פתיחה: רשימת העולים עם עזרא
פרק ח' בספר עזרא פותח ברשימה מפורטת של העולים עם עזרא מבבל לארץ ישראל - אותם אנשים שבאו לסייע ביד מיישבי הארץ ובוני בית המקדש. אחר כך מתאר עזרא את ההכנות לדרך: חיפוש הלויים, הצום והתפילה על נהר אהוא, מסירת כלי הכסף והזהב לשומרים נאמנים, והגעת השיירה בשלום לירושלים.
וְאֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבֹתֵיהֶם וְהִתְיַחְשָׂם הָעֹלִים עִמִּי בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ מִבָּבֶל׃
"והתיחשם" - כתב היחוס שלהם. נשים לב שהמילה נכתבה כאן בשי"ן, בעוד שאנו רגילים לכתוב "יחוס" בסמ"ך. זהו דבר ידוע: מילים רבות נכתבו בתורה ובתנ"ך באות שי"ן, ובלשון חז"ל נכתבו בסמ"ך כדי ליצור הבחנה ולהקל בזיהוי שאין זו שי"ן ימנית. כך "אירושין" בלשון התורה ו"אירוסין" בלשון חז"ל, וכן "חרש" ו"חרס", וכן "כעש" שבאיוב מופיע בשי"ן וכ"כעס" בסמ"ך בלשון חז"ל, ועוד מקומות רבים.
כולם עלו עם היחוס שלהם, והיחוס היה כפול: ראשית, כל אדם הראה כיצד הוא מיוחס לבית אב פלוני - בנו של זה ובנו של זה, עד ראש המשפחה. ומעבר לכך היה יחוס של אותו בית אב אל ראש השבט, שהמשפחה כולה צאצאים של פלוני ופלוני עד בנימין למשל.
מִבְּנֵי פִינְחָס גֵּרְשֹׁם, מִבְּנֵי אִיתָמָר דָּנִיֵּאל, מִבְּנֵי דָוִיד חַטּוּשׁ׃
מִבְּנֵי שְׁכַנְיָה, מִבְּנֵי פַרְעֹשׁ זְכַרְיָה וְעִמּוֹ הִתְיַחֵשׂ לִזְכָרִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים׃
מי שעלה מבני פינחס שמו היה גרשום, מבני איתמר - דניאל, וכן הלאה בכל השמות. מבני שכניה שהיה מבני פרעוש - זכריה, והמתייחסים עמו הגיעו למספר של מאה וחמישים, וכולם זכרים. עיקר המניין כאן הוא מניין הזכרים, כדרך שהתורה מונה "למשפחותם לבית אבותם" - לבית אבותם ולא לבית אמותם.
וכן הלאה: מבני פחת מואב אליהועיני בן זרחיה ועמו מאתיים; מבני שכניה בן יחזיאל ועמו שלוש מאות; ומבני עדין עבד בן יונתן ועמו חמישים - "עבד" כאן אינו תואר אלא שם פרטי, כך היה שמו; ומבני עילם ישעיה בן עתליה ועמו שבעים; ומבני שפטיה זבדיה בן מיכאל ועמו שמונים; מבני יואב עבדיה בן יחיאל ועמו מאתיים ושמונה עשר; ומבני שלומית בן יוספיה ועמו מאה ושישים.
למה נרשמו כל השמות
כבר הסברנו בשיעורים הקודמים שעזרא רצה לרשום אותם כדי שיהיו לזכר עולם, שיראו הכול מי אלה שזכו ועלו לארץ הקודש. כשם שיש מי שהוא בבחינת "דיראון עולם", כך יש מי שזוכה ונרשם, בלשון חז"ל, בספרן של צדיקים. אותם עולים לא היו רבים - כחמישים אלף איש - והוזכרו בשמותיהם ובמשפחותיהם כדי לפארם ולרוממם: הנה אלה נטשו את הגולה ובאו ליישב את הארץ בקושי גדול ובהתמודדות לא פשוטה, כפי שנראה בהמשך, ומסרו נפשם על כך. לכן מזכירם כותב הספר בשמותיהם, שיהיו לזיכרון עולם בהיכל ה'.
ממשיכה הרשימה: ומבני בבי זכריה בן בבי ועמו עשרים ושמונה; ומבני עזגד יוחנן בן הקטן ועמו מאה ועשרה.
