בעזרת השם אנו פותחים את ספר תרי עשר, והוא נפתח בספר הושע. הרד"ק פותח ואומר: "אמר דוד בן יוסף בן קמחי הספרדי, זה הספר המחובר משנים עשר נביאים. אמרו רבותינו זיכרונם לברכה כי חיברום יחד שלא יאבד ספר מהם מפני קטנותו, אם היה כל אחד מיוחד בפני עצמו". כלומר: מדוע ריכזו שנים עשר נביאים לספר אחד וקראו לו "תרי עשר"? משום שמדובר בספרים קטנים, ויש מהם ממש קטנים, ולכן כרכו את כולם בכריכה אחת שלא יאבדו. מכאן למדנו יסוד חשוב: החיבור הזה הוא חיבור טכני. אין להסיק שיש קשר פנימי בין נביא פלוני לנביא אלמוני מפני שהם נמצאים באותו ספר, אלא רק החשש שיאבדו הוא שאיחד אותם.
את ספר הושע כתבו אנשי כנסת הגדולה: חגי, זכריה, מלאכי, זרובבל, מרדכי וחבריהם. הם שכתבו את יחזקאל, את תרי עשר, את דניאל ואת מגילת אסתר. ומכיוון שהושע הוא חלק מתרי עשר, נמצא שנכתב על ידי אנשי כנסת הגדולה.
דְּבַר־יְהֹוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל־הוֹשֵׁעַ בֶּן־בְּאֵרִי, בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרׇבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.
הנביא מציין תחילה את התקופה. הוא מונה ארבעה ממלכי יהודה, ומוסיף מלך אחד ממלכי ישראל: ירבעם בן יואש (ואין להתבלבל, אין זה ירבעם בן נבט). ושואלים חז"ל: מפני מה זכה ירבעם בן יואש להימנות עם מלכי יהודה? הרי מלכי ישראל רשעים היו תמיד, ואילו במלכי יהודה היו רבים צדיקים. ומשיבים: מפני שלא קיבל לשון הרע.
הדבר מבואר בספר עמוס פרק ז': "וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם מלך ישראל לאמור, קשר עליך עמוס בקרב בית ישראל, לא תוכל הארץ להכיל את דבריו. כי כה אמר עמוס, בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו". ואמציה פנה לעמוס עצמו: "חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם ושם תינבא, ובית אל לא תוסיף עוד להינבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא". כלומר: לך ברח לארץ יהודה, שם תאכל לחם ושם תתנבא, ואל תבוא עוד לבית אל, שהרי מקום מלכות הוא. וענה לו עמוס: "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, כי בוקר אנוכי ובולס שקמים, ויקחני השם מאחרי הצאן ויאמר אלי השם לך הינבא אל עמי ישראל". את כל הנידון נראה בפירוט במקומו בספר עמוס.
על כל פנים, כאשר אמציה הלשין באוזני ירבעם ואמר "קשר עליך עמוס", ענה ירבעם שתי תשובות: ראשית, חס ושלום לא אמר אותו צדיק כך, ולא היה מוכן לקבל את הלשון הרע. ושנית, גם אם אמר, מה אעשה לו? שכינה אמרה לו. כלומר דבר השם שנמסר לו הוא שהוא אומר. נמצא שהייתה כאן זכות מיוחדת לירבעם בן יואש, ואף שמלך רשע היה, בשל כך שלא קיבל לשון הרע נמנה כאן עם מלכי יהודה.
אומר הרד"ק בשם רבותינו: כל ששמו ושם אביו בנביאות, בידוע שהוא נביא בן נביא. אם מוזכר שם הנביא ושם אביו, סימן שגם אביו נביא היה, כמו מיכיהו בן ימלה, שאף שלא נכתבה ממנו שום נבואה אנו יודעים שנביא היה. שהרי היו מיליון ומאתיים אלף נביאים בישראל, ומתוכם רק ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנבואתם הוזקקה לדורות, והם אלה שנכתבו. לכן פעמים רבות אינך מכיר את האב משום נבואה שאמר, מפני שנבואתו לא הוזקקה לדורות.
