הפרק שלפנינו מסתיים בנבואות נחמה גדולות. אחרי התוכחה הקשה על הזנות אחרי הבעלים, עובר הנביא לתאר את מצבם של ישראל לעתיד לבוא: קרבה ישירה לקדוש ברוך הוא, ביטול עבודה זרה מן העולם, שלום עם הבריות, אירוסין חדשים ונצחיים, והשפעת שפע מסודרת מלמעלה למטה. בשיעור זה נעסוק בפסוקים אלה על פי הרד"ק והמלבי"ם.
"אישי" ולא "בעלי": מבעלות לקרבה
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי׃
הרד"ק מסביר שהכוונה: תקראי לי "איש". בעל האישה נקרא איש, כמו שכתוב "אלקנה אישה". כנסת ישראל נמשלת לאשת איש, כלל ישראל הם הרעיה והקדוש ברוך הוא הוא הדוד, הוא הבעל. אלא ששם "בעל" הוא שם בעייתי, מפני שהוא שם משותף גם לבעלים שהם עבודה זרה. לכן אומר הכתוב "לא תקראי לי עוד בעלי", כדי להסיר את שם הבעלים לגמרי, שלא יעלה על פינו כלל, ובמקומו נקרא "אישי".
המלבי"ם מעמיק בדבר. שם "בעל" מורה על בעלות, על ממשלה ועל קניין, כמו שאנו אומרים בעל השור, בעל הבור, בעל הבית. לעומת זאת שם "איש" מורה על קרבה, מלשון אישות. עד עתה לא הייתה לישראל בחינת קרבה עם הקדוש ברוך הוא, ההשגחה הייתה נסתרת, והם עבדו את השם מצד היראה ולא מתוך חיבור אמיתי. לכן קראו לו "בעלי": הוא הבעלים שלנו, יש לו שלטון ובעלות עלינו.
מצב זה הוא עצמו הביא לעבודת כוכבים ומזלות. כיוון שאין להם קשר ישיר עם ריבונו של עולם, והמציאות היא מציאות של הסתר, הם מחפשים למשוך את ההשפעות דרך אמצעיים, דרך הכוכבים והמזלות. אך לעתיד לבוא לא כך יהיה. הקדוש ברוך הוא כביכול ילך בתוכם, יהיה גלוי, וישפיע את הברכה ממנו עצמו, השפעה בלתי אמצעית וישירה, כהשפעת איש לאשתו.
וכמו שאמרו חז"ל, שנהיה ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה. כלה בבית אביה עדיין רחוקה מן החתן, שרויה בבית הוריה. כלה בבית חמיה היא זו שהחתן כבר לקח אותה אליו לביתו. כך גם כאן: היום אנו בבחינת כלה בבית אביה, ועדיין הקדוש ברוך הוא בגדר "בעלי", יש דיסטנס. לעתיד לבוא יהיה "אישי", הקדוש ברוך הוא יבוא אלינו וישרה שכינתו אצלנו, השפע יהיה גלוי, והעבודה תהיה מאהבה ומתוך קשר אישי ולא מיראה ומכוח בעלות.
וזה בגדול ההבדל בין ישראל לאומות. "כי לה' המלוכה ומושל בגויים". מסביר הגר"א: עם ישראל ממליכים את הקדוש ברוך הוא ומקבלים מלכותו ברצון, ולכן "לה' המלוכה". "מושל" לעומת זאת הוא שלא ברצון, בכוח, עלה ומשל בכוח. הגויים אינם מקבלים מלכותו עליהם, ולכן הוא מושל בהם. אצלנו לעתיד לבוא יהיה השם בבחינת "אישי", איש שלי, קרבה וקשר כאישה עם בעלה.
