פרק י' הוא פרק החתימה של ספר עזרא, והוא הפרק שבו יוצא לפועל כל מה שעליו בכה עזרא בסוף הפרק הקודם: תיקון הפרצה של הנשים הנוכריות. הפרק מלמד אותנו כיצד מנהיג מוכיח את הרבים, מהו כוחו של הכלל לגדור גדר, ועד כמה קשה ואמיצה היא עשיית רצון ה' כשהיא נוגעת בבשר החי של המשפחה. נלך בו לפי סדר הפסוקים.
וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים, נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים, כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה׃
"הַרְבֵּה בֶכֶה" - הרבה בכי. וכשמתבוננים מי הם המתקבצים, מבינים עד כמה הדבר נגע בכל הנפשות: האנשים - אלו שנשאו נשים נוכריות; הנשים - הנוכריות שנישאו להם, או נשותיהם הכשרות שבעליהן נשאו עליהן אישה שנייה נוכרית; והילדים - אלו הילדים שעכשיו עתידים להינתק, שהרי הם ילדי הנוכרית וממילא נחשבים כנוכרים. כל המשפחות כולן בוכות.
וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא: אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת׃
שכניה בן יחיאל בא ואומר: אנחנו נהגנו שלא כהוגן, אנחנו מעלנו. שואל המלבי"ם: הרי בהמשך הפרק אנו רואים שהחוטאים היו מועטים, לא רוב העם - ומדוע אם כן אומר "אנחנו מעלנו"? אלא שהיה בזה חטא כללי משתי סיבות: האחת, שראשי העם היו שותפים בו; והשנייה, שהדבר נעשה בפרהסיה.
וכאן יסוד חשוב: כל דבר שנעשה בפרהסיה יש בו מעל גדול מעל הפרופורציה של עצם החטא, שכן כשדבר נעשה בחשאי אין בו חילול השם. משום כך אומרת הגמרא שמי שרואה שיצרו מתגבר עליו, במצב שאין לו שום אפשרות להתגבר - לפחות יעשה מזעור נזקים: ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שם שחורים. הלבישת שחורים עצמה תעורר אותו, תזכיר לו אבלות ותזכיר לו את יום המיתה. ואין כאן, חלילה, שום היתר לעשות את העבירה; כל מה שנאמר הוא שאם אתה עומד לעשות עוון כזה, לפחות שלא ייצא ממנו חילול השם.
ועוד טעם בדבר: כל זמן שאתה נשאר במקומך בשמך הטוב, אתה יכול להמשיך לשמר את הדרגה הרוחנית שלך ולחזור אליה. אבל כשאדם יודע ששמו הטוב נפגע, הוא אומר "זהו, גמרנו, אין לי מה להפסיד" - כבר נוריד את הכיפה. לעומת זאת, כשאדם יודע שבמקומו עדיין מחזיקים ממנו אדם הגון וישר, ירא אלוקים, הוא יתחרט על מה שעשה, ישפר דרכיו ויחזור למצבו הקודם.
מכאן נגזרת הוראה גדולה בחינוך ילדים, שדיברנו עליה כמה פעמים: לא לנסות לחשוף בפני הילד את כל מה שאנחנו יודעים עליו. הרבה פעמים זה גורם לו להרגיש "כבר יודעים עליי הכל, אין לי מה להפסיד". כמו שאומרת הגמרא בזקן ואינה לפי כבודו - "פעמים ואתה מתעלם". על ההורים לנקוט בחוכמה ולדעת ממה להתעלם ועל מה להעיר. לפעמים אדרבה, ההתעלמות היא זו שתבנה אותו, ואילו הדיבור על הדבר וחשיפת קלונו יביאו אותו לומר: ממילא כולם מכירים את מצבי, אז אפסיק לעשות הצגות ואתנהג בחופשיות.
זהו אם כן פשר "אנחנו מעלנו": מדין ערבות, כיוון שהדבר נעשה בפרהסיה וכולם ידעו ממנו, החטא משליך על כלל העם, וכאילו נובע מכולם. אי אפשר לומר "זו בעיה שלו". "הנסתרות לה' אלוקינו" - מה שנסתר, עניינו הוא, ובורא עולם ידון אותו; אבל כשהדבר בפרהסיה ובגילוי, יש אחריות כללית. ולכן הוא אומר "אנחנו מעלנו" - מעילה של הכלל, ולא רק של אותם אנשים שיוזכרו בהמשך.
"וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת" - "מקווה" מלשון תקווה: האם יש תקווה שאם נקבל על עצמנו למחות בדבר, יסולק החטא ויתכפר העוון? עד כה לא היה בנו כוח למחות, שכן לא היינו נתונים למרות שלנו אלא תחת מרות המלך. אבל כאן ניתן לנו כוח - הפחה הוא זרובבל הממונה מטעם המלך, ויש לנו שופטים משלנו, שוטרים משלנו ומענישים משלנו. אם כן, כיוון שאנחנו יכולים לשנות את המצב, אולי יש תקווה שנוכל כעת למחות ועל ידי זה ישתנה מצבם של ישראל לטובה. ויש שמסבירים "מקווה" כמשמעו: האם יש מקווה שיכול לטהר עוון כזה?
חז"ל למדו מכאן שאדם הבא להוכיח את האחרים לא יטפול עליהם. לא יעמוד הדרשן ויאמר "אתם כאלה וכאלה", שכן כך לא יקבלו ממנו. אלא יאמר: "אנחנו יש לנו בעיה בכך וכך" - תמיד יכלול את עצמו בתוכם, אף שאין לו עצמו הבעיה הזו. כשאתה אומר "אנחנו", השומע מוכן לקבל, שהרי הכנסת את עצמך בכלל. אבל כשאתה בא ואומר "אתם יש לכם בעיה רצינית מאוד", הוא רואה בך מוכיח שבא מלמעלה, צדיק גדול שמחפש את חסרונותינו ופגמינו - וזה אדם אינו מוכן לקבל. וזו הייתה חוכמתו של שכניה בן יחיאל מבני עילם: "אנחנו מעלנו באלוקינו" - הוא מדביק את העוון גם בעצמו, אף שלא היה שם, ומעמיד את כולנו בתוך הבעיה.
וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ, וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה׃
נכרות ברית לאלוקינו שנוציא את כל הנשים ואת הילדים הנולדים מהן, שזו עצת ה' ורצונו של הקדוש ברוך הוא. "וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ" - כבר אז היו חרדים: כל מי שחרד על מצוות ה'. "וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה" - ייעשה בדיוק כפי שהתורה אומרת.
קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ, חֲזַק וַעֲשֵׂה׃
קום והיה זריז בדבר, ואנחנו איתך. ובאמת כאן נדרשו חוזק ואומץ יוצאים מן הכלל. זהו מצב לא פשוט כלל: לבוא לאנשים רבים ולומר להם "רבותיי, ממחר מתגרשים" - ממחר אתה מסלק את האישה הזאת מביתך, ואת הילדים האלה מביתך, כי הם אינם ילדיך אלא ילדי הנוכרית, בני גויים - גרש אותם. זה דבר קשה מאוד. כבר מצאנו אצל משה רבנו "והעם בוכה למשפחותיו" - על עסקי משפחותיו, על שנאסרו להם העריות. גירושים המוניים כאלה דורשים אומץ עצום, ולכן הם באים ואומרים לו: קום, כי עליך הדבר ואנחנו עמך. אנחנו הגב שלך, אנחנו נעודד אותך וניתן לך תוקף - חזק ועשה רצון ה', ואנחנו נסייע בידך.
וַיָּקָם עֶזְרָא וַיַּשְׁבַּע אֶת שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְכָל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה, וַיִּשָּׁבֵעוּ׃
עזרא משביע את שרי הכוהנים, הלויים וכל ישראל "לעשות כדבר הזה" - לגרש את אותן נשים; ו"וישבעו" היינו שהסכימו, ונעשתה בזה הסכמת כלל ישראל לעשות כפי שיבקש. ומבאר המלבי"ם מדוע הוצרכו לשבועה: הם ידעו שיהיו רבים מתנגדים, שלא ירצו לגרש את נשותיהם, וידעו שלעזרא אין כוח להעניש אלא על פי דין תורה. ובדין תורה, הבא על הגויה - קנאים פוגעים בו, אבל אין כתוב בתורה סקילה, לא מיתה, לא כרת ולא עונש כלל.
אמנם בחז"ל נאמר שהבא על הנוכרית חייב משום נשג"ז - נידה, שפחה, גויה, זונה, ארבע עבירות בידו. ובספרים הקדושים כתוב על הבא על הגויה שהיא קשורה בו ככלב. ועוד כתוב שם, שהטעם שעניין זה אינו מוזכר בתורה במפורש הוא מפני שכמעט אין לו תקנה: התורה כותבת עוונות שיש להם תיקון, וכאן כביכול אין לתורה תשובה לדבר, אין לה פתרון בשבילך - וכיוון שאין פתרון, אין הדבר נכתב.
