ספר הושע פרק ד. שמעו דבר השם בני ישראל כי ריב להשם עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוהים בארץ. אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו. אומר הרד"ק כעת הוא שב לדבר דברי תוכחה לאותו הדור.
שמעו דבר השם בני ישראל כי ריב להשם עם יושבי הארץ. ריב להשם, אומר הקדוש ברוך הוא יש לי דין איתם. היות ואני נתתי להם את הארץ בתנאי, והתנאי היה שיעשו צדקה, שיעשו משפט. ואז אם כן יעשו, עיני השם בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. אבל בואו ראה שהם פועלים הפך התנאים. יש כאן הפרת חוזה.
הנה תראה, ריב להשם עם יושבי הארץ כי אין אמת, אין חסד, אין דעת אלוקים בארץ, אלה, כחש, רצוח, גנוב, נאוף, כל זה ההפך מן התנאים שעשיתי איתם מקדם של צדקה ומשפט. ובעקבות זה הסתרתי את פניי מהם ואז ותאבל הארץ ואומלל כל יושב בה כמו שאנחנו נראה בהמשך. ממה זה נובע? כי הפרת התנאים התחילה מהם.
אני הבטחתי שעיניי יהיו עליהם לטובה, אבל זה בתנאי שיעשו צדקה ומשפט. אבל היות והם הפרו את התנאים תחילה ולא עשו צדקה ומשפט, לכן לאחר מכן בפסוק ג' על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה, זה בא כתגובה על מה שהם עשו תחילה שהם היו עושים דברים קשים, אלה וכחש ורצוח וגנוב. אז הם הפרו את הברית, אז גם אני הפרתי בריתי עמהם.
כך גם כן אמר ירמיה, ואם יש עושה משפט וצדקה ואסלח לה. זאת אומרת, אם היו אנשים הגונים, אז הקדוש ברוך הוא היה מוכן למחול, אבל המציאות היא קשה. אבל לכאורה שואל הרד"ק, הרי ראינו שיש נבואות שבהן כתוב דברים אחרים. הרי דוד המלך אמר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחייתו ארץ. אתה רואה שהיו חסידים, אתה רואה שהיו עבדי השם, אז איך אתה אומר שכל הארץ היו אנשים רשעים ואם היה איזה אדם עושה משפט וצדקה אני אסלח לה והשם מסתיר פניו בגלל רשעותם? אתה רואה שכן יש אנשים הגונים.
אומר על זה הרד"ק, צדיקים היו בהם אבל מעטים. ולא רק שהיו מעטים, היו נחבאים מפני הרוב שהיו רשעים. ועל ידי זה אם כן יוצא שבפועל כעת אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוקים בארץ. אין אמת, אין מי שעושה אמת ואין מי שמדבר אמת. אין חסד, וכל שכן שאין חסד. אמת זה לתת לך מה שמגיע, חסד זה אני נותן לך מעבר למה שמגיע, עשיתי איתך חסד. אז אם אמת אין, כל שכן שאין מי שעושה חסד.
ואין דעת אלוקים בארץ. מה זה דעת אלוקים בארץ? הרד"ק מביא שלוש אפשרויות. אפשרות אחת, אין דעת אלוקים בארץ לעשות צדקה ומשפט. רואים שנקרא דעת השם לעשות צדקה ומשפט. איפה רואים את זה? כתוב אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, דן דין עני ואביון אז טוב לו, הלוא היא הדעת אותי. מה ראינו מה זה דעת השם? לחון עניים, לעשות צדקה ומשפט. אז אחרי שהוא אמר אין אמת, אין חסד, אין פה צדקה ומשפט, אז אין דעת אלוקים בארץ.
אפשרות שנייה מסביר הרד"ק, שדעת אלוקים הכוונה ההתבוננות באלוקותו יתברך. החקירה במערכות האלוקות, להתבונן במציאות השם, דהיינו לחשוב על הקדוש ברוך הוא. במילים פשוטות, אף אחד לא חושב על קודשא בריך הוא. התרגום אומר, אין דעת אלוקים, אין מי שמהלך לית דמהלכין בדחלתי, אין מי שמהלך ביראתי. אז דעת אלוקים פירושו כמו יראת אלוקים.
המלבי"ם מסביר, שמעו דבר השם בני ישראל כי ריב להשם עם יושבי הארץ. מסביר המלבי"ם, יש לו כאן קו שונה משאר המפרשים, שבעצם האמירה כאן והדיבור הוא של העם. לא של הדיבור האלוקי, אלא יש כאן דיבור של העם וטענה של העם. מהי הטענה של העם? אומר המלבי"ם, העם טוענים לנביאים, אתם באים לריב איתנו, אתם באים להוכיח אותנו, אתם באים לומר לנו שאנחנו עושים דברים לא טובים, דברים אסורים. הוא אומר הרי למי יש ריב איתנו? לקדוש ברוך הוא. אם יש לקדוש ברוך הוא ריב איתנו, אז במילים פשוטות למה אתם מתערבים? תנו לקדוש ברוך הוא שיפתור את הבעיות שלו איתנו. את הבעיות שלו איתנו. כי ריב להשם עם יושבי הארץ. הריב הוא של הקדוש ברוך הוא, זה ריב של השם, הם חטאו כנגדו ואז יש לו סיבה לריב כנגדם. ואם כן, מה לו לאיש לריב ריבו של הבורא יתברך? תן לו לבורא יתברך, השם יריב ריבו והשם ישפוך חמתו כנגד הפושעים בו. ואם כן, אל תבואו להוכיח את העם, תשאירו לקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא כבר יעשה כטוב בעיניו.
