פרק א' בהושע פותח בנבואה מוזרה ומטלטלת: הקדוש ברוך הוא מצווה את נביאו לשאת אישה זונה ולהוליד ממנה ילדים, וכל אחד מהם מקבל שם שהוא נבואה בפני עצמה - יזרעאל, לא רוחמה, לא עמי. בשיעור זה נלך בעקבות המלבי"ם, הרד"ק, רש"י ותרגום יונתן, ונראה כיצד המשל של בית הנביא הוא הנמשל של בית ישראל: אישה שסרחה, ילדים שאין ודאות למי הם שייכים, וקשר שהולך ומתרופף עד לניתוק. נראה גם כיצד כל אחד מן הילדים מסמן שלב אחר בהתמוטטות מלכות ישראל, ובסוף הדברים נגיע לטעם העמוק שבגללו נתן הקדוש ברוך הוא להושע דווקא את המשל הזה.
וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת־גֹּמֶר בַּת־דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד־לוֹ בֵּן׃
לפי פירושם של חז"ל, הדברים כפשוטם: הנביא הלך ונשא לאישה את גומר בת דבליים. הרד"ק כותב שזה היה שם של זונה ידועה באותו הזמן, אישה שהייתה מפורסמת בזנותה. וחז"ל דורשים את שמה: "גומר" - על שם שהכל גומרים בה, ורש"י מפרש שהכל גומרים בה ביאתם ותאוותם. "בת דבליים" - על שם שהיו דשים בה כדבלה.
מסביר המלבי"ם, שהבחירה דווקא בדימוי של דבלה אינה מקרית. התאנה, כידוע, מיד כשהיא מבשילה היא מתקלקלת. ברגע שהתאנה הגיעה לבשלות, אם לא אכלת אותה יום יומיים - כבר יש לך מיץ ולא תאנה; היא נרקבת, נמעכת, נמאסת. וכאשר רוצים שהתאנה תשתמר לאורך זמן, עושים ממנה דבלה, כלומר מייבשים אותה, והייבוש הוא זה שמשמר אותה. ובני ישראל נמשלו לתאנים, כמו שכתוב בירמיהו כ"ד: "הראני ה' והנה שני דודאי תאנים". כשהנביא רוצה להמשיל את עם ישראל, הוא נוקט בדימוי של תאנים.
ומכאן התוכחה: האבות שלכם היו כדבלה. דבלה שהצטמקה בשמש אינה מתקלקלת, היא משתמרת. אבל אתם - "גומר", תאנה שנגמרה, שהבשילה אך לא נתייבשה, ולכן היא מתקלקלת. אתם גומר בת דבליים: אתם התאנה הגמורה שעוד לא התייבשה, ואבותיכם הם ה"דבליים", התאנה המיובשת שמשתמרת. נמצא אפוא שהקלקול שלכם גדול מן הקלקול של אבותיכם.
שים לב ללשון הכתוב: "ותלד לו בן". אומר המלבי"ם, הבן הראשון עדיין היה מיוחד לו, הוא נולד ממנו בוודאות. ולכן אין הוא קורא לו בשם שמבטא שנאה, אלא "יזרעאל".
ומה מבטא השם יזרעאל? אומר המלבי"ם שזה מלשון זריעה, ומבטא את משפט ה' שיתקיים בהם בצורה אחרת, כלשון הכתוב "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ". הגלות תהיה דומה לאדם הזורע גרעין תבואה בעומק האדמה: בתחילה נראה לו שהגרעינים בלו, שנרקבו, שלא יצא מזה כלום. אך בשלב הבא הוא רואה כיצד יציץ ויצמח ויפרח מזה גידול חדש. כך אומר הקדוש ברוך הוא: בתחילה יזרעאל - זרעתי אותם בגולה, פיזרתי אותם בין האומות. והמטרה היא שיציצו מן הגולים שנזרעו בארצות שוביהם, ויצמח מהם עם רב כחול הים אשר לא יסופר, עם הגרים הנלווים עליהם. וכמו שאומרים חז"ל, שירדו ישראל לגלות כדי לאסוף את ניצוצי הקדושה ושיסתפחו אליהם גויים. זהו הליך של זריעה, שהרי בזריעה אתה זורע דבר אחד וצומחים רבים: הן מצד שהם עצמם יחזרו צדיקים, והן מצד שיאספו עמהם גויים שמקורם משורש נשמת ישראל, מאותם שעמדו רגליהם על הר סיני, והם יתקרבו אליהם. משהו חדש עתיד לצמוח כאן.
