פתיחה
בחלק זה של פרק ה' בהושע אנו עוברים מן התוכחה הכללית אל קריאה ממוקדת: הנביא תוקע בשופר ומזהיר את שבט בנימין, הסמוך לאפרים והנתון תחת ממשלתו, שלא יימשך אחרי דרכם של עשרת השבטים. סביב זה נשמע את ביאורי רש"י, תרגום יונתן, הרד"ק, האבן עזרא ורבנו סעדיה גאון, ובעיקר את דרכו של המלבי"ם, שמסדר את כל הפרשה כפנייה אחת רצופה לבנימין וליהודה.
"תקעו שופר בגבעה" - שלושה כיוונים בביאור
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה חֲצֹצְרָה בָּרָמָה הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין׃
הפסוק מורכב, ונראה בו כמה ביאורים. רש"י מסביר שהתקיעה בשופר באה להזהיר מפני החרב של הגייסות העומדות להגיע. "הריעו בית און אחריך" - הגיס הולך אחריך בנימין. כלומר יש כאן התראה לבנימין: כבר יש גיס הרודף אחריך. כידוע, בזמנם היו תוקעים בשופר כדי להתריע ולהרתיע, ובאמצעותו היו מודיעים לעם הודעות: על מלחמה, על כינוס אצל המלך וכדומה. כפי שראינו במדבר בחצוצרות, שכל סוג תקיעה הודיע הודעה אחרת: פעם איסוף המחנות, פעם חנייה ופעם מלחמה. כאן ההודעה היא לבנימין שהאויב כבר נמצא.
ומדוע דווקא "אחריך בנימין"? מסביר הרד"ק: מפני שאת אפרים כבר כבש. לפי ביאור זה מדובר בשלב שלאחר גלות עשרת השבטים, והשאלה היא מי הבא בתור. התשובה: אחריך בנימין - האויב כבר ממתין להגלות גם אותך.
תרגום יונתן: על החטא הקדמון של בקשת המלך
רש"י מביא את תרגום יונתן, שלוקח את הפסוקים על דרך המדרש. לשונו: "נבייא ארימו קלכון כד בשופרא" - הנביאים, הרימו קולכם כמו בשופר. "אתנבו די ייתון עליהון עממיא קטולין" - התנבאו שיבואו עליהם עמים רצחנים, "על דאמליכו ית שאול דמגבעתא" - על שהמליכו את שאול שמן הגבעה. הרי לנו: "תקעו שופר בגבעה" - הודיעו שיבואו עמים ויהרגו בכם על שהמלכתם את שאול שמן הגבעה.
וממשיך: "אצוחו כד בחצוצרתא, אמרו די ייתון עליהון מלכין במשרייתהון, על דלא קבילו לפתגמי שמואל דמרמתא" - הכריזו בחצוצרה שיבואו עליהם מלכים במחנותיהם, על שלא קיבלו את דברי שמואל הרמתי. כזכור, המלכת שאול לא הייתה לרצון לפני הקדוש ברוך הוא ולפני שמואל. שמואל אמר "מאסו בי", ואמר לו הקדוש ברוך הוא: לא בך מאסו, בי מאסו. בסופו של דבר המליך להם את שאול, אך עצם ההמלכה לכתחילה לא הייתה לרצון, שבקשת המלך לא הייתה הגונה (וכבר הרחבנו בזה בשמואל, ואין כאן מקום לחזור). על כך נאמר: תקעו שופר בגבעה - על שהמלכתם את שאול בגבעה; חצוצרה ברמה - על שלא שמעתם לדברי שמואל הרמתי.
"בסיעו עליהון יבבות עבדי קרבא" - יבבות מלשון תרועה (יום תרועה, יום יבבא), ועבדי קרבא הם עושי הקרב, הלוחמים. "על דשקרו במימרי" - על שעזבו את דבריי, "ואסתחרו לאחורא מבתר פולחני" - ונסתובבו לאחור מאחרי עבודתי, "ולא פלחו קדמיי במקדשא די בארעא דשבטא דבנימין" - ולא עבדו לפניי בבית המקדש אשר בארץ בנימין. ולכאורה בית המקדש בארץ יהודה הוא, אלא שכבר אמרו חז"ל שיש רצועה יוצאת השייכת לבנימין, ונמצא המקום שייך גם לבנימין וגם ליהודה. נמצא שלפי תרגום יונתן כל הפסוק מדבר על האויב שיבוא עליהם ועל החטא הקדמון של המלכת מלך נגד רצון השם.