עכשיו תשימו לב, הם באים ומודים שישנם לקונות לא פשוטות בהנהגת העם. יש קלקולים, והם בעצמם מונים את הקלקולים. והם אומרים ואף על פי כן אל תתערב. אתה הנביא, אל תהיה דובר של הקדוש ברוך הוא, אם השם רוצה לריב ריבו, הוא יריב ריבו, אתה אל תריב ריבו של הבורא יתברך. מה הם בעצם רצו? אתה הנביא מציק לנו, אז תזוז הצידה. הדיבורים שלך הם עוקצים אותנו, הם מפריעים לנו, אז תשתוק. רגע, אבל השם רוצה... לא, אם השם רוצה הוא יעשה את זה באופן ישיר. במילים פשוטות, הם רוצים להזיז את הנביא שהנביא לא יפריע להם בדברי התוכחה.
והם אומרים הנה בוא תראה, ריב להשם עם יושבי הארץ. זאת אומרת, הרי יש להשם סיבות מוצדקות לריב איתנו, אנחנו מודים. כי הרי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוקים בארץ. מה כוונת הדברים? אומר המלבי"ם, המצוות נחלקו למצוות שבין אדם לחברו ולמצוות שבין אדם למקום. בין אדם לחברו זה חסד ואמת. זה עיקר העניין של בין אדם לחברו. וזה לא נמצא בארץ. ולא רק שלא נמצא חסד, לא עושים דין אמת, זה עדיין לא אומר שלילה. זה אומר שרק אין חיוב. אבל הוא אומר בוא תראה שלא רק שאין חיוב, יש שלילה ממש. אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף. זה לא רק אין חסד, זה לא הם לא גומלי חסדים, אלא הם עושים את ההפך הגמור.
אלה וכחש, הם נשבעים בשם השם, זה אלה, כי נפש כי תשמע קול אלה. אלה וכחש, הם מכחישים את מציאות השם יתברך. זה ההפך של דעת אלוקים. אז אין דעת אלוקים בארץ, זה לא רק שאין דעת אלוקים, תגיד אולי לא השיגו השגות. אומר לא, הם עושים את ההפך הגמור, נשבעים בשקר ומכחישים את מציאות השם. ורצוח וגנוב ונאוף, זה ההפך מחסד, אמת וחסד. לא רק שלא עושים אמת וחסד, אלא עוד רוצחים, גונבים ומנאפים.
כנגד חמשת הדיברות הראשונות, אומר המלבי"ם, רובם הם הרי מצוות שבין אדם למקום, אנוכי השם לא יהיה לך וכולי. כנגד זה הוא אומר אלה וכחש. אני השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוא מכחש במציאות השם. אלה, זה נגד לא תשא. נשבעים בשם השם לשקר. אלה הכוונה שבועה. ויואל משה לשבת את האיש, חז"ל אומרים שנשבע לו. מה נשבע לו ואיך, דיברנו בהזדמנות אחרת, לא ניכנס כעת. אבל על כל פנים אתה מבין שזה אלה, זה שבועה. זה שבועה, זה הפך לא תשא. וכחש, מה אתה מכחש את מציאות השם? זה כנגד אנוכי השם ולא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי, אתה בכלל מכחש במציאותו. אתה מכחש במציאות השבת, כי השבת הרי גם כן באה להמחיש ולייסד בנו את אמונת מציאות השם בבריאת העולם ובקיום העולם.
רצוח, גנוב ונאוף, זה הלוח השני. אלה הם חמשת הדיברות שבלוח השני שהם עוסקות במצוות שבין אדם לחברו. ואת כל אלה פרצו. פרצו הכוונה בעבירות הללו הם נפרצו מאוד, עד כדי כך שדמים בדמים נגעו, מרוב רצח, מת זה, דמו יורד ושותת ונוגע בדמו של מת אחר. זאת אומרת מרוב שהמתים שם רבים, דמים בדמים נגעו. אם כן, יש להשם ריב איתנו, אומרים העם, כפי שמבאר המלבי"ם. אמת, יש פה דברים מאוד גרועים. אבל תשאיר לקדוש ברוך הוא. תשאיר את זה להשם, אם השם ירצה הוא יריב איתנו, אתה הנביא אל תתערב, אל תתעסק כלל בעניין.
רב סעדיה גאון מסביר שהאלה, הוא אומר מאיזה לשון זה אלה? לא מלשון שבועה, אלא זה מלשון שנכנסו באלות הברית. כך מסביר רבנו סעדיה גאון. זאת אומרת, אתם הרי נכנסתם באלות הברית, פירושו של דבר בשבועה שהשם השביע אותנו בהר סיני. זה הכוונה, על השבועה ההיא מדבר. הוא לא מדבר על כך שאנשים עכשיו הולכים להישבע על השקר. לא זאת הכוונה אליבא דרב סעדיה גאון. והרי כתוב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, והם עושים פסל ומסכה. ועוד מכחשים באל שהם קיבלו אותו עליהם לאלוה, ופורצים את משמרת וגדר התורה. ולא זו בלבד, אלא כמו שאומר התרגום, מה שכתוב פרצו זה גם לשון פריצות. היו באים על אשת חבריהם ומולידים מהם ילדים, אז פרצו. ודמים בדמים נגעו, כמו שאמרנו, דמיהם של הנרצחים נוגעים זה בזה.
