פרק ב' בהושע ממשיך את המשל הגדול של האישה הזונה - כנסת ישראל שסרה אחרי מאהביה. בחלק זה של הפרק אנו עומדים על נקודת המפתח של כל הנבואה: עם ישראל תולה את הטוב ואת הרע שלו במערכות הכוכבים והמזלות, ולא בהשגחת הבורא. הקדוש ברוך הוא מודיע שיעשה עימם מעשים כאלה, שלא תיוותר להם אפשרות לתלות במערכה, אלא יכירו שהכול בהשגחה מאיתו יתברך. ומן העונש הזה מתגלגלת הנבואה עד לנחמה: פיתוי אל המדבר, דיבור על הלב, וחידוש הברית הקדומה.
"ולקחתי דגני בעתו" - הוכחה שאין המערכה קובעת
לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת־עֶרְוָתָהּ׃ (יא)
אומר הקדוש ברוך הוא: חובה תהיה עליי לעשות עימם מעשים שיוכיחו להם שכל ההטבה שהם נהנים ממנה אינה נובעת מן המערכה, אלא ממני. הם בטוחים שהטוב והרע נקבעים על ידי מערכות הכוכבים והמזלות; כשעצרתי את השמים מלהוריד מטר, הם לא ראו בזה יד השם אלא אמרו: על פי המערכה לא צריך לרדת גשם. ולכן אעשה פעולות שבהן תהיה ניכרת ההנהגה.
אבל כיצד? הרי אם תפסיק לתת מטר יאמרו "זו המערכה", ואם תחזיר את המטר יאמרו שוב "זו המערכה". על כך משיב הקדוש ברוך הוא: אדרבה, אני אתן מטר, והארץ תיתן את יבולה. שהרי כשאדם הולך לאסטרולוג, זה אומר לו שהמערכה נגדו או שהמערכה בעדו. והנה המערכה תיראה בעדם לגמרי: יורד גשם, החיטים צומחות, הכול גדל יפה ונפלא. ורק ברגע האחרון, כשהדגן כבר מלא ומוכן, אני לוקח אותו. אם המערכה הייתה נגדכם - לא היה יורד גשם כלל. ואם היא בעדכם - מדוע נלקח מכם הכול? מכאן ההכרח: לא המערכה, אלא אני. אני נתתי ואני לקחתי.
זהו "אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ" - בעת שהדגן נגמר, רגע לפני הקציר, בא שידפון ונגיף מסתורי ואי אפשר לקצור. וכן "וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי" - לאחר שהצמר והפשתים כבר מוכנים להתכסות בהם, אקח אותם מידה. הכול היה טוב, ופתאום משהו משתבש - סימן שזו צרה השגחית. ואז תראה שגם אלה שהחזיקה בהם כמאהביה, הם הכוכבים והמזלות וסדרי הטבע, אינם יכולים להצילה מידי.
עת ומועד - דיוק המלבי"ם
המלבי"ם מלמדנו שאין אצל הנביא כפל עניין במילים שונות ואין כפל לתפארת המליצה. אם נאמר כאן "בעתו" וכאן "במועדו" - יש הבדל. העת היא הזמן הטבעי: "והנה עתך עת דודים", הגיע העת שהאילן נותן פירותיו. המועד הוא זמן הסכמי: שני אנשים שקבעו ביומן להיפגש ביום חמישי בארבע - זה מועד, וכמו שנאמר "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו".
לפי זה, הדגן נקצר תמיד בעת שהוא מגיע לשלמותו - יש לו עת קבועה מצד טבעו. אבל הענבים אינם נבצרים תמיד בעת גמר בישולם; לפעמים משאירים אותם על הגפן שיקבלו עוד שמש ויהיו ראויים יותר ליין ולמשקאות מסוימים, כפי שהייננים מבינים. נמצא שבגפן בעל הבית קובע את המועד. לכן: "וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ" - בעת הטבעית הקבועה, "וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ" - במועד שבעל הבית קובע.
