פרק ט בעזרא הוא פרק שבירה. עזרא עלה לארץ, סידר את השיירה, העמיד את הכוהנים והלויים במקומם, והנה, ארבעה חודשים בלבד לאחר שהגיעו, נופלת עליו הבשורה הקשה מכל: זרע הקודש התערב בעמי הארצות. עזרא נשלח, כפי שהסברנו, בתפקיד של משגיח רוחני, ללמד את העם תורה ולהעמיד את ההיררכיה הדתית. ממילא, כשיש בעיה רוחנית, מפנים אותה אליו. הפרק כולו הוא תיאור התגובה שלו: קריעת בגדים, תענית, ולבסוף וידוי גדול ונוקב לפני הקדוש ברוך הוא. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
הדג מסריח מהראש
וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר: לֹא־נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם, לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי. כִּי־נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה.
"וככלות אלה" - לאחר שהעניין הזה הסתיים, כארבעה חודשים בלבד מעת הגעתם. השרים ניגשים אל עזרא ומודיעים לו: אין הבדל בין ישראל לבין עמי הארצות. ראשית, הם עושים כתועבותיהם. שנית, נשאו מבנותיהם להם ולבניהם, הולכים ומתחתנים בנשות הגויים. ושלא תחשוב שמדובר באנשים שבשולי המחנה, בקצה העם, מוסיפים ואומרים: "ויד השרים והסגנים הייתה במעל הזה ראשונה". מי התחיל בכל? השרים והסגנים. משפט שגור בפי העם: הדג מתחיל להסריח מהראש. גם כאן, הצרה נמצאת בראשים, באנשים הגדולים, מהם התחילה הבעיה, והעם ראו והמשיכו אחריהם.
קריעת הבגדים וישיבת השממה
וּכְשָׁמְעִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת־בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם.
עזרא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. קרע את בגדו ומעילו לאות צער ואבל, מרט משער ראשו וזקנו גם כן דרך אבלות, וישב "משומם", כלומר גלמוד, כאדם היושב במקום שממה.
וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה, וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב.
התחילו להתאסף אליו האנשים, כל מי שהיה ירא וחרד על מעל הגולה, כלומר כל מי שהדבר כאב לו והפריע לו כמו לעזרא עצמו: איך זה שהלכו מעם ישראל והתערב זרע קודש בטמאים, בגויים, באומות העולם? איך קרה כדבר הזה? הם התאספו אליו, והוא יושב שם גלמוד, בשממה, בצער ובאבלות, עד למנחת הערב.
וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי, וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶכְרְעָה עַל־בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל־ה' אֱלֹהָי.
במנחת הערב קם מן התענית, כשהוא כבר חלוש מצום של יום שלם, ואז קרע את בגדיו לעיני כולם. למה לעיני כולם? כדי שיקרעו את לבבותיהם. כשהם רואים איך גדול הדור קורע את בגדיו, איך גדול הדור כורע על ברכיו, איך גדול הדור פורש כפיו לה', הם יבינו ויפנימו את גודל העוון והאשמה שיש בהם.
בושה וכלימה: שני סוגי חרפה
וָאֹמְרָה: אֱלֹהַי, בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ, כִּי עֲוֺנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹאשׁ, וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם.
מהי הכפילות "בושתי ונכלמתי"? מבאר המלבי"ם: בושה היא כשאדם מתבייש מעצמו, וכלימה היא כשאדם מתבייש מאחרים. לפעמים אדם עושה דבר והוא מתבייש בעצמו: איך עשיתי כדבר הזה. ולפעמים אינו מתבייש בעצמו, אך ליד אחרים הוא נכלם מהם.
ולכן שני חלקי הפסוק מכוונים לשני החלקים הללו. כנגד "בושתי", שכבר בפני עצמי אני מתבייש במעשה, אומר: "כי עוונותינו רבו למעלה ראש". עוון הוא מלשון עיוות, עיוות השכל, שאדם סוטה מדרך הישר ועושה דבר בניגוד לשכל ולהנהגה. והיכן נמצאים השכל וההנהגה? בראש. "עוונותינו רבו למעלה ראש" - העיוות שלנו כבר עלה מעל הראש, מתפשט החוצה, מחוץ לראש. זו כבר סיבה מספקת להתבייש בעצמי.
