פרקנו ממשיך את המשל הגדול שפתח בו הושע: כנסת ישראל כאישה, והקדוש ברוך הוא כבעלה. מכאן ואילך פורש הנביא את כל שלבי הקלקול: הריב, הענישה, הניסיון להשיב אותה, ותשובה שאינה תשובה. נלך על סדר הפסוקים ונבאר על פי המלבי"ם, ולצידו הרד"ק, רש"י ומצודת דוד.
רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ׃
הקדוש ברוך הוא פונה אל הנביאים: לכו וריבו עם עם ישראל על שעזבו את דרך ה'. "כי היא לא אשתי ואנוכי לא אישה" - כלומר, אם לא תסיר את זנוניה מפניה, שוב אין כאן קשר של אישות, אני איני בעלה והיא איננה אשתי. והלשון "מפניה" מלמדת שהזנות כבר אינה מוסתרת, אלא דבר שבפנים - גלוי וניכר לכל.
פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא׃
כאן מתגלה ההיגיון הפנימי של העונש: חובת הבעל להלביש את אשתו קיימת רק כל עוד הוא בעלה. אם אינו בעלה - אין עליו חיוב בגדים, ולכן "אפשיטנה ערומה". אני נוטל ממנה את הבגדים שאני נתתי לה.
מסביר המלבי"ם: התבוננו במצבה הראשוני של כנסת ישראל. כשהקדוש ברוך הוא גאל אותנו ממצרים היינו כתינוקת שזה עתה נולדה, שאבותיה השליכו אותה ערומה ומתבוססת בדמיה במדבר. כך מתאר הנביא ביחזקאל טז: "ביום הולדת אותך לא כֻרַּת שָׁרֵּךְ" - אפילו את הטבור לא טרחו לכרות לך; "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך", "ואת ערום ועריה". והקדוש ברוך הוא רחץ אותה מדמיה, הלבישה רקמה, פרש כנפיו עליה, לקחה לו לאישה, הכניסה לעיר מושב - לארץ ישראל, ונתן לה ארץ זבת חלב ודבש.
עתה, ממשיך המשל: אותה אסופית מן השוק, שהבעל גידלה מאפס, הלבישה, נשאה ונתן לה בית - הולכת ומזנה עם אחרים. מהו העונש? החזרה למצב הקודם. לכן "אפשיטנה ערומה" - כפי שהיית בראשיתך ערום ועריה. ויותר מזה: "והצגתיה כיום הִוָּלְדָהּ" - ביום היוולדה הרי הייתה מתבוססת בדמיה, מצב גרוע עוד יותר. והבגדים בנמשל מורים על השראת השכינה ועל ההשגחה, וכלי תפארתה ועדיה - התכשיטים שהעניק לה הקב"ה בגאולה, בתורה ובארץ ישראל. אם את מזנה אחרי מאהבייך - אשיב אותך אל המצב הקודם.
המלבי"ם מדקדק: מה בין "ושמתיה" ל"ושתִּהָ"? לכאורה היינו הך, לשום ולהשית. אלא ש"לשום" יכול להיות גם באופן זמני, ואילו "להשית" מורה על קביעות. לכן בתחילה "ושמתיה כמדבר" - שימה שאינה קבועה, שהרי את המדבר אפשר לעבוד ולזרוע ולהפריח את השממה. ואחר כך "ושתִּהָ כארץ ציה" - בקביעות, שציה חמורה מן המדבר, מקום של יובש שאינו בר הפרחה כלל. שם תהיה קביעות של שממה וצימאון, שלא יימצאו שם מים לעולם, "והמיתיה בצמא". והנמשל: אחזיר אותה אל גלות העמים, שהיא המדבר, ושם תתבוסס בדמיה.
הרד"ק מפרש שהצמא כאן משל לביטול התורה והנבואה, כמו שכתוב "מלכה ושריה בגויים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'", וכמו "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". כלומר, לא רק חורבן גשמי אלא שממה רוחנית - צמא לרוחניות.
וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה׃
"היא" - כנסת ישראל; ומי הם "בניה" שלא ירוחמו? אומר המלבי"ם: בנמשל הכוונה גם על הצדיקים שביניהם. כיוון שהכלל זנה מאחרי ה', והעולם נידון אחר רובו, וכלל ישראל נידונים על פי רובם - ורובם רשעים, מתקיים "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה": גם הצדיקים לוקים בעקבות הרשעים, ונחשבים אף הם בכלל "בני זנונים".