נמצא שאין בתורה עונש כתוב על כך, וכאן מתחילה הבעיה המעשית: אתה עומד ומכריז "אסור" - והיכן השיניים? חוק בלי שיניים אינו חוק. אמרת אסור, ומה תעשה לי? מלקות לא כתוב, סקילה לא כתוב, מה תיתן לי? לכן הבינו שעליהם ליצור גורם הרתעה, ושגורם ההרתעה יכול לבוא רק על ידי שבועה: אם כולנו נקבל את הדבר בשבועה, יש לכלל כוח כדין מלך, ואז אפשר להעניש בעונשים חמורים הרבה יותר ממה שמגיע מעיקר הדין.
והיכן מצאנו כדבר הזה? בפילגש בגבעה. בימים ההם אין מלך בישראל, ולכן קרה מה שקרה. וכשכלל ישראל באים להילחם בחוטאים, בשבט בנימין - מה כוחם? על סמך מה שפילגש אחת נבעלה באונס בידי בני בליעל יוצאים למלחמה נגד שבט שלם? למלך יש כוח כזה: המלך רשאי לגדור גדר ולהעניש מעבר למה שהתורה אומרת - "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים", "בן מות האיש"; היכן זה כתוב בתורה? אלא "אני מלך", ובתור מלך אני קובע עונשי הרתעה. אבל לציבור בלא מלך - מניין הכוח? גם שם בפילגש בגבעה כולם עמדו, נתנו יד אחת ונשבעו; וברגע שהכלל נשבע, יש לו תוקף כשל מלך, ואפשר לעשות דברים שמעיקר הדין הכתוב בתורה אינם כתובים. לכלל יש כוח של מלך לתת עונשים חמורים וקשים על עוונות ופרצות שבעם. ולכן "ויקם עזרא וישבע את שרי הכוהנים הלויים וכל ישראל לעשות כדבר הזה" - שכולם מקבלים על עצמם לעשות כפי מה שיוחלט על פי הכלל.
וַיָּקָם עֶזְרָא מִלִּפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ אֶל לִשְׁכַּת יְהוֹחָנָן בֶּן אֶלְיָשִׁיב, וַיֵּלֶךְ שָׁם לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה כִּי מִתְאַבֵּל עַל מַעַל הַגּוֹלָה׃
לאחר שראינו אותו כורע על ברכיו, בוכה, מתאבל ומתענה, קם עזרא מלפני בית האלוקים והולך אל לשכת יהוחנן בן אלישיב. ומה פירוש "וילך שם" אחרי ש"וילך" כבר נאמר? אלא שאף שהגיע לשם - עדיין לחם לא אכל. כלומר, אף שהתענית נגמרה, מצד עצמו אין הוא מסיים את התענית, "כי מתאבל על מעל הגולה" - על המעילה שהייתה בבני הגולה.
וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלָיִם׃ וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים, יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה׃
מעבירים כרוז לכל בני הגולה שעלו מן הגולה והגיעו לארץ ישראל: כולם מתקבצים לירושלים, יש מסר חשוב. ומי שלא יגיע - וכאן בא לידי ביטוי כוחה של ההסכמה הכללית שיש לה תוקף של מלך, "כעצת השרים והזקנים" - יוחרם כל רכושו: הבית שלו, השדה שלו, כל מה שיש לו, והוא עצמו ייבדל מקהל הגולה.
וַיִּקָּבְצוּ כָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלַיִם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ, וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים׃
כל אנשי יהודה ובנימין התאספו בתוך שלושה ימים כפי שהועידו אותם, בחודש התשיעי - הוא חודש כסלו - בעשרים בחודש. ומאחר שלא היו להם אולמות שיכולים להכיל קהל כזה, ישבו כל העם ברחוב שלפני בית האלוקים. "מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים" - שני דברים: רעד מעצם העניין, ורעד מן הגשמים.
וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל׃ וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ, וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת׃
"אתם מעלתם" בלשון רבים, שהרי כל ישראל ערבים זה בזה, ובדין ערבות האשמה מוטלת על כולנו; ולכן רצה שתהיה כאן הסכמה של כולם להודות בעוון. "תְּנוּ תוֹדָה" - אין הכוונה תודה על מתנה שקיבלת, אלא תודה לשון הודאה, לשון מודים: הודו על עוונותיכם. וזהו הווידוי. "וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ" - שתתחרטו על העבר ותקבלו לעתיד. "וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת" - זו עזיבת החטא. הרי לנו סדר התשובה: תחילה וידוי, ואחר כך עזיבת החטא.
וַיַּעֲנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל: כֵּן כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת׃ אֲבָל הָעָם רָב וְהָעֵת גְּשָׁמִים וְאֵין כֹּחַ לַעֲמוֹד בַּחוּץ, וְהַמְּלָאכָה לֹא לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם כִּי הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה׃
אמת וישר הדבר, ואנחנו צריכים לקיים את מה שאמרת. אלא שהעם רב והעת אינה מתאימה, שהרי עכשיו זמן הגשמים. אם נשב כאן ונתחיל לעבור באופן פרטני אחד לאחד, יהיה זה קשה מאוד; אי אפשר להושיב את כולם בגשם, ואין כוח לעמוד בחוץ. ואם תאמר: נתעכב יום או יומיים, לא נורא - אומרים לו: לא, המלאכה אינה ליום או ליומיים אלא לזמן רב, ולעכב את כל העם כאן בגשמים זמן רב הוא בלתי אפשרי. "כִּי הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה" - אנחנו מודים שיש כאן פשע רב וצריך לתקנו, אבל לא כעת.
יַעַמְדוּ נָא שָׂרֵינוּ לְכָל הַקָּהָל, וְכֹל אֲשֶׁר בֶּעָרֵינוּ הַהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת יָבֹא לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, וְעִמָּהֶם זִקְנֵי עִיר וָעִיר וְשֹׁפְטֶיהָ, עַד לְהָשִׁיב חֲרוֹן אַף אֱלֹהֵינוּ מִמֶּנּוּ עַד לַדָּבָר הַזֶּה׃
וזו העצה: במקום שאתה, עזרא, תטפל בכל העניין באופן אישי - דבר קשה מאוד - יעמדו שרי העם במקום כל הקהל, יישארו כאן בירושלים, וכל מה שייעשה על ידיהם ייחשב כאילו נעשה בהסכמת כל הקהל. כל החלטה שתתקבל על ידי שרי העם מקובלת עלינו. אנחנו נחזור למקומותינו, ואחר כך יבואו שרי העם ויתקנו את כל פרצות הדור, כולל הפרצה הזאת, ועל ידי זה נסיר מעלינו את חרון אף ה' ולא תישאר סיבה לחרון אף. וזהו "עַד לַדָּבָר הַזֶּה" - את כל הפרצות יתקנו, עד הפרצה הזאת; כלומר יתקנו את הכל. שבו כאן וטכסו עצה, והם יראו כיצד לדאוג שהדבר יתוקן.
אַךְ יוֹנָתָן בֶּן עֲשָׂהאֵל וְיַחְזְיָה בֶן תִּקְוָה עָמְדוּ עַל זֹאת, וּמְשֻׁלָּם וְשַׁבְּתַי הַלֵּוִי עֲזָרֻם׃
מדובר ביהודים - וכי יעלה על הדעת שכולם יאמרו כן? אין דבר כזה. תמיד חייב להיות זה של "איפכא מסתברא": אתה אומר כך, אבל אפשר לומר גם הפוך. תמיד יקום זה שחושב שהוא מבין יותר מכולם, תמיד יקום הקורח שיש בכל עדה ועדה. ועל זה נאמר "ובני קורח לא מתו" - הם עדיין קיימים, ומכים שורשים בכל דור ודור. וכאן הם נמנים לדיראון עולם: יונתן בן עשהאל ויחזיה בן תקווה עמדו על זאת, עמדו כדי לקנטר, ומשולם ושבתי הלוי עזרום - שני מסייעים נוספים. ומכאן רואים דווקא את גדולתם ומעלתם של ישראל: כולם הסכימו לדברי עזרא, ורק ארבעה אלה עמדו לקנטר, מפני שלא היה נראה להם העניין של עזיבת הנשים הנוכריות.
וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי הַגּוֹלָה, וַיִּבָּדְלוּ עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֲנָשִׁים רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְבֵית אֲבֹתָם וְכֻלָּם בְּשֵׁמוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר׃
כל בני הגולה עשו כן: העם חזר לעסקיו ולשדותיו, ועזרא הכהן וראשי האבות נשארו בירושלים מובדלים מן העם, וישבו ביום אחד לחודש העשירי "לדריוש הדבר" - לדרוש את הדבר, לראות מה עושים ואיזו פעולה נוקטים.