ו"יום יזרעאל" הנזכר בהמשך, כוונתו ליום שבו תתגלה הזריעה הזאת, מה שזרע אלוקים בארץ - וישא אלומותיו. אומר המלבי"ם, יהיה זה יום גדול מאוד, מצד הניסים והגדולות שיעשה הקדוש ברוך הוא ביום ההוא לעיני הגויים. נמצא אפוא שהבן הראשון הזה עדיין יש לו קשר כביכול לקודשא בריך הוא, אין לו שם המורה על שנאה, ויש ממנו ציפייה שייזרע ועוד יצמיח.
הרד"ק מוסיף נקודה: שים לב שהראשון שנולד הוא בן. זה בא לרמז על ירבעם בן יואש שהיה חזק במלכותו, וכשם שהבן, בחינת זכר, חזק מן הנקבה. ירבעם מלך ארבעים ואחת שנה, וכתוב עליו שהשיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. רואים אם כן שהיה כאן כוח ועוצמה במלכות, ולכן פותח הכתוב בלידת בן.
לפי תרגום יונתן, "קח לך אשת זנונים" אין פירושו נישואין ממש, אלא: קח לך דיבור ונבואה ומוסר שתאמר לאותם אנשי זנונים. ומהי אותה נבואה? אומר תרגום יונתן: "ואזל ואתנבי עליהון, דאם יתובון אשבוק להון" - אם ישובו בתשובה, ימחל להם. ואם לא ישובו, "כמתר עלי תאנין יתרון" - כנשירת עלי התאנים ינשרו. "ואוסיפו ועבדו עובדין בישין" - אבל זה לא הועיל, והם המשיכו ועשו מעשים רעים.
ורש"י מבאר, שתרגום יונתן בא לבטא את מה שרמוז ב"גומר בת דבליים": אם תשובו - "גומר", גמרה פורענותם, לא תהיה לכם עוד צרה. ואם לא תשובו - "בת דבליים", תהיו כתאנה שנושרים עליה כנובלות מתאנה. יש כאן אפוא נבואה ואזהרה של שתי דרכים: תחזרו בתשובה - מצבכם יוטב, ואם לא חלילה - יוחמר. וסיום הפסוק הוא התוצאה: "ותהר ותלד לו בן" - בוא וראה שהדבר לא הועיל; הם המשיכו בדרכם המקולקלת והולידו בנים כביכול לקליפה, לטומאה, לעבודה זרה. "ואוסיפו ועבדו עובדין בישין", ולא שבו בעקבות תוכחתו של הנביא.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי־עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת־דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל־בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
רש"י מפרש על פי התרגום: "קרא שמהון מבדריא" - מפוזרים. אומר הקדוש ברוך הוא: אני עומד לזרות אותם. זהו "קרא שמו יזרעאל", רמז לכך שעם ישראל יהיו מזורים בגויים, כלומר שתהיה גלות.
והמלבי"ם מסביר את "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא": העונש והנקמה שעשה הקדוש ברוך הוא בחלקת יזרעאל היו כנגד אחאב, על שגזל את כרם נבות. אומר הקדוש ברוך הוא: אותו עונש עצמו שבו הענשתי את אחאב, שהיה רשע גדול ועובד עבודה זרה, ושמו "דמי יזרעאל" - אותו אפקוד על בית יהוא. בית יהוא יקבל את העונש שקיבל אחאב. ומדוע? "והשבתי ממלכות בית ישראל" - בית יהוא הייתה ממלכה קבועה שנמשכה ארבעה דורות, וכתוב עליו שהשיב את גבול ישראל למקומו. אומר הקדוש ברוך הוא: אני אשבית את הממלכה הזאת.