על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו. אך איש אל יריב ואל יוכח איש ועמך כמריבי כהן. על כן תאבל הארץ. והיות וכן, הארץ תהיה אבלה. פירושו של דבר, זה המשך דברי העם כמו שמסביר המלבי"ם. שהעם טוענים, אתה הושע אל תוכיח. אה, יש דברים קשים, יש דברים נוראים שהעם עושים? נכון, על כן השם יריב את ריבו ותאבל הארץ. הקדוש ברוך הוא הוא זה שייפרע מהחוטאים והשם יעשה שהארץ תהיה אבלה, ואומלל כל יושב בה. אומלל פירושו של דבר ייכרתו כל יושבי הארץ. אנחנו אומרים בהלל בשם השם כי אמילם. מה זה אמילם? אמילם זה אחריותם, כמו ברית מילה שברית המילה היא בעצם כריתת העורלה. אז מה שכתוב כאן על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה, הכוונה וייכרת כל יושב בארץ. עד כדי כך שגם בחית השדה, בעלי החיים והם שהם בלתי מדברים, וגם עוף השמים וגם דגי הים יאספו. פירושו של דבר, השם יריב ריבו ויכרית כל חי. תשאירו את זה לריבונו של עולם. אבל איש אל יריב את השם ואל יוכח איש את העם. כל זה דברי העם אל הנביא, רד מאיתנו, תן להשם שיוכיח אותנו.
בעצם מה שזה אומר שהם גם מעדיפים שתחרב הארץ, רק לא לשמוע את תוכחת הנביאים. רואים עד כמה היה נורא בשבילם לשמוע את תוכחת הנביאים. ואגב, זה גם מראה שהם היו אנשי אמת. כיוון שכשבן אדם הוא לא איש אמת, אז כל הזמן מישהו אומר לו עד כמה הוא לא טוב ועד כמה... בסדר, נכון, בסדר. לא מציק לו, לא מפריע לו. אבל כשבן אדם הוא איש אמת, אז הוא יודע שמה שהבן אדם אומר זה נכון, וזה מה שמפריע לו. רואים שהיה מפריע להם התוכחה. כי באופן רגיל תחשבו בזמננו, בן אדם היה מפתח עור פיל, והנביא היה אומר את דברו, מה, איך הוא יכול להגיד, מה? הוא יכול לצעוק לי את זה לכל אחד באוזן? הוא עומד באיזה מקום מרכזי ואומר את דבריו. נו, אז בסדר, אז אני, אני לא אלך לשם, אני לא אשמע, אני לא... מה מפריע לך? רואים שהם היו אנשי אמת, שאם יש נבואה והנבואה היא קשה, זה מפריע לו. ולכן מה הוא מעדיף? הוא מעדיף לא לשמוע. כי עצם השמיעה של הדברים יוצרת אצלו איזשהו קושי, והקושי הוא איך אתה חי בניגוד למה שהיית צריך לחיות. אז הוא מוכן להגיד אפילו דברים אבסורדיים. אל תוכיח, תן לקדוש ברוך הוא שהוא יוכיח, שיכרית את הארץ, אבל תן לו. העיקר להסיר מעליי את המפגע הזה של הנביא שכל הזמן אומר לי עד כמה אני לא טוב.
ועמך כמריבי כהן. עכשיו הוא אומר פה אל בני ישראל, עמך כמריבי כהן. לא זו בלבד שהם לא רוצים לשמוע את התוכחה, אלא הם עוד עושים מריבה עם הכהן. הכהן הרי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך השם צבאות הוא. הכהן הוא זה שאמור להוכיח את העם, הכהנים הם היו תופסי התורה. והנה בוא וראה שלא זו בלבד שהם לא רוצים לשמוע נבואה אלא ותוכחה, אלא הולכים ועושים מריבה עם הכהן שבא ללמדם דעת, הם באים לריב איתו, הם באים להוכיח אותו.
המלבי"ם בחלק ביאור המילים מסביר שכאן בעצם הצרה הולכת ותוכפת. וכבר הסביר את זה המלבי"ם כמה פעמים, שתמיד כשאני רוצה להגיד על דבר רע, אז אני אומר יהיה רע ויהיה עוד יותר רע ויהיה נורא מכל. תמיד הולכים מהקל אל החמור. אז כך גם כן כאן. בהתחלה אומר תאבל הארץ, יותר מזה אומלל כל יושב בה, יותר מזה לא יישאר פה כלום עד שגם חיה ועוף וגם דגים. כל זה יעשה השם, העיקר אתם הנביאים אל תבואו להגיד לנו דברי תוכחה. עכשיו נשים לב שיש כאן שני ביטויים, אך איש אל יריב ואל יוכח איש. מה ההבדל בין יריב לבין יוכח? מסביר המלבי"ם שלריב זה בחוזקה. הלכתי לריב איתו, זה לעשות מריבה. לעומת זאת תוכחה זה בראיות השכל. תוכחה זה מלשון ויכוח. דהיינו אני מביא לך הוכחות לצדק שלי. עכשיו, לריב, רבים מה שנקרא בכוח, באלימות. תוכחה זה בנחת. אז הם אומרים אנחנו לא רוצים שמישהו יריב איתנו ואפילו לא יוכיח אותנו בנחת. גם את זה לא.