המצודת דוד מבאר על דרך הפשט: כיוון שהמשילה לזונה, הרי דרכו של עולם שאין מרחמים על בניה, שהם בני זנונים. ואם נתבונן ברציונל - אין לכך סיבה. אמם פשעה, אך הם מה חטאו? ובכל זאת כך הוא הטבע האנושי. כך גם הצדיקים נלקחים בעוון כללות האומה, אף שלעינינו נראה הדבר חסר צדק - כשם שנראה חוסר צדק ברדיפת בני הזונה. וצריך להדגיש: זה רק לעינינו, שהרי אין מציאות של חוסר צדק אצל קודשא בריך הוא.
כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי׃
ה"כי" נתינת טעם: כיוון שזנתה אמם - לכן בניה בני זנונים. אלא שכאן מתעוררת שאלה, ועליה עומד המלבי"ם: הרי הלכה בידינו ש"רוב בעילות אחר הבעל". אישה שנתפסה בקלונה ונתגלתה שהסריחה דרכיה, ובא הבעל וטוען: מי אמר שהילדים שלי? והרי יש עדים שזינתה. בימינו יש בדיקות DNA המדויקות בתשעים ותשעה אחוזים, אך בזמנם זה היה קשה ביותר, ויש בכך נפקא מינות רבות: ירושה, מזונות ועוד. ההלכה היא שרוב בעילות אחר הבעל, כיוון שאצל מי היא מצויה בקביעות? אצל בעלה ולא אצל המזנה - ולכן רוב הסיכויים שנתעברה מבעלה.
אם כן, גם אם זנתה אמם, הבנים כשרים, ומדוע נאמר "כי בני זנונים המה"? על כך מוסיף הפסוק "הובישה הורתם" - היא הובישה את ההריון של הבנים עד שהם ספק ממזרים. מעשיה ופעולותיה עוררו שאלה גדולה על ההריונות: האם מן הבעל הם או מאנשים זרים.
ומה מביא לחשוד בה כך? "כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי". כל הכלל של רוב בעילות אחר הבעל נאמר דווקא כשהיא מזנה בצנעה, ובפרהסיא עודנה קשורה לבעלה, ניזונת על שולחנו ויושבת בביתו. אבל כאן היא כבר עזבה את הבית והלכה אחרי מאהביה, ואינה ניזונת משל בעלה אלא מהם: "נותני לחמי ומימי" - המזונות; "צמרי ופשתי" - המלבושים; "שמני ושיקויי" - השמן שסכים בו את הגוף, והמשקאות כיין וחלב. נמצא שרוב בעילות אחר הזונים ולא אחר הבעל, ולכן "את בניה לא ארחם כי בני זנונים המה".
והנמשל: כנסת ישראל כבר עובדת עבודה זרה בפרהסיא - לא כאישה המזנה בצנעה. והיא סבורה שכל הצלחתה וכל השפע שלה בא מעבודת הכוכבים והמזלות שהיא עובדת. "מאהבי נותני לחמי ומימי" - היא נמשכת אחרי העבודה הזרה ואחרי כוחות הכוכבים ואומרת: הם המשפיעים לי טובה. בכך, אומר המלבי"ם, נעשתה ככל משפחות האדמה המשרתים עץ ואבן, ולכן משליך הקב"ה את כולם מעל פניו - ואף הטובים שבהם בכלל.
מדוע כפל הכתוב "אמם" ו"הורתם", וכי אין זה אותו דבר? אומר המלבי"ם: לא. פעמים רבות "אם" הוא ביטוי לאומנת המגדלת, אף שאינה האם הביולוגית. וכך משמע מן הכתובים: "על אמותם היולדות אותם" - הרי "אמותם" דבר אחד ו"יולדות אותם" דבר שני; וכן "ואת אמך אשר ילדתך"; וכן "אל בית אמי ואל חדר הורתי" - אם במובן מגדלת, והורה במובן שילדה אותו. ולכן כאן: הביזיון הוא מצד "אמם" - בושה עצם העובדה שמי שגידלה אותך מזנה; והביזיון נוגע גם ל"הורתם" - שמא כל ההריון מן הזונים ולא מן הבעל, וממילא מוטלת שאלה גדולה על הבנים.