מי הוא בעל החוב
אגב הדברים, שמעתי בשם הרב שטיינמן: ראה עד כמה נשתבשו המושגים. היום אומרים על אדם שחייב כסף להרבה אנשים שהוא "בעל חוב גדול", היזהר ממנו. אבל אם תפתח את הגמרא, לעולם לא תמצא ביטוי כזה. "בעל חוב" בלשון חז"ל הוא תמיד הנושה, המלווה, התובע, כמו "ובא בעל חובו וטבע אותו". אומר הרב שטיינמן: השיבוש הזה לא קרה סתם. פעם התפיסה הייתה שהבעלים על החוב הוא התובע, שבא ואומר אדוני, שלם לי את כספי. היום הלווה מרגיש שהוא הבעלים: כשיהיה לי ואם ארצה וכשיבוא הרצון מלפניי אפנה אליך, הפסק להטריד אותי. הוא זה שקובע מתי לשלם, איך לשלם ובכמה תשלומים. מתוך שיבוש התפיסה הזו נולד שיבוש המושג.
הסרת שמות הבעלים מן העולם
וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם׃
הרד"ק מסביר שהאל יתברך ייחד את לבב ישראל ליראה את שמו לבדו, ולא יוזכרו ולא יוקרו עוד הבעלים והעבודה זרה. רב סעדיה גאון, שמביאו הרד"ק, מחלק את הפסוק לשני חלקים: "והסירותי את שמות הבעלים מפיה" מפי ישראל, ו"לא יזכרו עוד בשמם" בפי אומות העולם, שגם האומות לא יעבדו אז עבודה זרה, כמו שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". ועוד פירש: "והסירותי את שמות הבעלים מפיה" מפי דור הישועה, אותו דור שתהיה בו הגאולה, "ולא יזכרו עוד בשמם" בדורות הבאים, לעולמים.
המלבי"ם ממשיך בקו שלו. הם היו עובדים כוחות שנחשבו בעיניהם כאמצעיים המורידים את השפע ממנו יתברך: גרמי השמים, הכוכבים, המלאכים, השמש והירח. ועל זה אומר הכתוב תחילה שיוסרו שמות הבעלים מפיה, שהיא כבר לא תתפלל אליהם אלא תפנה אליו באופן ישיר, כפי שראינו ב"לא תקראי לי עוד בעלי אלא אישי". ועוד, "לא יזכרו עוד בשמם", שכיוון שכל העולם יהיה תחת השגחת השם ולא תחת המערכה והכוכבים, לא יזכרו כלל שהייתה מציאות כזו של עבודת כוכבים, והיא תתבטל לחלוטין.
בזמן הנבואה זה נשמע דמיוני לחלוטין, אבל מי שמתבונן במציאות שלנו רואה שהדברים כבר ברובם התגשמו. וזה מה שאומר הרמב"ם, שגם הנצרות וגם האסלאם הם שלבים בתהליך לקראת הגאולה השלמה. קודם לכן לא האמינו באלוקים מופשט אלא בצלמים: אדם מפסל צלם ומשתחווה לו, לוקח פרה ומשתחווה לה כמו בהודו, עושה לו בודהה ומשתחווה לו. באה הנצרות ויצרה תערובת, שילוש טמא המחבר בן אדם לישות רוחנית. האסלאם הוא דרגה גבוהה יותר, שכן הוא ביטל לחלוטין את ההגשמה. אם הנצרות נקראת עבודה זרה, האסלאם כבר אינו עבודה זרה: הם מאמינים באללה, זה בשם, ומאמינים במשה נביאו, אלא שטוענים שמוחמד קיבל אחר כך עדכונים. אך אין אצלם עבודה הקשורה לצלם כלשהו.
יש שרצו לומר שהכעבה היא סוג של עבודה זרה מסוג מרקוליס, שהרי היו זורקים עליה אבנים, והיו מקפידים שלא להיכנס למסגד. הסטייפלר הגיע למערת המכפלה ולא רצה להיכנס מפני שהיה שם מסגד. אבל דעת רוב ככל הפוסקים שהאסלאם אינו עבודה זרה, ולכן מן הדין מותר להיכנס למסגד, ואילו לכנסייה יש איסור גמור להיכנס משום שהיא בית עבודה זרה. הרי שאנו כבר רואים את תחילת התהליך של "והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם", שעבודת הבעל תימחק לחלוטין. לנוצרי או למוסלמי כבר הרבה יותר קל לקבל את היהדות, ואילו הודי המשתחווה לפרה, המרחק ממנו אל האמונה בבורא עולם עצום. הקדוש ברוך הוא מוביל לאט לאט את העולם לאמונה באל אחד, עד שבסופו של דבר יאמינו כולם בה' אלוקי ישראל.