והאיש, מסביר המלבי"ם, זה מקביל כנגד השם. ריב להשם, הוא יריב, אבל איש אל יריב. פירושו של דבר, הריב הוא רק להשם ולא לאיש. אך איש אל יריב ואל יוכח איש ועמך כמריבי כהן. רש"י מסביר שכאן בעצם הנביא פונה לעם. אמרנו שהמלבי"ם הביאור שלו פה הוא מקורי, כיוון ששאר המפרשים מסבירים שכל הדברים כאן זה תוכחה של הנביא. ריב להשם עם יושבי הארץ, אין אמת, אין חסד, אין דעת אלוקים בארץ. לפי שאר המפרשים אלה דברי הנביא. רק המלבי"ם מסביר שהעם הם פה שאומרים את כמה שיש צרות בארץ ואתה העיקר הנביא אל תוכיח אותנו. אז אם כן, הנביא מוכיח אותם לפי שיטתו ובביאורו של רש"י, שאתם מתרים בנביאי האמת שלא יריבו אתכם ולא יוכיחו אתכם. כמו שראינו שכתוב שאמציה אמר לו אמציה כהן בית אל, לא תנבא על בית ישראל ולא תטיף על בית ישחק. זה היה בימי ירבעם בן יואש שהושע התנבא באותו זמן. אתה רואה עוד דוגמה שאנשים מאסו בדברי הנבואה.
ועמך כמריבי כהן, רש"י מסביר, נצן עם מלפהון, זה לשון התרגום. הם הולכים לריב עם המלמדים אותם, עם הכהנים שהם יורו משפטיך ליעקב. הם הולכים לריב איתם העיקר כדי לא לשמוע את דבריהם. וכמו שאומר הרד"ק, שזה בחינה של דור ששופט את שופטיו. זה דור שהולך להוכיח ולשפוט את השופטים אותו. יש מסבירים עמך כמריבי כהן, פירושו של דבר, אתה הכהן בא להוכיח אותנו? העם אומר אתה הכהן גרוע מאיתנו. זה כמריבי כהן. אתה הכהן בא להגיד שאנחנו שליליים? אתה הכהן עושה דברים שליליים יותר מאיתנו. הם עצמם מריבים עם הכהן להוכיח את הכהן. עוד הסבר הוא מביא, שיש מפרשים כמריבי כהן כעדת קורח שהריבו וערערו על הכהונה.
וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה ודמיתי אמך. לפי ביאורו של המלבי"ם, וכשלת היום, אמרנו שבעצם העם כאן מוכיחים את הכהן, והם באים ואומרים לו, אתה הכהן מוכיח אותנו? הרי אתה הכהן בעצמך נכשלת בכל מיני דרכים מקולקלות ביום, לעיני השמש, מה שנקרא עברת עבירות בפרהסיא. וכשל גם נביא עמך, ולא רק זה, גם הנביא עצמו, הנביא שמוכיח, גם הוא כשל עמך לילה. מה זה אומר? הנביא על כל פנים לא עבר עבירות בגלוי ביום, אבל בטח גם הוא עבריין לא קטן ולך תדע איזה עבירות הוא עשה בלילה. תשימו לב, על הכהן עוד הם יכולים להגיד משהו, מה תגיד על הנביא שהוא קודש קודשים, שכתוב שאין יצרו מתגבר עליו בשום דבר בעולם? לכן כנגד הנביא עליו הוא אומר אתה כשלת לילה. הנביא בטח עשה עבירות בלילה. ואז מה, מה הוא בעצם רוצה לומר לזה? דמיתי אמך. יש פה כמה ביאורים מה זה הדמיתי הזה. המלבי"ם מסביר דמיתי אמך, פירושו של דבר, אימך זה הכנסייה. הכנסייה פירושו בלשון חז"ל כנסת ישראל. הרי אנחנו ראינו לאל שהוא אמר ריבו באמכם ריבו. אתם הבנים, מי זה אתם? הכהן, הנביא, אתם תריבו עם האם. מי זה האם? האם זה כנסת ישראל, זה כלל ישראל. אתם כמו הבנים של הכלל, תריבו עם הכלל, תוכיחו את הציבור. אז כאן דמיתי אמך, פירושו של דבר, אני אמך, אני כנסת ישראל, מה אתה רוצה ממני? אני בסך הכל דמיתי לך. אתה הכהן עבריין ביום, הנביא בטח עבריין בלילה, אז אם ככה אני עושה כמעשיך, כתועבותיך, אז מה אתה מנסה להיות כצדיק בעיניך לבוא ולהוכיח אותי? גם אני כמוך, כמו שאתה עושה מעשים רעים, גם אני, גם אנחנו עושים מעשים רעים, אז אין לך מקום לבוא ולהוכיח אותנו.