רש"י, על פי התרגום, וכן הרד"ק, מפרשים בדרך אחרת: "זנתה אמם" - כלל כנסת ישראל; "הובישה הורתם" - המורים אותם, החכמים המלמדים אותם הוראה ותורה. ולמה הובישה? כי לגודל הצרה גם המורים היו מקולקלים, כמו שאומר המדרש: אומרים להם לא תגנובו - והם עצמם גונבים; אומרים להם לא תלוו בריבית - והם עצמם מלווים בריבית. איזה ביזיון הוא זה, שהמלמד תורה לרבים עושה הוא עצמו את מה שהוא מוכיח עליהם. ואולי הוא אומר להם "אל תלוו בריבית" כדי שלא יהיו לו מתחרים, שכולם יבואו דווקא אליו. על כל פנים ביזיון גדול היה כאן: אלה שהיו אמורים להורות את הדרך - הורו שלא כדרך ה', שכן עשו את ההפך.
לפי המלבי"ם "מאהבי" חוזר על העבודה הזרה ועל הכוכבים והמזלות שעבדו. וכן פירש אביו של הרד"ק: השמש והירח והכוכבים, שהאמינו שהשפע מגיע מהם, כמו שאמרו "מאז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו". הם האמינו באמת שאם תעבוד את הכוכבים כראוי - תקבל שפע.
הרד"ק מוסיף ביאור משלו: "מאהבי" הם גם האומות שעליהן סמכו באותה תקופה. וכבר דיברנו על כך כמה פעמים, שהיו בטוחים שאין להם מה לדאוג מן האיומים האסטרטגיים שסביבם, שהרי יש להם אומות מבחוץ שיעזרו. סמכו על מצרים, והנביא הוכיחם שוב ושוב שזו אמונת הבל ומשענת קנה רצוץ הדוקר את הנשען עליו. הם נתנו הון רב לאומות כדי שיושיעו, ובמקרה הפחות גרוע לקחו את הכסף ולא הושיעו, ובמקרה החמור לקחו את הכסף ואחר כך הצטרפו לאויבים להכות בנו. אשור ומצרים - עמם כרתו ברית כדי להינצל מגזרות ה', מעין הסכם הגנה משותף. ולמה הם "נותני לחמי ומימי"? כי אם יש שמירה, אפשר לזרוע ולקצור ולבצור ולדוש; נמצא שכל הקיום נראה כבא מכוחם. ועל כך נאמר "הובישה" - כי תקוות אלה יוכזבו, ומציפייה גדולה לישועה תצא בושה גדולה, כמו שכתוב באיכה "תכלינה עינינו לעזרתנו הבל": כלו עינינו לאלה שסמכנו עליהם, ולא קיבלנו מהם עזרה וישועה.
לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא׃
סירים, שיכים וצנינים - כולם ממיני הקוצים, כמו "לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם". ומכאן הלשון "שך": היו רגילים לעשות גדר מסיכים, מקוצים. אומר הקדוש ברוך הוא: הדרך תהיה כמרופדת קוצים, ולא תוכלי לצעוד בה. ולא עוד, אלא "וגדרתי את גדרה", ועוד "נתיבותיה לא תמצא" - תחפש את הנתיב ולא תמצאנו. לפי הרד"ק: אל אותם מאהבים, אשור ומצרים, לא תוכלי לגשת ולקבל את עזרתם. לפי שאר המפרשים: המזלות שעליהם את סומכת - אמנע מהם להשפיע עלייך טובה.
המלבי"ם מבאר שהפסוק מתאר את ההשתדלות שהקב"ה עושה כדי להשיב אליו את כנסת ישראל, כדוגמת בעל המנסה להשיב את אשתו המנאפת. ובמשל: כיצד מונע הבעל את אשתו מללכת אל מאהביה? אם יש דרך גדולה, מרכזית, שבה היא הולכת - הוא מפזר בה קוצים שלא תוכל לעבור. ועדיין היא יכולה לדלג עמם מעבר לגדר במקום שהגדר פרוצה - לכך "וגדרתי את גדרה". ועדיין נותרו שבילים צרים שאינם נתיבים מרכזיים - לכך יקלקל את הנתיבות, "ונתיבותיה לא תמצא". ובכך יפריד אותה מן הזונים עמה.