ברית עם חית השדה
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח׃
לפי ההבנה הפשוטה, וכך מסבירים רוב המפרשים, "להם" מוסב על ישראל: הקדוש ברוך הוא יכרות להם ברית עם חית השדה ועוף השמים ורמש האדמה. אומר רש"י, שאשבית מזיקין מן הארץ. וכן שאר המפרשים: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", וכמו שנאמר "כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך", וכנבואת ישעיהו "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" ו"ושעשע יונק על חור פתן". החיות המזיקות לא יזיקו עוד לאדם, אלא תהיה ביניהם כעין ברית שלום.
המלבי"ם מבאר אחרת מכולם. היות שדיברנו קודם על כוחות הטבע והמערכה, כוונת הכתוב שלגרמי השמים ולכוחות המערכה תהיה ברית רק עם חית השדה ועוף השמים ורמש האדמה. הם לא ימשלו עוד בבני האדם, אלא בבעלי החיים בלבד. וזה על דרך מה שאמרו הקדמונים, שבבעלי החיים ההשגחה היא כללית או מינית, הקדוש ברוך הוא משגיח שהמין לא ייכחד, אך אין השגחה פרטית על כל פרט ופרט (הבעל שם טוב אמנם נוקט אחרת, אך רבים מן הקדמונים מחלקים כך בין בעלי החיים לבני האדם). גם היום אנו מושפעים מגרמי השמים, אלא שיש בכוחנו להתעלות מעליהם בכוח תפילה, תורה וזכויות. אבל לעתיד לבוא תהיה עלינו השגחה פרטית מאת הקדוש ברוך הוא בלבד, בלי שום מקום לגרמי השמים.
ומוסיף המלבי"ם שאפשר לפרש גם כפשוטו, כשאר המפרשים, שלא יימצא שום רע בעולם כשיתגלה הקדוש ברוך הוא: לא מבעלי הרצון ולא מבעלי הבחירה. בעלי הרצון הם בעלי החיים, שאין להם בחירה חופשית אלא רצון בלבד, הכלב רוצה לאכול ואין זו בחירה. ולא רק חיות, אלא גם האנשים הפראיים כחיתו טרף שהזיקו להם בימי קדם, גם להם לא יהיה כוח פעולה באחרית הימים. וכנגד בעלי הבחירה ממשיך הפסוק "וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח". וכמו שכתוב ביחזקאל "וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישנו ביערים", שלא יחששו לישון ביער. וכן בהבטחות אדון הנביאים: "והשבתי חיה רעה מן הארץ" כנגד בעלי הרצון, "וחרב לא תעבור בארצכם" כנגד בעלי הבחירה.
וארשתיך לי לעולם
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים׃
רש"י מפרש: "בצדק ובמשפט" הוא מה שאתם תתנהגו בהם, "ובחסד וברחמים" מה שיבוא לך מאיתי על ידיהם. כשאתם נוהגים בצדק ובמשפט, אתם זוכים להשפעת חסד ורחמים מאת השם. ומביא רש"י ראיה מאברהם אבינו, שנאמר בו "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט", וכנגד הצדקה והמשפט נתן הקדוש ברוך הוא לבניו חסד ורחמים: "ונתן לך רחמים", "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד". וכשפסקו מן הצדקה והמשפט, כמו שנאמר בעמוס "ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו", אסף מהם השם את החסד והרחמים, שנאמר "כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים". וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", ואז עושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן. נמצא שצדק ומשפט הם הנהגתנו, וחסד ורחמים הם השפע האלוקי המושפע עלינו בעקבותיה.
הרד"ק מסביר ש"וארשתיך לי" הוא המשך לנאמר לעיל. הרי הקדוש ברוך הוא ציווה את הושע לקחת אשת זנונים ולשאתה, וכנגד זה הוא אומר עתה: אארס אותך, כלל ישראל, ולא כפי שהיה אז בבחינת גירושין, אלא אירוסין המתקיימים לתמיד. ישראל היו כמו כלה שסרחה דרכיה, שהלכה אחרי מאהביה ועזבה את בעלה, והקשר נותק. אומר הקדוש ברוך הוא: הקשר העתידי יהיה לעולם.