וכנגד "ונכלמתי", שהוא מאחרים, אומר: "ואשמתנו גדלה עד לשמיים". אשמה היא חיוב העונש, מה שאדם ראוי להיענש עליו: אני אשם בזה וראוי להיענש. וכאן יש כלימה מאחרים, שאחרים רואים לנגד עיניהם איזה עוון יש בנו ואיזה עונש אנו צריכים לקבל, ובזה יש לי כלימה גמורה וגדולה.
האשמה ההיסטורית: הסאה שנתמלאה
מִימֵי אֲבֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּאַשְׁמָה גְדֹלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וּבַעֲוֺנֹתֵינוּ נִתַּנּוּ אֲנַחְנוּ מְלָכֵינוּ כֹהֲנֵינוּ בְּיַד מַלְכֵי הָאֲרָצוֹת, בַּחֶרֶב בַּשְּׁבִי וּבַבִּזָּה וּבְבֹשֶׁת פָּנִים כְּהַיּוֹם הַזֶּה.
כאן עזרא מתחיל לתאר את ההיסטוריה. חיוב העונש איננו רק מעכשיו; אנחנו אשמים עוד מזמן אבותינו. בזמן אבותינו נתמלאה הסאה, כאשר עשו כמה וכמה דברים שהכעיסו את ה', כמו שראינו שמילאו את ירושלים דמים מפה לפה, וכמו שראינו שהיו בהם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כבר אז נתמלאה הסאה והתחייבנו בעונש מאת ה' "עד היום הזה", כלומר עד היום עדיין סאתנו מלאה ועדיין אנחנו נשארים באותם עוונות.
וכל מה שעבר עלינו, שניתנו אנחנו ומלכינו וכוהנינו ביד מלכי הארצות בחרב בשבי ובביזה ובבושת פנים, כל זה היה בעוונותינו, כפי מה שמגיע לנו. ולפי חיוב העונש עדיין לא הגיע זמן קץ הגאולה, שהרי עוונותינו לא נתכפרו ועדיין היינו צריכים להמשיך ולסבול.
חנינה לפני הזמן
וְעַתָּה כִּמְעַט־רֶגַע הָיְתָה תְחִנָּה מֵאֵת ה' אֱלֹהֵינוּ, לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה וְלָתֶת־לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ, לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ.
"כמעט רגע" - לשעה קלה נתן לנו הקדוש ברוך הוא חנינה. וחנינה, יש להבין, אינה על פי דין אלא לפנים משורת הדין: אדם שנגזרו עליו מאה וחמישים שנות מעצר וביקש חנינה, הורידו לו חמישים. זו חנינה. כך גם כאן: ה' נתן לנו מה שאינו מגיע לנו, שהרי לפי עוונותינו היינו צריכים להיות גם היום הזה נתונים ביד מלכי הארצות בחרב ובשבי ובביזה ובבושת פנים, וגם היום הזה לא היינו ראויים לגאולה.
ולמה אם כן לפי שעה, "כמעט רגע", זכינו לחנינה? ארבעה טעמים בפסוק. ראשית, "להשאיר לנו פליטה", שאם היינו ממשיכים בגולה היינו נכחדים לגמרי ולא נותר מאיתנו מאומה. שנית, "ולתת לנו יתד במקום קודשו", שנוכל לבנות את בית המקדש ולקבוע את ישיבתנו בארץ. שלישית, "להאיר עינינו", שעד עכשיו הלכנו בחושך, "הולך חשכים ואין נוגה לו", ועכשיו שנראה את הגאולה, את ההתקרבות לה', את אור ה' עלינו ואת החנינה שהוא נותן לנו, זה עצמו יאיר את עינינו ונלך בדרך ה', ובזה כבר נהיה ראויים שישוב מעלינו חרון אפו. ורביעית, "ולתתנו מחיה מעט בעבדותנו", שנצליח קצת בהיותנו בארצנו, אף שאנחנו עוד בעבדות ועוד לא בגאולה אמיתית, שהרי אנחנו תחת ידו של כורש. יש מצב שאדם עובד עבודה קשה, ובאים ומכוונים אליו את המאוורר. זו "מחיה מעט": לא פטרת אותו מן העבודה, אבל לפחות יש לו נחת רוח ועכשיו קל לו יותר לעבוד. כך גם כאן, ה' הוציא אותנו לתת לנו מחיה מעט בעבדותנו, אף שאומנם עדיין אנחנו בגלות.
