שמיד כשזורחת השמש הוא נעלם. במילים פשוטות: אתם עושים מעשי חסד, אבל הם אינם מספיק חזקים ואינם מספיק מתמשכים - חסד זמני הנגוז ונעלם, וחסד כזה אינו יכול להוריד עליכם גשם נדבות.

"על כן חצבתי בנביאים" - הריגת הנביאים

עַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי, וּמִשְׁפָּטֶיךָ אוֹר יֵצֵא.
כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.

רש"י מפרש "חצבתי בנביאים" - חצבתי את דבריי על ידי הנביאים, ו"הרגתים" מוסב על העם: כיוון שהוכחתי אותם על ידי הנביאים ולא שמעו, הרגתים באמרי פי, בשביל אמרי פי, ושילמו בחייהם. וכן מתרגם יונתן. וממילא "ומשפטיך אור יצא" - איך אוכל לשאת לכם פנים? הרי מידת הדין תובעת שידונו אתכם כפי חומרת מעשיכם.

המלבי"ם מוליך כאן מהלך שלם בכל הפרק, ועיקרו: הקדוש ברוך הוא שלח את הנביאים להוכיח את העם. העם היו בטוחים שככל שיקריבו יותר קרבנות ה' יתרצה להם, ועל ידי זה יוכלו להמשיך לשבת בארץ ולהמשיך בכל הרע והרשע - עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון, ושנאת חינם בבית שני - ובלבד שיקריבו קרבנות במקדש. וזהו שאמרו "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה": יש היכל, וכל בעיה - נקריב עוד קרבן ונפתור אותה.

והדבר שיבוש גמור. וכי אתה משחד את ריבונו של עולם? אתה עובר על רצונו ואומר לו: הנה אני מביא לך עוד קרבן. וכי הקדוש ברוך הוא חֵלֶב זבחים יאכל? וזהו שכתוב "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר... וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ" - פתרון קל: עשה את כל מעשי הרשע, בוא אחר כך לבית המקדש, וזהו, ניצלת.

הנביאים אמרו להם: דעו לכם, אין הקדוש ברוך הוא חפץ בזבחים - "חסד חפצתי ולא זבח", ו"דעת אלוהים מעולות". הדברים לא נעמו לעם, ובעקבות זה קמו ורצחו את הנביאים, הרגו את שליחי ה'. ונמצא, אומר המלבי"ם, שעצם זה שהקדוש ברוך הוא שלח אותם לשליחות שבה נהרגו - כביכול הוא הרגם: "הרגתים באמרי פי". והנביאים מסרו את נפשם בשביל הדיבור הזה, והיו מוכנים לומר את דבר ה' אפילו כשהגיעו למצב של הריגה.

ולכן "חצבתי בנביאים" - כביכול גוויותיהם של הנביאים הן כסלע, ועליהן חצוב וחקוק בעט ברזל "חסד חפצתי ולא זבח". מיתתם של הנביאים הייתה על האמירה הזאת, והדבר עשה אותה לאמירה אלמותית ונצחית שיש לה קיום תמידי. ו"על כן" - כיוון שחסדכם כענן בוקר, כיוון שאינכם עושים חסד ואינכם יודעים את אלוהים, לכן חצבתי בנביאים אשר הרגתים באמרי פי, ועליהם כתבתי בעט ברזל שחסד חפצתי ולא זבח.

ומוסיף המלבי"ם: הזבחים והשלמים, שאתם מביאים אותם כדי להתיר לעצמכם את המעשים הרעים, עניינם האמיתי היה שיאכיל מבשרם לעניים בקודש - הרי חסד אני חפץ. ואילו העולה כליל לגבוה, ואין מקבלים ממנה דבר, אף לא הכהן, ועיקרה להתקרב אל ה'. וראוי שיקריב האדם את עצמו על מזבחו של ה' - היינו את רצונותיו: אם יש לאדם משיכה לדבר מסוים והדבר מנוגד לרצון ה', יקריבנו על מזבח ה', יוותר על רצונו. זהו קרבן העולה לרצון לפניו.

