פרק ב' בהושע פותח בפלא עצום. הפרק הקודם הסתיים בדברי פורענות קשים ביותר: "קרא שמו לא עמי" - אתם אינכם עמי, אנוכי לא אהיה לכם, לא ארחם את בית ישראל ולא אושיעם. ומיד, בנשימה אחת, בלי הפסק, מגיעה נבואת נחמה מופלאה: "והיה מספר בני ישראל כחול הים". כיצד ייתכן שפורענות ונחמה יהיו סמוכות בדיבור אחד? על שאלה זו עומדים המפרשים בפתח הפרק, ומתוכה נפתח כל ההמשך.
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי. (א)
חז"ל הרגישו בקושי הזה, והסבירו כפי שראינו כבר בפרק הקודם, שכל הפרשה הזאת היא דיאלוג בין הושע לבין ריבונו של עולם. הקדוש ברוך הוא אמר להושע: לך גרש את אשתך. אמר לו הושע: ריבונו של עולם, איך אוכל? הרי יש לי ממנה בנים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אותה אינך יכול לגרש, ואתה רוצה שאני אגרש את עם ישראל? כאן הבין הושע שטעה, והתחיל מיד ללמד עליהם סנגוריה. מיד אחרי "לא עמי אתם" - דהיינו לך גרש אותה, הבן שנולד לך אינו שלך כלל - מבין הושע את טעותו ואומר: ריבונו של עולם, אני מבקש כעת עליהם רחמים. והתחיל לברכם: "והיה מספר בני ישראל כחול אשר לא ימד ולא יספר". נמצא שבקשת הרחמים היא תיקון על אותם דברים חמורים שאמר קודם על ישראל - "החליפם באומה אחרת" - ביטויים שהקדוש ברוך הוא לא רצה לשמוע מפיו, ועכשיו הוא מתקן את מעשיו באמירה הזאת.
רש"י מביא מן הספרי דבי רב, פרשת וישב. "וישב ישראל בשיטים" - כך שנינו: רבי אומר, יש פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. ודוגמה לכך הפרשה שלנו: "כי אתם לא עמי" ומיד "והיה מספר בני ישראל כחול הים". מה עניין זה אצל זה? סמוכות הן טכנית, אבל מצד העניין והמושגים שבהן רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.
ומשיב רבי במשל: למלך שכעס על אשתו, ושלח אחר הסופר שיבוא לכתוב לה גט. עד שלא בא הסופר, נתרצה המלך לאשתו. בינתיים הספיקו להשלים, ירדו ההדורים והכל נפלא. אמר המלך: אפשר ייצא סופר זה מכאן חלוק? הסופר כבר הגיע עם כלי הכתיבה, מאורגן, מוכן להוציא גט. וכי אומר לו לשוב לביתו? מיד ישאל: אם כן למה קראת לי, למה טרחתני לבוא? אלא אמר לו: בוא וכתוב לה שאני כופל לה את כתובתה. אותו סופר לבלר היה - אדם שיודע לכתוב, שהרי לא כל אדם ידע לכתוב, וגט ודאי צריך לכתבו על פי הלכות מסוימות, והסופר היה מומחה בכתיבה. אומר לו המלך: הגעת? יפה, חיכיתי לך. שואל הסופר: למה קראת לי אדוני המלך? משיב: חיפשתי סופר שיכפיל לאשתי את כתובתה. התחייבתי לה בכתובה סכום מסוים, ואני רוצה לכפלו. עכשיו הסופר בטוח שבשביל הכתובה קראו לו, ואינו יודע כלל שקראוהו בשביל גט ורק ברגע האחרון שונו התוכניות.
מכאן תבין: לאחר שהקדוש ברוך הוא לא הביא את הגזירה באותה שעה אלא ריחם עליהם, אמר כביכול - אם כן מה הנביא עושה כאן? תתחיל לברך אותם. המגמה הראשונית הייתה לגרש, אבל אחרי שהשם ריחם, וכי לחינם הבאתי את הנביא? אלא: לא לגרש, אלא לברך. הבאתי אותך כדי שתברך אותם. זה המהלך שבו הנבואה מתהפכת פתאום לטובה.