והסיבה: יהוא הלך לרדוף את בית אחאב על שעבד עבודה זרה, ועשה את שליחותו של מקום. הקדוש ברוך הוא ציווה למשוח למלך את יהוא בן נמשי, כדי שיפקוד על אחאב את דמי נבות היזרעאלי ויענישו על שהרגו וגזל את כרמו ועבד עבודה זרה. אבל אתה, יהוא בן נמשי, נוקם באחאב על עוולותיו ועל עבודה זרה שלו - ואחר כך אתה עצמך חוזר על אותן עוולות ועובד עבודה זרה? לכן אומר הקדוש ברוך הוא: "ופקדתי את דמי יזרעאל", אותו עונש שנענש בו אחאב יהיה גם ליהוא, והממלכה תושבת על ידי שייהרג זכריה בן ירבעם.
וכך כתוב במלכים ב' פרק ט"ו: "בשנת שלושים ושמונה שנה לעזריהו מלך יהודה, מלך זכריהו בן ירבעם על ישראל בשומרון שישה חודשים. ויעש הרע בעיני ה' כאשר עשו אבותיו, לא סר מחטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל. ויקשור עליו שלום בן יבש ויכהו קבל עם וימיתהו וימלוך תחתיו... ויתר דברי זכריה הנם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל. הוא דבר ה' אשר דיבר אל יהוא לאמור, בני רביעים ישבו לך על כיסא ישראל ויהי כן". "בני רביעים" פירושו שממלכתו נמשכה ארבעה דורות, ואז אמר הקדוש ברוך הוא: אפקוד את דמי אחאב על ראש יהוא, כי אתה יהוא הלכת להרוג את אחאב עובד העבודה זרה, ואתה בעצמך עובד עבודה זרה. ולכן נענש באותו עונש - אלא שלא בו עצמו, כי אם בדורות שאחריו.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְשָׁבַרְתִּי אֶת־קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל׃
"ביום ההוא" - ביום הפקודה. ומהי אותה קשת? אומר המלבי"ם שאפשר לפרש שהכוונה על כלל מלכות יהוא, שהרי יהוא תפס את הממלכה בכוח הקשת, שבה ניצח בעמק יזרעאל. שם מסופר שאלישע שלח אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא בן נמשי למלך כדי להיפרע מבית אחאב, ויהוא הרג את יהורם בן אחאב ואת אחזיה מלך יהודה, ואת איזבל השליכו על מעשיה הרעים מן הקומה העליונה למטה. וכיצד הרג את יהורם? כתוב שם: "ויהוא מילא ידו בקשת ויך את יהורם". "מילא ידו" - אדם המותח את הקשת פותח את זרועותיו לרווחה, וממלא את היד, ואז הקשת יורה למרחוק. נמצא שאת המלוכה כבש יהוא בכוח הקשת. ועל זה אומר הקדוש ברוך הוא: אותה קשת עצמה שמכוחה תפס את המלוכה בהריגת יהורם - אותה אשבור, כלומר הממלכה שלו תילקח ממנו בסופו של דבר.
ועוד הסבר מביא המלבי"ם, שהכוונה לקשת שנתן אלישע ליואש בן יהואחז בן יהוא. כתוב שם שכאשר בא לפניו, נתן לו אלישע קשת ואמר לו לירות חיצים, ואמר לו: החץ הזה הוא "חץ תשועה לה'" נגד ארם. ואחר כך אמר לו להכות בחיצים ארצה, ולבסוף הוכיחו למה לא הכית יותר, שאז הייתה תשועתך גדולה יותר. רואים אפוא שסמל הניצחון נעשה על ידי קשת. ואומר המלבי"ם, ייתכן שזו הכוונה כאן: אותה קשת שבה המחיש אלישע את הניצחון - תישבר על ידי המשפט המיוחס לעמק יזרעאל, שהוא המקום שנקבע לעשות בו משפט בעובדי עבודה זרה, כמו שראינו שנעשה באחאב.
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת וַיֹּאמֶר לוֹ קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי־נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם׃
לאחר שילדה גומר בת דבליים בן, היא הרה עוד ויולדת בת. הבן, לשיטת הרד"ק, משל לירבעם בן יואש. והבת - משל לזכריה בנו ולשלום בן יבש שמלך אחריו. ולמה נמשלו לבת? מפני שהיו חלשים כנקבה: מלכותם הייתה קצרה ולא עוצמתית. זכריה מלך שישה חודשים ונהרג, שלום בן יבש מלך חודש ימים ונהרג. הנה אפוא מלכות קצרה וחלשה, ולכן "ותהר עוד ותלד בת".