ובעצם תשימו לב שזאת דרכם כסל למו של מרשיעי הברית בכל דור ודור. גם היום, מה אחד התחביבים היותר גדולים של התקשורת? זה למצוא את המשוגע התורן או את העבריין התורן מציבור שומרי המצוות, להעלות אותו על נס, להוקיע אותו ולהביא אותו אל עמוד הקלון. ומה בעצם רוצים להגיד בזה? תשמע, אז כולם אותו דבר, כולם גנבים, זה לא רק אנחנו, זה כולם גנבים. זה לא איזה פתאום אלה צדיקים וזה... זה כולם רשעים, והנה ההוא עבר כאלה עבירות, והנה פה בתחום הצניעות, והנה זה... מה העניין? העניין הוא בעצם להראות, מה אתם כביכול אומרים לנו אדם צריך להיות מוסרי, אדם צריך להיות ירא שמים, צריך להתנהג בהגינות, שלמות המשפחה, הנה תראה מה הרב ההוא עשה, הנה תראה מה פלוני. זה בדיוק מה שאותו הדור היה עושה. הם כמריבי כהן ורבים עם הנביא להגיד אה, מה שאתם עושים, מה שאנחנו עושים גם אתם עושים. יש לך הוכחות? לא, בטח, אבל זה בטוח שגם אתם עושים. בטוח. כמו שפעם אחת התווכחתי עם מישהי, שאמרתי לה שבמוסדות תורה, אמרתי לה לא, לא מקובל לצרוך סמים. והתחילה להתווכח איתי, אמרה לי שאני בטח לא יודע. אני מדבר איתך על התקופה שעוד הייתי בישיבה. היא אומרת לי לא, מה בטח, בטח גם בישיבות, אין דבר כזה, אין מקום שאין בו סמים, ככה היא אומרת. אמרתי לה לא, בישיבה אין סמים, אין אלכוהול. היא לא, היא לא, לא הייתה מוכנה להסכים. היא אומרת בטח אנחנו, אנחנו מסתירים. אה, בטח, אתה בטח רוצה להסתיר, אז אתה אומר לי כמה... אתם מבינים, זה כל כך מופקע מהם שיש מקום בלי סמים ובלי אלכוהול. אחרי זה שאמרתי לה שאין אלימות, בכלל היה ברור לה שאני בודה בדיות וממציא המצאות ושלא מפנצ'רים אצלנו את הגלגלים לא של המנהל, לא של ראש הישיבה וגם לא של המשגיח, ושאין אצלנו מכות בישיבה ואין דבר כזה שבחור מרים יד על החבר שלו. אז זה בכלל היה נשמע לה שאני מנסה להציג את ציבור שומרי המצוות באיזה אור אוטופי, משהו שהוא לא בנמצא. זאת אומרת, אדם שכל כך נמצא בבוץ, הוא לא יכול להבין שיש מישהו נקי. הוא לא יכול להבין. ואז מה? אם הוא ימצא איזה סיפור שנתפס איזה מישהו על משהו, אה, זהו, עכשיו אני רגוע. הנה, ראית גם הדתיים, תדע לך... נו, אבל תשמע, אומרים שזה... הם רק עושים בסתר. כשל נביא עמך לילה. מה אתה יכול להגיד על הנביא? לא, הנביא עובר עבירות... אתה ראית? לא, זה בטח היה בלילה. בלילה, אז מה אתה רוצה, אני יכול לראות? אבל בטוח, בטוח שהוא עבריין. תראו עד כמה הבן אדם שמחפש איך לעשות דברים רעים, הוא הולך ונתפס בסיפורים שלא היו, אבל העיקר לבוא ולהגיד ודמיתי אמך. אני כמו האם שדומה למנהגים המקולקלים שלכם, המוכיחים, אתה הנביא ואתה הכהן, אז מה בעצם אתה רוצה ממני?
זה ביאור אחד, ביאורו של המלבי"ם. יש כאלה שמסבירים את ודמיתי אמך בדרך שונה. רש"י מסביר שדמיתי זה מלשון כמו נדמו. כמו אדם ככה נדהם, עומד, תוהה ואין לו, אין לו מילים בפיו. והוא מסביר בעצם על פי התרגום, שהדברים כאן הם בעצם נבואה, תשימו לב, לא כמו שמסביר המלבי"ם והסברתי קודם, שכאן אלה דברים תוכחה שאומרים העם אל הנביא, אלא התרגום מסביר שזאת תוכחת הנביא לעם. וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, הכוונה היא אתם נכשלים ביום ונכשלים עמכם נביאי השקר בלילה, כי אלה דברי נביא האמת. אז דברי נביא האמת להוכיח את העם, אז הוא מוכיח את העם על כישלונם ביום וכישלון נביא השקר בלילה. ואבהת כנשתכון, אני אבייש את כנסת ישראל. ודמיתי אמך, פירושו של דבר, אתה תהיה כעומד נדהם מהבושה והביזיון שיהיה לך על המעשים המקולקלים שעשית. כך גם כן מסביר הרד"ק, שזה חלק מהנבואה שהנביא אומר כנגד ישראל, שהוא בעצם אומר להם אתה תיכשל וייכשל גם כן איתך נביא השקר, ייכשל איתך לילה. ולמה הוא אומר לילה? מסביר שהיות ואנחנו מדברים על כישלון, הזמן היותר מצוי להיכשל בו, מה זה כישלון? היה איזה אבן נגף ובן אדם נופל ונכשל, יותר מצוי להיכשל לילה. אז אתה נכשל ביום, ונביא השקר שהוא מטעה אותך הוא ייכשל איתך כמו אדם שנכשל בחשכה, בלילה, שזה גרוע יותר. ודמיתי אמך, מסביר הרד"ק שזה מלשון כריתה. כמו נדמה כל עם כנען, נדמה מלך ישראל, או כמו שכתוב בהפטרה של תשעה באב ונדמה שם, הכוונה היא גם כן זה מלשון אם ניכרת שהדבר יהיה שם. על כל פנים, אז יש לנו בזה שלושה ביאורים. או שזה מלשון נדם, או מלשון כריתה, או מלשון דמיון.
נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת ואמאסאך מכהן לי ותשכח תורת אלוהיך אשכח בניך גם אני. נדמו עמי מבלי הדעת. מסביר הרד"ק שגם פה, כמו הביאור שהוא הסביר קודם, זה לשון כריתה. נכרתו עמי מבלי הדעת, הכוונה אין מי שיודיע להם, אין מי שילמד אותם את הדרך הנכונה. כי אתה הדעת מאסת, את זה הוא אומר כנגד הכהן, אתה מאסת את הדעת ואז ממילא לא הלכת ללמד את העם דעת. אם היית יודע ואוהב דעת, היית מלמד את העם דעת, אבל אתה לעצמך מאסת הדעת, בוודאי לא הלכת ללמד אותה את העם. ולכן אומר ואמאסאך מכהן לי. היות ואתה לא עושה את המצווה על הכהן, אומר הקדוש ברוך הוא, אני אמאס אותך מלהיות כהן לי, כהן בביתי. כמו שראינו אצל בניו של עלי, שהשם מאס אותם מהיות כהנים, מה הסיבה הזאת עצמה שהם לא מילאו את תפקידם.