לפי פשוטו מסביר רש"י את חיבור הפסוקים באופן אחר. בתחילה אמר להם "לא עמי אתם ואנוכי לא אהיה לכם", כלומר איני מכיר בכם כביכול. ומכוח זה - תגלו לבין האומות, ושם בין האומות תרבו ותצמחו, ושם תשובו ותתנו אל לבבכם לשוב אליי. ועל ידי אותה גלות יתקיים בכם "והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה'", ואז "ושב ה' אלוהיך את שבותך". נמצא שהפסוק מדבר כמה מהלכים קדימה: תחילה ירידה לגלות, אחר כך התעוררות לתשובה בגלות, אחר כך שיבת ציון - ואז הכתוב מדלג ישר אל הסוף: "והיה מספר בני ישראל כחול הים". כלומר, לאחר שתחזרו מן הגלות תחזרו כעם חדש, תבינו את הטעות, ואז תזכו לברכה הגדולה.
"והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם" - שזה מה שאומרים להם עכשיו - "יאמר להם בני אל חי", כי השם ישוב שבותם וירחמם. ומהו "בני אל חי"? אומר הרד"ק: בזמן הזה הם נקראים בנים לאלוהים אחרים. כלומר, הם והבנים שהם מולידים כביכול אינם שייכים לריבונו של עולם אלא לעבודה זרה, שהרי הם מאמינים בה, עובדים אותה, מצפים ומקווים לה. נולד לו בן - למי הוא הולך להודות? לעבודה זרה, לכוכבים ולמזלות. הבן שנולד לו נולד "במזל טוב" לעבודה זרה. על כך אומר הכתוב: במקום שיאמר להם "לא עמי אתם", יאמר להם "בני אל חי".
ולמה דווקא "אל חי"? מפני שעבודה זרה נקראת מוות. כל בחינת הקליפות והטומאה, סטרא דמותא, נקראת מוות; "רגליה יורדות מוות" נאמר על המלכות היורדת למקום הקליפות. רשעים בחייהם קרויים מתים, שהרי חיות אין אלא מכוח תורה, וברגע שאין תורה - ממילא אוטומטית זה מוות. ותבינו: כדי להביא מיתה אין צורך בפעולה חיובית; די שלא לספק חיים, וממילא יש מוות. הגוף כדי לחיות, גם פיזית, צריך שיספקו לו כל הזמן חומר בערה. כמו אש: אם לא תספק לה חומר בערה, אין צריך לעשות פעולות לכבותה - היא תכבה מאליה. ברירת המחדל היא כבוי, וכדי שיהיה דלוק צריך לעשות פעולות של הדלקה. הקליפות והטומאה אין להן חיבור לקדושה, ולכן הן בחינת מוות.
נמצא: כאשר אתם מחוברים לעבודה זרה - "לא עמי אתם". וכשתשובו להיות מחוברים לקודשא בריך הוא - אתם "בני אל חי", עכשיו אתה חי; קודם היית בחינה של מוות. "הנני נותן לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע" - הרע מחובר למוות, הם הולכים יחד. ואם תשאל, הרי אני רואה אנשי רשע חיים? זה דמיון, אשליה, פאטה מורגנה. אתה רואה אותו חי, אבל אם תצא ממנו הנשמה תראה שאין לו חיבור לרוחניות; מזמן נכרתה נשמתו ממקורה העליון. אדם האוכל חלב או דם, אוכל חמץ בפסח, בא על נידה וכיוצא בזה - נשמתו נכרתה. ואף שנראה שהוא הולך וחי, גם זנב לטאה כשהוא מקשקש נראה חי, וכולנו יודעים שכבר מת ואלו פרפורים אחרונים. כך חז"ל מגדירים טריפה: ההורג את הטריפה פטור מדיני אדם, מפני שהטריפה בעצם אינו חי - אדם שיש בו מום המחייב שימות בתוך שנה, נראה חי ואינו חי באמת.