וּמִבְּנֵי אֲדֹנִיקָם אַחֲרֹנִים וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם אֱלִיפֶלֶט יְעִיאֵל וּשְׁמַעְיָה וְעִמָּהֶם שִׁשִּׁים הַזְּכָרִים׃
אגב, השם אליפלט אינו זר לנו - כך נקרא גם אחד מבני דוד; וכן השם דניאל, שגם לדוד היה בן בשם זה. ומהו "אחרונים"? לומר לך שממשפחה זו לא נשאר שום אדם בחוץ לארץ, כולם באו. ראינו שיצאו מהם שש מאות שישים ושישה איש, והללו האחרונים שיצאו מן המשפחה, ולא הותירו אפילו חלק אחד בגולה.
ומבני בגוי עותי וזכור ועמו שבעים הזכרים. שימו לב שיש כאן קרי וכתיב: יש גרסה "זבוד", ובאבן עזרא "זבור" - יש אומרים שכך היה נקרא ויש אומרים שכך, ולכן נכתב קרי וכתיב.
הקבצת העם ומציאת הלויים
וָאֶקְבְּצֵם אֶל־הַנָּהָר הַבָּא אֶל־אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא־מָצָאתִי שָׁם׃
קיבצתי אותם כדי לעלות, ונקודת המפגש הייתה אל הנהר הבא אל אהוא. היה נהר שנקרא אהוא, והנהר הנשפך וזורם לתוכו לא היה לו שם - שאילו היה לו שם, היה עזרא קורא לו בשמו. כדרך שאנו מתארים סמטה שאין לה שם: "זו הסמטה הנכנסת לרחוב פלוני". כך גם כאן, אין לו שם לנהר, ולכן הוא מזהה אותו על פי נהר אהוא שהיה מוכר.
"ואבינה" - לשון התבוננות. הסתכלתי, חיפשתי ובדקתי, והנה אין כאן אנשים מבני לוי העולים אתנו לארץ ישראל. וחשוב מאוד שיעלו גם בני לוי, שהרי הם משרתי ה' בבית המקדש, הם המשוררים והם השוערים.
וָאֶשְׁלְחָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַאֲרִיאֵל לִשְׁמַעְיָה וּלְאֶלְנָתָן וּלְיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן וּלְנָתָן וְלִזְכַרְיָה וְלִמְשֻׁלָּם רָאשִׁים וּלְיוֹיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן מְבִינִים׃
שלחתי אל כל השמות האלה, שהיו ראשי העם או חכמיו - "מבינים" הוא לשון חכמים.
וָאֲצַוֶּה אוֹתָם עַל־אִדּוֹ הָרֹאשׁ בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם וָאָשִׂימָה בְּפִיהֶם דְּבָרִים לְדַבֵּר אֶל־אִדּוֹ אָחִיו הַנְּתִינִים בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם לְהָבִיא־לָנוּ מְשָׁרְתִים לְבֵית אֱלֹהֵינוּ׃
שלחתי אותם וציוויתי אותם שידברו אל אידו, שהיה אדם גדול וחשוב בכספיא. כספיא הוא שם מקום שהיה בבבל. "ואשימה בפיהם" - אמרתי להם ותרגלתי בפיהם מה יאמרו, לדבר בשליחותי אל אידו ואל "אחיו" היושבים בכספיא, שיביאו לנו אנשים שישרתו בבית ה'. ו"אחיו", אומר רש"י, הוא שם של אדם ולא תואר של קרבה.
וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד־אֱלֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינוּ אִישׁ שֶׂכֶל מִבְּנֵי מַחְלִי בֶּן־לֵוִי בֶּן־יִשְׂרָאֵל וְשֵׁרֵבְיָה וּבָנָיו וְאֶחָיו שְׁמֹנָה עָשָׂר׃
"כיד אלהינו הטובה עלינו" - הקב"ה השגיח עלינו בהשגחה טובה, ואכן שלחו לנו את אותם אנשים שביקשנו. "איש שכל" - אנשים חכמים. ומכאן אנו רואים שיכול להיות אדם לוי ששמו ישראל, כשם שיש ישראל ששמו לוי. רבי לוי יצחק מברדיצ'וב - "לוי" אינו שם משפחה אלא שם פרטי. גם יעקב כשקרא לבנו לוי, לא שם משפחה נתן לו אלא שם פרטי. אצל האשכנזים, ובפרט אצל החסידים, מקובל לקרוא לילד בשם לוי, וזה שמו. ואם כן, כשם שהשם לוי יכול להיות שמו של ישראל, כך השם ישראל יכול להיות שמו של אדם שהוא לוי.