הרד"ק שואל לכאורה איך אפשר לומר שהם נדמו עמי מבלי הדעת, נכרתו כי לא היה מי שמודיע להם? הרי היו תמיד את נביאי האמת. בכל תקופה היה את נביאי האמת. ונביאי האמת היו מלמדים דעת. אז איך אתה יכול להגיד נכרתו עמי כי לא היה להם דעת, לא היה מי שילמד אותם? הרי נביאי האמת היו מוכיחים אותם יום יום, השכם, שלוח והשכם כמו שראינו. אז איך אפשר להגיד שעמי נכרתו כי לא היה מי שלימדם דעת? אז הוא מסביר שהכהנים התפקיד שלהם היה ללמד את התורה. והכהנים היו טועים מהדרך הישרה. מדברים עכשיו אפילו על כוהני השם. מדובר בתקופה של קלקול גדול. והכהנים היו טועים מהדרך הישרה. ואז מה שהיה קורה, שהעם היה במי להיתלות. אז כאשר היה בא הנביא להוכיח, אז קודם כל יש לו כהנים שטועים מדרך השם, הכהנים מייצגים איזושהי אוטוריטה רוחנית. ואם הכהנים עושים דברים שליליים, אז העם היה במי להיתפס, לעם היה אחרי מי להימשך. מה תגיד, אבל יש נביאי אמת? נכון, אבל כנגדם היו נביאי שקר. ונביאי השקר אומר הרד"ק היו מבלבלים אותם מאוד. כיוון שנביאי השקר היה להם כישרון רב להידמות לנביאי האמת בכמה וכמה עניינים. כמו שמביא בספר ירמיה, שהם היו נדמים להם בצורת הדיבור שלהם, היו שומעים מהם שברירי נבואות והיו באים ומוסרים את זה ולאחר מכן כשזה היה מתקיים היו אומרים הנה אתם רואים אני אמרתי את זה. ועוד כל מיני דרכים שהם היו עושים, מגדלים שיער למען כחש, עוד כל מיני דברים שהיו מנסים ליצור תדמית חיצונית של נביאי אמת. אז העם נוצר פקפוק, מי הוא נביא האמת ומי הוא נביא השקר. ואז ממילא על ידי זה נדמו עמי מבלי הדעת. אז אפילו שיש נביאי אמת, אבל כשיש כאלה כהנים ויש גם נביאי שקר שמבלבלים את העם, אז אל תתפלא שהדעת היא לא המרכיב המרכזי שמנחה אותם, אלא אין דעת ולכן נכרתו.
ותשכח תורת אלוהיך. פירושו של דבר, התורה ניתנה לכהנים, כמו שאמרנו קודם, שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כדי ללמד את העם. ומשה רבנו כתב את התורה הזאת ויתנה לכהנים בני לוי, יורו משפטיך ליעקב. אבל אתה הכהן, כמו שאמרנו, ואמאסאך מכהן לי, כיוון שותשכח תורת אלוהיך. שכחת את התורה, מה התפקיד שלך ללמד תורה. והעונש על זה, אשכח בניך גם אני. אני אשכח בניך, אתה תמות כיוון שמאסתי אותך מלהיות כהן לי. מה תגיד, בניי ימשיכו תחתיי? אומר השם, אשכח בניך, דהיינו כבוד הכהונה לא יעבור אליהם וגם הם או ימותו או יגלו. מה שייך להגיד לגבי הקדוש ברוך הוא שכחה, הרי אין שכחה לפני כיסא כבודו? מסביר הרד"ק שהכוונה של הדברים זה בדרך משל. כמו אדם שלא שם לב לדבר מסוים, אנחנו אומרים הוא שכח אותו. אפילו שלא מתכוונים להגיד שהוא שכח, אלא הכוונה לא נותן דעתו עליו. כמו השכח חנות אל, לא ישכח את ברית אבותיך, שכל אלה ביטויים של שכחה אפילו שלא שייך אצל הקדוש ברוך הוא, ביטוי של שכחה.
המלבי"ם מסביר שותשכח תורת אלוהיך זה בעצם צרה על צרה. בהתחלה כשאתה עדיין זכרת את התורה, אז אפילו שעדיין אין דעת, אתה את הדעת מאסת. דעת השם אתה לא מתעניין, אבל תורה עדיין למדת. אומר המלבי"ם, על זה נאמר הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו. אז יש לך עוד איזשהו מאור שיחזיר אותך למוטב. אבל היות ונדמו עמי מבלי הדעת והדעת מאסת, אתה לא רוצה דעת את השם, וגם את התורה ותשכח תורת אלוהיך, אז מה יחזיר אותך? אז מה יתקן אותך? אומר המלבי"ם, אחרי שכחת השם ושכחת התורה, אומר השם אין שום תקווה, ולכן אשכח בניך גם אני. והיות וכן, אשכח גם את בניך כי אין תקווה שאולי מהבנים יצא חוטר ויצא זרע צדיק. איך יצא זרע צדיק אחרי שותשכח תורת אלוהיך.
