TheWholeTorah.aiBeta

פרק ד - ריב ה' עם יושבי הארץ - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: תוכחה לדור

פרק ד' בהושע פותח מהלך חדש. אומר הרד"ק: כאן שב הנביא לדבר דברי תוכחה לאותו הדור. אם בפרקים הקודמים עסקנו במשל האישה והזנונים, כאן הדברים נאמרים בגלוי: כתב אישום מפורט על מצבה הרוחני והמוסרי של הארץ, על הכהנים שהיו אמורים להורות דעת, ועל עם שמאס בתוכחה. נלך על סדר הפסוקים, ונראה את שיטתו המקורית של המלבי"ם, שקורא חלק מן הפסוקים הללו לא כדברי הנביא אלא כדברי העם עצמו.

פסוק א': ריב לה' עם יושבי הארץ

שִׁמְעוּ דְבַר־יְהֹוָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַיהֹוָה עִם־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין־אֱמֶת וְאֵין־חֶסֶד וְאֵין־דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ׃

"ריב לה'" - אומר הקדוש ברוך הוא: יש לי דין ומשפט עמם. אני נתתי להם את הארץ בתנאי, והתנאי היה שיעשו צדקה ומשפט. אם כך יעשו - "עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". אלא שבוא וראה שהם פועלים היפך התנאים. יש כאן הפרת חוזה. ובעקבות ההפרה הזו הסתרתי פניי מהם, ומכאן "על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה" שבפסוק ג'. הסדר חשוב: הם הפרו את הברית תחילה, ולכן גם אני הפרתי בריתי עמהם.

כך גם אמר ירמיהו: "אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה" - אילו היו אנשים הגונים, הקדוש ברוך הוא היה מוכן למחול. אלא שהמציאות קשה.

ושואל הרד"ק: הרי יש נבואות ופסוקים שמהם משמע אחרת. דוד המלך אומר "נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ" - הרי שהיו חסידים, היו עבדי ה'. ואם כן כיצד נאמר שכל הארץ רשעים, ושה' מסתיר פניו מחמת רשעותם? משיב הרד"ק: צדיקים היו בהם, אבל מעטים. ולא זו בלבד שהיו מעטים, אלא שהיו נחבאים מפני הרוב שהיו רשעים. נמצא שבפועל "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ".

"אין אמת" - אין מי שעושה אמת ואין מי שמדבר אמת. "ואין חסד" - וכל שכן שאין חסד. שכן אמת פירושה לתת לך את המגיע לך, וחסד פירושו לתת מעבר למה שמגיע. אם אמת אין - כל שכן שאין מי שעושה חסד.

ומהי "דעת אלהים"? הרד"ק מביא כמה דרכים. האחת: דעת אלהים היא לעשות צדקה ומשפט, כמו שנאמר בירמיהו "אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, דן דין עני ואביון אז טוב לו, הלוא היא הדעת אותי" - הרי שלחון עניים ולעשות צדקה ומשפט נקרא דעת ה'. ולכן אחרי שאמר אין אמת ואין חסד, אין כאן צדקה ומשפט, ממילא אין דעת אלהים בארץ. דרך שנייה: דעת אלהים היא ההתבוננות באלוקותו יתברך, החקירה במערכות האלוקות, להתבונן במציאות ה'. במילים פשוטות: אף אחד אינו חושב על קודשא בריך הוא. והתרגום מתרגם "לית דמהלכין בדחלתי" - אין מי שמהלך ביראתי, ולפי זה דעת אלהים היינו כיראת אלהים.

שיטת המלבי"ם: אלה דברי העם אל הנביא

למלבי"ם כאן קו שונה משאר המפרשים. לדעתו הדיבור כאן אינו הדיבור האלוקי אלא דיבורו של העם וטענתו. וכך טוענים העם אל הנביאים: אתם באים לריב עמנו, להוכיח אותנו, לומר לנו שאנו עושים דברים אסורים - והלוא למי יש ריב עמנו? לקדוש ברוך הוא! "כי ריב לה' עם יושבי הארץ" - הריב הוא שלו, כלפיו חטאנו, ולו יש סיבה לריב כנגדנו. ואם כן, מה לו לאיש לריב את ריבו של הבורא יתברך? תנו לו שיריב ריבו וישפוך חמתו על הפושעים בו. אתם, הנביאים, אל תתערבו.