ולוותר על הרצון - זו נפש. מה לוקחים מן הקרבן? את הנפש. וכשאדם מקריב את רצונו הוא מקריב את נפשו, כמו שאנו אומרים "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם... פִּגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר" - "נפשכם" היינו רצונכם, שהרצון הוא בחינת הנפש.

אומר הקדוש ברוך הוא: איני חפץ בכך שתביא לי קרבן ותשחטנו על המזבח. הדבר דומה לאדם שיש לו בעיה קשה, כל מיני אסונות ובעיות, והוא רואה שאינו מצליח לצאת מהן, אז הוא מביא תרנגול ושוחט אותו - "עשינו כפרות", "כפרה עליך". ומה עשית בשביל זה? התרנגול לא עשה כלום, ואתה - מה שינית? התחלת לשמור שבת? להניח תפילין? ללכת לשיעורי תורה? כל מה שעשית הוא ששחטת תרנגול. זו בדיוק הייתה התפיסה המוטעית שלהם אז: הולך ומקריב עולה ושוכח שמה שה' דורש בעיקר הוא שתקריב את נפשך ואת רצונותיך, שיקריבו עצמם כליל על מזבחו לרצון. העיקר הוא דעת אלוהים, ולכן "ודעת אלוהים מעולות" - זה מה שנשאר חרות וחצוב בגוויות הנביאים שנהרגו.

ו"משפטיך אור יצא" הוא כמאמר מוסגר: אחרי שראיתם אילו מעשים רעים אתם עושים, ואחרי שהרגתם את הנביאים באמרי פי - איך תרצה שיצא משפטך לאור, שתהיה צודק בדינך ושהקדוש ברוך הוא יחוס וירחם עליך? היעלה כזה דבר על הדעת?

הרד"ק מבאר את הפסוק לפי המהלך שהזכרנו לעיל: אפילו שהיו מלכים צדיקים, היה זה תקופתי בלבד. יהוא במלכי ישראל ביער את עובדי הבעל, אך היה זה זמני, ולא החזקתם בזה זמן רב - כענן שהיה זמן קצר ואיננו. וכך גם כאן, מסביר המלבי"ם: "חסד חפצתי ולא זבח" - אף על פי ששבו לעבוד את ה' בבית המקדש בימי הושע בן אלה. וכבר ראינו שלהושע בן אלה הייתה מעלה גדולה, שביטל את הפרוזדאות שהושיב ירבעם על הגבולות (שהרי ירבעם הושיב משמרות ואסר לעלות לרגל). ואף על פי כן הדבר לא ביטל את גזירת הגלות, וגלו. ומדוע? מפני שחסד ודעת אלוהים לא היו בהם. אמנם עלו לבית המקדש והקריבו קרבנות (ויש אומרים שלא עלו, ומכל מקום אלו שכן עלו) - אבל המשיכו במעשיהם הנלוזים, וחסרו חסד ודעת אלוהים. וכן ביהודה, שעבדו את ה' בזמן יאשיהו, שהרס את הבמות ואת המזבחות והעלו זבחים בבית המקדש - אומר להם ה': חפץ אני בדעת אלוהים יותר מאשר תעלו עולות וזבחים לפניי.

"והמה כאדם עברו ברית"

וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית, שָׁם בָּגְדוּ בִי.

רש"י מפרש "כאדם" - כאדם הראשון: הכנסתיו לגן עדן והוא עבר על מצוותי, עבר ברית. ויש אומרים שאדם הראשון מושך בערלתו היה, כלומר שניסה להראות עצמו כמי שאינו מהול, ולכן "עברו ברית". "שם בגדו בי" - כאדם הראשון שבגד בי כשהכנסתיו לגן עדן ועבר על מצוותי.

והמלבי"ם מבאר כאן בדרך עמוקה יותר, וצריך לעקוב אחרי המהלך. הוא מתאר עתה באיזו צורה נהרגו הנביאים באותם ימים, ומצייר זאת במליצה נישאה ונשגבה.