ועוד טעם לשם "אל חי": אינם חיים אלא בעילת המחיה אותם, והוא יתברך חי מבלי סיבה ועילה. וכי המזלות חיים מכוח עצמם? מכוח מי אתה חי? מכוח קודשא בריך הוא. אין לאדם, וגם לא למזלות ולכל הכוחות שבבריאה, כוח חיות עצמי. למי יש? ל"אל חי" בלבד, לקדוש ברוך הוא שחיותו מצד עצמו. אבל כלל הבריאה, אם יופסק מהם השפע רגע אחד - הם מתים. ברירת המחדל שלהם היא אפס, ברירת המחדל שלהם היא מוות.
המלבי"ם מסביר: אחרי שהקדוש ברוך הוא פנה להושע ואמר לו גרש את אשתך, שהרי בניה אינם בניך ו"לא עמי אתם", השיב לו הושע - ריבונו של עולם, זה בלתי אפשרי. ומשם התחיל ללמד עליהם סנגוריה, וזה שכתוב "והיה מספר בני ישראל". אמר לפני השם: ריבונו של עולם, איך אתה רוצה לגרש את כלל ישראל? הרי לעתיד יהיו להם מעלות כאלה, "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".
ודומה הדבר למה שראינו ביציאת מצרים. המקטרג טען: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ומה נשתנו אלו מאלו? ומה היה לימוד הזכות? הללו עתידים לקבל את התורה. רואים כאן מהלך שלם: דבר שמצד עצמו כרגע אין לו חשיבות, אבל מפני שמצד העתיד תהיה לו חשיבות - אנחנו מחשיבים אותו כבר עכשיו.
ואנחנו רואים כן גם בחיינו. יש אנשים שחיים כך כל ימיהם, ולכן הבית והחצר שלהם נראים כמו מזבלה גדולה: כל בורג חבל להם לזרוק, שמא מצד העתיד יהיה חסר להם. אבל נניח לקיצוניים ונדבר על אדם סביר בעל היגיון: כשיש בידו דבר שהוא צופה לו שימוש, ובוודאי כששימושו ודאי, הוא שומרו. לדוגמה, כשסיימת להשתמש בסכך של סוכות, אתה מאוורר אותו, אולי מרסס, מגלגל ומניח בבוידעם. הרי שנה שלמה אינך משתמש בו והוא תופס לך מקום, ואף על פי כן אתה שומרו - שהרי בעוד שנה יש סוכות ואז אשתמש בו. נמצא שאנחנו נותנים חשיבות לדברים שמצד עצמם כעת הם רק נזק ותפיסת מקום, ומצד העתיד כדאי לשמרם.
כך גם ההנהגה של קודשא בריך הוא כלפינו: גם אם עכשיו מצד עצמנו אין אנו ראויים, מצד העתיד - אלו עתידים לקבל תורה, וכדאי להשאירם. אף שכעת אינם בעלי מעלה, העתיד מצפה להם לטובה. וזה לימוד הזכות של הושע. אמר לו הקדוש ברוך הוא: איך אתה אומר לי לגרש את כנסת ישראל, והרי אתה עצמך אינך מסוגל לגרש את אשתך? גרש אותה תחילה, עושה בעיות - קח לך אחרת, אין הכרח דווקא בעם ישראל. השיב הושע: ריבונו של עולם, חס ושלום, איך עולה בדעתך לגרש את עם ישראל? הרי צפון להם עתיד נפלא. מספרם עתיד להיות כחול אשר לא יימד ולא ייספר, ובמקום אשר יאמר להם "לא עמי" - וזו המציאות היום - שם ייקרא להם "בני אל חי". וכי אפשר לוותר עכשיו על דבר שבעתיד יהיה כה פורח ומשגשג?