ושימו לב: הם עצמם מודים שיש לקונות קשות בהנהגת העם, והם עצמם מונים את הקלקולים - ואף על פי כן אומרים לנביא: אל תתערב. אל תהיה דובר של הקדוש ברוך הוא; אם ה' רוצה לריב - יריב בעצמו. מה הם רוצים באמת? אתה הנביא מציק לנו, דבריך עוקצים אותנו ומפריעים לנו, אז תזוז הצידה ותשתוק. הם רוצים להזיז את הנביא מן הדרך כדי שלא יפריע להם בדברי תוכחה.

והם ממשיכים: ראה, יש לה' סיבות מוצדקות לריב עמנו, אנו מודים - "כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ". מסביר המלבי"ם: המצוות נחלקות לשבין אדם לחברו ולשבין אדם למקום. עיקרן של מצוות שבין אדם לחברו הוא חסד ואמת, וזה איננו בארץ. אלא שהיעדר חיוב עדיין אינו שלילה ממש; ועל כך בא הפסוק הבא.

פסוק ב': לא רק חיסרון אלא היפוך גמור

אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ׃

אומר המלבי"ם: לא רק שאין חיוב, יש שלילה ממש. "אָלֹה" - נשבעים בשם ה' לשקר, כלשון "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה"; "וכחש" - מכחישים את מציאות ה' יתברך, וזה היפוכה של דעת אלהים. לא שלא השיגו השגות, אלא שעושים את ההיפך הגמור. "ורצוח וגנוב ונאוף" - היפוכם של אמת וחסד; לא זו בלבד שאינם גומלי חסדים, אלא רוצחים, גונבים ומנאפים.

המלבי"ם מעמיד את הדברים כנגד עשרת הדיברות. חמשת הדיברות שבלוח הראשון הם ברובם מצוות שבין אדם למקום - "אנכי", "לא יהיה לך" וכו'. כנגדם: "וכחש" - כנגד "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שהוא מכחיש בעצם מציאותו; וכן מכחיש בעניין השבת, שהרי השבת באה להמחיש ולייסד בנו את אמונת מציאות ה' בבריאת העולם ובקיומו. "אלה" - כנגד "לא תשא", שנשבעים בשם ה' לשקר; ואלה לשון שבועה, כמו "ויואל משה לשבת את האיש", שדרשו חז"ל שנשבע לו. ו"רצוח, גנוב ונאוף" - כנגד הלוח השני, חמשת הדיברות שבין אדם לחברו.

"פרצו" - בעבירות הללו נפרצו מאוד, עד כדי כך ש"דמים בדמים נגעו": מרוב רצח, דמו של הרוג שותת ונוגע בדמו של הרוג אחר. ועל כל זה אומרים העם: אמת, יש כאן דברים גרועים מאוד, אבל תשאיר את זה לקדוש ברוך הוא. אם ירצה - יריב עמנו; אתה הנביא אל תתערב כלל.

רב סעדיה גאון מפרש "אלה" באופן אחר: לא מלשון שבועה שנשבעים עתה לשקר, אלא מלשון אלות הברית - אתם נכנסתם באלות הברית, בשבועה שהשביענו הקדוש ברוך הוא בהר סיני, והרי נאמר "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" והם עושים פסל ומסכה, ומכחשים באל שקיבלו עליהם לאלוה, ופורצים את משמרת התורה וגדריה. ולפי התרגום, "פרצו" הוא גם לשון פריצות: היו באים על נשות חבריהם ומולידים מהן בנים. "ודמים בדמים נגעו" - דמיהם של הנרצחים נוגעים זה בזה.