הנמשל: אם מדובר בכוכבים ובמזלות שבהם האמינו, הקדוש ברוך הוא ישנה את סדרי המערכה כדי שלא יוכלו להשפיע עליה, ויגדור גדר סביבה שלא תהיה לה מהם שום הצלחה ושום שפע. וכך מצאנו שבעת החורבן לא דאגו מן הנבואות הרעות, שאמרו: אנו מכירים את שמות המלאכים המשפיעים מלמעלה, ונשביע אותם שלא ישפיעו עלינו רעה. ומה עשה הקב"ה? שינה את שמותם. וכשבא להשביע מלאך פלוני שלא יוריד ברד - הרי הכתובת שאליה הגיע אינה זמינה עוד; הוא כבר החליף מספר, עבר לקידומת אחרת ולחברה אחרת, ואין קשר. נשתנו הדרכים - "נתיבותי עיוה" - ולא יכלו לפעול על המערכה. וכך היה אף בדור המבול: היו בטוחים שיש להם שליטה על מלאכי מעלה בכוח השבעת מלאכים ושדים, ושבכוח זה ישנו את הטבע והמערכה, והקדוש ברוך הוא שינה את שמותם.
אומר המלבי"ם: כך גם כאן. הקב"ה יגדור גדר כנגד סדרי המערכת ומשטריהם שלא ישפיעו עליהם טובה, ויקלקל את כל המעשים והסגולות והטלמסאות - אותן דרכים של אסטרולוגיה שבהן היו מריקים ומושכים שפע. ועוד, ישית איבה בינה ובין השכנים שעליהם סמכה - וזה בכיוון הרד"ק, שסמכה על אשור ומצרים וכרתה עמם ברית, והקב"ה יגדור בעדה שלא תוכל לגשת אליהם.
כאן הולך המלבי"ם בקו שהתווה לנו כמה פעמים: "דרך" היא הדרך הגדולה הקבועה לרבים - במושגינו אוטוסטרדה; "נתיבות" הן מהלך של יחידים לפרקים, שבילים צרים שאינם דרך הציבור. ודרך אי אפשר למחוק, שהרי הרבים הולכים בה תמיד. לכן לא נאמר שאת הדרך לא תמצא, אלא מה אפשר? לפזר בה קוצים - "הנני שך את דרכך בסירים". לעומת זאת נתיב של יחיד שייך שיטושטש ולא יהיה ניכר, ולכן "נתיבותיה לא תמצא" - אמחק את השבילים עד שלא יהיו ניכרים כלל, וממילא לא תוכל להגיע בהם אל מאהביה, לא אל האומות שבהן היא בוטחת ולא אל כוחות סדרי המערכה לשאוב מהם השפעות.
ראיה נוספת לחילוק זה מן הפסוק באיכה: "גדר דרכי בגזית" - את הדרך אי אפשר לאבד ולמחוק, לכן שם אבני גזית באמצעה; ולעומת זאת "נתיבותי עיוה" - את הנתיבות שייך לעוות ולמחוק לגמרי, ואז אתה הולך בנתיב מעוות. אבל דרך אי אפשר לעוות, שהיא מקום הילוך לרבים ותהיה ניכרת בכל מקרה.
חייבים להדגיש: אף שהמשל הוא באישה מנאפת, אין זה משל מושלם מבחינה הלכתית. שהרי אישה שניאפה תחת בעלה ברצון - אפילו בעלה ישראל ולא כהן - אסורה עליו. ואם כן כיצד הולך הבעל וגודר דרכיה בקוצים ובאבני גזית כדי להחזירה אליו, והרי הדבר אסור? אלא שאין אנו עוסקים כאן בהיבט ההלכתי, כי בחינות אלו אינן שייכות בקשר שבינינו לבין קודשא בריך הוא. וכבר טענו עם ישראל בעצמם את הטענה הזאת: לאחר שגירשנו הקב"ה והלכנו וזנינו ברצון - כיצד נשוב ונקשור עמו קשר?