נביאי ישראל נהרגו על ידי מלכי ישראל בשתי הזדמנויות. פעם אחת בימי אחאב, שאיזבל הרגה את כל נביאי ה' - "וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לְבַדִּי" - חוץ מאותם שהחביא עובדיה במערה. וכל הנביאים אז היו תלמידיו של אליהו, ואליהו היה "מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד". והנה חז"ל אומרים במדרש שאליהו היה מבני בנימין, שהרי בני בנימין לקחו את נשי יבש גלעד.

ונזכיר בקצרה את המעשה: בעקבות פילגש בגבעה יצאו כל השבטים להילחם בשבט בנימין. כלל ישראל דרשו שידונו הם את החוטאים, ובני בנימין סירבו ורצו לדון אותם בשבטם - ולאחר שבעלה של הפילגש ביתר את גופתה ושלחה לשנים עשר שבטי ישראל לעוררם לפעולה, יצאו ישראל להילחם בבנימין. בפעמיים הראשונות נפלו ישראל בקרב, ובפעם השלישית ניצחו וכמעט הכחידו את שבט בנימין לחלוטין. עוד החרימו שלא ייתן איש את בתו לבני בנימין, ובכך היה נגמר השבט. מה עשו? בדקו מי לא בא למלחמה, שהרי החרם חל על היוצאים לקרב, ומצאו שבני יבש גלעד לא באו. והואיל והגברים שם עברו על הצו של כלל ישראל, הרגו אותם, ואת הנשים נתנו לשארית שבט בנימין, וכך נתקיים בנימין ולא נכחד שבט מישראל. (מי שירצה ישמע את הדיסק שלנו על ספר שופטים, שם הרחבנו בכל הסיפור.)

נמצא שבני בנימין ישבו ביבש גלעד, שמשם לקחו את נשותיהם, ואליהו הוא מצאצאיהם, ולכן נקרא "אליהו הגלעדי", מתושבי יבש גלעד. ומזה למד המלבי"ם שבני הנביאים מישיבתו של אליהו נהרגו בגלעד.

ומקום שני - שכם, בימי ירבעם. ירבעם בחר את שכם, שהייתה עיר מקלט ללויים, לעיר המלוכה. וודאי שנמצאו שם נביאים שניבאו והוכיחוהו על העגלים, וכולנו זוכרים מה עשה ירבעם כשבא נביא להוכיחו: הושיט את ידו ואמר "תפשוהו", ואז צמקה ידו. ואין ספק שהרג ירבעם את נביאי ה'.

ועתה בא הנביא לחבר בין ההיסטוריה למה שקורה עכשיו. הוא מתאר את הרצח שנעשה בגלעד ובשכם - בגלעד כל הנביאים שהרגה איזבל, ובשכם הנביאים שהרג ירבעם - ומקשר אותו להריגות קדומות שהיו באותם מקומות ממש, אלא שהן היו בעניין אחר לגמרי: בעניין הזנות. בשכם היה מעשה דינה, שבעקבותיו הרגו בני יעקב את כל אנשי שכם (וכותב הקדוש שהיו שם כ"ד אלף תושבים, וכולם נהרגו בקנאת ה' על מעשה הזימה). ובגלעד - ההריגה שהייתה בעקבות פילגש בגבעה. בשני המקומות קינאו קנאת ה' על מעשה זימה והייתה רציחה.

ועתה מבאר המלבי"ם: אותם אנשים שבאו לרצוח את נביאי ה' נדמה להם שהם מקנאים קנאת הבעלים, קנאת העגלים, קנאת העבודה זרה - "איך אתם הנביאים מבזים אותם?" שהרי בשבילם זו הייתה אלוהות, ומי שמבזה אלוה - אוי ואבוי לו. ולכן יצאו כנגד הנביאים והרגום. וזהו "והמה כאדם עברו ברית": הנביאים נדמו להם כאותם שעברו ברית, כמו שבעבר הרגו בגלעד את יושבי יבש גלעד שעברו על הברית שכרתו ללכת להילחם בפושעים ולא באו. כך עתה החשיבו נביאי הבעל את נביאי ה' כעוברי ברית, והרגו אותם באותו מקום עצמו, בגלעד.

"גלעד קרית פועלי און"

גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן, עֲקֻבָּה מִדָּם.