דרכו של המלבי"ם: אזהרה לבנימין להיפרד מאפרים
המלבי"ם מעמיד את הדברים על רקע היסטורי: עשרת השבטים, שומרון, משלו במלכות יהודה ובנימין מזמן שכבש יואש את אמציה מלך יהודה. ומזמן פקח בן רמליהו נלחמו בני ישראל עם בני יהודה וכבשו ישראל את יהודה תחתם, וזה היה בימי אחז. נחלת בנימין הייתה שכנה לנחלת בני יוסף, כלומר לאפרים ולמנשה, ובאותו זמן היה בנימין נתון תחת מלכות אפרים, שהוא המושל.
לפי זה הנביא מצווה את בני בנימין שיתקעו שופר בגבעה, שהייתה שייכת לבנימין; ויריעו חצוצרה ברמה, שאף היא הייתה של בנימין; ויריעו בבית און, שגם הוא היה בגורל בנימין, כמו שכתוב ביהושע בנחלת בנימין "והיו תוצאותיו מדברה בית און". בכל המקומות האלה יתקעו ויכריזו ויאמרו: "אחריך בנימין".
ומה פירוש הכרזה זו? אל תלכו אחרי מלכות אפרים, אל תתנהגו כהתנהגות עשרת השבטים, אלא "אחריך בנימין" - אמרו לכל העם שילכו אחרי הנהגת בנימין המחובר ליהודה, ולא אחרי אפרים. נמצאת קריאה לשבט בנימין, השוכן בסמיכות לאפרים ונתון תחת ממשלתו: אל תימשך אחרי אפרים, היימשך אחרי בנימין המסופח ליהודה. ואכן ראינו שבנימין לא גלו אלא בגלות השנייה, כשגלו יהודה.
"תקעו שופר" מול "חצוצרה הריעו": הכתוב הולך ומוסיף
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין תקיעה לתרועה ובין שופר לחצוצרה. החצוצרה מיוחדת מן השופר: בחצוצרות היו מחצצרים בבית המקדש, ומעלתה גדולה יותר וגם צורתה מעוצבת יותר. והתרועה מעוררת יותר מן התקיעה: התקיעה היא קול פשוט ומשוך, ואילו התרועה היא קול יבבה קטוע, והיא מעוררת יותר.
ומכאן, אומר המלבי"ם, דרך הכתובים להיות הולכים ומוסיפים: בתחילה "תקעו" (שהוא פחות מתרועה) "בשופר" (שהוא פחות מחצוצרה); ובשלב הבא, כשהמצב מחמיר, "חצוצרה" (כלי משובח יותר) "הריעו" (קול מעורר יותר). וכל זה כדי לעורר את בנימין שיימשכו אחרי הנהגת שבטם ולא אחרי הנהגת אפרים.
"בשבטי ישראל הודעתי נאמנה"
אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה׃
כאן מקורו של הביטוי השגור "הודעתי נאמנה", שרבים משתמשים בו מבלי לדעת את מקורו. הרד"ק מסביר שיש כאן תוכחה לאפרים: אפרים לשמה תהיה בזמן שבו ייענש. ומהו "יום תוכחה"? לדעת הרד"ק זו התקופה שבה היו ישראל במדבר, שאז דיבר השם עמם באופן ישיר והודיעם נאמנה: "אם בחוקותיי תלכו", "ונתתי שלום בארץ", "ונתנה הארץ יבולה", "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע", "חרב לא תעבור בארצכם". וכיוון שלא שמעו, יגלה אותם. זהו "אפרים לשמה תהיה" - שהרי ביום תוכחה, כשנתתי להם את התורה, הודעתי להם נאמנה שאם יסטו מן הדרך יגלו.
המדרש: "האלוה תקיף וקשוט, דאפילו לבני ביתיה לא נסיב אנפין"
ומביא הרד"ק דרש: רבי אבהו בשם רבי יוסי ורבי חנינא - ביום שהתווכח הקדוש ברוך הוא עמהם בדין. ועל מה מדובר? אתה מוצא שכשגלו עשרת השבטים לא גלו יהודה ובנימין, וטענו עשרת השבטים שאין זה מן הצדק, איפה ואיפה. והיו אומרים: מפני שהם בני פלטין שלו לא הגלה אותם. כלומר, מפני שהם שכניו של בית המקדש עשה להם הנחה, ואף שאף הם רשעים לא פחות מאיתנו, מדוע דווקא אנו גולים והם לא? וכי משוא פנים יש בדבר חס ושלום?
והתשובה: חס ושלום שאין משוא פנים, אלא שעדיין לא נתמלאה סאתם, וכיוון שחטאו גלו. כלומר, לא "פלטין של מלך" עמדה להם, אלא שסאתם עוד לא נתמלאה. וכפי שהסברנו כמה פעמים, מלכי ישראל כולם רשעים היו, ואילו במלכי יהודה היו גם מלכים צדיקים, וההידרדרות שלהם הייתה איטית יותר מזו של עשרת השבטים.