לפי המלבי"ם נדמו עמי זה לא כמו שאומר הרד"ק שעניינו כריתה, אלא כאן המלבי"ם מסביר לפי הקו שלו שהוא אמר קודם, ודמיתי אמך זה מלשון דמיון. אז גם פה נדמו עמי מבלי הדעת, המלבי"ם מסביר שזה מלשון דמיון. הכוונה עמי נדמו ונמשלו מבלי הדעת, שהם חסרי דעת, וזה בדומה לכהן שגם הכהן חסר דעת, אז גם עמי הם חסרי דעת.
כרובם כן חטאו לי כבודם בקלון אמיר. כרובם כן חטאו לי. מסביר הרד"ק, אהרון היה תורת אמת בפיהו. עכשיו שהבנים נתרבו, כרובם, אז חטאו לי ושכחו תורתי. דהיינו, עד כמה שהרביתי אותם, בוא תראה שבמקום להכיר טובה ולהעריך ולהודות להשם, אני הטבתי לכם, נהייתם רבים, וכרובם כן חטאו לי. כפי כמה שהרביתי אותם, כך הם פשעו כנגדי. ולכן כבודם בקלון אמיר. אני עשיתי להם כבוד וריבוי, והם במקום זה חוטאים להשם, אז את הכבוד שלהם אני אמיר, אמיר זה לשון המרה, אני אמיר בקלון, בביזיון.
עוד הסבר הוא מסביר כרובם, שהכוונה היא הרביתי אותם בעושר ובנכסים. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. כסף וזהב, כסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. זאת אומרת הריבוי, במקום שיביא אותם להודות יותר להשם, אז כרובם, כמה שהרביתי את ממונם, כן חטאו לי. הוסיף ממון, ככל שהוסיף יותר, ככה הוסיפו גם כן חטאים. ולכן כבודם בקלון אמיר. לכן את הכבוד שלהם אמיר בביזיון.
המלבי"ם מסביר, מה זה כבודם בקלון אמיר? אומר המלבי"ם, כבוד הכהונה זה מה שהקדוש ברוך הוא נתן לכהן שיהיה אוכל משולחן גבוה. מה שמעלים לקורבן להשם, את זה הכהן אוכל. כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. האכילה היא זה מדרגה של קדושה שיש בה תיקון וכפרה. הוא כמו שר היושב על שולחן המלך, שכאשר המלך אוכל, השר אוכל משולחנו של המלך, זה המעלה הגבוהה ביותר. ואם אתה רואה שהם הכבוד הזה לא ראוי להם, כיוון שכמו שאמרנו המאסך מכהן לי, אז היות וכן כבודם בקלון אמיר. אז את הכבוד הזה אמיר בקלון, שארחיק אותם ממזבח השם, ארחיק אותם משולחן השם, שלא יהיו מקבלים את הראוי להם באותן מתנות כהונה.
חטאת עמי יאכלו ואל עוונם ישאו נפשו. חטאת עמי יאכלו, פירושו של דבר, כאשר מדובר על אכילה מן הקורבן כמו שהסברנו כעת, הם לא אוכלים מאישי השם, שאז בעצם הכוונה היא לתקן את החטא, כהנים אוכלים, בעלים מתכפרים, יש להם כוונה לשם שמים. אלא מה הם אוכלים? הם אוכלים, מה שנקרא, הם ניזונים מהחטאים של עמי. שומעים איזה הגדרה, איזה הגדרה פוגענית. דהיינו, אתה מתפרנס מהחטאים של העם. כי אם הבן אדם עכשיו לא היה מחלל שבת בשגגה, מאיפה היה לך מה לאכול? חילל שבת בשגגה, הביא קורבן, יש לך לכהן ארוחה. אז אם כן, חטאת עמי יאכלו. מה הוא הולך לאכול? מהחטאים של העם. הוא מחכה שהעם יחטא כדי שהוא יאכל, שיהיה לו מה לאכול.
עכשיו הנורא יותר, זה שהוא בעצם יוזם את הסעודות שלו, במרכאות. במילים פשוטות, אם אתה לא חוטא, אני אין לי מה לאכול. אז אני הולך להחטיא אותך, כדי שיהיה לי מה לאכול. אתם מבינים? וזה מה שכתוב ואל עוונם ישאו נפשו. פירושו של דבר, אל העוון הוא משיא את נפש העם. ואז נפשו חוזר על העם. המלבי"ם אומר שזה פירוש יותר מדויק בדקדוק לשון הכתוב, כי לפי ביאורו של רש"י, אל עוונם ישאו נפשם, היה צריך לומר. הכהנים אל עוונם של ישראל ישאו נפשם. נפשם מצפה ומקווה שישראל יעשו עוונות שיהיה להם קורבנות לאכול. אבל זה לא כתוב, כתוב אל עוונם ישאו נפשו. נפשו משתמע של העם. לכן המלבי"ם מסביר שאל עוונם כדי שהם יעשו עוונות, אז ישאו נפשו, הם נושאים נפש העם אל העוון. הם מחטיאים את העם בעוון, ואז נפשו באמת חוזר על העם ולא חוזר על נפשו של הכהן.
והיה כעם ככהן ופקדתי עליו דרכיו ומעלליו אשיב לו. והיה כעם ככהן, רש"י מסביר, אני אשווה את העם לביזיון הכהנים. פירושו של דבר, כמו שהכהנים יהיה להם ביזיון, כמו שראינו לאל שהקדוש ברוך הוא אומר אשכח בניך גם אני, אמאסך מכהן לי, את כבודם בקלון אמיר, אז כך גם כן העם, גם להם יהיה ביזיון כדרך הכהנים. אחלל את העם על ידי עובדי עבודה זרה והגויים שיבואו וישבו ויעשו גלות וכן הלאה כמו שאנחנו נראה בהמשך.