מדוע אירוסין ולא נישואין
שואלים: מדוע "וארשתיך" ולא "ונשאתיך לי לעולם"? הרי אין בחור ובחורה המעוניינים להיות מאורסים לעולם. מסבירים על פי הווארט המפורסם שנאמר תמיד בשבע ברכות ובאירוסין. נאמר "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". ששון ושמחה מובנים, אבל מהו "קול חתן וקול כלה", איזה קול הוא זה? אלא כשהחתן והכלה עדיין בגדר מאורסים, כמה עדינות וכבוד הדדי יש ביניהם: הוא אינו נכנס לדבריה, היא אינה חותכת אותו באמצע, היא אינה מבקרת את דבריו, והוא אינו אומר לה שהיא מדברת שטויות. זה קול חתן וקול כלה, וזו תקופת האירוסין. אומר הקדוש ברוך הוא "וארשתיך לי לעולם", שלא יבואו אחר כך אבני בליסטראות כמו לאחר החתונה. אדם אחד אמר שמאז שהתחתן הוא מאמין בצלחות מעופפות, ואחד שהגיע למדרגות הרבנות סיפר שאשתו זורקת עליו צלחות כבר עשרים שנה, ולשאלה מדוע הגיע דווקא עכשיו השיב: היא התחילה לפגוע.
ועומק הדבר הוא כדברי רבי יוסי: "לעולם יהיה חלקי מחלקי מתי בדרך מצווה". רבי יוסי מבקש להיות מאותם אנשים שזכו למות בדרך, בלכתם לקיים מצווה. ולכאורה מדוע לא יבקש גבוה יותר, שיסיים לקיים את המצווה ואז ייפטר מן העולם מתוך מצווה? אלא לקראת המצווה יש לאדם התעלות והתרגשות, ואחרי קיום המצווה יש ירידה. ראו כמה מעניין את האדם האתרוג שלו רגע אחרי שסיים את נטילת ארבעת המינים, אפילו ביום הראשון. ולעומת זאת לפני כן, כמה הוא מתעסק בו, קושר את הלולב, בודק שהכל בסדר ומסתכל שוב ושוב באתרוג. אומר רבי יוסי: איני רוצה להיפטר מן העולם בירידה, אלא בעלייה, כשאני עדיין בשאיפה. זהו "וארשתיך לי לעולם": בחינת האירוסין גבוהה כל כך משום שהיא השאיפה לקראת השלמות, ואילו אחרי שהגעת והתאחדת מתחילה בדרך כלל ירידה. לכן אומר הקדוש ברוך הוא שהקשר בינינו יהיה קשר של חיבה ורצון ושאיפת התקרבות, כמאורסים השואפים להתחבר זה לזה. ואילו אחרי הנישואין, פעמים רבות הבעל אינו בבית משום שהוא בורח, והאישה אצל חברות משום שגם היא בורחת. כמו שאמר מישהו: הם חיים כמו זוג יונים, כל לילה מישהו אחר פורח מן הקן. נמצא שהמדרגה הגבוהה ביותר היא בשאיפה, ואחרי שכבר השגת מתחילה ירידה.
שלושה אירוסין כנגד שלוש גלויות
שואל הרד"ק: מדוע נזכרו שלושה אירוסין, "וארשתיך לי לעולם", "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים", "וארשתיך לי באמונה"? משום שהם כנגד שלוש הגלויות שגלו ישראל. גלות ראשונה הייתה גלות מצרים, ואחריה אירס אותנו הקדוש ברוך הוא במעמד הר סיני. גלות שנייה הייתה גלות בבל, ואחריה אירס אותנו בבניין בית שני, בגאולת כורש בימי עזרא ונחמיה. והשלישית היא הגלות שאנו בתוכה, אלפיים שנות גלות, שבה אנו עדיין ממתינים ל"וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'", האירוסין המושלמים והנצחיים.