פסוק ג': תאבל הארץ - והם מעדיפים זאת על תוכחה

עַל־כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כׇּל־יוֹשֵׁב בָּהּ בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם וְגַם־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ׃

לפי המלבי"ם זהו המשך דברי העם: אתה הושע, אל תוכיח. יש דברים נוראים שהעם עושים? נכון - ועל כן ה' יריב את ריבו, והוא זה שייפרע מן החוטאים ויעשה שהארץ תהיה אבלה. "ואומלל כל יושב בה" - ייכרתו כל יושבי הארץ. "אומלל" הוא לשון כריתה, כמו שאנו אומרים בהלל "בשם ה' כי אמילם", מלשון ברית מילה שהיא כריתת העורלה. ועד היכן? עד שגם חית השדה, שאינם מדברים, וגם עוף השמים וגם דגי הים ייאספו. כלומר: ה' יריב את ריבו ויכרית כל חי - ובלבד שאתם, הנביאים, לא תבואו בדברי תוכחה.

המלבי"ם מעיר בביאור המילים שהצרה כאן הולכת ותוכפת, וכדרכו של מקרא לילך מן הקל אל החמור: תחילה "תאבל הארץ", יותר מזה "ואומלל כל יושב בה", ויותר מזה - שלא יישאר כלום, גם חיה וגם עוף וגם דגים.

פסוק ד': אל יריב ואל יוכח

אַךְ אִישׁ אַל־יָרֵב וְאַל־יוֹכַח אִישׁ וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן׃

כל זה ה' יעשה - אבל "איש אל ירב", אל יריב האיש את ריבו של ה', "ואל יוכח איש" את העם. אלו דברי העם אל הנביא: רד מעלינו, תן לה' שיוכיח אותנו. מה ההבדל בין "יריב" ל"יוכח"? מסביר המלבי"ם: ריב הוא בחוזקה, לעשות מריבה, בכוח; ותוכחה היא בראיות השכל, מלשון ויכוח, שמביא הוכחות לצדקתו, והיא בנחת. והם אומרים: אין אנו רוצים שמישהו יריב עמנו, ואפילו לא יוכיח אותנו בנחת - גם את זה לא. ו"איש" כאן מוצב כנגד ה': הריב הוא רק לה' ולא לאיש.

ומכאן מוסר נוקב: הם מעדיפים שתחרב הארץ ובלבד שלא לשמוע את תוכחת הנביאים. רואים עד כמה היה נורא בעיניהם לשמוע תוכחה. ואגב, זה גם מראה שהיו אנשי אמת. שכן מי שאינו איש אמת - אומרים לו כל היום עד כמה אינו טוב, והוא משיב "בסדר, נכון", ואין זה מציק לו ואין זה מפריע לו. אבל איש אמת יודע שמה שאומרים לו נכון, וזה מה שמפריע לו. בזמננו אדם מפתח עור פיל: הנביא עומד במקום מרכזי ואומר את דברו, ומה איכפת לי, לא אלך לשם ולא אשמע. ואילו הם - עצם שמיעת הדברים יצרה אצלם קושי, הקושי של "איך אתה חי בניגוד למה שהיית צריך לחיות". ולכן היו מוכנים לומר אפילו דברים אבסורדיים: אל תוכיח, תן לקדוש ברוך הוא שיוכיח, שיכרית את הארץ, ובלבד שיוסר מעליי המפגע הזה של הנביא שאומר לי כל הזמן עד כמה אינני טוב.

"ועמך כמריבי כהן" - לא זו בלבד שאינם רוצים לשמוע תוכחה, אלא שהם עושים מריבה עם הכהן. והרי "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"; הכהן הוא שאמור להוכיח את העם, והכהנים היו תופסי התורה. ובוא וראה: לא זו בלבד שאינם רוצים לשמוע נבואה ותוכחה, אלא הולכים ומריבים עם הכהן הבא ללמדם דעת, ובאים להוכיח אותו.