המלבי"ם מסביר שהעם היו עושים עוונות במזיד. איך? אומר המלבי"ם, על ידי שהעם היה ככהן. זאת אומרת, כמו שראינו שהנדמו, מסביר המלבי"ם זה מלשון דמיון, מה שעושים הכהנים, אז הולכים העם ונדמים להם. הם לומדים לעשות כמעשיהם, אז הוא אומר בואו ראה, הכהנים דרכם מקולקלת, והיה כעם ככהן. והולכים העם ועושים כמעשיהם המקולקלים והרעים של הכהנים. ולכן ופקדתי עליו דרכיו, אני אעניש את הכהן על דרכיו הרעים, ואשיב לו מידה כנגד מידה. אז לפי הביאור של המלבי"ם, ופקדתי עליו זה על הכהן. זה לא חוזר על העם כמו שרש"י הסביר וככה משתמע מתרגום יונתן, אלא מה שכתוב ופקדתי עליו זה פקדתי על הכהן דרכיו ומעלליו אשיב לו. כי ממך היה העם ככהן. ממך אתה הכהן קלקלת דרכיך, העם למד להיות כמוך. אז ממילא הדין הוא שאתה הוא זה שתיתן את הדין ותיענש.
מה זה ופקדתי עליו דרכיו ומעלליו אשיב לו? מה זה דרכיו, מה זה מעלליו? אומר המלבי"ם, הדרכים זה המידות. זה דרכי הנפש. הם השורש למעללים. מה זה המעללים? המעללים זה הפעולות. העלילות שהוא עשה. הדרכים אלה המידות. מהדרך יוצא המעללים. דהיינו מהמידות הפנימיות יוצאים התוצאות של המעללים. אבל הקדוש ברוך הוא אומר, לפני שאני אבדוק את המעללים, צריך לבדוק את הדרכים. פירושו של דבר, יכולים שניים לעשות את אותו דבר, לאחד מגיע עונש עצום ולשני עונש קל. ויכול להיות מאוד שלשלישי אפילו יגיע שכר. אבל המעללים הם אותם מעללים. נכון, השאלה מאיזה דרכים זה יצא. הכוונה מאיזה כוחות נפש זה יצא. נתן דוגמה. ניאוף עם אישה עם אביה. זה אחד מהעבירות החמורות ביותר שהעונש עליו קשה. מאידך גיסא, כתוב שבשכר שהקדימה את הבחירה לצעירה, כתוב שבזכות זה זכתה ויצא ממנה וכולי. זאת אומרת אנחנו רואים שזה נחשב כשכר. זה נחשב כמעשה מצווה, וחז"ל מביאים גדולה עבירה לשמה. את המעשה הזה, שהיה עבירה, אבל היה לשמה. לא נכנס עכשיו קודם מתן תורה, זה לא הנקודה. אלא העיקרון הוא שרואים שדבר יכול להיות נראה מאוד גרוע, אז המעלל נראה גרוע, אבל הדרך היא החשובה. זאת אומרת מאיפה, מאיזה מקום זה יצא? הפעולה הזאת מה הייתה כוונתה? היא הייתה בטוחה, עולם חסד יבנה, אנחנו הולכים להציל את העולם כיוון שהעולם נכחד, אז כמו שאדם הראשון בניו היו עם אחיותיהם, כיוון שהיה צריך להוליד עולם, אז כך הם היו בטוחות שהם באו כעת להציל את העולם. מה אתה רואה? שבעצם המעללים יכולים להצטייר בצורה מאוד שלילית, אבל יכולות להיות שהם חיוביים בסך הכל, כיוון שהכוונה שלהם, הדרכים, הם דרכים חיוביות.
אותו דבר גם כן כשהמעללים הם שליליים, יכול להיות שלילי חמור ושלילי קל. שניים עושים פעולה, שניים אוכלים חזיר. אחד אוכל חזיר כיוון שהוא עבר ליד מעדנייה, ואותה מעדנייה, מעדני מזרע, בדיוק יצא הריח והכה באפו, ולא יכל להתגבר והלך ואכל. אז הוא עבריין, אבל האדם הזה נקרא עבריין לתיאבון. ויש בן אדם אחר שאסור לו לאכול בשר, הוא סובל מכולסטרול, וגם אחרי שהוא אוכל הוא סובל מכאבי בטן, אבל בשביל לשם שמים, כדי להכעיס את ריבונו של עולם, הוא הלך ואכל. מישהו יכול להשוות בין העונשים שלהם? זה שעשה להכעיס, העונש שלו נורא. ואילו זה שעשה מתוך תאווה, ייענש, אבל לא באותה רמה. מה ראית? שהמעללים זהים, אבל הדרכים שונות. זאת אומרת, לפני שאני קובע מה העונש על המעללים, צריך לראות מה הם הדרכים. מהי הדרך שהובילה לאותם המעללים. ולכן אומר השם, ופקדתי עליו דרכיו, דרכיו זה הדרכים, זה מידות הנפש, מהיכן הדבר הזה יצא, זה אני אשקול תחילה, ואז לפי זה, ועל פי זה, ומעלליו אשיב לו. על פי זה אני אדון איך להשיב לו על פי מעלליו, הכוונה איך להעניש אותו על המעללים שהם עשו, כי הדרכים יוכיחו מה הייתה הסיבה והגורם לאותם מעללים.