ומסביר הרד"ק שבכל פעם שיצאו מן הגלות אירס אותם השם כאילו זו הפעם הראשונה, כאילו לא היה דבר לפני כן וכאילו לא אירסם מעולם. ויש בכך חשיבות גדולה. הרי אנו יודעים שיש זמנים שאין נושאים בהם נשים, אך להחזיר גרושתו מותר, שכן אין זו שמחה גדולה. בסרט הזה הוא כבר היה, הוא רק מקווה שהפעם יסתיים בהפי אנד. מעשה באחד שהתגרש, ואחרי כמה חודשים בא שדכן והציע לו את גרושתו. ביקש לברר פרטים, עשה חושבים, ולבסוף אמר: אני מוכן. התחתנו שוב. אמר לו השדכן: אני רוצה להבין את ההיגיון, הרי ממנה התגרשת, היא לא התאימה לך. השיב לו: תשמע, בשביל זיווג שני היא בסדר, בזיווג שני צריך להתפשר. בשביל זיווג ראשון פשוט לא הייתי מוכן. כשאדם לוקח דבר מוכר, אין בזה שמחה גדולה. אבל כאן מארס אותם הקדוש ברוך הוא כביכול כנישואין ראשונים, כאילו זו הפעם הראשונה.
וכל שלושת האירוסין העתידיים הם כנגד האירוסין הקודמים. האירוסין של מעמד הר סיני ויציאת מצרים לא החזיקו לעולם, שהרי אחר כך גלו, וכנגדם אומר הקדוש ברוך הוא "וארשתיך לי לעולם". האירוסין השניים, בצאתנו מבבל בימי עזרא ונחמיה ובית שני, היו במצב שלא היה בו צדק ומשפט: היו מחללי שבתות, היו שנשאו נשים נוכריות, והיו שכבשו את אחיהם לעבדים, ועל כל אלה באו תוכחות (ומי שירצה יוכל לשמוע בדיסק שלנו על עזרא ונחמיה). כנגד זה אומר הקדוש ברוך הוא שהאירוסין העתידיים יהיו בצדק ובמשפט. והשלישי, "וארשתיך לי באמונה", אמונה מלשון קיום ויציבות, כמו "נטעתים במקום נאמן", מקום שנשאר ולא ימוט. אירוסין אלה לא יהיו כקודמים שבטלו, ואז "וידעת את ה'", כמו שנאמר "ידעו אותי כולם למגדולם ועד קטנם".
המלבי"ם מסביר ש"וארשתיך לי לעולם" הוא כמו "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך", אירוסין חדשים השונים מן הקודמים, כמו שנאמר "וכרתי את בית ישראל ברית חדשה". האירוסין הקודמים היו זמניים, שהרי נאמר "כי תולידו בנים ובני בנים" ו"כי אבוד תאבדון מהר מעל פני האדמה", "וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ וחרה אפי בו". אבל האירוסין הללו יהיו אירוסין שלא יהיה בהם חטא.
הנדוניה של שני הצדדים
ומה יקיים את האירוסין לעולם? הצדק והמשפט. מסביר המלבי"ם שהאדם צריך שתי שלמויות כדי להגיע לשלמותו: שלמות בבין אדם לחברו, היינו ההנהגות הראויות בינו לבין הסובבים אותו, ושלמות בבין אדם למקום, היינו קיום תרי"ג מצוות ולימוד התורה. כנגד השלמות שבין אדם לחברו נאמר "וארשתיך לי בצדק ובמשפט", שבחינת צדק ומשפט היא תמיד הנהגה שבין אדם לחברו: משפט הוא על פי הדין, וצדק הוא לפנים משורת הדין, כמו "בצדק תשפוט עמיתך", לנהוג עמו לפנים משורת הדין. הנדוניה שאתם מביאים, בית ישראל, היא הצדק והמשפט, וכנגדה הנדוניה שמביא הקדוש ברוך הוא היא חסד ורחמים, כפי שראינו ברש"י.
ומדייק המלבי"ם: בעל הרחמים מסתכל על מצבו הנמוך של הזקוק לרחמים ועושה עמו משפט, ומשפט הוא לפי הדין, ולכן הרחמים הם כנגד המשפט. ואילו בעל החסד אינו מסתכל אם אנו ראויים אליו אלא משפיע מרוב חסדו, וזה כנגד הצדק. אתה עשית צדק, שהוא לפנים משורת הדין, לכן אתה ראוי לחסד, שגם הוא השפעה לפנים משורת הדין.