והתשובה: אצל קודשא בריך הוא אין זה כן, ולכמה טעמים. טעם אחד: אין ממש במציאותם של המאהבים - לא בעבודה זרה ולא בעזרת מצרים. כשאישה מנאפת, בעלה והנואף שווי ערך, ונמצא שבגדה באיש עם איש אחר. אבל כלפי הקדוש ברוך הוא - עם מי בגדה? עם עבודה זרה, שאין בה ממש ואין לה כוח השפעה עצמי; דמיונות הם. ממילא אין כאן "מישהו אחר" כלל. לכן כל הדברים אמורים רק בבחינת משל, ואין ללמוד מכאן שבבני אדם היה מותר לו למנעה מלזנות ולהחזירה אליו - משזינתה ברצון הרי היא מגורשת. וזה עצמו מה שהקב"ה עושה: הוא גודר את דרכינו כדי שנבין שאנו חיים בדמיון, ושאנו נמשכים אחרי מציאות שאין בה ממש.
וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה׃
הרד"ק ממשיך בקו שלו: מדובר באשור ובמצרים שאליהם פנו וסמכו עליהם - תרדוף אחרי עזרתם ולא תשיגנה, ופתאום יתברר לה שהשקיעה במקום הלא נכון; אין אמונה בגוי, והמצרי לא יבוא לעוזרה. ואם נפרש על המזלות או על נביאי השקר העוסקים בהם - לא יועילו לה; כמה שתקטיר למלכת השמיים ותזבח זבחים ותפעל פעולות למשוך השפעות מבלעדי הקב"ה, לא תשיג ולא תקבל מאומה.
וכאן קושי גדול: "ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" - הרי זו תשובה! ואם כן לא מובן ההמשך: "והיא לא ידעה כי אנוכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר... לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו... ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה... והשבתי כל משושה חגה חודשה ושבתה וכל מועדה". זה עתה אמרת שהיא שבה, ומיד באים העונשים?
הרד"ק מיישב: דייק בלשון - נאמר "ואמרה אלכה ואשובה", ולא נאמר ששבה. היא הגיעה להסקת מסקנות אך לא הוציאה אותן אל הפועל. ולמעשה הכתוב קופץ כאן קדימה בהיסטוריה: רק לאחר כל העונשים והגלות ייפול האסימון והיא תאמר: כמה טיפשה הייתי, אלכה ואשובה אל אישי הראשון, ראו מה יצא לי מכך שסמכתי על מצרים ועל הבעלים. אבל עכשיו עדיין אינה מבינה, ולכן שייכים העונשים הבאים אחר כך. וכמו שכתוב בתורה "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוקיך" - זה יקרה רק באחרית הימים. משל למה הדבר דומה: אדם אומר לחברו ההולך אל אחרים במקומו: לך, לך - בסוף תחזור אליי על ארבע. אין כוונתו שכבר חזר, אלא שאחרי הסטירות יחזור. כך אומר כאן הנביא: בסוף ישובו, אך לעת עתה אין הדבר מרתיע אותם מלהימשך אחרי מצרים ואחרי העבודה הזרה.
המלבי"ם הולך בדרך אחרת. לאחר ששך ה' את דרכה בסירים וגדר את גדרה ונתיבותיה לא תמצא - הדבר יגרום שגם מאהביה יתרחקו ממנה. אם בתחילה הם נמשכו אליה, עתה יברחו ממנה, והיא תרדוף אחריהם.
ודקדוק בלשון: יש בניין קל ויש בניין כבד. "רדף" לעומת "רִדֵּף"; "רוצח" לעומת "מרצח". הבניין הכבד נקרא כך משום שהוא מכביד על מוצאי הפה ובא עם דגשים, והמפרשים מבארים שהוא מורה על התמדה ועל עוצמה. רציחה יכולה להיות בעדינות, אבל "מרצח" מורה על כוח רב והתמדה בפעולה. כך כאן: "וְרִדְּפָה" - רדיפה במלוא הכוח ולאורך זמן, ולא רדיפה רגילה. האבן עזרא אינו מקבל כלל זה ומביא ראיות מפסוקים אחרים, אך זהו הכלל המקובל אצל הפרשנים.