ובסוף הפסוק יש קושי גדול: "כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם". "נשא אשא להם" משמעו שאשא להם פנים, כלומר שארחם - והרי אמרת שלא תוסיף לרחם! לכן יצאו המפרשים לתור דרך בביאור הפסוק.
הרד"ק מפרש: "נשא אשא" - את האויב עליהם. לא במובן של נשיאת פנים, אלא: לא אוסיף עוד לרחם על בית ישראל, כי אשא ואביא עליהם אויב מארץ רחוקה שיבוא ויגלה אותם ויחריב את ארצם. ו"להם" כמו "אותם", כדרך שמצינו "הרגו לאבנר" שפירושו את אבנר. כלומר האויב יישא אותם ויגלה אותם לארץ אויביהם.
והמלבי"ם מסביר, ש"ותהר עוד ותלד בת" מציין את המלכים שקמו לאחר שהושבתה מלכות יהוא, מלכים חלשים - באותו קו של הרד"ק, ולכן "בת". ושים לב לדיוק: כאן לא כתוב "ותלד לו בת", כמו שנאמר בבן הראשון. והטעם, שבשלב הזה כבר התחילה אשת הנביא לזנות, והיה לו ספק האם הבת שלו אם לאו. היא ילדה בת, אבל אין הוא בטוח שהיא שלו; ייתכן שהיא שייכת לאחרים. והנמשל: בדורות הללו התמעטו הצדיקים עוד יותר, וכולם זונים אחרי העבודה זרה. כשם שנולדה לך בת ואינך יודע למי היא שייכת, כך אומר הקדוש ברוך הוא: נולד דור שזונה אחרי עבודה זרה, וכבר אינם מחוברים אליי.
ולכן "קרא שמה לא רוחמה". ומבאר המלבי"ם את סוף הפסוק: לא אוסיף לרחם על בית ישראל על ידי שנשוא אשא להם ואמחל את עוונותיהם. אין הכוונה "כי" כנתינת טעם, אלא: לא אוסיף עוד לרחם עליהם בדרך של נשיאת עוון ומחילה, לא אעשה כן יותר. ועל איזה דור מוסב "נשא אשא להם"? על דור אחר שבו אכן נשא להם: בימי ירבעם בן יואש ריחם עליהם הקדוש ברוך הוא ונשא את עוונם והושיעם, כמו שכתוב במלכים ב' י"ד: "כי ראה ה' את עוני ישראל... ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל... ויושיעם ביד ירבעם בן יואש". אז נשאתי להם וריחמתי עליהם לפנים משורת הדין; אבל מעתה לא אוסיף לרחם עליהם כדרך שנשאתי להם אז, אלא אגלה אותם בגולה. ואגב, גם הרד"ק בפירושו השני מבאר כדרכו של המלבי"ם.
עוד מוסיף המלבי"ם, שכבר בשם "לא רוחמה" מראה הנביא שיש לו קפידא כלפי הבת וגם כלפי אשתו; שהרי אם הבת מוטלת בספק מהיכן באה, ממילא יש לו טרוניה על האישה, עם מי הייתה שהביאה בת כזו. אבל שים לב שעדיין אין הוא קורא לה "לא עמי". "לא עמי" משמעו ניתוק הקשר לחלוטין. כאן בא לומר שאף על פי שהקדוש ברוך הוא לא ריחם על עשרת השבטים - "לא רוחמה" - עדיין אנחנו עמו: יהודה ובנימין עדיין מחוברים לקדוש ברוך הוא, עדיין לא גלינו, ואי אפשר לומר עליהם "לא עמי". אבל בשלב הזה כבר "לא רוחמה", עשרת השבטים כבר אינם, וכבר רואים שהשם נוהג עמם שלא בחמלה.