והמשך הכלל: שמו ולא שם אביו, בידוע שהוא נביא ולא בן נביא. שמו ושם עירו, בידוע שהוא נביא מאותה העיר, וזה פשוט. והדגש הוא בהמשך: שמו ולא שם עירו, בידוע שהוא נביא מירושלים. כשלא נזכרה עירו של הנביא, כגון "ירמיהו אשר בענתות" או "אליהו התשבי" או הגלעדי, אני יודע מיד שהוא מירושלים. ומי שנזכר בו שם אביו ושם אבי אביו, שלושה דורות, זה בא ללמד על גדולת אבותיו, שמשפחתו מיוחסת יותר ממי שנזכר בו שם אביו בלבד.
וכל ההקדמה הזאת באה כדי שנבין מיהו "בארי" שבפסוקנו. אומר הרד"ק: זהו שם אדם המוזכר בדברי הימים בשם "בארה", ושם כתוב שאותו הגלה תגלת פלאסר, והוא היה נשיא לראובני. ואותו בארי אדם גדול היה ונביא היה. ומוסיף הרד"ק שנראה בהמשך שדברי נבואתו של הושע היו דברי תוכחה לישראל וליהודה, לפי שעשו הרע בעיני השם בימי כל המלכים הללו.
רש"י אומר: ארבעה מלכים הללו קיפח בימיו, כלומר האריך ימים אחרי כולם. מלך אחד מת והתחלף באחר, והוא המשיך לחיות, וכן פעם אחר פעם. ומדוע אמר רש"י ארבעה ולא חמישה, והרי נמנו כאן חמישה מלכים? התשובה פשוטה: מלכותו של ירבעם בן יואש הייתה חופפת למלכי יהודה, ואילו מלכי יהודה באו זה אחר זה, ואין שניים מולכים כאחד. עוזיה אינו יותם, ויותם אינו אחז, ואחז אינו יחזקיה, נמצא שעברו כאן ארבע תקופות והנביא עבר את כולן.
ומכאן אמרו: אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. ואין הכוונה "רבנות" במובן המקובל אצלנו היום מלשון רב, אלא בלשון חז"ל רבנות היא רברבנות, גדולה, מלשון רב ורבן, אדם גדול. אוי לה לגדולה שהיא מקברת את בעליה ומביאה את האדם לקיצור ימים. וכאן רואים להפך, שהנביא האריך ימים בעוד המלכים חלפו זה אחר זה.
המלבי"ם עומד על עצם הקושי: מה עניין מלך ישראל להיכנס לרשימת מלכי יהודה? ומיישב על פי מה שביאר בפירושו למלכים ב' פרק ט"ו: מאז שכבש יואש את אמציה מלך יהודה, היו מלכי יהודה נכנעים תחת מלכי ישראל. מן התקופה ההיא הייתה יהודה שפלה תחת יד שומרון, והמלוכה נקראה על שם מלכי ישראל. וכך היה במשך עשרים וארבע שנה, עד מלכות עוזיה, שהיא שנת עשרים ושבע לירבעם בן יואש. אז התחזק עוזיה ומלך מלכות שלמה בפני עצמו, כלומר הסיר מעליו את עול מלכות ירבעם בן יואש ולא היה עוד כנוע תחת ידו. וכניעה כזו משמעה העלאת מיסים, איסור להקים צבא וכיוצא בזה, ככל שהיה נהוג כשמלכות אחת מושלת בחברתה.
לפי זה מיישב המלבי"ם תמיהה כפולה. ראשית, לא מצאנו שמונים שנות נבואתו של נביא לפי מלכי ישראל, אלא תמיד לפי מלכי יהודה. ושנית, ואפילו אם תרצה למנות לפי מלכי ישראל, מדוע נזכר רק ירבעם? הרי באותם ימים מלכו בישראל גם זכריה בן ירבעם, גם מנחם וגם פקח, והיה לך למנות את כולם. למנות מלך אחד בלבד מכלל המלכים, הדבר תמוה. ובגלל הקושי הזה הסבירו חז"ל שזכות מיוחדת הייתה לו, והמלבי"ם מקרב את הדברים אל הדעת.