ומבאר המלבי"ם את עומק המשל. לכאורה לחול יש מספר, שהרי לא ייתכן דבר מגושם בבריאה בלי מספר. וכי יש מי שחושב שלגרגרי החול שבעולם אין מספר? ודאי שיש. רק על דברים רוחניים אפשר לדבר על בלתי תכלית ועל בלי גבול, אבל דבר מגושם - ייתכן שייקח מאה שנה או מיליון שנה לספור אותו, אבל אי אפשר לומר שאי אפשר לספור. כל שיש מספר מוגבל, גם אם הוא רב, ודאי שייך לספור. אלא שהחול, אף שיש לו מספר, אין אדם יכול לספרו ולהגיע אל חקר תכליתו.
ועוד: יש דברים שאפשר למדוד אותם אף שאי אפשר לספרם פרט פרט - לוקחים סרט מידה, מותחים מקצה לקצה ואומרים מה האורך. אבל את החול גם למדוד אי אפשר, מפני שהרבה ממנו נסתר מאיתנו: יש במעמקי הים - רד לשם למדוד; יש במעבה האדמה - רד לשם למדוד. אפילו מדידה כללית של מטרים מעוקבים אין בידנו, מפני שהוא נסתר. לכן נאמר "לא ימד ולא יספר" - לא שייך לספרו כפרטים, ולא שייך למדדו מפני שהוא נסתר.
וכך המשל בישראל: את עם ישראל אי אפשר יהיה לספור מצד ריבויים, וגם מצד שהם מפוזרים ונסתרים באפסי ארץ, עד שהרבה מן השבטים הנחשבים אובדים הם כחול הטמון במעמקי הים - וכי אתה יודע כמה הם, איפה הם, מי הם? ואז, באותו מקום שבו השם מצווה עכשיו לקרוא "לא עמי", כלומר באותם מקומות שאליהם הדיחם ופיזרם בגלות, שם ייאמר להם "בני אל חי": כולם יראו שהקדוש ברוך הוא בבחינת אל חי משגיח עליהם בהשגחה מופלאת, ועל ידי זה "נודע בגויים זרעם" - הכל יכירו שהם זרע ברך ה', ושהקדוש ברוך הוא מחובר לעמו ישראל.
וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ, כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל. (ב)
לפני הביאור נעמוד על נקודה חשובה. כיוון שקשה כיצד מתהפכת הנבואה פתאום מרעה לטובה, ובהמשך אנו רואים שהיא מתהפכת שוב לרעה - שהרי בפסוק ד' חוזרים דברי התוכחה: "ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי ואנוכי לא אישה... פן אפשיטנה ערומה" - יש מי שמתקשה במהפך הכפול הזה, ולכן מסביר שלא היה כאן מהפך כלל והכל לרעה. כך מפרש האבן עזרא, והרד"ק מזכיר פירוש זה בשם מפרשים אך אינו מקבלו. לפי אותו כיוון, גם "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ" הוא נבואה לרעה. אנו לא נלך בקו הזה, אלא בדרך רוב המפרשים, שהייתה כאן התהפכות לטובה, ובהמשך יש התהפכות חוזרת לרעה, ובמקומה נסביר מה אירע.
המלבי"ם מסביר שפסוק זה הוא המשך דברי הסנגוריה. הושע אומר לקדוש ברוך הוא: אתה צריך וחייב לרחם עליהם, שהרי הם עתידים להיות כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר, יש להם עתיד מזהיר - ואם כן צריך לרחם עליהם. והרי באחרית הימים "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו": "בני יהודה" - אלו שגלו בחורבן בית ראשון על ידי נבוכדנצר ולא כולם שבו בימי עזרא; "בני ישראל" - עשרת השבטים שגלו על ידי מלך אשור. כולם יתקבצו מן המקומות שבהם הם מפוזרים, "יחדיו" - ויהיו לעם אחד.
