פרק ג' בהושע הוא פרק קצר של חמישה פסוקים בלבד, אך הוא כולל בתוכו משל שלם על מצבו של עם ישראל בגלות: לא עוד אשת איש המזנה תחת בעלה, אלא אישה שיש לה רע האוהב אותה, והיא בוגדת בו בעבור דבר מועט. מתוך המשל הזה מתבארת ההנהגה של הקדוש ברוך הוא עמנו בגלות, חובת ההמתנה והנאמנות שלנו, והבטחת הגאולה באחרית הימים.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב־אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת ה' אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים.
כבר ראינו לעיל בפרק א' מחלוקת גדולה ונרחבת בנוגע לציווי שציווה ה' את הושע לקחת אשת זנונים, גומר בת דבליים. שיטת הרמב"ם היא שכל המעשה היה מראה נבואי בחלום: הושע ראה בחלומו כיצד הוא נושא את אותה אישה וכל ההליך שם, והכול בחלום. תרגום יונתן מפרש שאין כאן ציווי כלל אפילו בחלום, אלא הקדוש ברוך הוא אומר לנביא: לך וראה מה עושים ישראל, שהם כאישה העוזבת את בעלה. ויש המפרשים את הדבר כפשוטו: הקדוש ברוך הוא ציווה את הושע לשאת אישה כזאת ממש ולהוליד ממנה בנים, ואחר כך לגרשה, והכול כדי להראות לו שקלקל במה שדיבר כנגד ישראל. שהרי כשאמר לו ה' "בניך חטאו", השיב הושע "החליפם באומה אחרת", ואמר לו הקדוש ברוך הוא: כך אתה אומר? בוא ונראה אותך מתנסה בכך. לפי דברי חז"ל, אם כן, הכול היה במציאות.
כאן עומד האלשיך הקדוש ושואל: כל הציווי הזה נראה כמוזר. מה מטרתו? לא די באישה הראשונה, אשת זנונים, ועכשיו עוד אישה "אהובת רע ומנאפת"? על הראשונה אמרו חז"ל שזה היה עונש על שאמר "החליפם באומה אחרת" - אבל כאן לא מצאנו שהושע דיבר דבר שלא כהוגן שיקבל עליו עונש נוסף. ולא זו בלבד: הרי הושע כבר תיקן את אשר עשה, שהקדוש ברוך הוא אמר לו לבקש רחמים על ישראל, וכך עשה, ואמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים". אם כן, וכי זה הגמול על שתיקן ועל שדיבר טובות על עם ישראל, שיצווה עליו לקחת זונה נוספת?
ובנוגע לרמב"ם אומר האלשיך שכבר דחו קדמונינו את דעתו שהכול היה במראה הנבואה ולא בפועל, שהרי הגמרא נוקטת שהדבר היה בפועל. לכן הוא תופס עמדה ממוצעת: לא היה כאן מראה בלבד, אך גם לא היו כאן נישואין ממש. שימו לב שאין כתוב כאן "קח לך אישה", אלא "לך אהב אישה". ומה נאמר לאותה אישה? "יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי לֹא תִזְנִי וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ וְגַם אֲנִי אֵלָיִךְ". כלומר הוא ייחד אותה לעצמו: שלא תזנה עם אחרים ולא תינשא לאיש אחר, וגם הוא מצדו לא יישא אישה אחרת. אך לא נאמר כלל שהוא חי עמה. באישה הראשונה היה גנאי גדול לנביא, שנשא זונה והוליד ממנה ילדים, ובזה מצאו חז"ל סיבה שזה כעונש. אבל כאן אין עונש להושע, שהרי לא נדרש ממנו לעשות דבר שיש בו פחיתות.
תרגום יונתן נאמן לדרכו גם כאן: "ואמר ה' לי עוד אזל אתנבי נבואה על בית ישראל דאינון דמיין לאיתתא דרחימא על בעלה ומזניא עלוהי" - לך התנבא נבואה לעם ישראל ואמור להם שהם דומים לאישה האהובה על בעלה והיא מזנה עליו. עם ישראל אהובים למקום והם מזנים אחר הבעלים. לפי זה אין כאן לא חלום ולא ציווי במציאות, אלא משל שעל הושע להשתמש בו בנבואתו.
המלבי"ם מסביר: במשל הראשון המשיל את ישראל לאשת איש המזנה תחת בעלה, ולכן נצטווה לקחת אישה בדרך נישואין. כאן הציווי אחר לגמרי - "לֵךְ אֱהַב־אִשָּׁה", בדרך אהבה ולא בדרך קיחה ונישואין. את הראשונה לקח, נשא אותה והוליד ממנה בנים; כאן לא דובר על נישואין כלל.