לקיחה והצלה
עוד מדייק המלבי"ם: מה בין "ולקחתי" ל"והצלתי"? לקיחה היא בדבר שעדיין לא הגיע לידך - אתה בא לקחת, ואני לפניך לקחתי. הצלה היא בדבר שכבר נמצא אצלך, ואני מוציא אותו מידך. לכן "ולקחתי דגני בעתו" - עוד לפני שתקצור, אביא עליו מגפה. ואילו הצמר והפשתים כבר נמצאים בידה, ולכן "והצלתי" - אוציא אותם מידה. כמו "וַיַּצֵּל אלוהים את מקנה אביכן ויתן לי", שהמקנה כבר היה ביד לבן, וכמו "וינצלו את מצרים", שהרכוש כבר היה ביד המצרים והצילוהו מידם.
"לעיני מאהביה" - הכישלון לנגד עיני הכוכבים
וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת־נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא־יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי׃ (יב)
הרד"ק מסביר: אגלה את כיעורה ואת מעשיה הרעים, שיהיו מגולים כאשר אסתיר פניי ממנה. "לעיני מאהביה" - לפי המלבי"ם הכוונה לכוכבים ולמזלות, שלא יוכלו לסייע בידה ולא יצילו אותה. אביו של הרד"ק מפרש שהכוונה לעיני השמש, שהרי לשמש היו עובדים. רש"י מוסיף את דרשת חז"ל שתמה זכות אבות, ולכן גם היא לא תעמוד להצילה מידי.
והמלבי"ם מוסיף דיוק: "לעיני מאהביה" מוסב על כלל המאמר כולו - "אשוב ולקחתי דגני בעתו, ותירושי במועדו, והצלתי צמרי ופשתי, אגלה את נבלותה" - כל הדברים הללו ייעשו לעיני מאהביה. כלומר הכוכבים והמזלות לא יוכלו למנוע ממני ליטול את הדגן ואת התירוש. הרי אם המערכה עימנו ועינֶיה עלינו לטובה, מדוע היא איננה עוזרת? יש דגן, יש תירוש, יש יצהר, יש גשמים, הכול פורח ומשגשג - ומה קרה שברגע האחרון בלתי אפשרי לקטוף ובלתי אפשרי לקבל את הצמר והפשתים? מכאן תבין שאין שום כוח נגד השם, ושאין למערכה כוח לתת מאומה אם הקדוש ברוך הוא אינו נותן.
השבתת החגים - ראיה נוספת
וְהִשְׁבַּתִּי כָּל־מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ׃ (יג)
"משושה" הם ימי החגים והחודשים שהם זמני ששון ושמחה. בזמנים הללו היו חוגגים לעבודה זרה, לפי שהאמינו שאלו זמנים מיוחדים שבהם הכוכבים משפיעים טובה וברכה. הרבה משמות החודשים הם שמות אליליים, משום שהאמינו שאותו אליל שולט באותו חודש ולכן עובדים אותו בו. וכן היו להם שלוש מאות ששים וחמש מיני אלילים כנגד ימות השנה, אליל המותאם לכל יום.
אומר הקדוש ברוך הוא: אשבית את החגים הללו, והימים האלה יהפכו לימי צרה ואפלה. וזה סימן נוסף שהטוב והאושר אינם ביד המערכת אלא ביד השם בלבד - שהרי לפי חשבונם, בחג של אותו כוכב, בשיא עוצמתו, הוא אמור להשפיע לך טובה; ואם דווקא אז אינו משפיע, הרי שיש כאן השגחה, והשם מחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים כרצונו.