כִּי־עֲבָדִים אֲנַחְנוּ, וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ, וַיַּט־עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת־לָנוּ מִחְיָה, לְרוֹמֵם אֶת־בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת־חָרְבֹתָיו, וְלָתֶת־לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלָיִם.
כאן הוא מסביר: עדיין איננו בגאולה גמורה, שהרי עדיין אנחנו עבדים למלכי פרס, והגאולה הזאת היא בדרך חנינה מאת ה'. זו "גאולה פורתא": אף שאנחנו נתינים של מלך פרס ונתונים למרותו, על כל פנים הקדוש ברוך הוא לא עזב אותנו, והטה עלינו חסד לפני מלכי פרס שיתנו לנו מחיה, ולרומם את בית אלוקינו. ועוד, "ולהעמיד את חורבותיו", להעמיד את הבניין שלא ייחרב על ידי צרי יהודה ובנימין. הרי ראינו לעיל כיצד באו וניסו להפסיק את הבניין, ובאמת במשך שמונה עשרה שנה פסק בניין הבית. והנה ה' עזר וסייע בידינו.
ומהו "ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלים"? שסייע בידינו להיות מופרדים מן הגויים, שלא יוכלו להציק לנו ולא יוכלו למנוע אותנו מבניין בית המקדש. שהנה נתן לנו פחה משלנו, ולהם פחה ושרים משלהם, כמו שאצלנו מינה את זרובבל. ובזה נוצר גדר וחיץ בינינו וביניהם. וכל זה איך? בחסד ה' עלינו.
מה נאמר אחרי כל זאת
וְעַתָּה מַה־נֹּאמַר אֱלֹהֵינוּ אַחֲרֵי־זֹאת, כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֺתֶיךָ.
עכשיו, כשהגאולה עדיין אינה שלמה והעוונות הקודמים עדיין לא התמרקו, וכל תכלית הגאולה הזאת היא, כפי שהסברנו, שמתוך השפע והאור שה' מאיר פניו אלינו נתחזק ונזכה לגאולה השלמה. כמו שדיברנו בספר דניאל, שבניין בית המקדש השני היה אמור להיות רק הפתיחה, ובסופו של דבר היו מתקבצים נדחי ישראל ואז היה יורד בית שלישי בנוי באש. זו "גאולה פורתא", שהרי אנחנו עדיין נתינים של מלכי העכו"ם. אבל לצערנו במבחן הזה כשלנו, ואז נדחתה הגאולה השלישית עד יבוא גואל, ועדיין איננו יודעים מתי.
כביכול אמר הקדוש ברוך הוא: אני רואה שאם אשאיר אתכם עוד קצת בגלות, לא ייצא מכם כלום, תתערבו בין הגויים ונפסיד לגמרי את כלל ישראל. טוב, בואו אוציא אתכם, אתן לכם חנינה לפני הזמן, ונראה איך אתם מתנהגים. וה' הוציא אותנו בחנינה לפני הזמן, ואנחנו חוזרים על אותן טעויות וממשיכים באותו קלקול. איזה עוון ואיזו אשמה גדולה עד לשמיים.
ולכן "מה נאמר אלוקינו" - איזה פתחון פה יש לנו אחרי כל החסד שעשית איתנו אף שאיננו ראויים. אחרי שהיו לנו חטאים והיינו צריכים כפרה עליהם, ואתה ברוב רחמיך הוצאת אותנו לפני הזמן, מה נאמר עכשיו, כשעשינו את ההפך: לא די שלא הלכנו לתקן את פגמינו הקודמים, אלא עוד הוספנו עליהם חדשים ונשאנו מגויי הארצות.