רש"י מפרש שהנביא פונה כאן אל העם: אתם מתרים בנביאי האמת שלא יריבו עמכם ולא יוכיחו אתכם - כמו שאמר אמציה כהן בית אל לעמוס "לא תנבא על בית ישראל ולא תטיף על בית ישחק", והדברים היו בימי ירבעם בן יואש, בזמן שהושע התנבא. הרי לך עוד דוגמה לאנשים שמאסו בדברי נבואה. ו"עמך כמריבי כהן" מתרגם התרגום "נצן עם מלפהון" - מריבים עם מלמדיהם, עם הכהנים ש"יורו משפטיך ליעקב", ובלבד שלא לשמוע את דבריהם. והרד"ק אומר שזו בחינה של דור ששופט את שופטיו. ויש מפרשים "כמריבי כהן": אתה הכהן בא להוכיח אותנו? אתה גרוע מאיתנו, אתה עושה דברים שליליים יותר מאיתנו - הם עצמם מריבים עם הכהן ומוכיחים אותו. ויש מפרשים "כמריבי כהן" כעדת קורח שהריבו וערערו על הכהונה.

פסוק ה': "וכשלת היום" - הכפשת המוכיחים

וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם־נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה וְדָמִיתִי אִמֶּךָ׃

לפי המלבי"ם, העם מוכיחים כאן את הכהן ואומרים לו: אתה הכהן מוכיח אותנו? הרי אתה בעצמך נכשלת בכל מיני דרכים מקולקלות ביום, לעיני השמש, בפרהסיא. "וכשל גם נביא עמך לילה" - ולא רק אתה; גם הנביא המוכיח כשל, אלא שהוא לא עבר עבירות בגלוי ביום, ובוודאי עבריין לא קטן הוא, ולך תדע אילו עבירות עשה בלילה. שימו לב לעורמה: על הכהן עוד יכולים לומר משהו, אבל מה תאמר על הנביא, שהוא קודש קודשים, שאין יצרו מתגבר עליו בשום דבר שבעולם? על כן טופלים עליו "לילה" - בוודאי עשה עבירות בסתר.

ומה המסקנה שלהם? "ודמיתי אמך". מסביר המלבי"ם: "אמך" היא הכנסייה, כנסת ישראל, כפי שראינו "ריבו באמכם ריבו" - אתם הבנים, הכהן והנביא, תריבו עם האם שהיא כלל ישראל. וכאן אומרת האם: אני כנסת ישראל, מה אתה רוצה ממני? הרי "דמיתי" - נדמיתי לך. אתה הכהן עבריין ביום, והנביא עבריין בלילה, ואני עושה כמעשיכם - ואם כן מה אתה מתיימר להיות צדיק בעיניך ולבוא ולהוכיח אותי? כמוך כמוני, ואין לך מקום לתוכחה.

ושימו לב שזו דרכם כסל למו של מרשיעי ברית בכל דור ודור. גם היום, אחד התחביבים הגדולים של התקשורת הוא למצוא את העבריין התורן מציבור שומרי המצוות, להעלותו על נס ולהעמידו בעמוד הקלון. ומה רוצים לומר בזה? שכולם אותו דבר, כולם גנבים, זה לא רק אנחנו. אתם אומרים שאדם צריך להיות מוסרי, ירא שמים, הגון, לשמור על שלמות המשפחה - הנה תראו מה עשה הרב ההוא, הנה תראו מה עשה פלוני. זה בדיוק מה שעשה אותו דור: "כמריבי כהן", ורבים עם הנביא לומר: מה שאנחנו עושים, גם אתם עושים. יש לכם הוכחות? לא, אבל זה בטוח.