וכיוצא בזה ביציאת מצרים. המצרים עבדו לטלה, וזמן שליטתו הוא חודש ניסן, ובו סברו ששואבים כוח מאלוהיהם ובוודאי לא יוכל להם אלוהי העברים. ומתי שלטון המזל בשיא תוקפו? בחמישה עשר לחודש, שאז הלבנה במילואה. ודווקא בחמישה עשר בניסן, בזמן שליטת הטלה, יצאו ישראל ממצרים - להראות אפסות אלוהיהם ושהכול נעשה בהשגחה מלאה. כך גם כאן: "והשבתי כל משושה" - דווקא בחגים שאתם חוגגים לעבודה זרה יושבת המשוש, ובזה תראו שאין הזמן קובע ואין הכוכבים קובעים, אלא רצונו יתברך בלבד.
חג ומועד
מבאר המלבי"ם את ההבדל: "חג" הוא יום שמרבים בו להביא שלמי חגיגה, ואין זה בהכרח זמן קבוע מראש. לכן חנוכה ופורים אינם קרויים חג בלשון התורה, אף שהגננות החליטו שהם חגים, שהרי אלו זמנים מדרבנן ואין בהם עניין של קורבן חגיגה. וכן ראש השנה ויום הכיפורים אינם נקראים בתורה חג, לפי שאין מקריבים בהם שלמי חגיגה - אף שבדרך השאלה נאמר בתהילים "בכסה ליום חגנו", וחז"ל דורשים זאת על ראש השנה. וכן מצינו "חג לה' מחר", שהוא יום שקבע אדם מדעתו להקריב בו קורבנות. "מועד" לעומת זאת הוא זמן קבוע ומיועד מראש, אף שאין מקריבים בו שלמי חגיגה. ולכן נאמרו שניהם: גם המועדים הקבועים וגם החגים שאינם קבועים מראש - הכול יושבת.
"אתנה המה לי" - הגפן והתאנה
וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ־לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה׃ (יד)
זה הדבר השלישי, אומר המלבי"ם: לא זו בלבד שהשם ימנע את תבואת הארץ, אלא גם יהפוך את הארץ לשממה, ואף את העצים המובחרים נושאי הפרי - הגפן והתאנה - יעשה שממה. ומדוע? "אשר אמרה אתנה המה לי". "אתנה" כמו אתנן, מה שנותן המאהב לזונה בשכרה. היא מייחסת את הגפן והתאנה לבעלים, לעבודה זרה, לכוכבים ולמזלות - כזונה המעיזה פניה על הנדוניה שקנה לה בעלה ואומרת: את טבעת היהלום הזאת קיבלתי ממאהביי. אני נתתי לך גפן ותאנה, ואת נותנת את הקרדיט לכוכבים?
לכן "ושמתים ליער" - היער הוא מקום שמתקבצות בו חיות השדה, ואין גדלים בו פירות משובחים לפי שהחיות מכלות אותם. והנמשל, אומר המלבי"ם, הוא האומות הפראיות: שיושיב כאן את סנחריב, והם יאכלו את הגפן ואת התאנה. שהרי לאחר שאמרה "אלכה ואשובה אל אישי הראשון" כבר התעורר זיק של תשובה - זו תקופת הושע בן אלה שביטל את הפרוזדאות, את המשמרות שהציב ירבעם בן נבט שלא לעלות לירושלים, כמו שלמדנו בספר מלכים. אלא שהקדוש ברוך הוא ראה שאין זו תשובה שלמה: ליבם עדיין קשור בעבודה זרה, והם בטוחים שכשמשהו אינו הולך - המזל נגדם, ואינם מבינים שיש כאן יד השם. לכן הביא עליהם את מלך אשור להחריב את הארץ, וזו בחינת "ושמתים ליער ואכלתם חית השדה".
מדוע דווקא כשבוטלו הפרוזדאות?