אלא הביאור הוא כך: ירבעם כבש את אמציה, והיו שנים שיהודה הייתה כפופה תחתיו, וכל המלכות הייתה נקראת אז על שמו. נמצא שכל חמשת המלכים המנויים כאן, עוזיה יותם אחז יחזקיה וירבעם בן יואש, משלו ביהודה. ומה שכתב "בימי עוזיה", הכוונה לאחר עשרים וארבע השנים שבהן נקראה המלכות על שם ירבעם, שמאז נקראה המלכות מלכות עוזיה. תחילה מלך ירבעם, ואחר כך התחזק עוזיה, ואחריו יותם, אחז ויחזקיה.
תְּחִלַּת דִּבֶּר־יְהֹוָה בְּהוֹשֵׁעַ, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־הוֹשֵׁעַ: לֵךְ קַח־לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים, כִּי־זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה.
כדי להבין את כל המהלך נקרא תחילה את המשך הפסוקים, ואחר כך נשוב לבארו:
וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת־גֹּמֶר בַּת־דִּבְלָיִם, וַתַּהַר וַתֵּלֶד־לוֹ בֵּן. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו: קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל, כִּי־עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת־דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל־בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְשָׁבַרְתִּי אֶת־קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת, וַיֹּאמֶר לוֹ: קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה, כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי־נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם. וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם, וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים. וַתִּגְמֹל אֶת־לֹא רֻחָמָה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן. וַיֹּאמֶר: קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי, כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא־אֶהְיֶה לָכֶם.
תחילה נעמוד על הביטוי "תחילת דיבר השם בהושע". אמר רבי יוחנן: למה נקרא תחילת דיבר השם בהושע? שהיה תחילה לארבעה נביאים שניבאו באותו הפרק, ואלו הן: הושע, ישעיה, עמוס ומיכה. כלומר נבואת הושע קדמה לנבואת ישעיה, ולכן נאמר "תחילת". שהרי אי אפשר לומר שבהושע דיבר השם תחילה, וכי ממשה רבנו עליו השלום ועד הושע כמה נביאים היו? אלא ההתחלה היא ביחס לנביאי אותה תקופה, והראשון שבהם היה הושע. והמלבי"ם עושה את החשבון ומראה שגם מבחינה כרונולוגית הדבר מדויק, על פי החשבון שעשה קודם לכן בעניין ירבעם בן יואש ושנות מלכותו.
ורש"י מפרש על דרך פשוטו של מקרא: תחילת הדיבור שנדבר הקדוש ברוך הוא עם הושע, אמר לו כן. לפי זה אין כאן "תחילה" ביחס לנביאים אחרים כלל, אלא זו הנבואה הראשונה שנמסרה להושע: "לך קח לך אשת זנונים".
תוכן הציווי בגדול הוא שילך וייקח אישה הידועה ומפורסמת כזונה, וכל זה מרמז על "כי זנה תזנה הארץ מאחרי השם". ואחר כך היא מולידה לו ילדים, ואת שמותיהם הוא קורא על פי המאורעות הבאים על ישראל. יש שלוש דרכים להבין את המהלך. האחת, דרכם של חז"ל, שהכל היה כפשוטו ובפועל, ולמהלך יש המשך בדברי חז"ל מעבר למה שכתוב במפורש. השנייה, שהכל היה במראה הנבואה: השם אמר לו בנבואה לקחת, ובנבואתו ראה את עצמו לוקח ומוליד. והשלישית, דרכו של תרגום יונתן, שאין כאן ציווי ולא הוראה כלל, אלא תיאור מצבו של העם.