גם מעמדה של האישה כאן חמור פחות. שם דובר על אשת איש המזנה תחת בעלה; כאן מדובר באישה שאין לה בעל בנישואין אלא "רע", והיא מנאפת תחת אהובה. אמנם ודאי שהיא פגומה, שהרי אף שיש לה רע היא מנאפת עם אחרים בעבור אתנן, ויש כאן בגידה ברע - אבל אין זה חמור כמזנה תחת בעלה. והיא אינה נקראת בשם "זונה", כי אין לה בעל.
כלל גדול לימד אותנו המלבי"ם: לשון "רע" תמיד מורה על קשר שאינו בדרך נישואין. הרע של האישה והרעיה של האיש הם בלא קידושין. לא כמו שנוהגים היום לומר "רעייתי" במובן אשתי, אלא "רעייתי" מלשון רֵעוּת וידידות: "זֶה דּוֹדִי וְזֶה רֵעִי", "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי". וכאן היא "אהובת רע" - יש לה ידיד וחבר, ועם כל זה היא בוגדת בו ומזנה עם אחרים בעבור אתנן.
המשל הראשון תיאר את עם ישראל בהיותם תחת יד ה' בארץ ישראל, שכל שפע מזונותיהם בא מאתו יתברך בהשגחה פרטית, והם כאישה נשואה הולכים וזונים אחר הבעלים. ועוד היתה אומרת "אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי", כלומר שהמזונות אינם מאת ה' אלא מן המאהבים, מן העבודה זרה. ובעקבות זה גלו.
אבל עכשיו, לאחר שה' שילח אותנו מעל פניו וביטל את האירוסין הקודמים ואנו בבחינת "לא עמי אתם", אי אפשר להגדיר את ישראל כאישה נשואה המזנה תחת בעלה, שהרי אנחנו בגלות. לכן הגדרתם היא "מנאפת" ולא "זונה", והקדוש ברוך הוא הוא בבחינת רֵעַ: אין לה בעל קבוע אבל יש לה רע, כמו שנאמר "אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה". אף שאין הקדוש ברוך הוא אוהב אותה כאהבת בעל, ודאי אוהב אותה כאהבת רע; אף שאין האהבה בפרהסיה, עדיין בהשגחה נסתרת שומר ה' על עמו גם בגלותם, כמו שנאמר "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם". וזהו "כְּאַהֲבַת ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" - אנחנו אהובי ה', לא כאישה לבעלה אלא כאהבת רע לפילגשו, ולכן נצטווה הושע לעשות משל ולאהוב אישה אהובת רע.
נמשל ה"מנאפת" הוא שאף שאותו רע ייחד אותה לעצמו, אין היא מייחדת עצמה לו אלא משרכת דרכיה. כך ישראל: אף שהם בגלות וה' עדיין רֵעֵנוּ, הם פונים אל עבודה זרה ואל האלילים. ולא זו בלבד, אלא "וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים". במדרגה הקודמת הבעל נתן לה מזונות, והיא הלכה אחרי המאהבים מתוך שהיתה בטוחה שהמזונות באים מהם. אבל בגלות מצבם הכלכלי ירוד, ואין לה מזונות קבועים לא מהרע ולא מן המאהבים. אלא היא כזונה פחותה שמזנה בעבור כוס יין שיתנו לה המנאפים עמה. "אשישי ענבים" הוא שם מידה של יין, כמו "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת", ורש"י מביא בשם מנחם: גביעי יין. כך ישראל בגלות פונים מאת ה' בשביל דבר מועט, עוזבים את הקדוש ברוך הוא בשביל רווח קטן. וכמו שכתוב "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ... בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל". קודם לפחות היו סבורים שהעבודה זרה נותנת להם, שהרי היה להם; כאן אפילו זה אין, ובכל זאת קונים אותה הגויים בזול - בשביל קצת מציאת חן בעיני הגוי היא מוכנה לעבוד עבודה זרה.
והמלבי"ם מדייק שכך עולה מלשון הכתובים עצמם, שכן יש הבדל בין "זונה" ל"מנאפת": שם "זונה" בא תמיד מצד היציאה מרשות בעלה, ולכן משתמשים בו ביחס לעבודה זרה - שהקדוש ברוך הוא כביכול בעלה, וישראל "זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". ואילו שם "מנאפת" מורה על עצם הפועל, על פעולת הניאוף. לכן כאן, שאינה נשואה, אין הכתוב קורא לה זונה אלא רק על שם הפעולה - מנאפת.
וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים.
פשוטו של מקרא: קניתי לי את אותה אישה בחמישה עשר כסף ובחומר שעורים ולתך שעורים. ותרגום יונתן דורש זאת על כנסת ישראל: "ופרקתינון במימרי ביום חמישה עשר לירח ניסן" - חמישה עשר מבטא את ט"ו בניסן, שקניתי אותם בצאתם ממצרים. "ויהבית ית כסף תקליא כיפור לנפשיהון" - נתתי להם את כסף השקלים לכפרת נפשם. "ואמרית דיהון מקרבין קדמי עומרא ארמותא מעללת שערין" - שיקריבו לפני את עומר התנופה מן השעורים. כלומר לא דרשתי מהם דרישות כבדות, כמו שנאמר "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ" - לא הלאיתי אותם בדרישות שאי אפשר לעמוד בהן.
והמלבי"ם מבאר: הושע כביכול קונה את אותה אישה אהובת רע מיד הרע שלה. ראשית דייק שלא נאמר "וקידשתיה לי", ולא לשון ליקוחין שהיא לשון נישואין, אלא "ואכרה לי" - לשון קניין. כתובת האישה היא חמישים כסף, שהם מאתיים זוז, מוהר הבתולות; ואילו מחיר שפחה הוא שלושים כסף, כמו שנאמר "אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה... כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן". וכן ערכה של אישה בדיני ערכין - והרי הערך אינו נמדד בשוויו של אדם אלא לפי גילו - מבת עשרים ועד בת שישים הוא שלושים שקלים. נמצא שסכום זה הוא ערך של שפחה, והוא כקונה שפחה או פילגש, ולא אישה להינשא לה.
אם כן היה צריך להיות כתוב "ואכרה לי בשלושים כסף", ומדוע נאמר חמישה עשר? "ואכרה" הוא לשון סחורה, כמו "אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי", ואמרו בגמרא שקוראים למכירה "כירה" בכרכי הים. והתשובה: אישה זו מנאפת, ואין לו בלעדיות עליה - היא לו וגם לאחר, ולכן אינה שווה בעיניו אלא חצי, וכנגד זה שילם עליה חצי משוויה.
כך גם בעניין המזונות: "וחומר שעורים ולתך שעורים". החומר הוא שלושים סאה, והלתך חמש עשרה סאה. כיוון שאינה אשתו ולא התחייב במזונותיה כדין אישה, אלא היא כאישה ענייה שהוא מפרנסה לא מצד החיוב אלא מצד החנינה והחן, הרי יש לזה שיעור כדין עני. שנינו במשנה: "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון מארבע סאין בסלע". והחשבון: הסלע ארבעה דינרים, נמצאת הסאה בדינר; הדינר שש מעות, והמעה שתי פונדיונות - נמצא שנותנים לסעודתו אחד חלקי שנים עשר מן הסאה. (מי שרוצה לעקוב אחר החשבון בהרחבה יוכל למצוא זאת בשיעורנו במשניות.) לפי זה, שלושים סאה מספיקות למזון של שלוש מאות ושישים ימי שנה, אלא שבמקום פת חיטים נתן לה פת שעורים הגרועה, להראות שהיא אוכלת מאכל בהמה, שהשעורים מאכל חמורים והחיטים מאכל בני אדם.
וזה לעניין סעודת היום. אבל לסעודת הערב קצב לה רק "לתך", חצי מן החומר, להראות לה שאינו חייב לה אלא כדין עני. ובעיקר בערב נותן לה חצי, לפי שבערב היא יוצאת לנאוף עם הזונים, ולכן אין מגיע לה אלא החצי, וגם החצי הזה משעורים הגרועות.
ועוד מדייק המלבי"ם בהבדל שבין "קנה" ל"כרה": קניין יכול להיות גם בלא מוכר, כגון המקדש אישה בשטר או בביאה; אבל פועל "כרה" לעולם נאמר כשיש מוכר - "אשר כריתי לי" היינו שהיה מי שמכר ואני קניתי. וכאן "ואכרה" - קנה אותה מיד הרע, שהרע מכרה בכסף.
וָאֹמַר אֵלֶיהָ יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי לֹא תִזְנִי וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ וְגַם־אֲנִי אֵלָיִךְ.