רש"י מפרש "עקובה" - מלאה אורבי רציחה, מלשון "וְאֶת עֲקֵבוֹ", "וַיַּעְקְבֵנִי". הרד"ק מבאר שהוא כמו "עָקֹב הַלֵּב", וכמו "וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה" - לשון תרמית והערמה; וכן אמרו חז"ל שהיו עוקבים להרוג נפשות, כלומר עושים זאת בדרך שלא ייתפסו, בעורמה ובעקבה. וזה כדרך שפירש רש"י "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ" - שלקחת את הברכות בדרך עקבה ועורמה, אלא "ישראל", שלקחת אותן בדרך שררה, שהן מגיעות לך. ועוד פירוש: "עקובה מדם" - מלוכלכת בדם, כלשון "אם יש בה עקיבת יין" שבירושלמי, שהוא לשון לכלוך של יין.

"וכחכי איש גדודים" - הרצח בשכם

וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה, כִּי זִמָּה עָשׂוּ.

רש"י מפרש "כחכי" מלשון חכה: כאסיפת איש צייד דגים האוספם בחכה יחד. כך אסיפת גדודיהם, חבורות כהניהם המתחברים ללכת יחד בדרך, "ירצחו שכמה" - כולם שכם אחד, כולם הולכים לרצוח. הרי שלפי רש"י יש כאן תיאור איך הם נאספים לעשות מעשי רשע. ו"כי זימה עשו" אינו לשון זנות אלא לשון זוממים - הפיקו זממם, נאספו למקום כדי ללכת לרצוח ולשלול שלל. ורש"י מביא עוד הסבר, שהוא הגון יותר בעיניו, ש"חכי" הוא מלשון חיבור, שיתחברו יחד כדי ללכת ולרצוח.

והמלבי"ם ממשיך בקו שהסברנו. עד כה ביאר את מה שהיה בגלעד, ועתה עובר למה שהיה בשכם, ושם מתואר כאילו הנביאים עשו זימה וזנות - שהרי אנשי שכם הקדומים נהרגו על עניין הזימה, שבני יעקב הרגום על שטימאו את דינה אחותם.

ולכן "חכי" אינו מלשון חכה אלא מלשון המתנה וציפייה: כמו איש המחכה ומצפה לראות, ואם הוא רואה גדודים של כהנים ההולכים בדרך לשכם לרצוח שם נפשות - ודאי הוא ממתין ומבין שהסיבה היא "כי זימה עשו", שאותם אנשים עשו מעשה זימה ולכן מגיעה להם מיתה. ובאמת מיתה הייתה מגיעה ליושבי שכם, שהרי חיפו על שכם בן חמור והיו צריכים למוסרו; ומה שיעקב הוכיח את בניו היה מפני הסכנה, "וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי", אבל מצד הדין דינם היה מיתה. והכהנים הללו מקנאים על הזנות כמו שקינאו בני יעקב על הזימה שנעשתה בשכם בימי קדם.

כך נראה היה בעיניהם: הליכת כהני העגלים להרוג את נביאי ה' כאילו נביאי ה' עשו זימה, והם רודפים אותם כבני יעקב שרדפו את אנשי שכם. אומר הכתוב: אבל לא הם עשו זימה! הנביאים לא עשו שום דבר רע ושום זימה.

"בבית ישראל ראיתי שערוריה"

בְּבֵית יִשְׂרָאֵל רָאִיתִי שַׁעֲרוּרִיָּה, שָׁם זְנוּת לְאֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל.

אתם אומרים שצריך להרוג את הנביאים כי "זימה עשו", כזימה הקדומה שבשכם? אומר להם ה': הם עשו זימה? הרי אתם עשיתם את הזימה! "שם זנות לאפרים".

"שערוריה" - רש"י מביא שהוא לשון שינוי, כמו "שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה". האבן עזרא מפרש שהוא דבר מגועל, כתאנים השוערים. והרד"ק מבאר שהוא עניין של כיעור וטינוף. כלומר: ראיתי בבית ישראל טינוף וכיעור ושערוריה, כי שם זנות לאפרים - אפרים זנו אחר עבודה זרה, ועל ידם "נטמא ישראל", שהרי אפרים היה המולך באותו זמן ושאר השבטים נמשכו אחריו ונטמאו. נמצא שהזנות נמצאה בהם ולא בנביאים: אתם הרגתם את הנביאים בטענה שיש בהם מעשה זימה, ובאמת אתם עשיתם את הזימה.