האבן עזרא פותח: "נאום אברהם המחבר, חלילה חלילה שיצווה השם לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים". ומי שירצה לומר "דיו לעבד להיות כרבו", כלומר כשם שהם זונים מאחרי השם כך גם הנביא, לא נאמר על זה, כי זנות מאחרי השם דרך משל היא, ואילו באדם הוא מעשה ממש. "והנכון בעיניי כי זה הנביא היה רואה במראות נבואה בחלום הלילה", שהשם אומר לו לך קח לך אשת זנונים, והלך ולקח אישה ידועה, והרתה וילדה, וכל זה במראות הנבואה.
ומוסיף האבן עזרא: אל תתפלא, שהרי נאמר במשה "אם יהיה נביאכם השם במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו", ומשה לבדו היה יוצא מן הכלל. וכן תראה בישעיהו הנביא, שנאמר "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף". וכי תעלה על דעתך שהלך ממש ערום בעבור כוש ומצרים? אלא בנבואה ראה את עצמו הולך ערום ויחף. וכן "קח לך לבנה", ו"שכב על צידך השמאלי", ו"קח לך חיטים", ועניין הזקן, כל אלה במראות הנבואה. וכן כתב הרד"ק, שכל העניין הזה היה במראה הנבואה, והמראה הוא משל לישראל הזונים מאחרי השם, וזהו שנאמר "כי זנה תזנה הארץ מאחרי השם".
רש"י מביא: "קח לך אשת זנונים, רבותינו אמרו כמשמעו, לפי שאמר על ישראל החליפם באומה אחרת". רש"י הביא משפט אחד בלבד, והדברים מבוארים באריכות בגמרא במסכת פסחים דף פ"ז עמוד א'.
אומרת הגמרא: בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים, וגדול שבכולם הושע, שנאמר תחילת דיבר השם בהושע. אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לזה ציפה השם שיאמר הנביא. ולא די שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: ריבונו של עולם, כל העולם כולו שלך הוא, העבירם באומה אחרת. כאילו אמר: מה הבעיה, יש אפשרות של החלפה, ישן בחדש, הם עושים בעיות, החליפם באומה אחרת.
אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה? אני אומר לו דברים כאלה ומצפה לתגובה, וזו תגובתו? אמר לו: לך וקח אישה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח, אף אני אשלח את ישראל. שנאמר: ויאמר השם אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, וכתיב וילך ויקח את גומר בת דבליים.
לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיוון שדיברתי עמו פירש מן האישה, ושם מדובר באישה צדיקה. אף אתה הבדל עצמך הימנה, וכל שכן כאן שאין מדובר במציאה גדולה. אמר לו: ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה, ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ומה אתה, שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים הם, שהרי עם אישה כזאת שום דבר אינו בטוח, ואף על פי כן אתה מחזיק בהם. ישראל שהם בניי, בני בחוניי, בני אברהם יצחק ויעקב, ואחד מארבעה קניינים שקניתי בעולמי. תורה קניין אחד, דכתיב השם קנאני ראשית דרכו. שמיים וארץ קניין אחד, דכתיב קונה שמיים וארץ. בית המקדש קניין אחד, דכתיב הר זה קנתה ימינו. ישראל קניין אחד, דכתיב עם זו קנית. הם קנייני, הם בני האבות הקדושים, ובטוחים לי כבניי ממש, ולא כמו אצלך שאין ודאות שהם שלך. ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?
כל זה היה סדרת חינוך לנביא כדי שיבין שטעה. כיוון שידע שחטא, עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך, בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלוש גזירות בעבורך. כלומר, גם עתה אתה נוהג שלא כהוגן: בתחילה נהגת שלא כהוגן שאמרת החליפם באומה אחרת, ועכשיו שוב אתה עוסק בעצמך. הראוי עתה הוא לבקש עליהם רחמים. עמד וביקש רחמים וביטל את הגזירה, והתחיל לברכן, שנאמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים". וזו הפרשה הבאה מיד לאחר עניין "לא עמי": "והיה במקום אשר ייאמר להם לא עמי אתם, ייאמר להם בני אל חי, ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו... וזרעתיה לי בארץ, וריחמתי את לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה".
