פתיחה: תוכחה על מונעי העלייה לרגל
פרק ה' בהושע פותח בתוכחה חריפה המכוונת לשלוש כתובות: הכהנים, בית ישראל ובית המלך. עיקר עניינו של הפרק כאן הוא החטא של מניעת העלייה לרגל לירושלים - כהני העגלים שהסיתו את העם, המלכים שהעמידו משמרות בדרכים, והעם שנפתה ונמשך אחריהם. נלך על סדר הפסוקים ונראה את ביאורי המלבי"ם, רש"י, הרד"ק, האבן עזרא ודברי חז"ל.
פסוק א': כי לכם המשפט
שִׁמְעוּ־זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט כִּי־פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל־תָּבוֹר׃
מסביר המלבי"ם: "הכהנים" כאן אינם כהני ה' אלא כהני הבעל וכהני העגלים. הם היו מסיתים את העם שלא לעלות לירושלים, אלא להישאר במקומם ולעבוד את הבעלים ואת העגלים. בית ישראל נפתו אחריהם וקיבלו את דבריהם, ובית המלך גם הם האזינו לכהנים - והם אלה שהעמידו שומרים על הדרכים, אותן פרוסדאות שהזכרנו כמה פעמים, וההוראה הייתה להרוג כל מי שהתעקש בכל זאת לעלות לרגל. על כן אומר הנביא: "כי לכם המשפט" - משפט ה' יבוא בשבילכם, אתם הגורמים. אם יהיו דינים ומשפטים, אם יהיו צרות וגלויות - לכם המשפט, כי אתם גורמים לכל הרעה הזאת.
"כי פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור" - מצפה ותבור היו שני הרים שדרכם היו עולים לירושלים. השומרים מוצבים תמיד במעברים, במקום שבו הדרך עוברת. במצפה, שהדרך שם מצומצמת, שמו פח - ופח, מבאר המלבי"ם, הוא מקום שבו לוכדים את מי שמעוניינים בו, פח יקוש. אבל תבור היה מקום רחב ידיים, ובמקום רחב לא שייך לשים פח, ולכן שם פרשו רשת סביב. ואין הכרח שמדובר ברשת כפשוטה; זו מטאפורה - כיוון שהמקום רחב, כאילו פרשו רשת לרגלי העולים לרגל כדי למנוע מהם לעבור שם. ואתם, בית המלך, אתם הפח ואתם הרשת, שהרי כל זה נעשה בפקודתכם.
שמיעה, האזנה והקשבה - סדר האשמה
המלבי"m מעורר לשינוי הלשון בפסוק: "שמעו" לכהנים, "הקשיבו" לבית ישראל, "האזינו" לבית המלך. מה ההבדל בין שמיעה, האזנה והקשבה? המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שהסדר הוא כך: בתחילה מקשיבים מרחוק, לאחר מכן מאזינים - היינו מטה אוזן, רוצה לשמוע במה מדובר, ולבסוף שומע, שהיא התמקדות מלאה. השמיעה היא גם ביטוי להבנת הלב ולהפנמת הדברים, כלשון "ונתת לעבדך לב שומע". לפיכך, כלפי הנושא העיקרי נוקט הכתוב לשון שמיעה, כלפי הממוצע לשון האזנה, וכלפי הטפל לשון הקשבה. לשונות אלו אינן בהכרח מתאימות לדרך שבה אנו מתבטאים היום, אבל אלו לשונות הכתובים.
ולפי זה מובן הפסוק: המסיתים העיקריים, אותם שהביאו את האנשים למאוס בעלייה לרגל, היו כהני העבודה הזרה - ולהם נאמר "שמעו זאת הכהנים", כי אליהם הנבואה מיועדת בעיקר. בית המלך הם הממוצע: מצד אחד הם עצמם הוסתו על ידי הכהנים ופעלו על פיהם, ומצד שני הם אלה שהעמידו משמרות ומנעו מן העם ללכת, ואי אפשר לקרוא להם טפלים לגמרי - ולכן "האזינו". ובית ישראל, שמצד אחד מוסתים מצד הכהנים ומצד שני מנועים מכוח המלך - אליהם אין הרבה מה לדבר, ולכן "הקשיבו", כמו תקשיב מרחוק. שכן עיקר הדין יהיה עם הכהנים, לאחר מכן בית המלך, ולאחר מכן בית ישראל.
