בחלק זה של הפרק ממשיך הושע בתוכחתו על הדור שעזב את ה' ונמשך אחרי העבודה הזרה, הזנות והיין. הנביא מתאר כיצד התאוות נוטלות מן האדם את חירות הבחירה, כיצד העבירה עצמה הופכת למקל המייסר את החוטא, ומה היה טיבה של עבודת האלילים שנקשרה בטבורה לבתי הזנות. בסופו של הפרק פונה הנביא אל יהודה ומזהיר אותו להיפרד מאפרים ולא ללמוד ממעשיו.
וְאָכְלוּ וְלֹא יִשְׂבָּעוּ, הִזְנוּ וְלֹא יִפְרֹצוּ, כִּי אֶת יְהֹוָה עָזְבוּ לִשְׁמֹר׃
הרד"ק מבאר: כיוון שהאכילה שלהם אינה כדת, ממילא אין בה ברכה - "ואכלו ולא ישבעו". וכן היו מזנים, ולפי שהשכיבה שלהם עם הנשים הייתה בזנות, לכן "לא יפרוצו". "לא יפרוצו" פירושו שלא יהיו להם בנים, ואם יהיו - ימותו מן הבטן. בימינו אולי ייתפס הדבר כיתרון, שהרי המזנה אינו מעוניין בבנים; אך משתמע מן הכתוב שבזמנם היו מזנים ורוצים בנים, ועל כן העונש הוא שלא יתרבו בניהם. והסיבה: "כי את ה' עזבו לשמור" - עזבו מלשמור, אינם חפצים בה' ואינם רוצים לשמור את דרכיו.
זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב׃
המלבי"ם הולך כאן בקו של רב סעדיה גאון, שהביאו גם הרד"ק, וקורא את שני הפסוקים כאחד: "כי את ה' עזבו לשמור זנות ויין ותירוש". כלומר המילה "לשמור" אינה סוף הפסוק אלא פתיחת ההמשך - עזבו את ה', ואת מי הלכו לשמור? את הזנות, היין והתירוש. חלף זה שהכהן נצטווה לשמור את משמרת ה' ולהיות קדוש לאלוהיו - ש"אישה זונה וחללה לא יקחו" - אדרבה, הם הולכים ומחפשים זנות. וחלף זה שהוזהר "יין ושכר אל תשת בבואכם אל אוהל מועד" - דווקא ביין ובתירוש הם נאחזים. הם מבקשים בדיוק את שני הדברים שנאסרו בהם.
ומהו "יקח לב"? מסביר המלבי"ם, ונקרב את הדברים אל הדעת: הלב הוא עצמאי, יש לאדם בחירה חופשית והוא יכול להטות את לבו לאן שירצה. אך כל זה כל עוד לא צרך חומרים המשתלטים על בחירתו. הדבר מוכר לנו היום מחומרים נרקוטיים - אדם הנוטל סמים, אי אפשר לומר עליו שהוא פועל מתוך ידיעה והכרה, אלא הוא מופעל בכוח הסם. כך גם השיכור: אין לומר שלבו בידו ושהוא עושה ככל העולה על לבו, אלא היין פועל עליו ולבו נמשך ונלקח אחר היין. וכך גם האדם השטוף בזימה - אינו פועל באופן רציונלי, אלא הזימה מושכת אותו, ואז הוא עלול לעשות דברים חמורים שאדם רגיל היה מתבייש בהם, כי כבר אין לבו בידו. זהו "זנות ויין ותירוש יקח לב": הם לוקחים את הלב ומטים אותו מן הדרך הקדושה. אותו דבר עצמו שאליו הם מתאווים ומבקשים - הוא הנוטל את לבם ומוליכם שולל.
עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ, כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם׃
בדרך צחות: היום זהו ביטוי מליצי לאדם שאין לו רב שאותו ישאל ויתייעץ עמו, אלא יש לו "רבי גוגל" - את מי אתה שואל? עצים ואבנים, את המחשב. "עמי בעצו ישאל". ויש המחפשים רבנים "ידידותיים למשתמש", רב אלסטי ההולך ברוח הזמן, נוח ומבין אל רוח העם, המוכן להבין את התמורות שהמציאות החדשה מביאה עמה ומיישר עמן קו - זהו "ומקלו יגיד לו": מי יקל לו, אותו הוא מבקש שיגיד לו את ההלכה, הוא הפוסק שלו. עד כאן דרך צחות; ועתה לפשוטו של מקרא.