אמר רבי אבהו: כששמעו עשרת השבטים, לא היה מענה בפיהם, ואמרו: "האלוה תקיף, הקשוט, דאפילו לבני ביתיה לא נסיב אנפין" - השם תקיף, השם אמת, שאפילו לבני ביתו אינו נושא פנים. לקיים מה שנאמר "בשבטי ישראל הודעתי נאמנה" - הודעתי שאני נאמן. נמצא שכאשר יגלו גם יהודה ובנימין, יתברר לשבטי ישראל, הם עשרת השבטים, שאין אצלי איפה ואיפה, ומי שסטה מן הדרך סופו שיגלה.
ביאור המלבי"ם: הנימוק לאזהרת בנימין
לפי המלבי"ם, פסוק זה הוא ההמשך והנימוק לפסוק הקודם. הרי "אחריך בנימין" היא הוראה לבני בנימין להתרחק מאפרים ולא ללכת בדרכיהם, אף שאפרים ועשרת השבטים מושלים בהם, אלא שייפרדו ממלכות אפרים. ועכשיו מסביר להם מדוע: כי אפרים לשמה תהיה. אתם רוצים להיות כמותם? ביום תוכחה הם עתידים לגלות. לכן אני מזהיר אותך בנימין שלא תשנה את הקו ולא תיטה אחרי עשרת השבטים, שכן ביום המיועד להשם להוכיח את בני אפרים, הוא יום גלותם, תראו בצרתם אך תעמדו מן הצד. אבל אם תצטרפו אליהם, תגלו עמם. ועל כן "הודעתי נאמנה" - אני מודיעך בזאת נאמנה שלא כדאי לך להצטרף לאפרים אלא להיות מופרש מהם.
ובביאור המילים מסביר המלבי"ם ש"יום תוכחה" הוא כמו יום צרה ותוכחה, היום שבו יגלו. אך מביא עוד הסבר: אפשר לקשור את "יום תוכחה" לפסוק הקודם - "תקעו שופר בגבעה... ביום תוכחה", ויום תוכחה הוא יום צום. וכבר הסביר הרד"ק בשם אביו שיום צום הוא זמן שבו הציבור מתרכז יחד, שהרי "צום" עניינו קיבוץ, כמו "צומת הגידים" - מקום שמתקבצים בו גידים רבים, וכמו צומת כבישים - מקום שמתקבצים בו כבישים רבים. וביום הצום, כשהעם מתאספים, היה הזקן דורש דברי תוכחה וכיבושין. נמצא: תקעו שופר בגבעה, חצוצרה ברמה, הריעו בבית און - מתי? ביום תוכחה, ביום הצום שבו אתם אוספים את כולם. ומה תכריזו? "אחריך בנימין" - היטה מאפרים ולך אחרי שבט בנימין, כי אפרים לשמה תהיה.
"היו שרי יהודה כמסיגי גבול"
הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי׃
המלבי"ם ממשיך באותו קו: "בשבטי ישראל" - עליהם, על עשרת השבטים, "הודעתי נאמנה", ששבטי ישראל היו עתה "שרי יהודה", כלומר נעשו שרים ומושלים על יהודה. שהרי אנו עוסקים בתקופה שבה יהודה ובנימין היו נתונים לממשל עשרת השבטים. והם דומים למסיגי גבול, שהרי גבול יהודה הוא גבולה של מלכות בית דוד, וכשאתה בא למשול שם אתה מסיג את גבול מלכות בית דוד. השם הבטיח לדוד לתת לו ניר לבניו כל הימים, שיישאר לו על כל פנים שבט אחד, וכשאתה מושל עליהם אתה כמסיג את גבולם. ולכן "הודעתי נאמנה" - גזירה נאמנה וחרוצה: "אשפוך כמים עברתי", עברתי היא כעסי, שיישפך עליהם. וכמו שכתוב בישעיה "בעוד שישים וחמש שנה יחת אפרים מעם", שפירושו שאפרים יגלה.
מהי "עברה" ולמה "כמים"
המלבי"ם מדייק בלשון "עברתי". יש הבדל בין כעס לעברה: עברה היא כשהעונש פוגע גם במי שאינו חוטא. הכעס גואה ומעניש חוטאים ושאינם חוטאים, כמו "כי תצא אש ומצאה קוצים". ולמה נקרא הדבר עברה? מפני שהכעס עובר את גבולו: גבולו הראוי הוא החוטאים בלבד, וכשהוא מכלה גם את שאינם חוטאים נמצא שעבר את גבולו.