וזה מה שהבאנו בשם הגר"א, שליד כל בית עבודה זרה היה גם בית זנות. ולמה? כי זו הייתה הדרך למשוך בה את האנשים אל העבודה זרה, שהעבודה זרה ליברלית מאוד ומרשה הכל. אם אתה דבק בה' - אלוהיהם של אלו שונא זימה; אבל אם אתה דבק בעבודה זרה - הכל מותר. וזהו שאמרו: לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה.

"גם יהודה שת קציר לך"

גַּם יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ, בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי.

אומר המלבי"ם: פסוק זה מוסב על מה שנאמר למעלה, "מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה וחסדכם כענן בוקר", שדיבר גם לאפרים וגם ליהודה. תחילה עסק בחטאת אפרים - שהרגו את הנביאים בגלעד ובשכם - ועתה חוזר ליהודה. גם יהודה, שלא הרשיעו כאפרים, מכל מקום חסדם כענן בוקר.

ו"שת קציר לך" פירושו: כאשר אשיב את שבות עמי, החסד שאתם עושים ישוב לכם כקציר, כמו שכתוב "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד" - תקצור את פרי החסד בעת שאשיב שבות עמי. והיה זה בזמן חזקיהו המלך, שאז השיב ה' את שבותם ונושעו, וכביכול החסד שעשית נתן את פירותיו, כמו שכתוב "וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה".

והגם שאמרנו שהחסד הזה אינו מספיק והוא כענן בוקר - אמת, אינו מספיק להביא גאולה שלמה ואינו מספיק להסיר את הצרה, ויהודה גלו בסוף. אבל ליצור השפעה חיובית כן מספיק, והייתה השפעה חיובית לכל הפחות בתקופת חזקיהו המלך, שהייתה אז מנוחה, וה' הצילם מיד סנחריב שבא וצר עליהם, ומתו כל הצרים על ירושלים והיו פגרים מתים. זהו "גם יהודה שת קציר לך" - החסד שעשית, על כל פנים את פירותיו תקצור "בשובי שבות עמי". ועדיין הכוונה שישיב אותם אליו, אך לא הייתה זו השבה גמורה, שהרי אחר כך חזרו וקלקלו ובסופו של דבר גלו.

לסיכום:

הפרק נפתח בקריאת התשובה של העם - הכרה שהמכה היא בהשגחה ושרק המכה הוא המרפא, בקשה לקימה מן הגלות, ושאיפה אינסופית של "ונדעה נרדפה לדעת את ה'", שתכלית הידיעה שלא נדע, וכל השגה מולידה צימאון להשגה נוספת. ותשובת ה' היא: חסדכם כענן בוקר וכטל משכים - חסד זמני וחולף, שאינו מעלה די אדים להוריד גשם של שפע, שהרי אין אתערותא דלעילא בלא אתערותא דלתתא. מכאן פונה הנביא להוכחה הקשה: העם חשבו לפטור עצמם בקרבנות ובהיכל ה' תוך שהם ממשיכים במעשיהם, ולכן קמו והרגו את הנביאים שצעקו "חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוהים מעולות", וכביכול נחצבה האמירה הזאת בגופותיהם לנצח. בגלעד ובשכם, המקומות שבהם קינאו בימי קדם קנאת ה' על מעשי זימה, שם נרצחו הנביאים בטענת שווא כאילו הם עוברי ברית ובעלי זימה - ובאמת הזנות והשערורייה היו בבית ישראל עצמו. ורק ניצוץ של נחמה נשאר ליהודה: החסד שעשו, אף שלא ביטל את הגזירה, נתן את פריו בשובי שבות עמי בימי חזקיהו. והמסר לדורות: אין הקדוש ברוך הוא חפץ בשחיטת תרנגול אלא בהקרבת הרצון - שיזבח אדם את רצונו על מזבח ה', כי הרצון הוא הנפש.