פעם התווכחתי עם מישהי ואמרתי לה שבמוסדות תורה לא מקובל לצרוך סמים. היא התחילה להתווכח: אתה בוודאי אינך יודע. אמרתי לה: אני מדבר על התקופה שהייתי בישיבה - בישיבה אין סמים ואין אלכוהול. והיא בשלה: אין דבר כזה, אין מקום שאין בו סמים, בוודאי אתם מסתירים. כל כך מופקע היה בעיניה שיש מקום נקי. ואחר כך, כשאמרתי לה שאין אלימות, שאין מפנצ'רים גלגלים לא של המנהל, לא של ראש הישיבה ולא של המשגיח, ושאין בחור מרים יד על חברו - כבר היה ברור לה שאני בודה בדיות ומציג את ציבור שומרי המצוות באור אוטופי שאיננו בנמצא. אדם ששקוע בבוץ אינו יכול להבין שיש מישהו נקי. וכשהוא מוצא איזה סיפור על מישהו שנתפס - הנה, עכשיו הוא רגוע. וכשאין לו סיפור? "כשל נביא עמך לילה" - ראית? לא ראיתי, זה היה בלילה, ואיך אוכל לראות, אבל בטוח שהוא עבריין. עד כדי כך נתפס אדם בסיפורים שלא היו, ובלבד שיוכל לומר "ודמיתי אמך" - אני דומה לכם, ומה אתם רוצים ממני.

זהו ביאורו של המלבי"ם. ויש המפרשים "ודמיתי אמך" אחרת. רש"י מפרש מלשון "נדמו", כאדם נדהם ותוהה שאין לו מילים בפיו, והוא הולך בעקבות התרגום, שלפיו כל הדברים כאן הם תוכחת הנביא לעם ולא דברי העם לנביא: "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" - אתם נכשלים ביום, ונכשלים עמכם נביאי השקר בלילה. ו"ואבהת כנשתכון" - אבייש את כנסת ישראל, שתעמוד נדהמת מן הבושה והביזיון על המעשים המקולקלים. וכך גם הרד"ק מפרש שזו נבואה כנגד ישראל: אתה תיכשל וייכשל עמך נביא השקר בלילה. ולמה לילה? משום שהזמן המצוי יותר להיכשל בו הוא הלילה, שאדם נתקל באבן נגף בחשכה; אתה נכשל ביום, ונביא השקר המתעה אותך נכשל עמך כאדם הנכשל בחשכה, שהוא גרוע יותר. ו"ודמיתי" מפרש הרד"ק מלשון כריתה, כמו "נדמה כל עם כנען", "נדמה מלך ישראל", וכמו "ונדמה שם" שבהפטרת תשעה באב. נמצאו לנו שלושה ביאורים: מלשון נדם ודהימה, מלשון כריתה, או מלשון דמיון.

פסוק ו': מאיסת הדעת ושכחת התורה

נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי־אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם־אָנִי׃

הרד"ק מפרש גם כאן לשון כריתה: נכרתו עמי מבלי הדעת, מפני שאין מי שיודיע להם ואין מי שילמדם את הדרך הנכונה. "כי אתה הדעת מאסת" - זה נאמר כנגד הכהן: אתה מאסת בדעת, וממילא לא הלכת ללמד את העם דעת. אילו היית יודע ואוהב דעת, היית מלמדה לעם; אבל אם אתה עצמך מאסת בה, בוודאי לא הלכת ללמדה לאחרים. לכן "ואמאסך מכהן לי" - הואיל ואינך ממלא את המוטל עליך, אמאס בך מלהיות כהן לי, כהן בביתי. כמו שראינו בבניו של עלי, שה' מאס בהם מהיות כהנים מאותה סיבה עצמה, שלא מילאו את תפקידם.