נמצא לפי ביאור זה שהכל היה במציאות, כדי להמחיש לנביא עד כמה קשה לאדם להתנתק אפילו ממי שאינו צדיק גדול, ועל אחת כמה וכמה קשה כביכול לריבונו של עולם להתנתק מבניו, בני בחוניו. ולכן הדיבור אל הושע כאן הוא דיבור שיש בו ביקורת כלפיו מקודשא בריך הוא.
תרגום יונתן מבאר את הפסוקים שלא כפי המשתמע בפשטות אלא בדרך דרש. לשונו: "שריות פתגמא דהשם בהושע", תחילת דיבור השם בהושע. "ואמר השם להושע: אזיל אתנבי נבואה על יתבי קרתא תעוותא", לך התנבא נבואה על יושבי העיר המתועבת, "דאינון מוסיפין למחטי", שהם ממשיכים בטעותם ומוסיפים לחטוא, "ארי מתעי יטעון דיירי ארעא מבתר פולחנא דהשם", שהרי טועים ומתרחקים יושבי הארץ מאחרי עבודת השם.
פירושו של דבר: עד עתה הבנו ש"קח לך אשת זנונים" משמעו התחתן עמה, בין בפועל כדברי חז"ל ובין במראה הנבואה כדברי האבן עזרא ודעימיה. בא תרגום יונתן ואומר: "קח לך" משמעו לך ולמד אותם, לך והתנבא נבואה על אנשי זנונים והשיבם בתשובה. וגם "כי זנה תזנה הארץ", שלכאורה הוא לשון עתיד, אינו נבואה על העתיד אלא תיאור מצב: הרי זנה תזנה הארץ, הרי הם טועים ומתרחקים מעבודת השם כאישה הזונה המתרחקת מבעלה. ולכן קח לך מוסר ולך והוכח את אשת הזנונים ואת ילדי הזנונים, שהרי אתה רואה את מעשיהם המתועבים. והרד"ק מסיים: "ויונתן תרגם העניין על דרך משל ונכון הוא פירושו". לפי זה אין כאן ציווי כלל, אף לא במראה הנבואה.
המלבי"ם מדייק בלשון "תחילת דיבר השם בהושע", בבי"ת ולא "אל הושע". כל לשון דיבור שבא אחריו בי"ת מרמז על רוח הקודש שדוברת בנביא לצורכו שלו. "דיבר אל" הוא לצורך אחרים, "דיבר ב" הוא לצורך הנביא עצמו. אין כאן שליחות לצורך כלל העם, אלא דיבור לצורכו של הנביא.
ובעניין זה יש לדעת יסוד חשוב. אמרנו שהיו מיליון ומאתיים אלף נביאים שנבואתם לא נכתבה לדורות. יש טעות שנשתרשה, שאנשים סבורים שנביא הוא אדם שהקדוש ברוך הוא יוצר עמו קשר לצורך הפעלת העם, הודעות לעם וקירוב העם, ואז תמהים: וכי כל מיליון ומאתיים אלף הנביאים הוכיחו את העם? אלא צריך לדעת שהנבואה במקורה כלל אינה נועדה לצורך העם. הנביא מקבל נבואה לצורך התעלותו הרוחנית האישית. וכפי שאנו רואים במסילת ישרים, השלב האחרון בסולם הדרגות, אחרי זהירות וזריזות ונקיות, הוא רוח הקודש. מי שהתעלה והתקרב מגיע למצב שהקדוש ברוך הוא מדבר עמו, כלומר יצירת קשר עם הרוחניות והתקדמות בעבודת השם.