וַיְכַלּוּ בַכֹּל אֲנָשִׁים הַהֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, עַד יוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן׃
הם השלימו את התיקון בכל אותם אנשים שהושיבו נשים נוכריות, עד יום אחד לחודש הראשון. העניין נסתיים, והצליחו לטפל בכל הבעיה - כלומר להגיע למצב שכל אותם אנשים גירשו את נשותיהם.
וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת: מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו, מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה׃ וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם, וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם׃
"וַיִּתְּנוּ יָדָם" - רמז לתקיעת כף בשבועה שהתחייבו עליה, ועל פי אותה תקיעת כף באו והוציאו את נשותיהם, כלומר גירשו אותן. ומהו "אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם"? הרי אין חובה כזאת מעיקר הדין, וצריך לומר שהייתה זו הוראת שעה. אך המלבי"ם מבאר שהיו ביניהם שלקחו את שפחותיהם, והבא על שפחה חרופה חייב להביא איל אשם - וזהו איל האשם שהביאו כאן.
ומדוע חשוב להזכיר במיוחד את הכוהנים? לפי שכהן שבא על אישה נוכרית - כל ילדיו חללים. והנה דבר שראוי לשים אליו לב: האדם עצמו אינו מתחלל, אלא ילדיו. כיצד ייתכן שאביו של אדם כהן והוא עצמו אינו כהן? מפני שאביו בעל פסולה: בעל גרושה, בעל חללה, אישה המחוללת לכהונה, גיורת וכדומה - והילדים בגדר חללים. האבא אינו נפגע לעולם; מי שנפגע תמיד אלו הילדים.
וּמִבְּנֵי אִמֵּר: חֲנָנִי וּזְבַדְיָה׃ וּמִבְּנֵי חָרִם: מַעֲשֵׂיָה וְאֵלִיָּה וּשְׁמַעְיָה וִיחִיאֵל וְעֻזִּיָּה׃ וּמִבְּנֵי פַּשְׁחוּר: אֶלְיוֹעֵינַי, מַעֲשֵׂיָה, יִשְׁמָעֵאל, נְתַנְאֵל, יוֹזָבָד וְאֶלְעָשָׂה׃ וּמִן הַלְוִיִּם: יוֹזָבָד וְשִׁמְעִי וְקֵלָיָה הוּא קְלִיטָא, פְּתַחְיָה, יְהוּדָה וֶאֱלִיעֶזֶר׃ וּמִן הַמְשֹׁרְרִים: אֶלְיָשִׁיב. וּמִן הַשֹּׁעֲרִים: שַׁלֻּם וָטֶלֶם וְאוּרִי׃
לאחר שסיים למנות את הכוהנים - בני אימר, בני חרים ובני פשחור - עובר הכתוב למנות את הלויים, ובתוכם את המשוררים שמהלויים ואת השוערים. ומכאן ואילך מונה הכתוב את אותם שמישראל: מבני פרעוש, מבני עילם, מבני זתוא, מבני בבי, מבני בני, מבני פחת מואב, בני חרים, מבני חשום ומבני נבו - עשרות שמות בפרטות. ולסיום:
כָּל אֵלֶּה נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, וְיֵשׁ מֵהֶם נָשִׁים וַיָּשִׂימוּ בָּנִים׃
כלומר מקצתם גם הולידו בנים מאותן נשים; לא לכולם היו בנים מהן.
פרק י' הוא פרק התיקון: מבכיית עזרא ובכיית הקהל, דרך דברי שכניה בן יחיאל שלימדונו כיצד מוכיחים - בלשון "אנחנו מעלנו", בכללות ובאחריות של ערבות, ומתוך ההכרה שחטא בפרהסיה גדול לאין שיעור מחטא בחשאי; דרך השבועה שנתנה לכלל תוקף של מלך להעניש ולגדור גדר במקום שהתורה לא כתבה עונש, כדרך שהיה בפילגש בגבעה; דרך התכנסות העם ברחוב בית האלוקים בעשרים בכסלו, הווידוי ועזיבת החטא, והסדר המעשי שקבעו השרים והזקנים; ועד השלמת המלאכה ביום אחד לחודש הראשון, כשכל העם - חוץ מארבעה שעמדו לקנטר - נתן יד לדבר. וכאן מסתיים ספר עזרא, הודו לאלוקים, ובעזרת השם בשיעור הבא נתחיל את ספר נחמיה.