הרד"ק מסביר על דרך משל העיוור, שהמקל מורה לו את הדרך ועל ידו הוא יודע היכן ללכת. "עצו" - זו העבודה הזרה, ו"מקלו" - זה המקל שבו העיוור הולך, והם נביאי השקר. אתה כסומא, וסומך על מה שהמקל אומר לך, והמקל הזה מטעה אותך. "כי רוח זנונים התעה" - רוח הזנונים מטעה את נביאי השקר, והם מטעים את העם. נמצא שהשואלים בעבודה זרה או על פי אותו "מקל" - טועים אחרי רוח זנונים שהתעתה את נביאי השקר ואת העבודה הזרה.
המלבי"ם מפרש אחרת. "עמי בעצו ישאל" - זה הפסל, שהעבודה הזרה עשויה עץ, והוא מבקש ממנה מענה. אלא שהעבודה הזרה אינה עונה לו. ומהו "מקלו יגיד לו"? אומר המלבי"ם שיש הבדל לשוני: "עץ" יכול להיות ביטוי לסתם חומר הנקרא עץ, אך "מקל" תמיד בא בהקשר של הכאה. המטה שהאדם נשען עליו לעולם ייקרא "מטה" ולא "מקל". לכן אי אפשר לפרש כשאר המפרשים שזה המטה שנשענים עליו. וכוונת הכתוב: עמי שואלים בעבודה זרה וטועים מן הדרך - ומי יישר אותם? "מקלו יגיד לו", המקל שיחטיף לך מכות הוא שיאמר לך שטעית ושדרכך אינה נכונה. מן העבודה הזרה לא תקבל שום תשובה; אדרבה, המקל הוא שיגיד לך ש"רוח זנונים התעה" את נביאי השקר ואת כל העם והסיטה אותם מן הדרך, ועל ידה "ויזנו מתחת אלוהיהם". נמצא שהמקל הרודה בהם והמייסר אותם הוא המראה להם את הדרך הנכונה.
ומוסיף המלבי"ם פירוש נוסף: "מקלו" - המקל היוצא מן העבודה הזרה עצמה. העבודה הזרה עשויה עץ, ומאותו עץ יוצא מקל המכה אותו. זהו באותו כיוון, אלא שכאן המקל בא מתוך העבירה עצמה. וזה כפי שדיברנו כמה פעמים, שהרעה הבאה על האדם היא החטא עצמו - "תיסרך רעתך ומשובותייך יוכיחוך", ו"החמס קם למטה רשע" שביחזקאל: החמס עצמו, הגזל עצמו, העבירה עצמה, הם המטה המכה את הרשע. העבירה הופכת להיות משחית. וכן "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" - איוולתו של האדם מסלפת את דרכו, בעקבותיה הוא לוקה, והוא עוד כועס על הקב"ה ושואל: ריבונו של עולם, למה עשית לי? והתשובה: למה עשיתי לך? זהו אחד מני אלף מן המשחיתים שאתה יצרת, ששיחררת אותו עליך; ואילו הייתי משחרר את המשחיתים הגדולים יותר, לרגע לא היית יכול להתקיים. נמצא: "עמי בעצו ישאל", ומאותו עץ יוצא מקל חובלים המייסר אותו ואומר לו שרוח זנונים התעתה אותו, וזה שגרם ש"ויזנו מתחת אלוהיהם".
עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ, עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה׃
כאן מתואר המצב של "ויזנו מתחת אלוהיהם". "לזנות" פירושו להתרחק, לסרך דרכיה ולסטות מבעלה, מן הקדוש ברוך הוא; כנסת ישראל הולכת ומזנה תחת אלוהיהם, תחת העבודה הזרה שלהם. בעבודה זרה הזביחה הייתה עיקר העבודה, והקיטור היה מלאכה משנית: כשרצו לעבוד את העבודה הזרה היו מקריבים לה קרבן, ומעבר לכך - כנגד הקטרת הקטורת בבית המקדש להבדיל אלפי הבדלות - היו מקטירים קטורת לעבודה זרה. ביטויים רבים לכך בנביא, שהנשים היו "מקטרות" לבעלים, לא במובן שהיום מוכר אלא במובן של העלאת קטורת לאליל.
ולכן אומר המלבי"ם: "על ראשי ההרים יזבחו" - את הקרבנות היו מקריבים בראשי ההרים, מקום גבוה, לאות שהיו עובדים בכינופיא ובפרהסיא ברבים, במקום רם נישא ומפורסם. לעומת זאת הקיטור, שהיה המלאכה הפחות חשובה בעיניהם, נעשה על הגבעות, כל אחד בעצמו, איש איש לבדו, "תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה" - במקומות פרטיים יותר, ייחודיים לעבודתם, ולא בפרהסיא כמו הזביחה, לפי שלא הייתה חשובה בעיניהם כמותה.
ועוד: לצד הזביחה והקיטור היו גם מזנים, שכידוע הזנות הייתה קשורה בעבודה הזרה, וכפי שנראה בהמשך - לכל בית עבודה זרה היה מסונף בית זנות. גם כאן, אומר המלבי"ם, היו שני מיני זנות: זנות בפרהסיא - על ההרים, וזנות בצנעה - על הגבעות, כפי שיתבאר בפסוק הבא. ועל זה אומר להם: "על כן תזנינה בנותיכם וכלותיכם תנאפנה" - כשם שאבותיכם זנו, כך יזנו בנותיכם.
ומדוע שינה הכתוב בלשונו, בבנות "תזנינה" ובכלות "תנאפנה"? מסביר המלבי"ם שדרכם היה להשיא את הבנות לאנשים, והכלות - הנשים - היו נשארות בבית, כמו שמקובל עד היום בציבור הערבי, שהבן בונה לו בית בחצר או קומה מתחת להורים, ואילו הבת נשלחת אל החתן הנושא אותה. והנה עצם מעשה העבירה נקרא ניאוף, גם אם האישה פנויה, כי זה עצם המעשה. ואילו לשון "זנות" משמשת כאשר יצאה מתחת בעלה וסטתה ממי שמושל עליה - ולכן לא נאמר לשון זנות על רווקה. ואין הזנות דווקא ביטוי המחובר לניאוף, שהרי "ותזנו אחרי הבעלים" נאמר על עבודה זרה: לזנות פירושו לסטות ממי שמושל עליך. לפיכך הבנות נקראות מזנות, כיוון שסטו מתחת אישן; אך הכלות, שהיו בבית - והרי התירו להם את הזנות ואת העריות בפרהסיא, ונעשה הדבר בהסכמת הבעל בתוך הבית - כלל לא נחשב הדבר אצלם ליציאה מרשות הבעל, ולכן נוקט בהן לשון "תנאפנה" בלבד, שם עצם המעשה, ולא לשון זנות.
רש"י מפרש באופן אחר: היות ואתם מתחברים לעבודה זרה ולעכו"ם - והרי התורה אסרה את הקשר עמהם, "את בתך לא תיתן לבנו ואת בתו לא תיקח לבנך" - הדבר גורם שאתה לוקח את בתו לבנך ונותן את בתך לבנו, ומתחתנים עמהם, והבנים והבנות הנולדים לכם מבנותיהם נוהגים כמנהג אמם והן מזנות. והאבן עזרא מסביר שזהו תיאור של תוצאה: היות ואתם יוצאים לזבוח על ההרים ולקטר על הגבעות, אינכם בבית; וברגע שבני הבית יצאו מחוץ לעיר אל ההרים ואל הגבעות, נשארות הבנות והכלות לבדן ואין מי שישמור עליהן, ולכן הן מזנות.
לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה, כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ, וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט׃
מסביר המלבי"ם שהעוון אינו תלוי בבנות אלא באבותיהן, שמהם למדו לסרך דרכיהן. "עם הקדשות יזבחו" - הקדשות היו מזומנות לזנות, והן הזונות שבפרהסיא, והזיבוח היה על גבי ההרים בפרהסיא וברוב עם, כמו שנאמר "על ראשי ההרים יזבחו". והקדשות היו מזומנות לעבודה הזרה.
וכאן הדברים שהסברנו בעבר בשם הגר"א: מקובלנו שליד כל בית עבודה זרה היה בית זנות, ולכן התוכחות כורכות תמיד את העבודה הזרה עם הזנות. ולדבר הזה היו שתי מטרות. האחת - למשוך את לב העם: למה להם להיות דבקים בה' ובאמונתו, שהיא מאוד מגבילה, כאשר העבודה הזרה ליברלית ומאפשרת גם מעשים כאלה, ולא סתם אלא הכל באצטלה של עבודת האליל, כביכול לשם העבודה הזרה ולא לשם תאווה - ובכך היו מביאים מאמינים רבים. המטרה השנייה הייתה להגדיל את הכנסות בית העבודה הזרה: את האתנן שהיו מביאים לזונה היו נוטלים כוהני הבעל לבית העבודה הזרה, כביכול להחזיק את המקום ולפתחו. נמצא שמטרת אותן קדשות הייתה כביכול לשם קדושה - לפאר את העבודה הזרה, לקרב אליה ולפרנסה.
ומכאן התואר "קדשות", שהוא ביטוי נלעג על עניין הקדושה: הם רואים בזה קדושה, ואנו רואים אדרבה. כמו שאנחנו נוהגים לומר על אדם המתפלל בבית כנסת - תפילה, ואילו על מקום התכנסות של רפורמים אנו אומרים "בית תִּפְלָתָם", מלשון דבר תָּפֵל, חסר טעם. כך גם כאן איננו אומרים "קדושותיהם" אלא "קדשות". ומצד לשון הקודש: קדוש פירושו נבדל ומופרש - "הוקדש לבדק הבית" היינו הובדל והופרש מבני אדם לבדק הבית, "הרי את מקודשת לי" היינו מובדלת ומופרשת משאר בני אדם ומיוחדת לי. ואומר רש"י על קדשות - המיוחדות לזנות, שהובדלו והופרשו מן השאר וייחדו אותן לדבר עבירה.
לעומת זאת "עם הזונות יפרדו": הזונה היא אשת איש המזנה תחת בעלה, ויש לה ממי לפחד, ולכן לא תעשה זאת בפרהסיא. היא חוששת מאוד שאם יראה אותה בעלה - לא תראה עוד איש לעולם, שהרי למטה מעשרה טפחים קשה לראות מישהו או משהו. לכן "יפרדו" - הן נפרדות מחברת בני אדם, נפרדות מן הקהל, ועושות מעשיהן במחשך, ומזנות בגבעות במקום סתר תחת האלה, כמו שראינו בפסוק הקודם.
ומכאן חוזר המלבי"ם למה שביאר לעיל ב"מקלו יגיד לו": כאשר תקבלו את הייסורים, המקל יוכיח אתכם ויאמר לכם שרוח זנונים התעתה אתכם - שעל ידי תאוות הזנות טעו מלעבוד את ה' והלכו לעבוד עבודה זרה. וזהו שמסיים: "ועם לא יבין ילבט" - ולמה מכים אותו במקל חובלים? מפני שאינו מבין. "ילבט" לדעת רש"י מלשון יגיעה, שיתייגע מרוב המכות, כלשון "כמה לבטנו בדרך" שפירושו התייגענו בדרך. והרד"ק בשם אביו והאבן עזרא מסבירים את המילה כפי שהיא מוכרת לנו היום: בלשון ישמעאל "ילבט" כמשתבש שלא ידע מה לעשות, כמו "ואויל שפתיים ילבט" - וזהו בדיוק הביטוי שאנו משתמשים בו: להתלבט, אדם המסתפק ומשתבש ואינו יודע כיצד לנהוג. וכל זה מפני שאינם מבינים את חטאם, והמקל יכה אותם כדי שיבינו במה קלקלו ובמה טעו.