וכיוון שיש כאן אדם בדרגה כה גבוהה, שכבר עומד בקשר עם ההשגחה העליונה, הקדוש ברוך הוא משתמש בו כערוץ תקשורת להודיע דברים לעם. אבל אין זה שהקדוש ברוך הוא מנבא לנביא לצורך העם, אלא הנביא מגיע לנבואה מחמת התעלותו העצמית, והשליחות היא עבודה נלווית. יש מקרים מסוימים של "בטרם יצרתיך בבטן ידעתיך", שנוצר מלכתחילה לנבא לעם, אבל דרך כלל כל הנביאים היו אנשים שהתעלו רוחנית עד שזכו לקשר ישיר עם ריבונו של עולם המדריכם בדרכי הנהגה ובעבודת השם. ו"נביא" הוא מלשון ניב שפתיים, לשון דיבור, שהקדוש ברוך הוא מדבר עמו.
מוסיף המלבי"ם: לשון "דיבר ב" באה לפעמים גם לדיבור של תלונה ותרעומת וגנאי, כמו "דיברנו בהשם ובך". ולעומת זאת "רוח השם דיבר בי" ו"בחלום אדבר בו" הם דיבור לצורכו. ואומר המלבי"ם ששני הביאורים תקפים כאן: יש בפסוק דיבור לצורכו של הנביא, ויש בו גם דיבור של תלונה וגנאי. ומכאן למדו חז"ל את שלמדו, שהייתה כאן תוכחה לנביא עצמו, לפי שדיבר דברים שאינם הגונים, ולכן "דיבר השם בהושע" דברים קשים: נהגת שלא כהוגן, ועליך לחזור בתשובה. ואין כאן נבואה שיאמרנה לעם, אלא מסר לנביא עצמו.
ומניין ידעו חז"ל במה היה הוויכוח? אומר המלבי"ם שמסתבר שהתלונה מתייחסת לציווי הבא מיד אחריה. אם נאמר "דיבר השם בהושע", והמשך הכתוב הוא "קח לך אשת זנונים", מבינים אנו שעל נקודה זו היה הוויכוח ובה היה הגנאי. ומזה למדו חז"ל שהושע טען שהקדוש ברוך הוא יחליפם באומה אחרת, ולא רצה ללכת בשליחות השם להוכיחם.
ומדגיש המלבי"ם: שליחות השם היא דבר המוטל על הנביאים. כשהקדוש ברוך הוא מצווה לנבא, אין הנביא יכול לומר אני מסרב, ואסור לו, ונביא הכובש את נבואתו חייב מיתה. חייב הוא ללכת ולמסור את נבואתו. וכפי שראינו ביונה שנרדף בעקבות הדבר הזה, כי הנביא חייב למסור את שנמסר לו ולומר שכך ציווהו השם. וכאן לא רצה הושע ללכת ולהוכיחם, ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, הם קלקלו, הנח להם.
ועל כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל ואינך רוצה ללכת ולהוכיחם, ואני איני רוצה לגרשם, אם כן היה גם אתה כמוני, ותימצא בסיטואציה שלי. קח לך אשת זנונים, ותהיה בדיוק באותו מצב. מחד גיסא, מה תוכל לומר לה? מראש היא כזאת. ומאידך גיסא, גם לגרשה לא תוכל, שהרי יש לך ילדים ממנה. אם אינך רוצה לעשות שליחותי, ראה אתה במו עיניך את המציאות שבה הקדוש ברוך הוא נמצא כביכול.
"קח לך אשת זנונים", אומר המלבי"ם: אישה המפורסמת בזנות. "וילדי זנונים": שיש לה ילדים שנולדו לה קודם לכן בזנות, והם עצמם מוכיחים עליה שזונה היא. וכמו שנאמר "זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים", שההיריון מוכיח על זנותה מקדם.
ומבחין המלבי"ם בין שלושה לשונות: "זנות" הוא הביטוי הרגיל. "זנונים" הוא באישה שזנותה מפורסמת, ולכן נאמר "הרה לזנונים" ו"תסר זנוניה מפניה", שכבר יש לה ילדים מאותם אנשים והדבר מפורסם. ו"תזנות" פירושו שהיא מפתה אחרים לבוא לידי אותה עבירה.