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'׃
"וארשתיך לי באמונה" הוא כנגד המצוות שבין אדם למקום, שעיקרן תלוי באמונה, שכן ככל שאדם מאמין בהשם יותר, כך הוא מקיים מצוותיו יותר. האמונה היא הנדוניה שאנו מביאים, וכנגדה משפיע הקדוש ברוך הוא "וידעת את ה'": הוא יגלה לה אותות ומופתים והשראת שכינה עד שתהיה להם ידיעה ברורה, ידיעה חושית, שאין צריך עוד אמונה.
וההבדל בין אמונה לידיעה פשוט. אם ישאלו אותי אם יש כאן כוס, אשיב שיש, ואם ישאלו אם אני מאמין, אומר שאני יודע. ואם ישאלו אם יש כוס בחדר השני, אשיב שאני מאמין שיש, אך איני יודע. דבר שאינו מוכח אצלי הוא בגדר אמונה, ודבר מוחלט אצלי הוא בגדר ידיעה. והתורה מצווה את האדם להגיע ל"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים", לידיעה חושית שהדבר ברור ומוחלט. נמצא לפי המלבי"ם ביאור נפלא: כשתושלמו בבין אדם לחברו בצדק ובמשפט, אשפיע עליכם חסד ורחמים, וכשתושלמו בבין אדם למקום ותביאו אמונה, אשפיע עליכם ידיעת השם. וזהו מה שהובטח "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", "ונבאו בניכם ובנותיכם", "זקניכם חלומות יחלמון", חלומות נבואיים, והכל בחינת ידיעת השם.
שרשרת השפע: אענה את השמים
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ׃
רש"י מפרש שאצוק אל השחקים מפלג אלוקים מלא מים, והם יענו ליצוק מים על הארץ. יש פלג של השפעות רוחניות טובות, ואפשר לפרש גם על הגשמים, והקדוש ברוך הוא במאמרו יוצק ומשפיע אל השחקים, ומהשחקים אל הארץ.
הרד"ק ממשיך בקו שנקט לאורך הפרק. לעיל ראינו את העונש "ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו", שכל מה שטרחנו ועמלנו ונטענו ייקח הקדוש ברוך הוא לאחר שיגדל, כדי שלא נאמין במערכה אלא נראה שהכל מאתו. וכשם ש"וארשתיך לי לעולם" הוא כנגד אשת הזנונים שזנתה מאחרי השם, כך גם כאן: כנגד לקיחת הדגן והתירוש, כשתחזור הקרבה אל השם, השמים יתנו טלם והארץ תיתן יבולה. השמים היו עצורים מלהשפיע, כמו בימי אחאב, ובזמן הישועה לא יהיה עוד מצב של בצורת. "אענה את השמים" הוא כאילו השמים מבקשים מריבונו של עולם גשם והוא עונה להם ומתרצה לתת להם, כדי שישפיעו למטה לארץ, ו"הם יענו את הארץ", שגם הארץ כביכול שואלת מטר והשמים עונים אותה ומשפיעים.
המלבי"ם מסביר ש"אענה" מוסב על שרשרת שלמה שראשיתה בזרע. הזרע הנזרע בארץ הוא המבקש והשואל והדורש את הגשמים, שהרי הוא רוצה להצמיח פרי, דגן ותירוש. הדגן והתירוש מבקשים מן הארץ שתשפיע עליהם כדי שיוכלו לצמוח. הארץ שומעת את הבקשה ומעבירה אותה הלאה, ומבקשת מן השמים שיתנו טלם, שעל ידי השמים ניתן יורה ומלקוש בעתו, "ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים", וידוע שיש גידולים הגדלים מכוח השפעת הירח, כמו המלפפונים למיניהם. והשמים מגישים דרישה לקדוש ברוך הוא ושואלים מאתו שייתן גשם בעתו, שכן אפילו כשלפי הטבע ראוי שירדו גשמים, לפעמים יש גזירה עליונה בהשגחה, כמו שנאמר "וגם אנוכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלושה חודשים לקציר", ואז הבקשה נדחית.