רש"י מפרש את הפסוק בדרך אחרת: כאשר אישה זונה וסוטה תחת בעלה, המים המאררים בודקים אותה ומוכיחים אם זינתה. אך כאשר בעלה עצמו אינו נקי - כלשון הגמרא "איהו בקרא ואיהי בבוציני", שהוא שקץ לא פחות ממנה - אין המים בודקים אותה. אין הכוונה שאם הבעל אינו מנוקה מעוון מותר לה לעשות כך; ודאי שאסור לה, והוא ישלם את חשבונו והיא את חשבונה. אבל אי אפשר שתיקח את אשתך להשקותה מים מאררים כשאתה בעצמך עושה דברים מרים לא פחות מזה. וזהו "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה" - המים המרים לא יגלו עליהן, ומדוע? "כי הם" - הבעלים - "עם הזונות יפרדו", שהם בעצמם מזנים עם הזונות, והיאך יבדקו המים את האישה כאשר הבעל עצמו פגום ומקולקל.
הרד"ק מביא בשם אביו ש"יפרדו" מלשון פרד: הפרד שטוף בזימה יותר מכל בעלי החיים, וכוונת הכתוב שהם עם הזונות שטופים בזימה כמנהג הפרדים. ועוד הביא בשם יש מפרשים, שהם עושים עם הזונות מעשה פרד - שהפרד אינו מוליד, לפי שהוא תוצאה של חמור וסוסה או סוס ואתון, ונולד בעל חיים שאינו יכול להוליד, כלשון "עקרה כפרדה". והם רצו שהנשים לא תתעברנה, ולכן היו עושים מעשה ער ואונן, וזהו "עם הזונות יפרדו" - יעשו מעשה שלא יביא לידי עיבור, כמעשה הפרד.
אִם זֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל אַל יֶאְשַׁם יְהוּדָה, וְאַל תָּבֹאוּ הַגִּלְגָּל וְאַל תַּעֲלוּ בֵּית אָוֶן, וְאַל תִּשָּׁבְעוּ חַי יְהֹוָה׃
מדוע פונה הנביא לישראל ומחבר לכך את יהודה? מסביר המלבי"ם על פי מה שראינו בפסוק הראשון של הפרק הראשון, שהושע התחיל להתנבא בימי ירבעם בן יואש, ואז הייתה מלכות יהודה כבושה תחת מלכות ישראל, עד השנה העשרים וארבע לעוזיה, שאז מלך בפני עצמו ומלכות יהודה נפרדה ויצאה מעול מלכות ישראל. בתקופה שעליה אנו מדברים היו אפוא יהודה נכנעים למלכות ישראל, הנקראת מלכות אפרים.
וכידוע, מימות ירבעם בן נבט התפלגה הממלכה וישראל - היא שומרון - סטו מן הדרך, וכל מלכי ישראל היו רשעים. לעומת זאת במלכות יהודה היו לאורך תקופה ארוכה מלכים צדיקים, ואף אם היה ביניהם מלך רשע, אחריו קם מלך צדיק, וחוזר חלילה. אך בישראל לא היה מלך צדיק מעולם, הרשיעו לחלוטין, ולכן גלו תחילה, וגם עד היום לא שבו - עשרת השבטים אבדו לנו, ומקווים שהמשיח יחזירם, ויש בזה מחלוקת בגמרא, ומקווים שכן.
לכן מזהיר הנביא את יהודה: אתה נתון כעת תחת מלכות ישראל, היזהר שלא תלמד ממעשיהם. כיוון שכבר מימות ירבעם בן נבט היו עגלים בישראל והייתה משיכה לעבודה זרה, היה חשש שיהודה, הנתון תחתם, ינהג כמותם ויימשך אחרי דרכיהם, וישראל יקלקלו את יהודה. וזהו "אם זונה אתה ישראל, אל יאשם יהודה" - אם אתה, מלכות אפרים, זונה מעל אלוהיך לעשות לך עגלים ולעבוד עבודה זרה, על כל פנים השגח שלא תחטיא גם את יהודה ושלא ילמד ממעשיך.