והסבר נוסף ב"ילדי זנונים": שהילדים שיוליד ממנה הם ילדי זנונים, שהרי אין לו כל ערובה שהילד שלו הוא, כיוון שהאישה ידועה כמסרכת דרכיה. ועל זה נאמר "כי זנה תזנה הארץ מאחרי השם": כנסת ישראל היא בבחינת אשת זנונים לעבודה זרה, ומה שהיא מולידה נולד בזנות, שתולדותיהן כיוצא בהן, שהרי את הדור הבא הם מחנכים לזנות מאחרי השם, למחשבת מינות ולעבודה זרה ולכפירה. ואף על פי כן אני מחזיק באותה אשת זנונים ואיני מסיר את ישראל מפניי, וכך תעשה גם אתה.
ואם תקשה כקושיית האבן עזרא: היאך ייתכן שהקדוש ברוך הוא מצווה את נביאו לקחת אשת זנונים, ומחמת כן הכריע האבן עזרא שהיה במראה הנבואה ותרגום יונתן פירש שהוא משל? אומר המלבי"ם שאין מזה הכרח, שכן הושע לא היה כהן, וזונה אסורה לכהן בלבד ואינה אסורה לישראל, ולהושע כישראל לא נאסרה אישה כזאת.
ואוסיף: אם אתה מתפלא, ראה שיהושע נשא את רחב, ורחב נאמר עליה שכל שועי עולם היו אצלה. אמנם יש לחלק, ששם מדובר לאחר שנתגיירה, והגיור עושה אותה מציאות חדשה לגמרי, אך מכל מקום אתה רואה שאף שהיה פגם קדום, מצינו מציאות כזאת. אף כאן אל תתפלא שהשם מצווה את נביאו כך.
ואם תאמר: אמנם אינו אסור לו, אך אינו מתאים ואינו הולם נביא. אומר המלבי"ם: אמת, אבל פעמים שמצווה השם את הנביא דברים שאינם מתאימים, כהוראת שעה. כדוגמת הציווי ליחזקאל לגלח בתער את פאת ראשו וזקנו. וכדוגמת אליהו שהקריב בשעת איסור הבמות. וכדוגמת הציווי לגדעון לקחת את הפר שאביו פיטם לעבודה זרה ולהקריבו על מזבח השם, ויש באותו מעשה עשרה איסורים. כל אלה נעשו כהוראת שעה, ואף כאן כן.
פרק א' פותח את ספר הושע בציון זמן הנבואה בימי ארבעה ממלכי יהודה ובימי ירבעם בן יואש, שנמנה עמהם או מפני זכותו שלא קיבל לשון הרע על עמוס, או משום שגם הוא מלך ביהודה עשרים וארבע שנים עד שהתחזק עוזיה, כביאור המלבי"ם. "תחילת דיבר השם בהושע" מלמד שהיה ראשון לארבעת נביאי אותו הדור, ועל פי דיוק הלשון "בהושע" ולא "אל הושע" מלמדנו המלבי"ם שיש כאן דיבור לצורך הנביא עצמו ודיבור של תוכחה ותרעומת כאחד. ומכאן יסוד דברי חז"ל, שהושע אמר "החליפם באומה אחרת", וללמדו את גודל אהבתו של הקדוש ברוך הוא לבניו נצטווה לקחת אשת זנונים ולהיווכח בעצמו כמה קשה לשלח. שלוש דרכים נאמרו בביאור הציווי: כפשוטו כדברי חז"ל, במראה הנבואה כדעת האבן עזרא והרד"ק, ובדרך משל ותוכחה כתרגום יונתן. ובסופו של דבר עמד הושע וביקש רחמים על ישראל וביטל את הגזירה, ופתח בברכה: "והיה מספר בני ישראל כחול הים".