ובביאור המילים מביא המלבי"ם עוד דרכים ביישוב הסתירה. תרגום יונתן מפרש שסוף הפסוק מדבר על אפשרות אחרת: "ברם אם יתובון אשבוק להון" - אם ישובו בתשובה, אז נשא אשא להם. רש"י מפרש "אשא להם" מלשון חלוקת מנה, כמו "וישא משאות מאת פניו אליהם", כלומר אחלק להם את מנת כוסם - כעניין "כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך", כוס התרעלה, כוס שיש בה דבר מזיק וקטלני. כלומר: לא אוסיף לרחם על בית ישראל, כי אשא ואגיש להם את הכוס שבה הצרה והגזירה העתידה לבוא עליהם. הרד"ק, כאמור, מפרש שאשא עליהם את האויב שיגלה אותם. והאברבנאל מפרש שזה מעניין שבועה: נשבעתי להגלותם, כלשון "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנוכי לעולם", ו"נשא אשא להם" הוא לשון שבועה.
וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים׃
כאן מדובר על חזקיהו. חזקיהו ועמו נושעו בה' ממש, וניצלו מידי סנחריב בכוח נס: בא חיל סנחריב וצר על ירושלים, ושלח הקדוש ברוך הוא את מלאך ה' והכה מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות, והשמיע להם קול שירת החיות ועל ידי זה נעתקה נשמתם. נס עצום נעשה שם לחזקיהו. ועל כך נאמר "והושעתים בה' אלוהיהם" - בדרך נס, "ולא אושיעם בקשת ובחרב ובמלחמה בסוסים ובפרשים". חזקיהו ועמו לא יצאו כלל להילחם; הוא ישן על מיטתו והקדוש ברוך הוא עשה עבורו את המלחמה. ומצד זה עדיין הם "עמי". מכאן מובן, אומר המלבי"ם, מה שראינו שבשלב הזה נקראת "לא רוחמה" ועדיין לא "לא עמי": שהרי עדיין עושה הקדוש ברוך הוא ישועה לעמו, ליהודה ובנימין.
וַתִּגְמֹל אֶת־לֹא רֻחָמָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן׃
מדייק הרד"ק: את לשון הגמילה לא מצאנו קודם. כשנולדה הבת לא נאמר שקודם נגמל הבן הראשון, לא כתוב "ותגמול את יזרעאל ותלד לא רוחמה". ואילו כאן נאמר "ותגמול את לא רוחמה", ורק אחר כך "ותהר ותלד בן". ומה בא הדבר לבטא? אומר הרד"ק, לפי שימי החולשה נמשכו ימים ארוכים: בימי זכריה ושלום, וגם בימי מנחם בן גדי שמלך עשר שנים ובימיו בא פול מלך אשור, וגם בימי פקחיה בנו שמלך שנתיים - עד שמלך פקח בן רמליהו, שהוא היחיד שמלך תקופה ארוכה, עשרים שנה, והתגבר על מלכות יהודה והרג ביהודה מאה ועשרים אלף איש ביום אחד, וצר על ירושלים עם רצין מלך ארם. לכן נאמר "ותגמול": היא לא ילדה מיד את הבן הבא, אלא נמשכו ימי החולשה זמן רב, ורק אחר כך נולד הבן. וזה בן דווקא, שהוא עוצמתי, שהרי פקח בן רמליהו התחזק במלוכה, הן מצד השנים הרבות שמלך והן מצד גבורותיו שגבר על יהודה, הרג בהם מאה ועשרים אלף איש ביום אחד וצר על ירושלים - כל זה מורה על גבורה, והיא באה לידי ביטוי בלידת בן.
ולשיטת הרד"ק נקרא שמו "לא עמי", לפי שעליו נאמר "ויעש הרע בעיני ה' לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט", ולכן הוא כבר לחלוטין לא עמי.