ולכן מצווה הוא את שבט יהודה: "אל תבואו הגלגל ואל תעלו בית אוון". בית אוון הוא בית אל, שנקרא כך על שם מעשה האוון - מעשה הרשע - שהוא בית העבודה הזרה. והגלגל אף הוא מקום שבו עבדו את העגלים. שני המקומות הללו, אומר המלבי"ם, היו עסוקים בעבודה זרה, כמו שנאמר בעמוס "בואו בית אל ופשעו, הגלגל הרבו לפשוע", "בגלגל שוורים זיבחו". ושני המקומות היו מצרניים ליהודה - מלשון בר מצרא, הנמצא על גבולו - ולכן היה חשש גדול שיהודה, הנתון תחת שלטון ישראל, יבוא וידבק בעבודה הזרה שממש בגבולו. ומהו "ואל תישבעו חי ה'"? בגלגל ובבית אל היו נשבעים בעבודה זרה. ואומר להם: אתם, יהודה, נשבעים "חי ה'", ואם תגיעו לשם ותתקלקלו כמותם - שוב לא תישבעו "חי ה'" אלא "חי הבעל", חי העבודה זרה. לכן אל תבואו הגלגל ואל תעלו בית אוון, כדי שלא תגיעו למצב שלא תישבעו עוד בשם ה'.
כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל, עַתָּה יִרְעֵם יְהֹוָה כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב׃
מסביר המלבי"ם שבימי ירבעם בן יואש ריחם ה' על ישראל. מלך ארם ייסרם ועינם ושם אותם כעפר לדוש, ואז שלח הקב"ה מלך שהושיעם, הוא ירבעם בן יואש, שנאמר עליו שהשיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. ואז רעה אותם ה' על כר נרחב - "ככבש במרחב": אם עד עתה היה הגבול צר, כעת יצאתם מן המחנק אל גבולות רחבים.
וחשב הקב"ה שמתוך שיראו את חסדו - שהושיעם מיד ארם והרחיב את גבולם - יהיו ככבש הנמשך אחרי הרועה, שאינו נפרד מן העדר אלא הולך אחריו, ולא יילכו על הרים שובבים, כמו שראינו שהיו הולכים לזבוח בהרים ולקטר בגבעות. אך במקום זאת "כפרה סוררה סרר ישראל": אומר הקב"ה, מה קיבלתי תחת זאת? שנעשיתם פרה סוררה. הפרה שמוציאים אותה אל כר נרחב עוזבת את הרועה ומתרחקת ממנו. כך גם אתם התרחקתם מה' בשעה שהייתם צריכים להתקרב אליו - הרי נתן לכם עתה שפע וטוב, והייתם צריכים לרעות תחתיו, ובמקום זה הלכתם והתרחקתם.
חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ׃
יש כמה וכמה מקראות שכל מי שתשאל לפירושם ייתן לך פירוש מסוים - וכולם טועים. ולמה? מפני שהפירוש שיאמרו לך הוא דרש, ואת פשט המקרא אין איש יודע. ואין כוונתי שהדרש טועה או שאין מה שאמרו נכון, שהרי הדרש גם הוא נכון; אלא שאין זה פשט המקרא. מי שקורא את הפסוקים על סדרם מבין מיד שנאמר הדבר רק לדרש.
ניתן דוגמה: "כי מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". תשאל כל אדם ויאמר לך שהצרות הן מתוכנו, שהגיס החמישי הוא שלנו, שעיתון "הארץ" שייך לנו; אצל הגויים אין רואים זאת הרבה, אך אצל עם ישראל תמיד הקודחים בספינה הם מבפנים. יפה הדבר בתור דרש, ולצערנו אף נכון מצד המציאות, אך אין זה פשט הכתוב שם. פשט הכתוב הוא הבטחה טובה שמבטיח הקב"ה: המהרסים והמחריבים יצאו מאיתנו ויתרחקו.