מדייק המלבי"ם: לשון "ישיבה" אצל אישה פירושה שהיא מתעכבת מלהינשא, כמו "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ", וכמו "לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה". שהרי כאמור לא נשא אותה לאישה, אלא אמר לה: התעכבי והמתיני לי ימים רבים. ובמשך הימים האלה "לא תזני ולא תהיי לאיש" - גם לא תלכי להינשא לאיש. "וגם אני אליך" - גם אני אשב אליך ואמתין לך, שכן לאחר ימים רבים אני מתחייב לקחת אותך לאישה.
והנמשל: הקדוש ברוך הוא כביכול קנה אותנו בחמישה עשר כסף. ומדוע חמישה עשר? לפי שבזמן הגלות אין השם שלם, שנאמר "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ", וגימטריית י"ה היא חמישה עשר - בגלות השימוש הוא רק בחצי השם. והמזונות שלנו קצובים רק לשנה, שהרי בכל ראש השנה גוזר הקדוש ברוך הוא מחדש את מזונותיו של אדם, וזהו שהמזונות שבמשל הם לשלוש מאות ושישים יום, בחינת שנה. וזה מבטא גם את המציאות שאין האדם בטוח בפרנסתו, כמו שנאמר "וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם", ואמרו חז"ל: זה הלוקח חיטים לשנה. כשאין לאדם גב כלכלי הוא נמצא תמיד בחשש: מה אוכל מחר, מה יהיה בעוד זמן מה. וכן המאכל בגלות הוא מאכל שעורים - אין אנו יושבים על סיר הבשר.
ושמא תאמר אותה אישה: הרי זה שקנה אותי מתמהמה, אעשה ככל העולה על רוחי. על כן אומר לה: לא, המתיני לי ימים רבים. הקדוש ברוך הוא מבטיח שעוד ישוב ויגאל אותנו, ואף שאנו בגלות ובדוחק, "גם אני אליך" - גם אני ממתין לך. וכיוון שכן, את מצווה בזמן הזה שלא לזנות ולא לנאוף עם איש: שלא לקבל אמונות זרות, שלא לאמץ אידיאות מעוותות ומשובשות מן העמים אשר את נמצאת בתוכם. כי הקדוש ברוך הוא מבטיח לגאול אותנו, "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם", ולחזור ולשאת אותנו לאישה.
כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים.
כאן מפרש הנביא את הנמשל: עם ישראל ישבו ימים רבים בגלות - הרי אנו כבר כאלפיים שנה - וימתינו ויצפו שיגאלם ה'. ובימים האלה אין מלך ממלכי בית דוד היושב על כיסא ה', שדרכו נזכה לראות השגחת ה'. והמלבי"ם מבאר שכל הביטויים כאן מזווגים זה לזה: אין שלטון ה' בגילוי, וגם אין לפנות אל הבעלים והתרפים. "אין מלך" - מלכי בית דוד שהם שלטון ה'; "ואין שר" - שרי המערכת, המונהגים מכוח הגלגלים והמזלות. כלומר אל תאמר: אם אין לי מלך, אלך אחרי מערכות הכוכבים והוראותיהם ואחרי מה שיורו גרמי השמים. וזהו "לא תזני ולא תהיי לאיש".
"ואין זבח" - אין מקריבים קורבנות בזמן הזה כדי להמשיך שפע מאת ה', שאין מקדש ואין עבודה. "ואין מצבה" - ואל תאמרו: אם אין זבח, נקריב לעבודה זרה; לא תציבו מצבות לבעלים. "ואין אפוד" - אין לנו כוהן היודע עתידות על ידי האפוד. "ותרפים" - ואף על פי כן אל תשאלו בתרפים לדעת עתידות. זהו מצבנו בגלות: בחינה של תלייה בין שני עולמות, או שלטון ה' או שלטון האומות. והקדוש ברוך הוא מזהיר: דעי לך שיש לך רע האוהב אותך ומבטיח לשאת אותך, ואת מוזהרת כל הזמן הזה - עוד לא נישאת לו, וגם אסור לך לזנות עם אחרים ולפזול אל עבודות זרות. והוא מודיע זאת מראש כדי שיבינו שהניסיון כאן אינו ניסיון פשוט ואינו קל.