ושואל הרד"ק: כיצד ניתן לומר "נדמו עמי מבלי הדעת", שנכרתו מפני שלא היה מי שמודיעם? הרי בכל תקופה היו נביאי אמת שלימדו דעת, והיו מוכיחים אותם יום יום, השכם ושלוח! ומשיב: הכהנים, שתפקידם ללמד תורה, טעו מן הדרך הישרה - ומדובר בכהני ה' ממש, בתקופה של קלקול גדול. וכיוון שהכהנים מייצגים אוטוריטה רוחנית, ועושים דברים שליליים, היה לעם במי להיתלות ואחרי מי להימשך. ומה עם נביאי האמת? כנגדם עמדו נביאי השקר, שהיו מבלבלים את העם מאוד, שהיה להם כישרון רב להידמות לנביאי האמת בכמה וכמה עניינים: בצורת הדיבור, בכך ששמעו שברירי נבואות ומסרו אותם וכשהתקיימו אמרו "הנה, אני אמרתי", והיו מגדלים שיער "למען כחש" ועוד דרכים ליצור תדמית חיצונית של נביאי אמת. נוצר אצל העם פקפוק: מי נביא אמת ומי נביא שקר. וממילא "נדמו עמי מבלי הדעת" - אף שיש נביאי אמת, כשיש כהנים כאלה ונביאי שקר המבלבלים, אל תתפלא שהדעת אינה המרכיב המנחה, ולכן נכרתו.

"ותשכח תורת אלהיך" - התורה ניתנה לכהנים ללמד את העם, כמו שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", ומשה רבנו כתב את התורה ויתנה אל הכהנים בני לוי, "יורו משפטיך ליעקב". ואתה הכהן שכחת את התורה, ששמירתה ולימודה הם תפקידך - ולכן "אשכח בניך גם אני": אתה תמות, שהרי מאסתיך מהיות כהן לי, ואל תאמר שבניך ימשיכו תחתיך, שכן כבוד הכהונה לא יעבור אליהם, וגם הם ימותו או יגלו. ומה שייך לומר שכחה כלפי הקדוש ברוך הוא, והרי אין שכחה לפני כסא כבודו? מסביר הרד"ק שהדבר נאמר דרך משל, כאדם שאינו שם לב לדבר ואומרים עליו ששכחו, והכוונה שאינו נותן דעתו עליו, וכמו "השכח חנות אל" ו"לא ישכח את ברית אבותיך".

המלבי"ם מוסיף כאן דרגה: "ותשכח תורת אלהיך" היא צרה על צרה. בתחילה, כשעדיין זכרת את התורה, אף שאין דעת - "אתה הדעת מאסת", אינך מתעניין בדעת ה' - עדיין למדת תורה, ועל זה נאמר "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שכן נשאר לך מאור שיחזירך למוטב. אבל משנדמו עמי מבלי הדעת וגם התורה נשכחה - מה יחזירך למוטב ומה יתקנך? אחרי שכחת ה' ושכחת התורה אין שום תקווה, ולכן "אשכח בניך גם אני", שאין תקווה שמן הבנים יצא חוטר וזרע צדיק - וכיצד יצא זרע צדיק לאחר ש"ותשכח תורת אלהיך".

ובפתיחת הפסוק, המלבי"ם נאמן לקו שלו: כשם ש"ודמיתי אמך" הוא מלשון דמיון, כך "נדמו עמי" מלשון דמיון - עמי נדמו ונמשלו למי שאין בו דעת, בדומה לכהן שגם הוא חסר דעת; כמו הכהן כן העם.

פסוק ז': כרובם כן חטאו לי

כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ־לִי כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר׃

מסביר הרד"ק: אהרן היה תורת אמת בפיהו, ועתה שנתרבו הבנים - "כרובם כן חטאו לי" ושכחו תורתי. כלומר: ככל שהרביתי אותם, במקום להכיר טובה ולהודות, כן פשעו כנגדי. ולכן "כבודם בקלון אמיר" - אני עשיתי להם כבוד וריבוי, והם חוטאים, ולכן אמיר את כבודם ("אמיר" לשון המרה) בקלון ובביזיון.

ועוד פירוש: "כרובם" - הרביתי אותם בעושר ובנכסים, כמו שנאמר "וישמן ישורון ויבעט", ו"וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל". הריבוי, שהיה צריך להביאם להודות יותר לה', הביאם להיפך: ככל שהוספתי להם ממון, כן הוסיפו חטאים. ולכן את כבודם אמיר בביזיון.