כאן יש לשאול: הרי הושע בן אלה עשה מעשה טוב וביטל את המשמרות, ומדוע דווקא אז באה הפורענות? אומרים חז"ל: כל עוד היו הפרוזדאות, כששואלים את ישראל מדוע אינכם עולים לרגל, יש להם מענה - ירבעם הציב שומרים, והעולה יירה או ייסקל, ואין אפשרות; כלום אתה רוצה שאתאבד? בא הושע בן אלה וביטל את הפרוזדאות, ושוב אין תירוץ. נמצא שהטוב שעשה הפך לרועץ, שכן נוצר בזה קטרוג: הנה אין פרוזדאות והם עדיין אינם עולים לרגל. ומדוע באמת לא עלו? לפי שכבר נשתרשו בחטא, וכבר שכחו לגמרי את עניין העלייה לרגל, שהרי דורות ומאות שנים עבדו עבודה זרה. ומכאן שגם התשובה שהתעוררה בהם לא הייתה תשובה שלמה, אלא רק מפני שראו שכביכול המזל מתנגד להם, ומאין ברירה פנו אל השם.
"ואותי שכחה" - הנזם האחרון
וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת־יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם־יְהֹוָה׃ (טו)
אומר המלבי"ם: בסופו של דבר רואה השם שכל התחבולות שנועדו להחזירם להכרה שהכול בהשגחה אינן מועילות. שהכלל הוא: כל הרוצה לטעות - יבוא ויטעה. וכבר הארכנו בזה בדרשות לפרשת בראשית, שהטעות אינה מקרית; אדם רוצה לטעות, ומי שרוצה לטעות ימצא סיבות רבות לכך. וכיוון שלא רצו, כל מה שעשה הקדוש ברוך הוא להוכיח להם נפל על אוזניים ערלות.
"ופקדתי עליה את ימי הבעלים" - אפקוד עליה עונש כנגד הימים שהיא מקטירה לבעלים. ועם כל זה אינם שבים ואינם מתקנים מעשיהם, אלא "ותעד נזמה וחליתה" - עונדת את תכשיטיה ומיני בשמיה והולכת אחרי מאהביה. והיא נמשלת, אומר המלבי"ם, לזונה שבעלה פשט מעליה את כל בגדיה ולקח את כל תכשיטיה כדי שלא תלך אחרי הזונים, ולא נשאר לה אלא נזם וחלי אחד, תכשיט יחיד - ואף אותו היא עוטה עליה ללכת אחרי מאהביה.
וכך היה: אחרי שהעניש אותם השם בימי הושע בן אלה, ומלך אשור נטל את כל אשר להם - לא שבו אל השם, אלא שלחו אל סוא מלך מצרים שיבוא לעזרם, והמשיכו לעבוד עבודה זרה ואמרו "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים... ראינו רק רע". נמצא שכל המכות וכל הבגדים שנטל מעליה לא מנעו ממנה ללכת עם המעט שנשאר לה להקביל פני מאהביה. "ואותי שכחה" - אינה שבה אל המכה אותה, אלא מבקשת עזרה מעמים וישועה מאלוהי נכר. ולכן אין ברירה אלא להביא עליה את הגזירה ואת הצרה.
"הנה אנוכי מפתיה" - אל המדבר
לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל־לִבָּהּ׃ (טז)
ממשיך המלבי"ם במשל הזונה: הבעל רואה שכל התחבולות להפרידה ממאהביה אינן עולות בידו, ולכן הוא מפתה אותה לצאת מן היישוב, שכן ביישוב נמצאים המזנים עימה. הוא מוציאה אל המדבר, ששם לא תמצא עם מי לזנות, ותתייחד רק עם בעלה. ושם - "ודיברתי על לבה" - אדבר אל ליבה להשיבה אל אהבתי.
ובזה הוא מכוון למה שנאמר ביחזקאל: "והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים". והרי שם מדובר על הגלויות בין העמים, ומדוע נקרא מדבר? אומר המלבי"ם: מפני שהם דומים שם למדבר שממה. היותנו בין העמים אינה סיבה שיקרבו אותנו; אדרבה, העמים מרחקים אותם, והם רעבים וצמאים ומוקפים נחשים ועקרבים - האומות כנחשים ועקרבים המצרים להם. נמצא שהשהייה בין העמים גרועה מן המדבר, שאנו נרדפים ביניהם בצורה קשה מאוד. ונאמר שם "והבאתי אתכם במסורת הברית" - באותה ברית קדומה שבה הוצאתי אתכם ממצרים, ששם היו תחת השגחתו יתברך, ושם כביכול יחדש עימנו הקדוש ברוך הוא את אותה ברית.