כך גם כאן: תשאל אדם מהו "חבור עצבים אפרים הנח לו", ויאמר לך שגם כאשר ישראל עובדים עבודה זרה, אם הם מחוברים - "הנח לו", אומר הקב"ה אל תיפרע מהם; אבל "חלק לבם עתה יאשמו", כשיש ביניהם מחלוקת וקיטוב ומריבות, אז אומר הקב"ה עתה אני נפרע מהם. וזו דרשת חז"ל להבדיל בין תקופת שאול, שהיו יורדים לקרב ומפסידים, לתקופת אחאב ואחרים, שהיו מנצחים. מה ההבדל? בימי אחאב היו מאוחדים - חמישים איש במערה ואיש אינו מגלה לאחאב, אף שאיזבל רודפת את הנביאים; ואילו בימי שאול היו ביניהם דלטורין ובעלי לשון הרע, שכל פעם שדוד בורח מלשינים עליו: הנה דוד מסתתר עמנו, הנה דוד בקעילה. אמת, דרש יפה מאוד - אך אין זה פשט המקרא. ועתה נסביר את המקרא כפשוטו.
רש"י מפרש: "חבור" - מחובר, "עצבים" - עבודה זרה, ו"אפרים" הוא שומרון, עשרת השבטים, להבדיל מיהודה. אפרים מחובר ודבוק לעבודה זרה, ולכן "הנח לו" - אומר ה' לנביא: אל תתנבא עליו להוכיחו, מיותר הדבר ולא יועיל, לא יקבלו. כיוון שהוא כעת מחובר לעבודה זרה, אין עם מי לדבר - הנח לו.
האבן עזרא אומר שיש מפרשים "עצבים" כמו "כל עצביכם", שהיא העבודה הזרה, אך הנכון יותר ש"עצבים" מלשון עיצבון; ולמעשה הדברים משלימים זה את זה, שהרי העבודה הזרה מעציבה את לב עובדיה. אתה צועק אליו וצועק וצועק, והוא מודיע לך שהעבודה זרה שאליה פנית אינה זמינה כעת, אנא נסה מאוחר יותר - ובקיצור, בעיצבון אתה יוצא ממנו; ובלשון ימינו: בעצבים אתה יוצא ממנו, רק מתעצבן ממנו. לכן נקראת "עצבים". ואומר ה': הנח לו, עד שיפקחו עיניהם.
הרד"ק מסביר שהבעלים - העגלים, הבעל, האשרה - כל כך מתחברים אליהם ישראל, שאין מי שיוכל לדבר עמו ולהוכיחו, ולכן "הנח לו", אל תוכיחם. ומוסיף הרד"ק נקודה חשובה: וזה על דרך ההעברה. כמו אדם הקוצף על חברו וחברו אינו שומע לו, ואומר: אינך שומע לי? גמרנו, אני עוזב אותך. זהו סוג של איום או גוזמא. ואף על פי כן חוזר ומוכיחו לאחר שעה - אתה רואה שאין הוא עומד באיומיו: אמר "לא אעיר לך יותר", וחוזר ומעיר. כך גם כאן: כביכול אומר ה' "הנח לו", אך בדרך הגזמה, שהרי בפועל אנו רואים את הנביא חוזר ומוכיח את ישראל.
המלבי"ם מפרש שהמלכות נקראת אפרים, והיא מחוברת לעצבים ואינה רוצה להיפרד מן העבודה הזרה, כמו שנאמר בירבעם בן יואש "ויעש הרע בעיני ה' ולא סר מחטאות ירבעם". ושימו לב: לפי המלבי"ם הפנייה "הנח לו" אינה אל הנביא, שיניח להם לפי שאינם מקשיבים, אלא אל יהודה - הנח להם ואל תתחבר עמהם. שהרי ראינו שיהודה היו כבושים תחת ישראל, והנביא מזהירם אל תלמדו מהם ואל תתקלקלו ממעשיהם. זהו חלק מאותה אזהרה: כיוון שאפרים מחוברים לעבודה זרה - הנח לו, היפרד ממנו, אל תבוא לגלגל ואל תעלה לבית אוון, אל תלמד ממעשיו המקולקלים, כדי שאתה יהודה לא תתקלקל כמותו.