וכאן ראוי להזכיר מה ששאלו את הרב מבריסק: מה פשר הדבר שהתפללנו והתפללנו ולא נענינו? השיב להם: טעות בידכם, לא שלא נעניתם, אלא נעניתם והתשובה היא לא. אין דבר כזה אדם שאינו נענה. כל תפילה נענית, אלא שלפעמים אתה מבקש מאבא והוא אומר לך לא. וכי תאמר שלא נענית? נענית, בתשובה שלילית. לפעמים הקדוש ברוך הוא רואה שזה הנצרך וההכרחי, והתשובה "לא" היא לטובתך. אין מצב שדבר נעשה לרעת האדם, תמיד הכל לטובה, ולפעמים התשובה "לא" היא הטובה.
ומפרט המלבי"ם היכן עלולה השרשרת להיקטע. לפעמים הזרע אינו מקבל את ההשפעה, כגון שידפון, ירקון, ארבה וחסיל, שהגשם ירד אך הזרע לא קיבל את השפע מפני שהכתה אותו מחלה. לפעמים לא יבוא מענה אל הדגן והתירוש מן הארץ, שהארץ קיבלה שפע אך אינה משפיעה אותו אל גידוליה, כמו שנאמר "כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך". לפעמים לא יבוא מענה מן השמים אל הארץ, זמן של בצורת ויובש שאין גשם יורד בטבע. ולפעמים לא יבוא מענה מאת השם אל השמים, שהקדוש ברוך הוא מונע את המטר בהשגחה. אבל כאן מבטיח הקדוש ברוך הוא "אענה נאום ה'", שתהיה עניה כללית לכל הגורמים כולם, תגובה בהשגחה. תחילה "אענה את השמים", השגחה מן השמים, והשמים יסכימו לאותה ברכה ויתנו את השפע אל הארץ.
וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל׃
הארץ תשפיע על הדגן והתירוש והיצהר מן הטוב שקיבלה, ועל ידי זה יגדלו, "והם יענו את יזרעאל", האדמה תענה את הזרע אשר נזרע שם. הרי לנו השרשרת כולה: הזרע פנה לאדמה, האדמה פנתה לשמים, השמים פנו אל השם, והקדוש ברוך הוא השפיע על כולם, והשפע ירד מלמעלה למטה עד שהארץ תוסיף שמן ודשן, דגן תירוש ויצהר, וייתן זאת אל הזרעים.
הרד"ק מסביר "והם יענו את יזרעאל" על דרך "ברבות הטובה רבו אוכליה", שכשיש טובה רבים הבאים לאכול. ולעיל בפורענות קרא לישראל יזרעאל, כי השם זרה אותם בין הגויים ופיזרם, והם זרועים בכל מקום, ובזמן הישועה הוא קורא אותם יזרעאל, כי השם זורע אותם ונוטעם נטע נאמן בארץ הקודש.
וזרעתיה לי בארץ
וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי׃
אזרע אותם בארץ ויהיו רבים כזרע הארץ, ולא יהיו כבתחילה אלא רבים, "ורחמתי את לא רוחמה", אותם שלא זכו לרחמים, "ואמרתי ללא עמי עמי אתה והוא יאמר אלוקי".
וחז"ל דרשו את הפסוק על ארץ העמים. אמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים, שנאמר "וזרעתיה לי בארץ", כלום אדם זורע סאה חיטין אלא כדי להכניס כמה כורין. חז"ל פירשו "בארץ" לא רק בארץ הקודש אלא בעולם כולו, כמו "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". שהרי אדם שזורע קילו חיטים בשדהו, אם תשאלו אותו מה יצא לו מזה, וכי בשביל קילו חיטים הוא זורע? הרי היה משאיר אותם. אדם זורע קילו כדי לקבל שלושים או חמישים קילו. כך כשזרע הקדוש ברוך הוא את ישראל בין האומות, אין המטרה להשיבם כמות שהם, אלא שיתווספו עליהם.
אך יש להיזהר מהבנה מוטעית. אין שאיפתם של ישראל לגייר גרים, ואין לנו רצון להפוך גויים ליהודים, ואדרבה, כשגוי בא להתגייר אנו מרחיקים אותו ואומרים לו: ישראל דחופים, דוויים וסובלים בגלות, מה לך ולצרה הזאת. ועם כל זה, כשבא גוי בכוונות אמיתיות, כתוב שלא להכביד עליו יותר מדי ולקרבו. שכן ייתכן שהוא מאותם שעמדו רגליהם במעמד הר סיני, ובוודאי היו גם באומות יחידים שהסכימו, ואותם יחידים הם הנשמות המתגיירות במשך כל הדורות. אלה ניצוצי קדושה שאנו מעוניינים להשיבם אל הקדושה, ולכן אין לנו לדחותם. אבל אין לנו משימה ללכת ולגייר את האומות, ורק מי שכוונתו רצינית באמת יתקבל.
שינוי שמות הבנים
המלבי"ם מבהיר שכל אותו מענה מאת השם והשתלשלות השפע מלמעלה עד הזרע הם גם האות לשינוי שמות הבנים שראינו לעיל. נזכיר: השם ציווה את הושע לקחת אשת זנונים, גומר בת דבליים, ונולדו לו שלושה ילדים, ואחר כך ציווה עליו לגרשה, כדי שהושע יבין עד כמה חמור בעיני השם מה שאמר לו לגרש את ישראל ולקחת אומה אחרת. שלושת הילדים מסמלים את הריחוק שלנו מאת השם.
הבן הראשון נקרא יזרעאל, ורמז לכך שנהיה זרועים ומפוזרים בארצות שוֹבֵינו. עתה אומר הכתוב "וזרעתיה לי בארץ", השם יזרע אותנו בארץ ונהיה מיוחדים לו, וכאדם הזורע קב חיטים ומוציא כמה כורין, כך ישראל יפרחו וירבו, "והיה מספר בני ישראל כחול הים". וזה כנגד "והארץ תענה את הדגן", שהארץ מצמיחה מן הזריעה צמח לכבוד השם.
כנגד הבת שנקראה "לא רוחמה" נאמר "ורחמתי את לא רוחמה", שהשם ירחם ויביא את עשרת השבטים, שעניינם רחמים, שכן באמת אינם ראויים לגאולה, אך השם ירחם עליהם וישיבם. וזה כנגד עניית השמים את הארץ, כי הרחמים קטנים מן החסד והם מורים על ניסים נסתרים, וזה מיוחס לשמים שהם בחינה נסתרת.
וכנגד הבן שנקרא "לא עמי", שהוא שבט בנימין, נאמר עתה "ואמרתי ללא עמי עמי אתה". וכנגד מה שאמר להם "ואנוכי לא אהיה לכם", נאמר "והוא יאמר אלוקי", שהשם יהיה לנו והוא אלוקינו. ועל שבט יהודה תתגלה השכינה בגלוי, ולא יהיו שם ניסים עטופים בדרך הטבע אלא ניסים גלויים בהשגחה מתמדת, וזה כנגד "אענה את השמים", השגחה ממנו יתברך להריק שפע רצון ממעון קודשו.
לסיכום:
סיום הפרק מתאר את מהפך היחסים בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: מ"בעלי", שהוא יחס של בעלות ושלטון מרחוק שמתוכו נולדה הפנייה לאמצעיים ולעבודה זרה, ל"אישי", יחס של קרבה והשפעה ישירה. שמות הבעלים יוסרו מן הפה ומן הזיכרון, וכבר היום אנו רואים את תחילת התהליך. כוחות המערכה יישארו שולטים בחית השדה בלבד, והרע לא ימצא מקום לא מבעלי הרצון ולא מבעלי הבחירה. האירוסין החדשים יהיו נצחיים: אנו מביאים כנדוניה צדק ומשפט ואמונה, והקדוש ברוך הוא משיב חסד ורחמים וידיעת השם. ולבסוף תישמע הבקשה מן הזרע אל הארץ, מן הארץ אל השמים ומן השמים אל הבורא, והמענה יבוא מלמעלה למטה, עד שיתהפכו שמות הבנים מפורענות לנחמה: יזרעאל לזריעה של קדושה, לא רוחמה לרחמים, ולא עמי לעמי אתה, והוא יאמר אלוקי.