"ושמו להם ראש אחד" - זה משיח בן יוסף, שיהיה עליהם לראש בתחילה, והוא המלך שיעשה את הגאולה המדינית כידוע, ומשיח בן דוד יעשה את הגאולה הרוחנית. "ועלו מן הארץ" - מכלל הארצות שבהן הם מפוזרים יעלו ויתרכזו בארץ ישראל.
"כי גדול יום יזרעאל" - שמו של הבן הראשון, יזרעאל, בא כפי שראינו להורות על המשפט שהשם יעשה בהם, מלשון שהשם יזרה אותם. ועתה יתקיים גדר יזרעאל בצורה אחרת לגמרי: היזרעאל יהפוך לטובה. במקום שזריתי אותם בין האומות, יהיה "וזרעתיה לי בארץ" מלשון זריעה. והגלות, אומר המלבי"ם, דומה למי שזורע גרעיני תבואה בעומק האדמה: הגרעינים בתחילה נרקבים ונדמה שהכל הלך לטמיון, ואחר כך פתאום אתה רואה שדה גדול ופורח, ומתברר שממעט תבואה נעשה המון והוציא כפל כפליים. כך מן הגולים יצוצו ויפרחו ויצמחו עם רב כחול הים אשר לא ייספר, ובנוסף להם הגרים שיתווספו אליהם. ו"יום יזרעאל" הוא היום שבו תתגלה הזריעה הזאת, שיתברר שכל הפיזור היה כדי להנביט עם רב. וכך כתוב, שהקדוש ברוך הוא זרה אותנו בין הגויים כדי שמשם נאסוף את הניצוצות שנתפזרו בין האומות ואת הגרים שנתפזרו ביניהם. ויום זה יהיה יום עצום ורב, מצד הניסים והגדולה שיעשה השם לעם ישראל אז בין הגויים.
והרד"ק מסביר "כי גדול יום יזרעאל" באופן אחר: יום יזרעאל מאפיין את אותו יום רע שראינו לעיל, שציווה לקרוא לילד הראשון יזרעאל על שם ששברתי את קשתם בעמק יזרעאל. "גדול יום יזרעאל" - היום הזה כבר התארך; שנים ארוכות הם עומדים באותו יום שנשברה בו קשתם, אותו יום שבו גלו, והמציאות הקשה והנוראה מלווה אותם באריכות זמן. אם כן הזמן הזה כבר התארך יתר על המידה, והגיע הזמן לגאול אותם. או כפי שמסביר הרד"ק בשם אביו: הזמן שבו היו זרועים בין האומות - "גדול יום", כבר התארך הזמן, ואם כן הגיעה שעת גאולתם.
אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי, וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה. (ג)
התרגום מפרש: "אמרו לאחיכון עמי - תובו לאורייתי", ו"לאחותיכם רוחמה" - על הקיבוץ שלכם, על כנסת ישראל, אני ארחם. והרד"ק מביא בשם רב סעדיה גאון שכאן פונה הנביא לשבט יהודה ובנימין ואומר להם: אחיכם, אלו עשרת השבטים, היו קרויים "לא עמי" על שעשו הרע בעיני ה'. ועתה, כשהם שבים, אתם יהודה ובנימין אמרו להם "עמי" - קודם היו "לא עמי" ופוזרו, ועכשיו הם חוזרים להיות עמי. ומכיוון שהמשל היה בבן ובת, "לא עמי" ו"לא רוחמה", לכן מזכיר כאן הן את הבן והן את הבת.