וכך היה כאן: עיקר החוטאים הם שבט אפרים, שהם בית המלכות והם שעשו את העגלים, ואילו שאר תשעת השבטים נמשכו אחריהם ואחרי ירבעם בן נבט, והיו כמו מפותים ואנוסים. אף על פי כן, החרון אף שעל שבט אפרים יהיה בגדר עברה, שיעניש גם את שאר השבטים. וזהו "כמים": כמים שאתה שופך במקום אחד ואינם נשארים שם אלא מתפשטים, כך עברתי, שעיקרה על אפרים שלשמה יהיה, תתפשט ותכלה גם את שאר תשעת השבטים, ובסך הכול יגלו כל עשרת השבטים.
דרך רש"י והרד"ק: תוכחה לשרי יהודה עצמם
הרד"ק, וכן רש"י, מסבירים שהפסוק מדבר על יהודה עצמו, שלא כדרך המלבי"ם. וכאן ראוי לעמוד על מה שהמלבי"ם השיג בביאורו: הפסוקים כאן מוקשים, שבתחילה מדבר על בנימין, אחר כך על אפרים, ואחר כך שוב על יהודה. לפי המלבי"ם אין כאן חוסר סדר כלל, אלא כל הפסוקים הם פנייה אחת לבנימין וליהודה: "אחריך בנימין" - אל תימשך אחרי אפרים; "כי אפרים לשמה תהיה" - זהו הנימוק; "היו שרי יהודה כמסיגי גבול, עליהם אשפוך כמים עברתי" - המשך אותו דיבור, שעליהם תישפך חמתי ולכן התרחקו מהם. כל הדיבור מכוון לכתובת אחת. ואילו לפי שאר המפרשים יש קושי, שכן פעם מדבר עם בנימין, פעם עם אפרים ופעם עם יהודה, ולא מובן כיצד חוצה הכתוב את הקו בכל פעם לכתובת אחרת בתוך מהלך אחד שלם.
ועל כל פנים, נראה כיצד מסבירים רש"י והרד"ק. לדבריהם יש כאן פנייה לשרי יהודה. מפרש הרד"ק: כאדם המדביק גבול חברו, כך מיהרו הם לאחוז בדרכי ישראל חבריהם המלכים. כלומר שרי יהודה הדביקו עצמם לבני אפרים, שהם הרשעים, עשרת השבטים, ואחזו בדרכיהם, ולכן עליהם אשפוך חמתי.
וכפשוטו מפרש הרד"ק ש"מסיגי גבול" עניינו שהיו גוזלים שדות. אלא שהוקשה לו, וכן הקשה רש"י: אם כן למה נאמר "כמסיגי גבול"? אם מסיגי גבול הם, יאמר מסיגי גבול; שהרי כ' היא כף הדמיון, והיא שייכת רק בדבר שאינו ממש אלא כמו. מיישב הרד"ק: מצאנו דוגמתו במקרא, כמו "מכרה כיום" - השווה לי כיום, שפירושו היום ממש, ואתה למד שכף הדמיון באה לפעמים כמיותרת. אף כאן "כמסיגי גבול" פירושו מסיגי גבול, והכף אינה מעכבת.
ולפי זה יש כאן תוכחה נגד שרי יהודה שהיו מסיגי גבול רעיהם: הייתה לאנשים נחלה בסמוך לשרי יהודה, ושרי יהודה היו מסיגים את הגבול. כדרך המסיג גבול חברו, שנכנס לשדה חברו ומספח לעצמו עשרה מטרים, כך היו לוקחים מנחלת החלשים לנחלתם. וכעין מה שכתוב בנבואת יחזקאל "ולא יונו עוד נשיאי את עמי להונותם מאחוזתם" - למדת שהיה להם דרך בזה, להונותם ולקחת מאחוזתם.
רבנו סעדיה גאון: הסגת גבול המצוות
רבנו סעדיה גאון, כפי שמביא הרד"ק, לוקח את הדברים לכיוון המטאפורי. אין מדובר בהסגת גבול כפשוטה, אלא בהסגת גבול המצוות: המצוות הן כגבול שהשם גבל, בל יעבור, וכשהולכים שרי יהודה ועוברים על דבר השם הרי הם כמסיגי גבול, שמסיגים את הגבול אשר גבלו ראשונים ועוברים על אלות הברית. ולפי זה מובנת כף הדמיון היטב, שהרי אין כאן הסגת גבול ממש אלא דבר הדומה לה.