וְאֶת־חֲשַׁבְיָה וְאִתּוֹ יְשַׁעְיָה מִבְּנֵי מְרָרִי אֶחָיו וּבְנֵיהֶם עֶשְׂרִים׃
הביאו גם את חשביה ואתו ישעיה מבני מררי, "אחיו" - ידידיו וחבריו, ובניהם, בסך הכול עשרים.
הנתינים ותכלית קירובם לבית ה'
וּמִן־הַנְּתִינִים שֶׁנָּתַן דָּוִיד וְהַשָּׂרִים לַעֲבֹדַת הַלְוִיִּם נְתִינִים מָאתַיִם וְעֶשְׂרִים כֻּלָּם נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת׃
מעבר לכך הביא גם מן הנתינים. הנתינים הם הגבעונים, שכזכור נעשו בשלב הראשון חוטבי עצים ושואבי מים לעדה, ובשלב השני חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה', לאוהל מועד, וזה היה המשך תפקידם מכאן ואילך.
המטרה בכך, כפי שלמדנו בספר יהושע, הייתה שעל ידי זה יתחזקו: מכיוון שיהיו סביב בית ה' ויעבדו את כוהני ה', ו"שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" - המקור של החוכמה והתורה היה תמיד אצל הכוהנים. מטעם זה דיברנו כמה פעמים שהיו עולים בשנת השמיטה לבית המקדש, כדי לעסוק שם בתורה: מי שהיה חקלאי שש שנים, הייתה לו פנאי בשביעית ללמוד תורה. וכן העולים עם מעשר שני לאוכלו בירושלים - גם שם המטרה ששפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, ויתחזקו בעסק המצוות. כך גם כאן: בקירוב הנתינים אל הכוהנים ואל עובדי ה' יתחזקו בעבודת ה' ולא יסטו מן הדרך, כמו שראינו בזמנו של דוד שהייתה בהם נקמנות וביקשו את בניה של רצפה בת איה, בניו של שאול, להורגם, להינקם על מה שנהרגו מהם בנוב עיר הכוהנים, שהיו משרתי ה'.
הצום והתפילה על נהר אהוא
וָאֶקְרָא שָׁם צוֹם עַל־הַנָּהָר אַהֲוָא לְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לָנוּ וּלְטַפֵּנוּ וּלְכָל־רְכוּשֵׁנוּ׃
כשהגענו לשם התחלנו להתפלל לה' שיעזור ויסייע לנו בדרך שאנו הולכים, שכפי שנראה מיד לא הייתה פשוטה כלל. ודרך התפילה כאן מלמדת: אומרים חז"ל שראוי לו לאדם לבקש כשהוא מתחיל במעט ומוסיף עוד ועוד. כמו שדוד ביקש "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני", ואחר כך "גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי" - התחיל בשגיאות, בדברים הקלים. כך גם כאן: מתחיל "לנו", ואחר כך "ולטפנו", ואחר כך ריבונו של עולם, גם הכסף והזהב וכל הרכוש שאנו מביאים עמנו.
כִּי בֹשְׁתִּי לִשְׁאוֹל מִן־הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב בַּדָּרֶךְ כִּי־אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר יַד־אֱלֹהֵינוּ עַל־כָּל־מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל־עֹזְבָיו׃
אומר עזרא: יודעים אנו שאנו הולכים לקראת מצב של סכנה בעלייתנו לארץ הקודש. ולכאורה, והרי המלך אמר שימלא כל צרכינו וכל מה שנזקק לעבודת בית המקדש - אם כן בקש ממנו שישלח עמך משמר, צבא ופרשים; הרי עוברים מדבר והולכים בדרך מסוכנת. על כך משיב עזרא: "בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים". ומדוע התביישתי? "כי אמרנו למלך לאמור יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה" - אמרנו לו שהקב"ה שומר את כל מבקשיו לטובה, ואמרנו לו גם "ועוזו ואפו על כל עוזביו", כלומר כעסו ותוקפו כנגד כל עוזביו. לפיכך הייתה לנו בושה לבקש ממנו, שהרי אמרנו לו שה' מלווה אותנו בהשגחה ניסית. ואף שראוי לו לאדם שלא לסמוך על הנס, אף על פי כן אמרנו: אנו הולכים לקיים מצווה גדולה כזו, ולכן אנו סומכים על הקב"ה שיהיה בעזרנו.
מניין ידעו שנתקבלה תפילתם
וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל־זֹאת וַיֵּעָתֵר לָנוּ׃
התפללנו וביקשנו על זאת, והנה ה' נעתר לנו. וכיצד ידעו שנעתר? האבן עזרא אומר שה' הודיע להם זאת בחלום. והמלבי"ם אומר: כמו רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל ואומר זה חי וזה מת. שאלוהו: מניין אתה יודע, שמא רוח הקודש יש בך? אמר להם: לא, אלא אם שגורה תפילתי בפי - יודע אני שהוא חי, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף, כלומר שנטרפה שעתו ותיטרף דעתו והוא ייפטר מן העולם. כלומר, עצם ההרגשה בתפילה הועילה לדעת.
כתוב על רבי עקיבא איגר שפעם מסרו לו שם להתפלל עליו, ושלח להם בחזרה מכתב: התפללתי ולא נעניתי, נא לבדוק אם יש טעות בשם. בדקו ומצאו שאכן הייתה טעות בשם האם. וגם על החזון איש מסופר כך: פעם שלחו אליו פתק, ואמר להם לבדוק אם השם נכון, ובדקו ומצאו שהשם באמת לא היה נכון. זה עצמו מה שהיה כאן לדעת המלבי"ם, שהם הרגישו הרגשה שהקב"ה עמם. ויש הסבר פשוט יותר, והוא רש"י: "ויעתר לנו" - מניין אתה יודע? כי הגעתי לירושלים בשלום. הנה אני רואה שהגעתי בשלום, ומזה הבנתי שה' נעתר לנו, שהרי מקום זה מקום ששכיחה בו סכנה באופן טבעי.
מסירת הכסף והזהב לכוהנים
וָאַבְדִּילָה מִשָּׂרֵי הַכֹּהֲנִים שְׁנֵים עָשָׂר לְשֵׁרֵבְיָה חֲשַׁבְיָה וְעִמָּהֶם מֵאֲחֵיהֶם עֲשָׂרָה׃
וָאֶשְׁקֳלָה לָהֶם אֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הַזָּהָב וְאֶת־הַכֵּלִים תְּרוּמַת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ הַהֵרִימוּ הַמֶּלֶךְ וְיֹעֲצָיו וְשָׂרָיו וְכָל־יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָאִים׃
שם, על נהר אהוא, הבדלתי משרי הכוהנים ונתתי בידם כסף וזהב שישקלום לאוצרות בית ה'. שקלתי בידם ואמרתי: אתם כוהנים ואתם עתידים לעלות ולשרת בבית המקדש, כבר כאן בנהר אהוא אני מוסר לכם את הכול, ואתם תעלו אותו לבית המקדש ותשתמשו בו לצורך בניין הבית או שכלולו או עשיית כליו. "ההרימו" הוא לשון קצרה במקום "אשר הרימו" - אשר הרימו המלך ויועציו ושריו וכל ישראל אשר היו נמצאים בבבל.
וָאֶשְׁקְלָה עַל־יָדָם כֶּסֶף כִּכָּרִים שֵׁשׁ־מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּכְלֵי־כֶסֶף מֵאָה לְכִכָּרִים זָהָב מֵאָה כִכָּר׃
כיכר היא סוג של מידה וכמות. שקלתי בידם שש מאות וחמישים כיכר כסף, וכלי כסף מאה לכיכרים, וזהב מאה כיכר.
וּכְפֹרֵי זָהָב עֶשְׂרִים לַאֲדַרְכֹנִים אָלֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב׃
מה הם כפורי זהב? מזרקים. ולמה נקראים "כפורים"? כבר הסברנו ש"לכפר" פירושו לנקות, וכלשון הגמרא "ובא אל כפורי ידי בההוא גברא". דרכם הייתה שכאשר קיבלו את הדם מן הבהמה, פעמים שהדם זרם ונשפך גם על ידו, וכיצד עשה כדי שגם דם זה ייכנס? היה מכפר את ידו, מנקה אותה על שפת הכלי, כדי שגם הדם הזה ייכנס לתוך הכלי. מלשון זו נקראו "כפורי זהב", מלשון ניקוי. "לאדרכונים אלף" - אדרכון הוא מין מטבע, ובשני הכפורים הללו היו אלף אדרכונים.
"וכלי נחושת מוצהב טובה" - נחושת שמראֶהָ צהוב. ולמה "טובה" בלשון נקבה, והרי היה צריך לומר "טוב"? אלא ה"טובה" מוסב על הנחושת, שהיא לשון נקבה, ולא על "מוצהב" שהוא לשון זכר. ואם תשאל: הרי מדובר בנחושת, ומדוע נקט "מוצהב" בלשון זכר ולא "צהובה"? מפני ש"מוצהב" מוסב על הכלי, שהוא לשון זכר. נמצא שאנו אומרים: כלי מוצהב שנעשה מנחושת טובה - ויש כאן זכר מול זכר ונקבה מול נקבה.
"אתם קודש לה'" - אחריות השמירה
וָאֹמְרָה אֲלֵהֶם אַתֶּם קֹדֶשׁ לַה' וְהַכֵּלִים קֹדֶשׁ וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נְדָבָה לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם׃
נתתי להם את זה ואמרתי להם: למה דווקא אתם תתחייבו בשמירתם? כיוון שאתם קודש לה', שהקב"ה קידש את הכוהנים לעבודתו. וגם הכלים קודש הם, והכסף והזהב נדבה לה'. ולמי נאמר "ושמרתם את משמרת הקודש"? לכוהנים. ממילא ראוי שכל זה יהיה בידכם ואתם תשמרוהו: אתם קודש, הכלים קודש, וכלי הקודש נמסרו ביד הכוהנים שהם קודש.
שִׁקְדוּ וְשִׁמְרוּ עַד־תִּשְׁקְלוּ לִפְנֵי שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְשָׂרֵי־הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם הַלִּשְׁכוֹת בֵּית ה'׃
"שקדו ושמרו" - הקפידו. "שקדו" מלשון לשקוד, לעשות דבר בהתמדה: הקפידו לשמור בתמידות, עד שתגיעו לבית המקדש ושם תשקלו את הכול לפני שרי הכוהנים והלויים ושרי האבות לישראל בירושלים, בלשכות אשר בבית ה'.
וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מִשְׁקַל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וְהַכֵּלִים לְהָבִיא לִירוּשָׁלִַם לְבֵית אֱלֹהֵינוּ׃
"וקיבלו" - אף שהצורה נראית לשון עבר, זו וי"ו ההיפוך, והכוונה לעתיד: הם, הכוהנים והלויים, עתידים לקבל מכם את משקל הכסף והזהב והכלים להביאם לירושלים לבית אלוהינו. ואפשר לומר גם שבכך הוא מזהירם: דעו שבסוף יהיה משקל. שלא יהיה חלילה מי שאינו זהיר או אינו נושא באחריות - אני מוסר לכם במשקל, ודעו שגם בסוף, כאשר יקבלו זאת מכם הכוהנים והלויים, הכול יהיה במשקל. לכן היזהרו ששום דבר לא יאבד ולא ייפגע; כפי שקיבלת, כך אתה צריך לתת שם.
הנסיעה וההגעה לירושלים
וַנִּסְּעָה מִנְּהַר אַהֲוָא בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לָלֶכֶת יְרוּשָׁלִָם וְיַד־אֱלֹהֵינוּ הָיְתָה עָלֵינוּ וַיַּצִּילֵנוּ מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב עַל־הַדָּרֶךְ׃
כפי שהתפללנו, כך היה: נסענו מנהר אהוא בי"ב בניסן ללכת לירושלים, ויד ה' אלוהינו הייתה עלינו והצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך. מכאן הנוסח שאנו מבקשים בתפילת הדרך: "ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך" - זהו המקור.
וַנָּבוֹא יְרוּשָׁלִָם וַנֵּשֶׁב שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה׃
וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי נִשְׁקַל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וְהַכֵּלִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ עַל יַד־מְרֵמוֹת בֶּן־אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ אֶלְעָזָר בֶּן־פִּינְחָס וְעִמָּהֶם יוֹזָבָד בֶּן־יֵשׁוּעַ וְנוֹעַדְיָה בֶן־בִּנּוּי הַלְוִיִּם׃
וכיצד מגיע החשבון? יצאו בי"ב לחודש הראשון. וכמה ארכה להם הדרך? כשיעור הזמן מסיום העלייה לרגל ועד שהאחרון מן החוזרים מגיע לבבל - שבועיים. באו לירושלים וישבו שם שלושה ימים, וביום הרביעי לשבתם בירושלים נשקלו הכסף והזהב והכלים בבית אלוהינו על ידם של מרמות בן אוריה הכהן ואלעזר בן פינחס ויוזבד ונועדיה - בידם שקלנו הכול במשקל מדויק.
בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁקָל לַכֹּל וַיִּכָּתֵב כָּל־הַמִּשְׁקָל בָּעֵת הַהִיא׃
מספר הכלים ומשקלם - כפי שקיבלו אותם, כך פרקו אותם, ולא היה שום חיסרון, וכתבו את המשקל, ובוודאי גם את המספר.
הקורבנות ומסירת דתי המלך
הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְנֵי־הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ עֹלוֹת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל פָּרִים שְׁנֵים־עָשָׂר עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה צְפִירֵי חַטָּאת שְׁנֵים עָשָׂר הַכֹּל עוֹלָה לַה'׃
עם הגיעם החלו להקריב עולות לאלוהי ישראל: שנים עשר פרים על כל ישראל, תשעים ושישה אילים, שבעים ושבעה כבשים, ושנים עשר שעירי חטאת, וכל זה הקריבו לעולה. ומה היה קורבן זה? קורבן עולה והוראת שעה, כפי שהסברנו לעיל, שהרי אין קורבן כזה מצד עצמו: קורבן חטאת בא רק על חטא, ואינו כקורבן עולה שאדם מקריב מנדבתו.
וַיִּתְּנוּ אֶת־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּפַחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וְנִשְּׂאוּ אֶת־הָעָם וְאֶת־בֵּית הָאֱלֹהִים׃
הראו להם את צו המלך, שציווה לתת היתר והוראה לסייע ביד העולים. הרי ראינו שהוציא איגרת והייתה לו הוראה ברורה לסייע בידם ולעוזרם בכל אשר ניתן, ולא די שלא יפריעו להם, אלא שעוד כל אחד ייתן כפי יכולתו. וגם לכל האחשדרפנים הקבועים הראו את דת המלך, כדי שידעו שהמלך מצווה כאן להישמע ולעזור לנו בבניין בית האלוהים.
לסיכום:
פרק ח' פותח ברשימת העולים עם עזרא, שנרשמו בשמותיהם וביחוסם כדי להנציחם לזכר עולם - אלה שנטשו את הגולה ועלו ליישב את הארץ בקושי גדול. עזרא קיבצם אל הנהר הבא אל אהוא, גילה שאין עמם לויים, שלח שליחים לכספיא והביא משם לויים ונתינים למשרת בית ה'. שם קרא צום ותפילה, שכן התבייש לבקש מן המלך חיל ופרשים אחרי שהעיד לפניו על השגחת ה' על מבקשיו, וה' נעתר להם. הוא מסר את הכסף, הזהב והכלים בידי שנים עשר משרי הכוהנים במשקל מדויק, בהדגשה "אתם קודש לה' והכלים קודש - שקדו ושמרו". השיירה יצאה בי"ב בניסן וניצלה "מכף אויב ואורב על הדרך", הגיעה לירושלים, ובאותו יום רביעי נשקל הכול במספר ובמשקל בלי כל חיסרון. לבסוף הקריבו עולות והוראת שעה, ומסרו את דתי המלך לאחשדרפנים ולפחוות עבר הנהר - שינשאו את העם ואת בית האלוהים.