המפרשים עומדים על כך שלכאורה היה צריך לומר "ולאחיותיכם רוחמה". שהרי הוא אינו אומר "אמרו לאחיך" אלא "לאחיכם" - אחים רבים; ואם כן היה ראוי לדבר גם באחיות רבות. ואכן, מילת "ואחותיכם" היא ריבוי אחד בלבד, והיה ראוי שיהיו בה שני ריבויים, כמו "את אחיי ואת אחיותיי". אלא אומר המלבי"ם: אל תתמה, שכן מצאנו מקראות דומים שבהם מסתפק הכתוב בריבוי אחד, כמו "ואחותך סדום ובנותיה", וכן "וחמישיתיו", ועוד מקומות שבהם מצינו ביטוי כזה, ואין לתמוה על כך.
ומבאר המלבי"ם את תוכן הפסוק: אחרי שיהיה מספר בני ישראל כחול הים, אני מצווה את הבנים ואת הבת שתאמרו לאחיכם - אותם שרציתי לקרוא להם בשם "לא עמי", הם עמי; ואותם שרציתי לקרוא להם "לא רוחמה", הם רוחמה, ואני עתיד לרחם עליהם. ובזה טוען הושע כנגד השם: ריבונו של עולם, אתה רוצה לשלח את אשתך, את כנסת ישראל, ולגרשה, ושייקראו "לא רוחמה" ו"לא עמי"? והרי סופם שייאמר להם "עמי אתם", וייאמר לאחותכם "רוחמה" - ואם כן למה לגרשם? זהו לימוד הזכות של הושע, וזה בדיוק מה שהשם רצה לשמוע ממנו: אמור עליהם לימוד זכות, תן סיבה למה לא לשלחם - ואתה במקום זה אומר לי לגרשם? עכשיו הושע חוזר לעצמו ואומר את מה שהשם באמת רוצה לשמוע, לימוד זכות על עם ישראל.
רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ, כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ, וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. (ד)
אחרי דברי הסנגוריה שהשמיע הושע, עכשיו השם מדבר. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אם כך, אחרי כל מה שאמרת לי שעתיד מזהיר צפון לעם ישראל ולכן ראויים הם לרחמים - אתם הבנים, "ריבו באמכם ריבו", הוכיחו את האם על זנותה. כי כל זמן שהיא זונה מאחריי עם אחרים, "היא לא אשתי ואנוכי לא אישה", איני בעלה; ואם איני בעלה, יש פקפוק על הבנים, שמא חלילה בני זנונים הם. ואם כן מוטל עליכם הבנים לריב עם אמכם כדי שתתקן את דרכיה.
וזו תשובת השם להושע: אתה מבקש לרחם על כנסת ישראל מצד העתיד - אם כן מוטל עליך להחזיר בתשובה את כנסת ישראל. "ריבו באמכם ריבו", לך והחזר אותם בתשובה. ועל מה? "ותסר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה" - שני מיני חטאים היו: חטא עבודה זרה וחטא עריות, ועל שניהם אומר הקדוש ברוך הוא לנביאים להוכיח את האם, את כנסת ישראל.
"ותסר זנוניה מפניה" - זו עבודה זרה שעבדו בפרהסיה. כשיש לאדם מום נסתר אין רואים אותו, יכול להיות לו כתם לידה נסתר שאינו בולט; אבל אם הוא על פניו - הוא צועק, הוא בולט. וכבר הסברנו שעניין העבודה זרה מוגדר כזנות, שהרי כנסת ישראל וקודשא בריך הוא הם כזיווג, כנישואים; וכשכנסת ישראל סוטה והולכת אחרי מאהביה, דהיינו העבודה זרה, הכוכבים והמזלות כמו שנראה בהמשך, הרי היא כביכול זונה מאחרי השם והולכת לבקש מאהבים. ו"נאפופיה מבין שדיה" - זו תאוות הניאוף, ו"מבין שדיה" בא לרמז שליבה נמשך אחריה. הרי אלו שני יצרי הרע: יצר הרע של עבודה זרה ויצר הרע של עריות.