אומרים חז"ל בשם רבי שמעון בר יוחאי: בשלושה דברים מאסו ישראל בימי רחבעם - במלכות בית דוד, ובמלכות שמים, ובבית המקדש. רחבעם היה בנו של שלמה, וכשנפטר שלמה ומלך רחבעם התפלגה הממלכה בין רחבעם לירבעם, שומרון ויהודה. באותה שעה מרדו במלכות בית דוד ועזבו את רחבעם והלכו אחרי ירבעם, ומרדו במלכות שמים ובבית המקדש - שהרי לא היו עולים להקריב קורבנות, ועשו להם עגלים. אמר רבי שמעון בן מנסיא: אין ישראל רואים סימן של ישועה וגאולה עד שישובו לבקש שלושתם. ועל שלושת הדברים האלה אנו מבקשים בווידוי, שכן הדבר מבוסס על מאמרו של רשב"י.
אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל־ה' וְאֶל־טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
הרי לך שלושתם בפסוק אחד: "וביקשו את ה' אלוהיהם" - זו מלכות שמים; "ואת דוד מלכם" - כמשמעו, מלכות בית דוד שמאסנו בה ונשוב לבקשה; "ופחדו אל ה' ואל טובו" - זה בית המקדש, כמו שנאמר "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן", שנשתוקק שיחזור אלינו בית המקדש.
וכנגד זה אומר המלבי"ם בפסוק הקודם: "ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך" - ממלכי בית דוד; "ואין זבח" - זה בית המקדש; "ואין אפוד" - שהיה מגיד עתידות ברוח הקודש, והוא בא מכוח מלכות שמים, שאיננו מקבלים עול מלכותו יתברך ושואלים באורים. וכנגד שלושתם לא יהיו להם שר ומצבה ותרפים. כלומר מזהיר אותם שאף שאינכם תחת יד ה', אל תחפשו לכם בורות נשברים אשר לא יכילו המים. והרד"ק מבאר ש"אחר ישובו בני ישראל" יהיה באחרית הימים, קרוב לעת הישועה, שאז ישובו בני ישראל בתשובה.
לכאורה לשון פחד אינה מתחברת לדבר טוב: אדם פוחד מדבר רע, לא אל דבר טוב. ובפרט שכאן מדובר במצב חיובי - עם ישראל שבים אל ה' ומבקשים את אלוהיהם, ומדוע לדבר על בחינה של פחד? ואותה שאלה נשאלת על תפילת הימים הנוראים: אנו מבקשים "שיידע כל יצור כי אתה יצרתו ויבין כל פעול כי אתה פעלתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", ואומרים "ובכן תן פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". מה פשר הבקשה לפחד ולאימה, בשעה שמדובר בתקופה של קרבה לה' שבה כל עם ישראל עושים רצונו? פחד לכאורה מבטא אימה, יראה ושיתוק.
מבאר המלבי"ם: "ופחדו אל ה' ואל טובו" - שיפחדו אז שישיב להם טובו ושכינתו בציון, הוא בית המקדש, שאז ישכון ביניהם. זהו פחד הקשור לתקווה: החשש שמא לא תתמלא התקווה. לא פחד ממישהו, אלא כאדם שהבטיחו לו לשלם, והוא אומר: אני מאוד מפחד שבסוף לא ישלם - ואין מי שמפחיד אותו, אלא כוונתו שהוא מקווה מאוד שכך יהיה וחושש שלא יהיה. כך גם כאן: יהיה להם חשש וכיסופים, הלוואי שיחזיר לנו ה' את בית המקדש, שיבנה את בית הבחירה ויחזיר שכינתו לציון. וכך יהיה במהרה בימינו.
פרק ג' מצייר את דמותה של כנסת ישראל בגלות: לא אשת איש המזנה תחת בעלה, אלא אישה שנקנתה בחצי מחיר, במזונות של שעורים ובקצבה של שנה, כי בגלות אין השם שלם ואין הפרנסה בטוחה. הקדוש ברוך הוא אינו בעלה בגלוי, אך הוא רעה ואוהבה בהשגחה נסתרת, והוא מבטיח: המתיני לי ימים רבים, וגם אני אמתין לך. ובימים האלה אין מלך ואין זבח ואין אפוד, אך בד בבד מוזהרים אנו שלא לפנות אל שר ומצבה ותרפים, ולא למכור את עצמנו בעבור "אשישי ענבים", רווח קטן וחנופה לגויים. ואחרית הדבר: "אחר ישובו בני ישראל וביקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם" - שנשוב לבקש את שלושת הדברים שנמאסו: מלכות שמים, מלכות בית דוד ובית המקדש, ונצפה ונייחל בכיסופים לטובו של ה' באחרית הימים.