פסוק ב': ושחטה שטים העמיקו
וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם׃
רש"י מבאר ש"ושחטה" הוא מלשון המשכה, כמו "זהב שחוט" - זהב רך שנמתח ונמשך. ו"שטים" מלשון סטייה, לסטות מדרך הישר. אם כן: את משך סטייתם העמיקו - הסטייה שלהם לא הייתה נקודתית ומקומית, אלא נתארכה והלכה והעמיקה.
ואומרים חז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי כל שאינו עולה לרגל עובר בעשה, והם גזרו כל העולה לרגל ייהרג - הרי שהעמיקו יותר ממני. כלומר, אם הקדוש ברוך הוא היה אומר שכל מי שאינו עולה לרגל ייהרג, והם היו אומרים שכל העולה לרגל ייהרג, היו משווים דיניהם לדין ה'. אבל ראה שהם החמירו יותר ממנו: מי שאינו עולה לרגל עובר בעשה בלבד, שהוא היחסית הקל שבאיסורים - למעלה ממנו לאו, ולמעלה מזה מיתות בית דין וכרת. הרי שה' אמר את החיוב הקל ביותר. והם לא אמרו שמי שיבוא אל העגלים מקיים מצוות עשה של הבעל, אלא אמרו שמי שיתעקש לעלות לרגל ייהרג. נמצא שמי שישמע בקול ה' ייהרג - הרי שהעמיקו יותר ממני. ו"ואני מוסר לכולם" לפי רש"י הוא דבר ה': כיוון שעשו כך, אני אייסר את כולם.
המלבי"ם מבאר אחרת: אנשים ראו שיש משמרות ופרוסדאות ואין אפשרות לעבור בדרך הראשית, ולכן היו סוטים מן הדרך והולכים בעמק, במקום שאין בו שומרים. ומי שנתפס - היו שוחטים אותו. לפי זה "ושחטה" הוא כפשוטו: את מי היו שוחטים? את אלה ש"שטים העמיקו", אותם שסטו מן הדרך המרכזית והלכו בעמקים. ומי נתבע על כך בעיקר? בית המלך, שהיו המיישמים בפועל את דברי הכהנים, והם הפוקדים לשחוט ולרצוח.
ו"ואני מוסר לכולם" לפי המלבי"ם: אני ידעתי שהם לא יקבלו מוסר, לא יהיו מוכנים לקבל את התוכחה שאני אומר להם; ואף על פי כן אני הופקדתי להיות איש מוסר, האדם שיעמוד ויוכיח בשער. אני יודע שהמוסר שלי לא יועיל כעת, אבל זהו תפקידי ואותו אני עושה. והיכן מתבטא שמוסרו לא יועיל? בפסוק הבא.
פסוק ג': אני ידעתי אפרים
אֲנִי יָדַעְתִּי אֶפְרַיִם וְיִשְׂרָאֵל לֹא־נִכְחַד מִמֶּנִּי כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל׃
מבאר המלבי"ם: "ידעתי אפרים וישראל לא נכחד ממני" - אני מכיר את טבעם ואת תכונתם, ואני יודע שכעת המוסר שאומר להם לא יתקבל על לבם. והסיבה: "כי עתה הזנית אפרים" - אפרים הוא בית המלוכה, מלכות שומרון, ואתם מסיתים את העם לזנות אחרי העגלים, ועל ידי זה "נטמא ישראל", מכוח זה כלל ישראל נטמאו באותם גילולי טומאה שהעמדתם להם בעבודה זרה.