סָר סׇבְאָם הַזְנֵה הִזְנוּ, אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן מָגִנֶּיהָ׃
המלבי"ם מסביר שהנביא מזהיר את יהודה: אל תבטח על "מגיניה" - החשובים של אפרים, השרים והגיבורים שלה, שהיו כביכול מגינים על יהודה. שהרי יהודה היו באותה עת כנועים תחתם, וכשיש מלחמה - מי יוצא להילחם? המדינה שתחתה אתה חוסה. ולכן חששו יהודה: אם תפרוץ מלחמה או יתעורר איום, מי מגינינו? ישראל. אנו חוסים תחתם מתוך ציפייה שיגנו עלינו. ועל זה אומר להם: אל תסמכו עליהם, אל תחשבו שהם מגיניכם ושהם ישמרו עליכם.
והטעם - שלושה חסרונות יש בהם. הראשון: השכרות. "סר סבאם" - סבא הוא שתיית יין, וכתרגום "זולל וסובא": "לסבי חמר", וחמר הוא יין, זולל בשר וסובא יין. ו"סר סבאם" היינו שהשתיינות שלהם כבר סרה מדרך הרגיל והגיעה לרמות בלתי סבירות; אתה סומך עליהם והם שטופים ביין. השני: חיסרון הזנות והעבודה הזרה כמו שראינו לעיל; ולא זו בלבד שהם עבריינים לעצמם, אלא שהם מטעים גם את האחרים - "הזנה הזנו", לשון פועל יוצא, שהוא מפעיל: לא די שהוא עצמו פועל רע, אלא מפעיל גם אחרים. והשלישי: "אהבו הבו קלון" - הם אוהבים את הקלון ודבקים בו, עושים דברים שיש בהם קלון וביזיון, אוהבים את זה ומתחברים לזה. וכיוון שכך - אל תתחבר עמהם.
צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ, וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם׃
רש"י מסביר שהרוח נדבקת בכנפיה, כמו העוף הזה שאין הרוח מניחתו לשכון עד שמוליכתו למרחוק - העוף באוויר והרוח נושאת אותו. וזו הנבואה: אל תסמכו על ישראל, שהרי עוד מעט תבוא רוח ותישא אותם בכנפיה - עוד מעט תבוא גלות שתנדף את ישראל מכאן. ואז "ויבושו מזבחותם" - אותם זבחי תועבותיהם שהיו מזבחים ומקטירים מתוך תקווה שהאלילים יגנו עליהם ושהעבודה הזרה תשמור עליהם: הנה איפה הזבחים שהקרבת לו? במה עזרו לך? במה הצילו אותך?
ורש"י מביא מדרש תנחומא, לשון אגדה: כאדם המאיים על איש המקניטו ואומר לו "חייך שאני צורר לך בכנפיך" - היזהר, אקשור לך את הכנפיים. שהרי כשרוצים שהעוף לא יעוף, קושרים את כנפיו ואז אינו יכול לעוף. כך גם מקרא זה הוא איום על ישראל: הקנאה שלי והחימה שלי קשורות עמכם להינקם מכם - "צרר רוח אותה בכנפיה", כמו שצרר את כנפיה כדי להביא עליכם את אותה רוח קנאה, "ויבושו מזבחותם".
בחלק זה של הפרק מתאר הנביא שרשרת שלמה של נפילה: העם עזב את משמרת ה' והלך לשמור זנות יין ותירוש, ואלה נטלו את לבו עד שאיבד את שיקול דעתו ואת חירות בחירתו. הוא שואל בעץ - בעבודה זרה - ואינו מקבל מענה, ורק המקל, הוא הייסורים היוצאים מן העבירה עצמה, מגיד לו שרוח זנונים התעתה אותו. העבודה הזרה נעשתה בפרהסיא על ההרים ובצנעה על הגבעות, כרוכה בקדשות ובזונות, והאשמה תלויה באבות שמהם למדו הבנות והכלות. מכאן פונה הנביא אל יהודה: אם ישראל זונה - אל יאשם יהודה; אל תבואו לגלגל ולבית אוון, אל תסמכו על "מגיניה" השטופים ביין ובזנות ואוהבי הקלון, והנח לאפרים החבור לעצבים, כי סופו שרוח תישא אותו בכנפיה ויבושו מזבחותם.