ארץ נידה ואיסור ההתחתנות
אֲשֶׁר צִוִּיתָ בְּיַד עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ נִדָּה הִיא בְּנִדַּת עַמֵּי הָאֲרָצוֹת, בְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר מִלְאוּהָ מִפֶּה אֶל־פֶּה בְּטֻמְאָתָם.
וְעַתָּה בְּנוֹתֵיכֶם אַל־תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם אַל־תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם, וְלֹא־תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד־עוֹלָם, לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת־טוּב הָאָרֶץ וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד־עוֹלָם.
מה נעשה כעת? הרי זו הארץ שהקדוש ברוך הוא הזהיר עליה כל הזמן "כמעשה ארץ כנען לא תעשו". הגויים שישבו כאן היו הכנענים, ואצלם נשלם עוון האמורי, שהיו עושים כאן את כל התועבות וכל ענייני העריות והפריצות והזימה, והיו להם עוונות גדולים מאוד ועבודה זרה. וה' הוציא אותם מכאן בגלל זה, והביא אותנו לכאן והזהיר אותנו לא להידבק במעשיהם.
והזהיר אותנו: בנותיכם אל תתנו לבניהם ואת בנותיהם אל תשאו לבניכם, ואף "לא תדרשו שלומם וטובתם עד עולם". מדוע גם זה? כי אם תתחיל להיות ביניכם שלום, תתחבר איתו, תשתה איתו כוס יין, תיווצר ידידות, יזמין אותך לסעודה שלו, על ידי זה סופך שתיתן את בתך לבנו ותיקח את בתו לבנך, והדבר יביא אתכם להיטמע בהם. ואם תשמרו על החיץ הזה ביניכם לבין הגויים, אז "למען תחזקו ואכלתם את טוב הארץ", ומובטח לכם כל טוב הארץ, "והורשתם לבניכם עד עולם", הארץ תהיה לכם ירושה לנצח ולא תגלו ממנה לעולם.
והנה הארץ הזאת הייתה "ארץ נידה בנידת עמי הארצות", כמשוקצת ומתועבת בעוונות שהם עשו, "מילאוה מפה אל פה". ומהו "מפה אל פה"? מהו "מילא את ירושלים דמים מפה לפה", ומהו שאולם מתמלא מפה לפה? הפירוש: מפתח לפתח. "פה" הוא פתח, ו"מפה אל פה" היינו מפתח לפתח היה האולם מלא. כך גם הארץ התמלאה מפה אל פה, כביכול מפתח זה של הארץ עד פתח זה של הארץ, כל הארץ הייתה מלאה.
חשכת למטה מעווננו: תעריפים מוזלים
וְאַחֲרֵי כָּל־הַבָּא עָלֵינוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה, כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֺנֵנוּ וְנָתַתָּה לָּנוּ פְּלֵיטָה כָּזֹאת.
אחרי כל מה שבא עלינו, אחרי כל המעשה הרע שקיבלנו בעקבות מעשינו הרעים, שגלינו מן הארץ, וחרב ומיתה וכמה קושי עבר עלינו. לכאורה כשאדם אומר כך, כאילו הוא בא בתרעומת ואומר: אחרי כל עוונותינו נתת לנו סטירות כאלה, וזה כביכול גנאי לבורא עולם. לכן מיד הוא מוסיף ומדגיש שני דברים. ראשית, "במעשינו הרעים ובאשמתנו הגדולה" - זה מגיע לנו, הכול בדין. ושנית, "כי אתה אלוקינו חשכת למטה מעווננו" - עוד ברחמיך נתת לנו פחות ממה שמגיע לנו, לא גבית מאיתנו את התעריף המלא על כל עבירה ועבירה, אלא גבית בתעריפים מוזלים, למטה מעווננו.
ועל ידי זה "ונתתה לנו פליטה כזאת". שאם היית נותן לנו כפי עוונותינו, מה היה נשאר מאיתנו? לא הייתה נותרת פליטה כלל. אבל כיוון שנתת לנו פחות ממה שמגיע על פי עוונותינו, ממילא נשארנו לשריד ולפליטה.