"ונתתי לה את כרמיה משם" - שפע במקום שאין בו שפע
וְנָתַתִּי לָהּ אֶת־כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת־עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ־מִצְרָיִם׃ (יז)
"ונתתי לה את כרמיה" - אותם כרמים שנטלתי ממנה, כמו שנאמר "והשימותי גפנה ותאנתה", אתן לה משם, מן המדבר עצמו. כאן מתאר הנביא את המצב העתיד להיות, שבו יחדש הקדוש ברוך הוא ימינו כקדם, ויחזרו ישראל אל קרבת אלוקים שהייתה להם, ותשוב אל אישה הראשון. הנמשל הוא כימי צאתם מארץ מצרים, שהיה זמן הנישואין, שבו היינו בקרבת אלוקים גדולה; ואחר כך סרך עם ישראל דרכיו כאישה המזנה ונטה אחרי אלוהים אחרים. אומר הקדוש ברוך הוא: אחזירם אל מקום החופה והקידושין, אל בחינת אותם ימים שבהם היו במדבר, קיבלו תורה, קיבלו אמונה וראו את השגחת השם.
ושם אין הזונים נמצאים עימה - כלומר אין שם כוחות המזל והמערכה והשפעותיהם. שהרי בתוהו יליל ישימון אין לחם ואין מים ואין גפן ותאנה. ואם בכל זאת יצמחו לה שם גפן ותאנה, הדבר מוכרח להביאה למסקנה שהכול בהשגחה. רק אני אתן לה את כרמיה ואת פרנסתה ואת צרכיה.
וכן הוא בגלות: מצד המערכה ומצד הטבע היו ישראל אמורים להיות ריקים וחסרים מכל טוב. שהרי מהי גלות? שהשפעות הכוכבים והמערכה הן נגדך, אין שפע ואתה נרדף. ובאופן טבעי לא היה אמור להיות שם לא שפע ולא גפן ולא תאנה. ואף על פי כן ריחם עלינו הקדוש ברוך הוא גם שם, כמו שנאמר "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". וזה באמת פלא עצום לכל המתבונן בקורות ישראל: כיצד שרד עם ישראל את כל הגלויות ונשאר עם. שהרי בדרך הטבע כל אומה שגלתה לבין אומה אחרת נטמעה בה ונאבדה לנצח. ואנו נמצאים בין האומות, שלא בארצנו, ובמצב שמצד המערכה היה צריך להיות בכי רע - ובסופו של דבר לא רק ששרדנו, אלא היו מקומות שעשינו בהם חיל, והיו יהודים שרים וחשובים במוסדות השלטון, כתקופת תור הזהב של יהדות ספרד, וכתקופת יהודי אירופה לפני הצרות והאסונות של השואה הנוראה. רק ההשגחה נותנת להם שפע אף שעל פי הטבע לא היו אמורים להיות במצב חיובי כזה. וזהו "ונתתי לה את כרמיה משם" - דווקא שם, במקום הגלות, תראה שהשפע הוא בהשגחה.
הכרם הנפשי
ובאופן פנימי יותר, אומר המלבי"ם, מרמזים הכרמים על הכרמים הנפשיים: התורה והאמונה. שכן בשיר השירים כל ענייני הכרם - "כרם היה לשלמה", "כרמי שלי לא נטרתי" - מדברים על עבודת השם ועל החלקים הרוחניים. והתורה נמשלה ליין, ולכן הכרם הוא המקום שבו גדלה התורה; וכן "כרם ביבנה" היה מקום ישיבת החכמים. נמצא שהכרם מבטא את מקום השגת החוכמה והקניינים הרוחניים והנפשיים (והארכנו בזה בדיסק על שיר השירים, בבחינת הכרם ומה בא לסמל "כרמי שלי לא נטרתי").