אביו של הרד"ק: דיין המתעלם
אביו של הרד"ק מסביר שהשרים עצמם לא היו מסיגי גבול, אלא שהיו באים אנשים אל השרים לקבול על שכניהם המסיגים את גבולם. אדם בא בתביעה אל השרים, שהיו גם השופטים והדיינים, ואומר: שכני הסיג את גבולי, והדיין מתעלם. וכשהדיין מתעלם, הרי זה כאילו הוא עצמו הסיג גבול. שאם אתה גונב בעצמך אתה נקרא גנב, ואם אתה מאפשר לאחר לגנוב ומתעלם, אף אתה שותף לגנב. וזהו "היו שרי יהודה כמסיגי גבול": הם ראו כיצד אנשים מסיגים גבול רעיהם וגוזלים שדותיהם ולא עשו להם דין, ולכן מאשימים אותם כאילו ידם במעל.
האבן עזרא: הרעה שבסתר
האבן עזרא מסביר: היו עושים רע למי שהיה ברשותם, כמסיגי גבול בסתר. שהרי המסיג גבול עושה זאת בלילה, כשאין רואה, מזיז את הגדר, ואתה בא כעבור שבוע ואינך בטוח, אולי הייתה הגדר פנימה יותר, אינך זוכר, וכנראה שזה מקומה. הכול נעשה בהסתר כדי שלא תעלה על כך. כך גם הם היו עושים רע בהסתר לאנשים שתחת מרותם, וזוהי הכוונה ששרי יהודה היו כמסיגי גבול.
"עשוק אפרים רצוץ משפט"
עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי־צָו׃
מסביר הרד"ק: אפרים עשוק ביד האומות, שעשקוהו ורצצוהו במשפטים קשים. ולפי האבן עזרא הכוונה למלכי אפרים, שהם עשקו אותו ורימוהו. ומדוע הגיע לו כך? "כי הואיל הלך אחרי צו". היום היינו אומרים שהלך אחרי צו האופנה, אך הרד"ק מפרש אחרת: הלכו אחרי מצוות ירבעם בן נבט, אחרי הדרך אשר ציווה להם.
ומהו "כי הואיל הלך"? אומר הרד"ק: ברצונו הלך. שכן בתחילה לא נטו אחרי ירבעם, ורק לאחר תקופה החליטו ליישר קו עם העגלים, ונמצא שכשהלך היה זה ברצונו. לא סתם הלך, אלא ברצונו הלך והתרצה לאותו קלקול שקלקל אותם ירבעם. ו"צו" מסביר הרד"ק שהוא כמו מצווה, כמו קו, ואף שלא נזכר במפורש "צו ירבעם", דרך המקראות לקצר. נמצא: כשלא הלכו במצוות האל, הלכו אחרי צו המלך הרשע שהנהיג אותם.
המלבי"ם: תביעה ישירה על אפרים
גם כאן, לפי המלבי"ם, הפנייה היא לשבט בנימין וליהודה, וכל הדיבור עמם. ואומר להם: דעו לכם שאפרים עתידים להיות למשיסה, ולא רק מחמת העברה הכללית שדיברנו בה, שכשהעברה פורצת גבולות היא מכלה את הכול כמים השוטפים. באפרים יש תביעה אישית, שהרי הוא החטיא את הרבים, ולכן יהיה "רצוץ משפט" - במשפט ירוצצו אותו, לא מצד העברה אלא מצד משפט ודין. שבעברה אדם יכול לומר "נמצאתי שם ונענשתי עם כולם", אבל כאן פונים אליו ישירות, שהוא האחראי על כל הנעשה עם יהודה ובנימין. מצד המשפט: הוא התחיל בעבירה והלך אחרי ציוויו של ירבעם שהיה משבטם, ושבט אפרים החזיקו תחילה בעגלים והם שהחטיאו את הרבים, ולכן התביעה עליהם ישירה.
"הואיל" - הסכמה שלאחר סירוב
המלבי"ם מבאר ש"הואיל" מלשון התחיל, ותמיד ביטוי זה מבטא שלילת רצון שקדמה להתרצות. אם רציתי דבר מתחילה, אומַר "רציתי" או "עשיתי כי רציתי"; אבל אם בתחילה התנגדתי ואחר כך הסכמתי, על זה יבוא "הואיל". ואין זה במקרה, שהרי שורשו יא"ל, והוא מן השורשים המשמשים דבר והיפוכו, כמו "לשרש" (לעקור מן השורש) ו"להשריש" (להצמיח שורשים), או כמו "קלס" שמשמש גם ללעג וקלס וגם לרומם ולקלס ולפאר ולשבח. אף כאן: "אל" עניינו מניעה, ו"הואיל" עניינו הסכמה, לפי שמדובר בהסכמה שבאה לאחר מניעה.
ומביא המלבי"ם דוגמאות: "ויואל משה לשבת את האיש" - בתחילה לא רצה משה לשבת עמו, ורק לאחר שהפציר בו נתרצה. "הואל וקח כיכריים" - שנעמן הציע לנביא ואלישע סירב ולא רצה לקחת ממנו מאומה, ולאחר מכן רדף אחריו גיחזי נערו ואמר לו "הואל וקח", שהרי קדמה התנגדות. "הנה נא הואלתי לדבר אל השם" - ראוי היה שלא אדבר, ולבסוף הואלתי. "הואיל משה באר את התורה הזאת" - שבתחילה לא רצה לבארה, שהיה סבור שיאריך ימים, וכיוון שהבין שאינו נכנס לארץ ועליו להיפטר, הואיל ובאר. כך גם באפרים: בתחילה לא נטו מיד אחרי ירבעם בן נבט ועגליו, ורק אחר כך נתרצו לנטות אחריו, וזהו "כי הואיל הלך אחרי צו".
"ואני כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה"
וַאֲנִי כָעָשׁ לְאֶפְרָיִם וְכָרָקָב לְבֵית יְהוּדָה׃
"ואני כעש לאפרים" - כמכלה ומשחית את אפרים. ועיקר הדבר: הכליה של אפרים ושל יהודה אינה כליה טבעית אלא בהשגחה, מאת השם וברצונו. אני משחית אותם כעש וכרקב, שהם מכלים והורסים את הכול.
ומדייק המלבי"ם: לאפרים הוא כעש, ולבית יהודה כרקב. מה ההבדל? העש הוא דבר הבא מן החוץ - הגיע עש ואכל את הבגד. הרקב הוא בדבר עצמו, שהפרי מרקיב מבפנים. וכך מתאר הכתוב את השחתתם: אפרים, שאין השם שוכן בתוכם, שהרי אפרים הם עשרת השבטים, כביכול בא השם להשחיתם בהשגחה מלאה מן החוץ. אבל יהודה, שהשם נמצא בתוכם, שהרי שם מקום המקדש, ארץ יהודה ובנימין שבה היכל השם, אין השם בא מבחוץ להשחיתם אלא מבפנים. ולכן רמז בלשון "רקב", שהדבר בא מבפנים, שם שוכנת השכינה בתוך יהודה, ומשם יהיה כרקב לבית יהודה.
"וירא אפרים את חוליו" - חיפוש רפואה בכתובת הלא נכונה
וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת־חׇלְיוֹ וִיהוּדָה אֶת־מְזֹרוֹ וַיֵּלֶךְ אֶפְרַיִם אֶל־אַשּׁוּר וַיִּשְׁלַח אֶל־מֶלֶךְ יָרֵב וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם וְלֹא־יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר׃
הם לא השכילו להבין שהכול בהשגחה, שהדבר מתוכנן ובא מאת השם על שסטו מן הדרך, אלא סברו שחולי טבעי לפניהם. וכשיש חולי טבעי, הולכים לבקש רפואות טבעיות כדי להסיר את החולי ולהבריא. וכדברי הרמב"ן על הפסוק "וגם בחוליו לא דרש את השם כי אם ברופאים": מה לרופאים בבית יראי השם? אדם ירא שמיים, מה לו ולרופאים? ואנו מתעסקים עם הרופאים לפי שאיננו בדרגת ביטחון כזו שנוכל לסמוך על רפואת השם; אבל אדם בדרגת ביטחון גבוהה מבין שאם יש לו מחלה היא מאת השם, ומי ששלח את המחלה ישלח גם את הרפואה.
זו הייתה התביעה על אפרים: לא השכילו להבין שיש כאן מסר מאת השם, ולכן לא חיפשו את התרופה אצל ריבונו של עולם, בשאלה כיצד שבים אליו, אלא חיפשו תרופות במישור הגשמי. וכשיש צרות, שולחים אל מלך אשור שירפא את החולי ויציל אותם. וזהו שראינו ששלח מנחם בן גדי אלף כיכר כסף לפול מלך אשור להחזיק את הממלכה בידו; ואחז שלח לו שוחד ומנחה שיחזיק בידו נגד פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם שנלחמו בו. שניהם פונים לעזר מן החוץ, ואינם מבינים שהכתובת היא השם. יש לך בעיה עם ריבונו של עולם, הקדוש ברוך הוא מסרך ביד האויבים.
"חוליו" מול "מזורו": חולי פנימי וחולי חיצוני
מדוע באפרים נאמר "חוליו" וביהודה "מזורו"? מסביר המלבי"ם: חולי הוא דבר הבא מבפנים - חולשת הגוף, חום פנימי וכיוצא בזה. ואילו מזור הוא חולי הבא בעקבות מכה שקיבל אדם מבחוץ. ולמה נקראת המכה מזור? מפני שעל המכה היו זורים סממנים, כמו שנאמר "לא זורו ולא חובשו" - שלא זרו עליה סממנים. ועוד ביאור מביא המלבי"ם: מפני שהיו משתמשים בתרופות לחולי החיצוני, מלשון "ויזר את הגיזה", שעניינו סחיטה, שבחולי חיצוני יש נפיחות ומוגלה, והיו סוחטים ומוציאים את המוגלה כדי לרפא. על כל פנים, מזור עניינו חולי חיצוני, לעומת חולי שהוא חולי פנימי של חולשת הגוף.
ומעתה מובן שינוי הלשון. אפרים שלח אל מלך אשור שיעזור לו נגד המורדים שמבפנים, ונמצא שחוליו חולי פנימי, ולכן "וירא אפרים את חוליו". יהודה לעומתו שלח אליו שיושיעו מן המלכים המכים אותו מבחוץ, וזהו חולי חיצוני, ולכן "ויהודה את מזורו". ועל כן נאמר "וישלח אל מלך ירב" - שלח שלוחים אל מלך אשור שיריב את ריבו נגד פקח ונגד רצין מארם הקמים עליו מבחוץ.
שניהם לא השיגו את תקוותם
ולא אפרים ולא יהודה הצליחו במעשיהם, ושניהם לא השיגו את תקוותם. כנגד אפרים שהלך שירפא את חוליו הפנימי נאמר "והוא לא יוכל לרפוא לכם", וכמו שכתוב אצל מנחם בן גדי "ולא עמד שם בארץ" - שלח אליו שיבוא, ומלך פול לא נשאר שם להצילם. וכנגד יהודה ששלח שירפא את מזורו, חוליו החיצון, נאמר "ולא יגהה מכם מזור", ובוא וראה אצל אחז: לא זו בלבד שלא היה לו מזור, אלא "ויצר לו ולא חזקו". נמצא שכל מה שעשיתם לא הועיל לכם, מפני שלא פניתם אל הכתובת הנכונה. במקום לפנות אל השם, פניתם אל כוחות חיצוניים שיעזרו לכם.
"לא יגהה" - הוצאה של המכה
"יגהה" עניינו רפואה, וכידוע מכאן שם בית החולים "גהה", וכן "לב טוב ייטיב גהה". אך המלבי"ם מסביר שגהה עניינו הוצאה, כמו "הגו סיגים מכסף" - הוציאו את הסיגים המעורבים בכסף, וכמו "הוגה מן המסילה" - שהוסר מן המסילה. וכוונת הכתוב שלא יוציא את הליחה המתעפשת במכה: יש לך מכה חיצונית שיש בה ליחה וצריכה מזור, שהוא סחיטה או זריית סממנים, וגהה היא הרפואה שבדרך הוצאה, להוציא את המכה הרעה ולהרחיקה מן הגוף, וזאת לא יעשה האויב. ואכן כשהלך אפרים לאשור, בסופו של דבר לא קיבל משם תועלת.
ועוד מדייק המלבי"ם: באפרים כתוב שהלך בעצמו, ולא רק אל המלך אלא אל אשור כולה, כי כולם נעשו עבדים לאשור, ולכן "וילך אפרים אל אשור". ואילו ביהודה כתוב "וישלח אל מלך ירב", לפי שיהודה לא הלכו להיות לו לעבדים, אלא שלחו שליחות אל המלך עצמו. ולכן נקרא "מלך ירב", שהרי כל בקשתם ממנו הייתה שיריב את ריבם בלבד, ולא באו להיות עבדיו ומדינת חסות שתחת חסותו.
"כי אנוכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה"
כִּי אָנֹכִי כַשַּׁחַל לְאֶפְרַיִם וְכַכְּפִיר לְבֵית יְהוּדָה אֲנִי אֲנִי אֶטְרֹף וְאֵלֵךְ אֶשָּׂא וְאֵין מַצִּיל׃
אומר להם השם: טעותכם היא שאינכם מבינים שאין מכתכם מכה טבעית אלא מכה השגחית, ואם כן אין לכם לפנות לרפואה אצל בשר ודם אלא ישירות אל השם יתברך.
ומהו המשל? מסביר המלבי"ם שבסיפורי הטבע, בספרים שחיברו חוקרי הטבע, מובא שהאריה בעודו צעיר נקרא כפיר, ואז אינו יוצא למסעות ציד אלא יושב בסוכתו ואורב, ומי שמתקרב לשם הוא טורפו, אבל אינו יוצא לרדוף אחר טרף. וכשגדל ונעשה שחל, שהוא האריה הזקן, כבר יש לו לביאות והוא צריך לדאוג לפרנסתן, ולכן הוא יוצא החוצה לטרוף טרף ולהביא להן.
ועל זה נאמר: לאפרים הוא כשחל, שהרי כלפי אפרים השם כביכול יוצא מבית המקדש כדי לבוא ולהכותם, כאריה המבוגר היוצא ממקומו. ולבית יהודה הוא ככפיר, שבית יהודה סמוכים לבית המקדש ואין השם עוקר ממקומו, אלא מסוכתו, מבית המקדש, משם הוא מכה אותם. וזה כעין מה שראינו למעלה, "ואני כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה": הרקב בא מבפנים, וזהו בית יהודה שהשכינה שוכנת בתוכם, ואילו כלפי אפרים מסיע כביכול השם עצמו והולך אליהם, בדוגמת העש שנזקו בא מן החוץ.
"אני אני אטרוף ואלך" - אתה הולך לחפש תרופות אצל בשר ודם, ושוכח שהכול ממני. אני כשחל ואני ככפיר, ואין הדבר טבעי אלא בהשגחה, ואני הוא הטורף. באפרים נאמר "אטרוף ואלך", לפי שהשחל טורף ונושא את הטרף למרחוק. וביהודה, ששם טורף במקומו, בסוכתו, נאמר "אשא ואין מציל", ולא נאמר "ואלך", לפי שהדבר נעשה במקומו. ואם אין מציל מידי, מה תועלת בפנייה לאשור? וכי יוכל להצילך מיד השם?
"אלך אשובה אל מקומי"
אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל־מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר־יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי׃
מסביר המלבי"ם: כנגד מה שאמר "אני אטרוף ואלך", שנאמר על אפרים, שהקדוש ברוך הוא בא כביכול מן החוץ ונושא את הטרף, אומר עתה: לא זו בלבד שאלך מאפרים לירושלים, שהשם חוזר כביכול אל מקומו, ושם בירושלים לאחר שנים כשגלו גם יהודה הייתה בחינת הכפיר הטורף במקומו. אלא "אשובה אל מקומי" - אל תחשוב שאשוב משם אל בית המקדש, אלא אשוב אל מקומי לשמיים, ואתרחק מהם לגמרי.
"עד אשר יאשמו" - עד שישובו בתשובה מעצמם, שיכירו באשמתם ויבקשו פניי וישובו. ואם לא יכירו באשמתם, על כל פנים "בצר להם ישחרונני" - תבואנה עליהם צרות רבות ורעות, ואז יזעקו אל השם ויבקשוהו מתוקף הצרות.
ומה ההבדל בין "ובקשו פניי" ל"ישחרונני"? אומר המלבי"ם: בקשת פנים היא בתפילה או בדורון, כמו "ויבקש דוד את פני השם" ו"והתפללו ויבקשו פניי". ואילו משחר הוא אדם המחפש דבר שנעלם ממנו ואבד לו. ועוד: בקשת פנים שייכת כשאתה רואה אותו, ולכן "ובקשו פניי" הוא בעוד השכינה כאן; ואם לא, "בצר להם ישחרונני" - כשכבר אעזוב אותם, שוב אינו יכול לבקש פניי, שהרי איני שם, ולכן יצטרך לשחר ולדרוש ולחפש את מה שנעלם ממנו. ויש מסבירים שהביטוי "לשחר" נובע מן המילה שחר: דבר שאדם רוצה בו מאוד, הוא הולך ומבקשו כבר בשחר. כך מי שרוצה את המלך או פגישה עם השר, משחר פניו, כלומר הולך בבוקר מוקדם כדי לפגשו. ונמצא שהלשון "לשחר" קשורה גם למילה שחר.
לסיכום:
בפסוקים אלו קורא הנביא לשבט בנימין, הנתון תחת ממשלת אפרים, להיפרד מדרכם: תקעו שופר והריעו בחצוצרה בכל מקומות בנימין, והכריזו "אחריך בנימין" ולא אחרי אפרים. הנימוק פשוט: "אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה", והמצטרף אליהם גולה עמם. עברת השם תישפך כמים ותתפשט מאפרים החוטא אל כלל עשרת השבטים, ואילו על אפרים עצמו יש תביעה ישירה בדין, שהוא התרצה והלך אחרי צו ירבעם והחטיא את הרבים. השחתתם אינה מקרה טבעי אלא השגחה: כעש מבחוץ לאפרים וכרקב מבפנים ליהודה, כשחל היוצא לטרוף וככפיר האורב בסוכתו. ומשום שלא הבינו זאת, פנו לרפואה אצל מלך אשור במקום אצל הקדוש ברוך הוא, ולא נושעו כלל. וסוף הדבר: "אלך אשובה אל מקומי", השם מסתלק ומצפה, עד אשר יכירו באשמתם ויבקשו פניו, או שמתוך הצרות ישחרו אותו וידרשוהו וישובו.