והמלבי"ם מפרש "כבודם" על כבוד הכהונה: הקדוש ברוך הוא נתן לכהן שיהא אוכל משולחן גבוה - מה שמעלים לקרבן לה', הכהן אוכל, וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. האכילה הזו היא מדרגה של קדושה שיש בה תיקון וכפרה, והכהן כשר היושב על שולחן המלך, שכשהמלך אוכל השר אוכל משולחנו - וזו המעלה הגבוהה ביותר. וכיוון שכבוד זה אינו ראוי להם, שהרי "ואמאסך מכהן לי", לכן "כבודם בקלון אמיר": ארחיקם ממזבח ה' ומשולחן ה', ולא יקבלו את מתנות הכהונה הראויות להם.

פסוק ח': חטאת עמי יאכלו

חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ וְאֶל־עֲוֺנָם יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ׃

אין הם אוכלים מאישי ה' מתוך כוונה לתקן את החטא, שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ויש כאן כוונה לשם שמים. אלא מה הם אוכלים? הם ניזונים מחטאיו של עמי. וזו הגדרה פוגענית: אתה מתפרנס מן החטאים של העם. שהרי אילו לא היה זה מחלל שבת בשגגה, מהיכן היה לך מה לאכול? חילל בשגגה, הביא קרבן - והנה לכהן ארוחה. נמצא שהוא מחכה שהעם יחטא כדי שיהיה לו מה לאכול.

והנורא מזה: הוא יוזם את הסעודות שלו, במרכאות. אם אינך חוטא - אין לי מה לאכול, ולכן אחטיא אותך כדי שיהיה לי. וזהו "ואל עונם ישאו נפשו": הם משיאים את נפש העם אל העוון, ו"נפשו" מוסב על העם. מעיר המלבי"ם שזה פירוש מדויק יותר בדקדוק לשון הכתוב, שכן לפי ביאורו של רש"י - שהכהנים נושאים נפשם ומצפים שישראל יעשו עוונות כדי שיהיו להם קרבנות לאכול - היה צריך לומר "ישאו נפשם", ואילו הכתוב אומר "נפשו", המשתמע על העם. ולכן: כדי שיעשו עוונות, נושאים הם את נפש העם אל העוון ומחטיאים אותו.

פסוק ט': והיה כעם ככהן - דרכים ומעללים

וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ׃

רש"י מפרש: אשווה את העם לביזיון הכהנים. כשם שהכהנים יהיו בביזיון - "אשכח בניך גם אני", "ואמאסך מכהן לי", "כבודם בקלון אמיר" - כך גם העם יהיה בביזיון כדרך הכהנים, ואחלל את העם על ידי עובדי עבודה זרה והגויים שיבואו וישבו ויגלו אותם, כפי שנראה בהמשך.

המלבי"ם מסביר שהעם היו עושים עוונות במזיד, והיאך הגיעו לכך? על ידי ש"היה כעם ככהן". כדרכו, "נדמו" הוא מלשון דמיון: מה שעושים הכהנים, העם מידמים להם ולומדים לעשות כמעשיהם. הכהנים דרכם מקולקלת, והעם הולך ועושה כמעשיהם הרעים. ולכן "ופקדתי עליו דרכיו" - לפי המלבי"ם מוסב על הכהן, ולא על העם כפירוש רש"י ומשמעות תרגום יונתן: אעניש את הכהן על דרכיו הרעות ואשיב לו מידה כנגד מידה, שכן ממך יצא הדבר שהעם נעשה ככהן; אתה קלקלת דרכיך, והעם למד להיות כמוך, ולכן הדין הוא שאתה תיתן את הדין.