"הלוא תאנף בנו עד כלה"
הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֺתֶיךָ וּלְהִתְחַתֵּן בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה, הֲלוֹא תֶאֱנַף־בָּנוּ עַד־כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה.
אם עכשיו, אחרי כל רחמיך וחסדיך שבאו עלינו, נשוב להכעיס אותך, להפר מצוותיך ולהתחתן בעמי התועבות האלה, הרי דבר כזה יביא חרון אף גדול ביותר. והמלבי"ם מבאר תמיד את ההבדל בין לשונות הכעס והחרון: לשון "התאנף" פירושה עד כלה. תמיד "אנף" הוא עד הקצה האחרון, עד הסוף, שהדבר נגמר לגמרי. "וה' התאנף בי" - גמרנו, אין, לא נכנס לארץ בשום אופן. כך גם כאן: "הלוא תאנף בנו עד כלה". במצב כזה יהיה חרון אף של כילוי, לא חרון אף חלקי שנשארת ממנו פליטה, אלא "לאין שארית ופליטה". ומדוע? כי אנחנו כבר שנינו בחטא. קיבלנו הזדמנות, וחזרנו לסורנו.
צדיק אתה: לפנים משורת הדין
ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל צַדִּיק אַתָּה, כִּי־נִשְׁאַרְנוּ פְלֵיטָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה. הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵינוּ, כִּי אֵין לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ עַל־זֹאת.
מהי המילה "צדיק" כאן? צדיק היינו לפנים משורת הדין. מניין? "עשה ה' עמנו צדקה" - מהי צדקה? לפנים משורת הדין, לא מגיע לך ואני נותן לך. תמיד כשאומרים צדק ביחס להנהגת ה' עמנו, הכוונה לעשות לפנים משורת הדין. ולכן "צדיק אתה" פירושו: עשית איתנו פחות ממה שהיינו ראויים לו, עשית איתנו לפנים משורת הדין.
וזה גם על העבר וגם על העתיד. על העבר: "כי נשארנו פליטה כהיום הזה", שנתת לנו עונש בתעריף נמוך יותר ממה שמגיע לנו, כמו שאמר לעיל "חשכת למטה מעווננו", והכול בזכות צדקתך. ועל העתיד: אם תאנף בנו לא תישאר מאיתנו פליטה, כיוון שיש בנו עכשיו אשמה נוספת, ולא נוכל להתקיים באשמתנו. "הננו לפניך באשמתנו כי אין לעמוד לפניך על זאת". ואם אף על פי כן אתה ממשיך ומקיים אותנו ביום הזה, בשעה שאנחנו עדיין עושים נגד רצונך, הרי זה עצמו מוכיח על צדקתך, ריבונו של עולם. אתה ה' הצדיק, ואנחנו במעשינו הרשענו.
לסיכום: עזרא שומע שהעם, ובראשם השרים והסגנים, התערבו בעמי הארצות, ותגובתו היא קריעת בגדים, מריטת שער, תענית וישיבת שממה, ולבסוף וידוי פומבי שנועד לקרוע את לבבות העם. בווידויו הוא מפריד בין בושה (מעצמו, מפני העוון שהוא עיוות השכל שעלה למעלה ראש) לבין כלימה (מאחרים, מפני האשמה שהיא חיוב העונש שגדל עד לשמיים). הוא פורש את ההיסטוריה: מימי אבותינו נתמלאה הסאה, וכל הגלות הייתה בדין, ואף היציאה מן הגלות לא באה בדין אלא כחנינה לפני הזמן, כדי להשאיר פליטה, לתת יתד במקום קודשו, להאיר עינינו ולתת מחיה מעט בעבדותנו. וכל הצ'אנס הזה ניתן כדי שנשפר מעשינו ונהיה ראויים, ואם נשוב ונהפר את המצוות ונתחתן בעמי התועבות, יהיה זה חרון אף של כילוי לאין שארית ופליטה. ומעל הכול מכריז עזרא: "ה' אלוקי ישראל צדיק אתה" - הכול לפנים משורת הדין, ואנחנו הרשענו. בזה בא עזרא להתוודות לפני ה' וממילא לשנות את המצב שבו רבים מישראל נשאו נשים נוכריות.