אומר המלבי"ם: שים לב לביטוי "ריבו באמכם", ביטוי משונה, שהרי בדרך כלל "ריב" בא בתוספת "עם", או בתוספת "את", או בתוספת למ"ד - לריב את פלוני, לריב עם פלוני, לריב לפלוני. כשהוא בלמ"ד פירושו שאני רב בשביל מישהו אחר: "האתם תריבון לבעל" - בשבילו, אתה רוצה לריב במקומו; וכן "הבעל יריב לו" - יריב על כבוד עצמו, וכן "אם אלוהים הוא יריב לו". וכשהוא נקשר עם מילת "אל", הכוונה שהוא מציע טענות כנגד, כמו "יבואו לריב אלינו", "למה תריבו אליי", "צדיק אתה ה' כי אריב אליך" - כלומר אני מציע טענות ומביא הוכחות נגד.
אבל ריב שנקשר עם האות בי"ת, אומר המלבי"ם, פירושו שאני רב איתך על רע שמגיע לי ממך, על נזק שאתה גורם לי. כמו "וירב בלבן... מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחריי" - רב איתו על הנזק שהוא גורם לו. וכך גם כאן: "ריבו באמכם" - מגיע לכם, הבנים, נזק על ידי סטייתה של אמכם. מה שאמכם הולכת ומזנה גורם שיוצא לכם שם רע, שבאמת אתם בני זנונים. ומי הוא זה שצריך לריב כאן? אתם הבנים שיוצא לכם שם רע. לכן: ריבו באמכם על הרע הנגרם לכם בעטיה.
ומה ההבדל בין "זנוניה" ל"נאפופיה"? מסביר המלבי"ם: זנות מתארת את היציאה מרשות הבעל אל ההפקרות, שהיא מפקירה עצמה לאחרים - זנונים הם הפקרות בפרהסיה. ואילו ניאוף מציין את עצם התאווה. וכאן, כמו שהסברנו, הזנות היא משל ליצר הרע של עבודה זרה, והניאוף הוא יצר הרע של עריות.
ועוד דקדוק: לא נאמר "ניאופיה" אלא "נאפופיה", בכפילת הפ"א. וכבר הסברנו כמה פעמים שבלשון הקודש כשאות מכפילה את עצמה, זה מורה על הכפלת הפעולה וחיזוקה. "וירץ את ראשו" - שבר; "וירצץ" - שבירה אחר שבירה. "פץ" - שבר, "פוצץ" - שבר לחתיכות קטנות, שבירה אחר שבירה. וכן "לפורר" - פירור אחר פירור. כל ביטוי שמופיע בצורה כפולה מורה על חוזק הפעולה והכפלתה. לכן "ניאוף" הוא עצם הניאוף, ואילו "נאפופיה" מורה על חיזוק הפעולה והתמדתה.
פתיחת הפרק מלמדת אותנו את סוד ההיפוך: מיד אחרי "לא עמי אתם" מגיעה נבואת "כחול הים", מפני שהושע הבין את טעותו והתחיל ללמד סנגוריה, ומפני שהקדוש ברוך הוא - כמשל המלך והסופר - נתרצה לאשתו והפך את הגט לכפילת כתובה. לימוד הזכות בנוי על ערכו של העתיד: כשם שאבותינו במצרים ניצלו בזכות "עתידים לקבל את התורה", כך ישראל ראויים לרחמים מצד עתידם המזהיר - ריבוי שאין לו מדידה וספירה, קיבוץ יהודה וישראל תחת ראש אחד, ועלייה לארץ ביום יזרעאל שייהפך מיום זריה ליום זריעה מבורכת. ומנגד באה תשובת השם: אם אתה מלמד עליהם זכות מצד העתיד, קח אחריות על ההווה - "ריבו באמכם ריבו", הוכיחו והחזירו בתשובה, שתסיר את זנוני העבודה זרה מפניה ואת נאפופי העריות מבין שדיה. בין שני הקצוות האלה, בין הדין לרחמים, נע כל הפרק - ובתוכו הבשורה שאין חיים אלא בחיבור ל"אל חי", שהוא לבדו חי מצד עצמו, ואנו בנים לו.