אותם מאהבים שהיה לה עמם קשר טוב - פתאום אינם חפצים בקרבתה. "ולא תשיג אותם" - יברחו ממנה; ולבסוף אף ייעלמו מעיניה - "ובקשתם ולא תמצא". והנמשל: ההצלחה שהייתה לה מן הטבע ומן המערכה ומן הכוכבים - לא תדע איה מקומם כדי לבקשם, ולא תוכל לקבל עזר וסיוע מאותם כוחות רוחניים שעליהם סמכה; והעזר והברית של האומות שסביבה - תבקשם ולא יעזרו לה.
ומה בדבר "אלכה ואשובה אל אישי הראשון"? אומר המלבי"ם: עקוב אחר לשון הכתוב ותבין שתשובתה מן הפה ולחוץ - הוא שב רק מן הפה מפני שהוא לחוץ. אין לו ברירה, אקדח מונח על רקתו. אומר הקדוש ברוך הוא: כזו תשובה אני מבקש? כזו הכרה בחטא אני רוצה? אינך מרגיש באמת שקלקלת, אלא רק שאין לך ברירה. זו הייתה אבן הנגף של תשובתם, ולכן אין זו תשובה מתקבלת, ולכן נוסף להם צרה על צרתם.
והמשל ברור: אישה זונה שמאהביה התרחקו ממנה, רודפת ואינה מוצאת, ואין מי שיפרנסה - ובלית ברירה חוזרת הביתה ואומרת לבעלה: חזרתי בתשובה. ומה קרה? באמת חיפשתי את פלוני ואת אלמוני והדלת הייתה סגורה, אז חזרתי. זו תשובה?
ועוד, דייקו בלשונה: "כי טוב לי אז מעתה". היא מתלוננת על עצם הצורך לשוב אל אישה הראשון, ואומרת שבאמת טוב היה לה בבית הזונים מאשר בבית בעלה - אלא שעכשיו, כשאינם פותחים לה, בית בעלה הוא הרע במיעוטו. כלומר: במצב שבו אני נמצאת עכשיו, שהזונים עזבוני, כבר טוב יותר בבית בעלי; אבל אילו לא עזבוני - ודאי שהייתי מעדיפה אותם. נמצא שתשובתה גרועה כל כך שאין סיכוי שתתקבל.
וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל׃
ומדוע היא חושבת כך? מפני שהיא סבורה שכל הטוב שהיה לה בא מן הזונים ולא מבעלה. לדעתה, אילו היו פותחים לה את הדלת הייתה מקבלת מהם את כל השפע; ורק משסגרו בפניה - היא חוזרת לבעלה. וזה שאומר הפסוק: "והיא לא ידעה כי אנוכי נתתי לה" - כל מה שהיה לה, גם בעת שהייתה בבית הזונים, אני נתתי לה, והיא חשבה שהם נתנו. נמצא שתשובתה תשובה מתוך טעות ומתוך חוסר הכרה באמת, ולכן אינה מתקבלת, ולכן באים העונשים שלאחר מכן.
למדנו כיצד המשל של האישה המזנה נפרש על פני כל שלביו: העונש הוא החזרה אל נקודת הפתיחה - "ואת ערום ועריה" - עד ארץ ציה וצמא לתורה ולנבואה; ואף הצדיקים נלכדים בעוון הכלל, שהעולם נידון אחר רובו. "כי זנתה אמם הובישה הורתם" מלמד שהזנות אינה בצנעה אלא בפרהסיא, עד שאין מקום לומר "רוב בעילות אחר הבעל" - בנמשל, עבודה זרה גלויה ותלות באומות ובכוכבים. ואז בא הבעל וגודר: קוצים בדרך הגדולה, גדר בפרצה, וטשטוש הנתיבות - שינוי סדרי המערכה, ביטול הסגולות והשבעות השמות, והפרדה מן האומות. ולבסוף, כשהמאהבים בורחים, באה אמירת "אלכה ואשובה" - שלרד"ק היא תשובה של אחרית הימים שטרם הגיעה, ולמלבי"ם היא תשובה מן הפה ולחוץ, מתוך לחץ וחוסר ברירה, ומתוך הטעות הבסיסית: "והיא לא ידעה כי אנוכי נתתי לה". זהו המסר: תשובה שאינה מתוך הכרה באמת - שכל השפע כולו מידו יתברך, ואין עוד מלבדו - אינה תשובה.