ומדייק המלבי"ם בשני הביטויים "ידעתי" ו"לא נכחד ממני", שאחד מוסיף על חברו: יש אדם שהוא יודע, ואף על פי כן ישנם דברים שנכחדו ממנו; אבל כאן נאמר "ידעתי ולא נכחד ממני" - אין דבר הראוי שייכחד ממני כל עיקר. בדרך כלל את הדבר העיקרי אנו יודעים, ואת הפרטים הרבים איננו יורדים אליהם והם נכחדים מאיתנו. אומר ה': "ידעתי אפרים" - אפרים היא המלוכה, המרכז, אותה ידעתי; ואל תאמר שכלל ישראל, שהם ריבוי הפרטים, נכחד ממני - אלא "וישראל לא נכחד ממני", גם הפרטים המרובים של כלל ישראל לא נכחדו ממני, ואני יודע את כל מעשיהם. ומתוך כך אני יודע שלא יתנו מעלליהם לשוב אל אלוהיהם, כי רוח זנונים בקרבם. אני איש מוסר אף שאני יודע שמוסרי כעת לא יועיל, אבל זה התפקיד שלשמו נשלחתי ואותו אני מקיים.
הפרדוקס של הושע בן אלה
רש"י מבאר את "כי עתה הזנית אפרים" בדרך אחרת: עד הושע בן אלה היו תולים את הקלקלה במלכיהם. המלכים עיכבו אותם מלעלות לירושלים, וכאשר הייתה תביעה כנגדם היו אומרים: מה תרצה שאעשה? חסמו את הגבולות, אין באפשרותי לעלות. היה להם תירוץ והיה להם צידוק. אבל כשהגיע הושע בן אלה הוא פתח את הגבולות, ביטל את הפרוסדאות והמשמרות - וכעת נוצרה תביעה: הרי אין משמרות, למה אינכם עולים?
ונמצא כאן פרדוקס: דווקא כשבא מלך הגון - אי אפשר לקרוא לו צדיק, הוא לא היה צדיק, אבל הגון, שנתן מה שקוראים היום חופש דת: תרצה לעלות לירושלים - תעלה, תרצה לבוא לעגלים בבית אל - בוא - לכאורה היה בזה מקום ללמד עליהם זכות ולהרחיק את הפורענות, ובדיוק ההפך נגרם, ודווקא זה נהיה סיבה לקרב את קיצם. ומדוע? כי כל עוד היו פרוסדאות היה לעם תירוץ: אין, לא נותנים לנו לעלות. אבל עכשיו נפתחו הפרוסדאות והעם לא עלה. אמת, אפשר ללמד עליהם זכות שהם כבר הורגלו מאות שנים לא לעלות, ומדוע שדווקא עתה יעלו - אבל על כל פנים התביעה קיימת, שהרי אין עוד מי שמונע. ואם אינך עולה - זה מרוע לבבך. וזה שנאמר "כי עתה הזנית אפרים נטמא ישראל": עתה, כשנפתחו הפרוסדאות ואפשר לעלות לרגל, עתה ברור שאתה מעוניין בדווקא לזנות אחרי הבעלים, ולא מפני שהיית אנוס.
למה נקראו עשרת השבטים "אפרים"
הרד"ק מסביר ש"אני ידעתי אפרים" נאמר על ירבעם בן נבט, שהיה משבט אפרים, והוא שעשה את העגלים והתחיל את הכל. ואף שמדובר במלך קדום, שאינה התקופה שעליה אנו מדברים - ירבעם היה המלך הראשון של ישראל - כיוון שהוא התחיל בקלקלה והיה משבט אפרים, לכן הביטוי "הזנית אפרים". ומהו "וישראל לא נכחד ממני"? שאף שירבעם הוא הנושא הראשי בחטא, הוא נועץ גם עם שרי ישראל, כמו שכתוב "ויוועץ המלך ויעש שני עגלי זהב", ואף חלקם ושותפותם לא נכחדו מלפני ה'. "הזנית אפרים" - זה ירבעם; "נטמא ישראל" - אלה השרים שחיזקו את ידו בהקמת העגלים, ומכוח זה נטמא כלל ישראל בעבודה זרה.
ונשים לב שאפרים הוא ביטוי לישראל באופן כללי, להבדיל מיהודה. הממלכה נתפלגה בימי רחבעם, אחרי מות שלמה, לרחבעם ולירבעם: רחבעם המשיך את מלכות יהודה - וכשאומרים יהודה הכוונה יהודה ובנימין - ולעומת זאת עשרת השבטים, שעליהם מלך ירבעם בן נבט. ירבעם התחיל בשלב מסוים לעבוד את העגלים (מי שירצה יוכל לשמוע על כך בדיסק שלנו על מלכים), ומאז כל מלכי עשרת השבטים היו רשעים ועובדי עבודה זרה, ולכן עשרת השבטים גלו ראשונה וגם לא חזרו. יש מחלוקת אם בביאת המשיח יחזרו, ואנו מאמינים שכן. על כל פנים, מלכות הרשעה של ישראל, שומרון, אחאב וכל המלכים אשר עמו - נקראים אפרים.
ולמה נקרא העם כולו אפרים, והרי אפרים הוא רק חלק מן הכלל, והיה אפשר לקרוא להם מנשה או ראובן? הרד"ק מסביר: כיוון שהמלך הראשון היה מאפרים, מכנים בשם אפרים את כל המלכים שלאחריו ואת כל כלל ישראל של עשרת השבטים. האבן עזרא מביא טעם נוסף: יעקב אמר על אפרים ומנשה "ויקרא בהם שמי", ולכן על שמם נקרא עם ישראל, וכיוון שאפרים הוא המרכזי יותר והוא הוזכר ראשון, הוא מזכיר את אפרים כעיקר. ופסוקים רבים יש שבהם כלל ישראל נקראים אפרים.
והסבר נוסף באבן עזרא, שהוא נכון בעיניו: כאשר באו אבותינו לארץ כנען, יהודה עמד על גבולו מנגב, ובית יוסף - כל שבט אפרים וחצי שבט מנשה - מצפון. נמצא שהמקומות הראשונים שהתיישבו בהם היו של אפרים, והמקום ההוא היה לאחר מכן מושבם של עשרת השבטים; ולכן נקרא שם הכלל על שם הראשונים שהתיישבו שם. זה כמו שבתחילה ישבו בעיר אחת ועל שמה נקראה כל הארץ. ולכן הוא מזכיר "יהודה" ו"אפרים": גם ביהודה אינו מזכיר בנימין, כי בתחילה יהודה עמד על גבולו מנגב. ומכאן תראה "הבן יקיר לי אפרים", "אין מלך בישראל", וכל מיני ביטויים שהם מאפרים - שהביטוי אפרים חוזר ונשנה כשמם של עשרת השבטים.
פסוק ד': לא יתנו מעלליהם
לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל־אֱלֹהֵיהֶם כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת־יְהֹוָה לֹא יָדָעוּ׃
רש"י מבאר, וכן המלבי"ם, ש"לא יתנו מעלליהם" פירושו שלא יעזבו את דרכם הרעה. ומנין ש"יתנו" הוא לשון עזיבה? מביא רש"י: "נתן ריחו" - ודרשו חז"ל שעזב את ריחו הטוב, וזהו שבח לנו, שהיה יכול הכתוב לכתוב "נרדי הסריח", ואומרת שם הגמרא שהקדוש ברוך הוא נקט כלפינו לשון נקייה, "נתן ריחו". וכן "ולא נתנו להרע עמדי" - לא הניח לו להרע עמדי, וכן "ולא נתן סיחון" - לא הניח לסיחון. אף כאן "לא יתנו מעלליהם" - לא יניחו את דרכם הרעה. והתרגום מתרגם "לא ישבוק", שהוא לשון להניח.
ומוסיף המלבי"ם כלל: פועל "נתן" הבא בשלילה ואחריו המקור, לעולם תרגומו "ישבוק", כלומר יניח. והנה כאן לא נאמר "מעלליהם לא יתנו" אלא "לא יתנו מעלליהם", ואחריו המקור "לשוב" - ולכן משמעותו להניח. ואפשר לפרש בשני פנים: מעלליהם הרעים הם שלא יניחו להם לשוב אל אלוהיהם, או שהם עצמם לא יניחו את מעלליהם הרעים ואת דרכם המקולקלת, אלא ממשיכים לאחוז בה.
אם כן, המוסר שלי לא יועיל ולא ישכנע אותם, ושתי סיבות לכך. האחת: "כי רוח זנונים בקרבם" - הם מלאים ברוח הכפירה, רוח התאווה, רוח העבודה הזרה והזנות. והשנייה: "ואת ה' לא ידעו" - כבר השרישו בחטא, זהו דור שני ושלישי ורביעי, ואין זה דור שראה אצל אבותיו עבודת ה', אלא דור שהתקלקל במשך שנים. ולכן בעת הזאת אני יודע שלא ישובו ממעשיהם המקולקלים ולא יועיל המוסר שאייסר אותם. ועם כל זה, יבוא זמן שהם כן יקבלו את המוסר ושהדברים כן ישפיעו.
פסוק ה': וענה גאון ישראל בפניו
וְעָנָה גְאוֹן־יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו וְיִשְׂרָאֵל וְאֶפְרַיִם יִכָּשְׁלוּ בַּעֲוֺנָם כָּשַׁל גַּם־יְהוּדָה עִמָּם׃
המלבי"ם מבאר ש"וענה" הוא מלשון הכנעה, וכך תרגם יונתן, וכלשון "עד מתי מאנת לענות מפניי". כאשר ייכנע גאון ישראל בפניו, כלומר כאשר יבינו שהם מקבלים ייסורים על רוע מעלליהם, ואז - כאשר ישראל ואפרים ייכשלו וייפלו - יבינו שזה אותו המוסר שנתתי להם אז, ושזה בעקבות התוכחות שהוכחתי אותם, וגם יהודה ייכשל עמהם, ואז יקבלו את המוסר. ומה שנאמר "כשל גם יהודה עמם" - נראה בהמשך שיהודה באותו זמן היו נתונים תחת ממשלת ישראל; הייתה תקופה ששרי ישראל וממשלתם משלו גם על יהודה, ועל התקופה הזאת הוא מדבר.
הסבר נוסף מביא רש"י בשם דונש בן לברט, שזה מעניין עדות, כמו "לא תענה ברעך עד שקר" וכמו "כחשי בפניי יענה". ולפי זה "וענה גאון ישראל בפניו" - הגאווה שלו תעיד בו להענישו. כמו שלפעמים אדם מתעקש על דבר מסוים מתוך גאווה ונופל בגלל עיקשותו; ומי הענישו? הגאווה שלך הענישה אותך, שבגלל שהתעקשת לא לוותר סופך שניזוקת.
אתן דוגמה. היה סיפור במקום אחד שהיו צריכים לסלול כביש, והיו שם כמה בתים, ושילמו לבעלים כדי להרחיב את הכביש; היו שהתעקשו יותר וקיבלו אולי קצת יותר. היה אחד שהתעקש: כולם קיבלו נניח מיליון שקלים, והוא דרש ארבעה מיליון, לא פחות. למה? כי הם חייבים, הם יכולים לעשות את הכביש רק כאן, אין להם ברירה. התעקש והתעקש והתעקש. בסוף מה שעשו? העבירו את הכביש מסביב - הכביש עוקף את הבית שלו. והיום אותו אדם אינו יכול למכור את ביתו גם בחצי מיליון שקל, שהרי יש לו אוטוסטרדה ליד החלון. הרי לך "וענה גאון ישראל בפניו": לפעמים הגאווה של האדם היא המענישה אותו. חשבת שתקבל יותר, אמרת לא אוותר - ובסופו של דבר אפילו מיליון לא תקבל, כי מי ילך לקנות בית שיושב על אוטוסטרדה והחלון שלו פונה לכביש מהיר.
ובדקדוק הלשון מעיר המלבי"ם: יש "יכשלו" ויש "כשל". "כשל" בבניין קל פירושו שהחולשה היא עצמית, ו"ייכשל" בבניין כבד פירושו שמצד עצמו אינו חלש, אלא הוא נכשל מכוח אחרים. על אפרים נאמר "יכשלו בעוונם" - שהם היו חזקים, ואף על פי כן ייכשלו; ועל יהודה נאמר "כשל גם יהודה עמם", שביהודה הייתה באותו זמן חולשה עצמית, כיוון שכאמור היה אז תחת ממלכת אפרים, והדבר מבטא את חולשתו.
פסוק ו': בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה'
בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־יְהֹוָה וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם׃
רש"י מבאר: ילכו עם קורבנות כדי לבקש את ה' ולהקריב לו, אבל "לא ימצאו" - הקדוש ברוך הוא לא יענה להם. ומדוע? "כי חלץ מהם", כמו חליצת הנעל, "בית חלוץ הנעל" - לחלוץ הוא לשון הישמטות; הקדוש ברוך הוא כביכול נשמט מהם, עזב אותם והניחם. ואל תחשוב שתמיד הדלת פתוחה ותוכל להקריב קורבן והוא יעלה לרצון, כי יגיע שלב שתלך בצאנך ובבקרך ותראה שה' אינו נמצא.
הרד"ק מסביר שהפסוק מדבר על שבט יהודה, שישובו לעבודת ה' בבית המקדש בזמן יאשיהו. יאשיהו ביער את העבודה הזרה כולה, שבו לעבוד את ה' ועשו פסח, כמובא במלכים ב' פרק כ"ג פסוק כ"ב: "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה". נמצא שיש שלב שבו העם כן יתקרב, ייקחו צאן ובקר להקריב קורבנות, ויהיה תהליך של זיכוך - ועם כל זה "ולא ימצאו", כיוון שכבר "חלץ מהם", שהגזירה כבר נגזרה. וכאשר כבר נחתם גזר הדין, הפעולות שנעשות אחר כך אינן יכולות לשנות את מה שנקבע, וכמו שנאמר שם: "אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה ביהודה", ונאמר "וגם את יהודה אסיר מעל פניי כאשר הסירותי את ישראל". במילים פשוטות: זה היה מאוחר מדי. "חלץ" - נפרד וסר מהם.
המלבי"ם מסביר שהפסוק מתקשר למה שראינו למעלה: הוא הוכיח אותם על שהעמידו משמרות למנוע את העלייה לרגל, ואחר כך אמר "הזנית אפרים נטמא ישראל", שהרי כשפתחו את הדרך ויכולתם ללכת - למה לא הלכתם? והנה עתה, כשאין עוד שומרים, "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה'" - הם יכולים ללכת לבקש את ה' בירושלים ולהביא עמם צאן ובקר להקריב לפניו; אבל אז כבר לא יועיל, כיוון שחלץ מהם, שה' כבר עזבם.
ומוסיף המלבי"ם ביתר עומק: עניין הקורבן, כמו שהאריך בפירושו לפסוק "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'", הוא שהעולה והזבח אינם אלא כלי לקרב אותך אל ה', ואינם מטרה בפני עצמה. ולכן אם אתה רוצה להקריב קורבן ואינך רוצה לעשות רצון ה' - זה לא הולך, והקורבן לא יתקבל לרצון, שהרי הוא רק כלי להתקרבות. מה חפץ לה' בעולות וזבחים אם לא שמעת בקולו ולא התבטלת כלפי רצון ה' יתברך? וזהו שהוא אומר כאן: "ולא ימצאו" - למה? כי לא בבית מקדשו יימצא ה', רק בתוך לב האומה ובקרב נפשם שם מעונו, בעת שיתקדשו וילכו במצוותיו. אבל כיוון שחלץ מהם, שאין את "בלבבי משכן אבנה", וה' כבר אינו נמצא בפנימיות - הקורבן שוב אינו מועיל. ושוב נדגיש: אין זה שה' עזב אותי, אלא אני עזבתי אותו; שאין ה' בלבי פירושו שאיני נותן דעתי על ה' ואיני מכוון מעשיי לרצונו. וממילא "חלץ מהם" - ואם אין ה' בלבך, לקורבן אין עוד תועלת והוא אינו יכול לכפר.
פסוק ז': בה' בגדו
בַּיהֹוָה בָּגָדוּ כִּי־בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת־חֶלְקֵיהֶם׃
כפי שהזכרנו כמה וכמה פעמים, כאשר הפסוק אינו מובן בפשוטו, אנו מוצאים בו ביאורים רבים, שכל אחד מנסה להבין ולקחת את הפסוק לכיוון הנראה על פי דעתו.
הרד"ק מבאר "בה' בגדו" כפשוטו: התחתנו בעובדי עבודת כוכבים, וזו בגידה בה'. וכבר ראינו שזה תמיד הביטוי - כאישה המזנה תחת בעלה, כך כלל ישראל מזנים תחת ה' והולכים אחרי הבעלים. ועוד: ה' ציווה אותם שלא לעבוד עבודה זרה, כי על ידה תתקרב לאומות ותתחתן בם, "כי יסיר את בנך מאחריי" - שהבן שלך יהיה כבר כומר לעבודה זרה. וכמו שאנו רואים נשים שהולכות לכפרים ערביים, שהבן שלה ונכדה כבר נמצאים במסגד. זה היה דבר מקובל מאוד בזמנם, שברגע שהאישה התחתנה עם הגוי, הילד היה מתחנך לעבודה זרה כמו הגוי. אם כן, בה' בגדו ועבדו עבודה זרה, ואחר כך "בנים זרים ילדו".
תרגום יונתן מתרגם: "במימרא דה' שקרו, הרי בנים מבנת עממיא קיימין להון" - היינו "בה' בגדו" שמרדו בציווי ה', שהרי ה' אמר "לא תתחתן בם", והם מולידים ילדים מנשות הגויים. ועוד הסבר מביא הרד"ק: "בנים זרים ילדו" - הלכו בחוקות העקום, ואז זה ביטוי מטאפורי לעניין הלידה, שאין הכוונה שילדו בפועל אלא כמנהגי הגויים הם נוהגים, וכמו שכתוב "וילדי נוכרים יספיקו".
ומהו "עתה יאכלם חודש את חלקיהם", שהוא לכאורה משפט סתום לחלוטין? מבאר הרד"ק שבקרוב יבוא חודש שיאכל בו האויב אותם ואת חלקיהם. ומהו החודש הזה? חודש תמוז שבו הובקעה העיר, וחודש אב שבו חרבה העיר - החודש המיועד לפורענות. ו"את חלקיהם" - שדותיהם, כמו "חלקת השדה", היינו השדות והכרמים והבתים והכל. והסבר נוסף: "חודש" פירושו שיאכל אותם בתוך חודש, כלומר ברגע קטן ובזמן קצר, ולא ייקח שנים; וכמו שכתוב "אכחיד את שלושת הרועים בירח אחד" - שכדי לבטא דבר הנעשה במהרה אומרים שנעשה בחודש אחד. ולדעת תרגום יונתן, מביא הרד"ק, "חודש" הוא כמו "חודש בחודש", כמו "יום יום", היינו שיאכל אותם בתמידות: "כען ייתי עליהון עממיא ירח בירח" - חודש אחרי חודש יאכל אותם בקביעות.
המלבי"ם מבאר שכאן הוא מתאר כיצד תהיה הכליה על מלכות יהוא, כמו שראינו בפרק הראשון של ספר הושע: "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא". וזה היה כאשר מלך זכריה בן ירבעם שישה חודשים, וקשר עליו שלום בן יבש ויכהו קבל עם; ואותו שלום בן יבש מלך ירח ימים בשומרון, חודש אחד בלבד. ועל זה נאמר "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" - זה זכריה, שהיה זר במעשיו למקום; "עתה יאכלם חודש" - זה שלום בן יבש שמלך חודש, והוא שיאכל וישבית את חלקיהם, שאכל את כל בית יהוא, ומלכותו הייתה רק לחודש אחד.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק הנביא מפנה את התוכחה לשלושה: כהני העגלים המסיתים - ולהם "שמעו", כי עיקר הדין עליהם; בית המלך שהעמידו את הפח והרשת במצפה ובתבור ושחטו את הסוטים בעמקים - ולהם "האזינו"; והעם שנפתה - ולו "הקשיבו". ה' מודיע שהוא יודע את אפרים ואף את כל פרטי ישראל, ושבעת הזאת מוסר הנביא לא יועיל, כי רוח זנונים בקרבם ואת ה' לא ידעו - ובייחוד לאחר שהושע בן אלה פתח את הדרכים ונתגלה שאי העלייה לרגל אינה אונס אלא רוע לב. אך יבוא יום שבו ייכנע גאון ישראל, וכשייכשלו הם ויהודה עמם יבינו שהייסורים הם קיום התוכחה. ואז, כשילכו בצאנם ובבקרם לבקש את ה' - לא ימצאו, כי הקורבן אינו מטרה אלא כלי, וה' שוכן בלב האומה ולא בבית האבנים בלבד; ומשחלץ מהם, נותרת רק הפורענות שתבוא בחודש אחד ותכלה את מלכות הרשע.