ומהו ההבדל בין "דרכיו" ל"מעלליו"? אומר המלבי"ם: הדרכים הן המידות, דרכי הנפש, והן השורש למעללים; והמעללים הם הפעולות, העלילות שאדם עושה. מן הדרך יוצאים המעללים - מן המידות הפנימיות יוצאות התוצאות שהן המעשים. ואומר הקדוש ברוך הוא: לפני שאבדוק את המעללים יש לבדוק את הדרכים. שכן שניים יכולים לעשות אותו מעשה, ולאחד מגיע עונש עצום ולשני עונש קל, ויכול להיות שלשלישי מגיע אפילו שכר. המעללים זהים - השאלה מאילו דרכים, מאילו כוחות נפש, יצאו.

דוגמה: ניאוף עם אב הוא מן העבירות החמורות ביותר שעונשן קשה. ומאידך, בבנות לוט נאמר שבשכר שהקדימה הבכירה את הצעירה זכתה ויצא ממנה מה שיצא, הרי שהדבר נחשב כמעשה מצווה; וחז"ל אמרו "גדולה עבירה לשמה" - עבירה שהייתה, אבל לשמה. ואיננו נכנסים עתה לכך שהיה קודם מתן תורה, שאין זו הנקודה. העיקרון הוא שדבר יכול להיראות גרוע מאוד במעלליו, אבל הדרך היא הקובעת: מאיזה מקום זה יצא ומה הייתה הכוונה. הן היו בטוחות שהעולם נכחד, שעולם חסד ייבנה ושהן באות להציל את העולם, כשם שבני אדם הראשון נשאו את אחיותיהם מפני שהיה צריך להוליד עולם. הרי שמעללים יכולים להצטייר בצורה שלילית מאוד ובעצם להיות חיוביים, משום שהדרכים חיוביות.

וכן להיפך, כשהמעללים שליליים - יש שלילי חמור ושלילי קל. שניים אוכלים חזיר: האחד עבר ליד המעדנייה ויצא הריח והכה באפו, ולא יכול היה להתגבר והלך ואכל - עבריין הוא, אבל עבריין לתיאבון. והשני אסור לו לאכול בשר, הוא סובל מכולסטרול ואחר האכילה יש לו כאבי בטן, ואף על פי כן הלך ואכל כדי להכעיס את ריבונו של עולם. וכי אפשר להשוות בין עונשיהם? העושה להכעיס - עונשו נורא; והעושה מתוך תאווה - ייענש, אך לא באותה רמה. המעללים זהים, הדרכים שונות. לכן אומר ה': "ופקדתי עליו דרכיו" - תחילה אשקול את מידות הנפש, מהיכן יצא הדבר, ועל פי זה "ומעלליו אשיב לו", אדון כיצד להשיבו כפי מעלליו, כי הדרכים יוכיחו מה הייתה הסיבה והגורם לאותם מעללים.

לסיכום:

הפרק פותח בכתב אישום: אין אמת, אין חסד ואין דעת אלהים בארץ, ולא רק העדר טוב אלא היפוכו הגמור - אלה וכחש כנגד הלוח הראשון, ורצוח וגנוב ונאוף כנגד הלוח השני. לפי המלבי"ם, העם עצמם מודים בכל הקלקולים, ובלבד שהנביא ייסתום את פיו: "ריב לה'" - שיריב הוא בעצמו, ואפילו במחיר "תאבל הארץ" וכריתת כל חי, ובלבד שלא נשמע תוכחה. וכשאין די בכך, מכפישים את המוכיחים עצמם: הכהן נכשל ביום והנביא בלילה, "ודמיתי אמך" - כולנו שווים, ואין לך רשות להוכיח. דרך זו נמשכת בכל דור, בחיפוש אחר העבריין התורן כדי להרגיע את המצפון. וכנגד זה מוכיח הנביא את הכהנים שמאסו בדעת ושכחו את התורה, שאכלו את חטאת העם ואף החטיאוהו כדי להתפרנס מחטאיו, ומן הכהן למד העם - "והיה כעם ככהן". ובסוף מלמדנו הכתוב יסוד בהנהגת הדין: "ופקדתי עליו דרכיו ומעלליו אשיב לו" - קודם נבחנות הדרכים, מידות הנפש והכוונות, ורק לפיהן נמדדים המעללים.