והמלבי"ם הולך בקו אחר, אף שגם הוא שם לב לדיוק של "ותגמול": את הילד השלישי לא ילדה תכף בעוד היא מניקה, כמו הילד השני, אלא רק לאחר שגמלה את לא רוחמה. והטעם: הילד השלישי נקרא "לא עמי", והוא מציין את חורבן יהודה ואת הגלות, והגלות לא באה מיד. לשיטת הרד"ק העיכוב הוא תקופת פקח בן רמליהו, ולשיטת המלבי"ם מדובר כבר על הגלות המוחלטת של יהודה. ולפי דרכו הדברים מובנים היטב: בתחילה היה זה גדר "לא רוחמה", שעשרת השבטים גלו אך אי אפשר לקרוא "לא עמי", שהרי יהודה ובנימין עדיין שלי ויושבים על מכונם. אבל לאחר מכן, כשגם יהודה גולה וכלל ישראל יוצאים בגולה ולא נשאר איש - זהו שלב הבן השלישי, "לא עמי", שעם ישראל כביכול כבר אינם עמו. ומלכות יהודה נקראת "בן" ולא "בת", לפי שהייתה מלכות חזקה בימי חזקיהו ויאשיהו, והבן מסמל תקיפות וכוח. נמצא שלפי הרד"ק מדובר בפקח בן רמליהו, ולפי המלבי"ם במלכות יהודה של חזקיהו ויאשיהו.
וַיֹּאמֶר קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא־אֶהְיֶה לָכֶם׃
מצודת דוד מפרש: "כי אתם לא עמי" - אינכם חרדים על דבריי לעשותם, כדרך העם החרדים על דברי מלכם. "עַם" הוא מלשון חרדה על דבר המלך, ומכיוון שאינכם חרדים על דבריי, אתם נקראים לא עמי. "וגם אנוכי לא אהיה לכם" - לאלוה, להציל אתכם ולהושיע אתכם.
והמלבי"ם מסביר, שאמר לו לקרוא לו בשם המבטא שהוא לחלוטין אינו בנו. שהרי לגבי הבת עוד היה ספק, ולכן קרא לה רק "לא רוחמה" ולא הכריע שאינה בתו; אבל בבן השלישי כבר מדובר במצב שאשת הנביא סרחה דרכיה בצורה קשה, ולכן אומר בוודאות "לא עמי" - זה אינו שלי. וזהו ההפך ממה שמצינו אצל לוט, ש"בן עמי" משמעו שהוא משלי, מאבי. וכאן "לא עמי" - זה לא משלי, הוולד הזה נולד ממה שסרחה אשת הנביא את דרכיה. ומאותה שעה גם הקשר שהיה לו עם אשתו נפסק, לאחר שילדה לזנונים. וטעם הדבר שאתם לא עמי - "ואנוכי לא אהיה לכם", לא אהיה לכם לאב ולאיש ולבעל.
ומכאן למדו חז"ל שאמר לו הקדוש ברוך הוא: גרש את אשתך, גרש את גומר בת דבליים. והיכן גילוי לדבר בפסוקים? אומר המלבי"ם, בפסוק הזה: "קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנוכי לא אהיה לכם". ואז השיב לו הנביא, ובזה כל עומק הנמשל: אם אינך מסוגל לגרש אישה שסרחה דרכיה ושהילדים שילדה לך אינך בטוח שהם שלך - כיצד אתה מבקש שאני אשלח ואגרש את עמי, את כנסת ישראל, אף שגם הם בבחינת "לא עמי"? זה היה הנמשל שאמר הקדוש ברוך הוא להושע על פי המשל של נישואי גומר בת דבליים.
פרק א' בהושע בונה משל חי בביתו של הנביא: גומר בת דבליים היא הדור שנגמר ולא נתייבש, תאנה בשלה שמתקלקלת, לעומת האבות שהיו כדבלה המשתמרת. שלושת הילדים מסמנים שלושה שלבים: "יזרעאל" - הבן שעדיין "לו", שבו יש גם עונש (פקידת דמי יזרעאל על בית יהוא ושבירת קשתו) וגם תקווה של זריעה שעתידה להצמיח עם רב וגרים נלווים ביום יזרעאל הגדול; "לא רוחמה" - הבת שכבר מוטלת בספק, כנגד המלכים החלשים וסילוק הרחמים מעשרת השבטים, בעוד בית יהודה עדיין נושע בנס ולא בקשת ובחרב; ו"לא עמי" - הבן שנולד אחרי הגמילה, כנגד החורבן והגלות המוחלטת. ובסופו של דבר, כשנצטווה הנביא לגרש את אשתו והשיב שאינו יכול, למד הוא עצמו את הלקח: כך אינו יכול הקדוש ברוך הוא לשלח את כנסת ישראל.