ולפי זה: עם ישראל היה צריך מזמן לאבד את אמונתו בגלות, ואנו רואים שדווקא שם מסרו נפשם על קדושת השם - אלפים בפרעות ת"ח ות"ט, ואלפים ומיליונים בתקופת האינקוויזיציה בספרד ועוד. מסירות נפש עצומה. נמצא שלא רק כרם גשמי היה להם בגלות בניגוד לטבע, אלא גם כרם רוחני: השפעות רוחניות חיוביות שלא איבדו את רוחניותם, וגם בזה הייתה להם סייעתא דשמיא בהיותם בגלות.
עמק עכור לפתח תקווה
"ואת עמק עכור לפתח תקווה" - בסופו של דבר, בתום הגלות, יוסר קושי השעבוד באחרית הימים, ומה שהיה בחינת עמק עכור יהפוך לפתח תקווה. ומהו עמק עכור? מקומו של עכן, שנאמר לו "מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה", וקראו למקום עמק עכור - אותו מקום שבו עשו בו שפטים ורגמוהו על שעבר על החרם. ודרשו חז"ל: "ביום הזה" - ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא, שיש לעכן חלק לעולם הבא. שכך אמר לו יהושע: תן תודה לה' - הודה שגזלת מן החרם, ויהיה לך חלק לעולם הבא, והוא הודה. נמצא שאותו מקום שהיה לעכן עמק עכור הפך לו לפתח תקווה, שנתן לו תקווה לחיי נצח וחלק לעולם הבא. וכך תופס הנביא את הגלות: הרי היא עמק עכור, ובסופה תהפוך לפתח של תקווה לעתיד, וימצאו חן וחסד בכל מקומות גלותם ויתחילו לצפות אל הגאולה.
"וענתה שמה כימי נעוריה"
מהו "וענתה שמה כימי נעוריה"? אומר המלבי"ם: אלו הניסים שנעשו עימם בימים הקדמונים. "ימי נעוריה" כמו "זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחריי במדבר" - ויהיו להם ניסים כדרך שהיו בזמן כיבוש הארץ וכבזמן בניין בית המקדש בימי שלמה. "וכיום עלותה מארץ מצרים" - אלו הניסים שנעשו להם במצרים ועל ים סוף, וכמו שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
ועוד: "וענתה" מלשון שירה, כמו "ותען להם מרים", וכך דרשו חז"ל. כלומר הם ישוררו ויודו להשם כימי נעוריה - כשם שביציאת מצרים שרו שירה, "אז ישיר משה ובני ישראל", כך עתידים אנו לשיר כאשר יהפוך עמק עכור לפתח תקווה, כאשר יחזור הקדוש ברוך הוא ויגאל אותנו.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מגלה לנו הנביא את תכלית כל הייסורים: לשבור את האשליה שהטוב והרע תלויים במערכות הכוכבים. הקדוש ברוך הוא נותן גשם ויבול, ודווקא ברגע האחרון נוטל את הדגן בעתו ואת התירוש במועדו ומציל את הצמר והפשתים - כדי שלא תיוותר אפשרות לתלות במערכה. הוא משבית את החגים דווקא בזמן שיא כוחם המדומה של המזלות, ומשומם את הגפן והתאנה שאותן ייחסה לאתנן מאהביה, עד שמביא עליהם את חית השדה - את סנחריב. ומשלא הועילו כל התחבולות, כי כל הרוצה לטעות יבוא ויטעה, בא הפיתוי הגדול: הולכה אל המדבר ודיבור על הלב, חידוש הברית הקדומה. ושם, דווקא במקום השממה והגלות, יתן לה השם את כרמיה - שפע גשמי ושפע רוחני של תורה ואמונה - עד שיהפוך עמק עכור לפתח תקווה, ויענו ישראל בשירה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים.