פרק ז' בספר עזרא פותח פרק חדש לגמרי בתולדות שיבת ציון. עד כה עסקנו בבניין הבית - בעמוד העבודה. מכאן ואילך נכנס לזירה עזרא הסופר, ומטרתו היא לכונן את עמוד התורה בישראל. הפרק כולל את ייחוסו של עזרא, את תיאור עלייתו, ואת נוסח האיגרת הרשמית שנתן בידו המלך ארתחשסתא - איגרת שכולה סיוע, תמיכה כספית וסמכות שיפוטית לחיזוק התורה בירושלים.
וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ פָּרָס עֶזְרָא בֶּן שְׂרָיָה בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן חִלְקִיָּה׃
"אחר הדברים האלה" - אחרי שהסתיים עניין בניין הבית. יש דעה שארתחשסתא הנזכר כאן הוא דריווש עצמו, ולפי זה עליית עזרא הייתה שנה אחת בלבד לאחר שנבנה הבית. אמנם לדעת בעל המאור, הרז"ה, וכן דעת הרד"ק בפירושו לספר חגי, ארתחשסתא היה מלך אחר שמלך לאחר דריווש. לפי דרך זו אין לומר שעזרא עלה שנה אחת בלבד אחרי בניין הבית, שהרי שנה לאחר מכן דריווש עדיין היה מולך; ואם הכתוב מדבר על מלכות ארתחשסתא, שהייתה תקופה ארוכה לאחר מכן, הרי שעליית עזרא הייתה שנים רבות אחר כך. והמלבי"ם אומר שאי אפשר להכריע בזה - קשה לקבוע בבירור במי מדובר ומהי בדיוק השנה שבה עלה עזרא.
"עזרא בן שריה" - בדברי הימים מבואר שעזרא היה בן בנו של שריה, ולא בנו ממש. וכן מצינו "זכריה בר עידו", שאף שם היה בן בנו של עידו. הכתוב מונה את השלשלת:
בֶּן אֲבִישׁוּעַ בֶּן פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ׃
"הכהן הראש" - הראשון לכל הכהנים. ומכאן שעזרא היה כהן, מזרעו של אהרן.
הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּיַד ה' אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל בַּקָּשָׁתוֹ׃
המלך נתן וציווה לעשות את כל בקשותיו של עזרא. ויש דעה בחז"ל שעזרא הוא מלאכי הנביא.
מהו "סופר מהיר בתורת משה"? כפשוטו נבין שהיה כותב במהירות. אך האבן עזרא מסביר שהיה מגיד ומספר במהירות - דיבורו ולימודו היו במהירות. והמצודת ציון אומר ש"סופר" פירושו חכם, כלשון הגמרא "סופר מברך ובור יוצא" - הרי שסופר הוא ההיפך מבור; ואם בור הוא עם הארץ, סופר משמעותו חכם.
אומר המלבי"ם: שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, והוא זה שאמר "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". ומדוע אמר כך? מפני שבימי כנסת הגדולה נתבצרו שלושת העמודים האלה בפועל, על ידי שלושה עמודי עולם, שלושה גדולי עולם. על ידי זרובבל ויהושע הכהן הגדול - הראשונים שעלו - נבנה המקדש, ובזה נתבצר עמוד העבודה. אחריהם יצא עזרא, שהיה חכם גדול בתורה, ובא וכונן את עמוד התורה. ולאחר מכן בא נחמיה, שכפי שנראה היה ממונה יותר על ההנהגה המדינית, בנה את חומות העיר ופעל במישור המדיני של הנהגת העם - וזה השייך לגמילות חסדים. הרי שכל שלושת הדברים נתבצרו באותה תקופה.
ומדוע עלה עזרא? על כך הכתוב מודיע: "והוא סופר מהיר בתורת משה" - הוא עלה לכונן את עמוד התורה. וכיוון שכך, יד אלוקים הייתה טובה עליו בהשגחה פרטית, כדי שלא ייווצר מצב שתשתכח תורה מישראל. היו חייבים לשלוח מבבל לארץ ישראל חכם גדול שיתפוס את ההנהגה הרוחנית ויחזק את עמוד התורה.
וַיַּעֲלוּ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וְהַנְּתִינִים אֶל יְרוּשָׁלִָם בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ׃
וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי הִיא שְׁנַת הַשְּׁבִיעִית לַמֶּלֶךְ׃
עולים מבני ישראל ומן הכהנים והלויים, כולם בשנת שבע לארתחשסתא המלך - ואל מחלוקת זהותו של ארתחשסתא כבר לא נחזור. עזרא ביקש רשות מהמלך לעלות ולסייע ביד העם, המלך התיר לו, והוא מגיע לירושלים בחודש החמישי, שהיא השנה השביעית למלך.
כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בָּא אֶל יְרוּשָׁלִַם כְּיַד אֱלֹהָיו הַטּוֹבָה עָלָיו׃
באחד לחודש הראשון היה יסוד תחילת העלייה. ולדעת האבן עזרא "יסוד" הוא מלשון סוד - שאז התייעצו על הדבר, נתנו עצה ודיברו ביניהם בסוד ותכננו את העלייה; אך בפועל לא נסעו מנהר אהווא עד י"ב לחודש, וכפי שנראה בהמשך.
כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט׃
מה שאמר "כיד ה' הטובה עליו" - התלוותה אליו באמת השגחה פרטית, ויד השם הייתה טובה עליו לשמרו בדרך. ומדוע? בזכות התורה. שהרי הוא הכין את לבבו לשלושה דברים: ראשית, לדרוש את תורת השם - שהוא עצמו העמיק מאוד בתורה. שנית, "ולעשות" - שקיים בעצמו, שכן לא המדרש עיקר אלא המעשה; אין העיקר לדרוש, אלא העיקר לקיים ולהיישם. ובדרך צחות אומרים על אותה מילה עצמה: "לא המדרש עיקר אלא המעשה" - יש אדם דרשן, נושא דרשות ודרשות והציבור נרדם; ספר להם מעשה שהיה - ותראה איך הם מתעוררים. ושלישית, הייתה לו מטרה קדושה "וללמד בישראל חוק ומשפט" - ללמד את האחרים בין חוק ובין משפט. חוק הם חוקי השם, דברים שאין בהם היגיון; ומשפט הם דיני אדם לחברו, דברים הנתפסים על פי השכל.
וְזֶה פַּרְשֶׁגֶן הַנִּשְׁתְּוָן אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ אַרְתַּחְשַׁסְתְּא לְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְוֺת ה' וְחֻקָּיו עַל יִשְׂרָאֵל׃
זו הפקודה, הכתב שהמלך נתן לו. המלך כתב אותו בלשון פרסית, והעתיקוהו ללשון ארמי, שהוא הדיבור שהיו מדברים בסוריה. וזה פירוש "הנשתוון", כמו שהסברנו בעבר: כתב שמשווים אותו אל האיגרת המקורית. ומדוע נקרא עזרא "סופר"? לא משום שהיה סופר סתם, אלא כמו שהכתוב מפרש: "סופר דברי מצוות ה' וחוקיו על ישראל" - מונה דברי מצוות השם.
וכך שואלים חז"ל: מדוע אנו קוראים לחכמים "סופרים", כגון "דבר זה אסור מדברי סופרים"? ומשיבים חז"ל שהסופרים באמת היו סופרים - סופרים את אותיות התורה ומדקדקים במספר: עד ו' דגחון חצי התורה באותיות, עד מקום פלוני חצי התורה במילים. או מפני שהיו סופרים את המצוות שבתורה ואת החיובים. לדוגמה: "ארבעה אבות נזיקין - השור והבור והמבעה וההבער". חכמים באו וספרו. כשאדם סופר דבר, הוא מכניס אותו לתוך תבנית וקל לזכרו. "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן" - הנה עוד מספר; ספרו בכל התורה כמה נשים כאלה יש, מנו אותן, וכך קל יותר לזכור. "ארבעה ראשי שנים הם" - אם כתוב ארבעה, תנסה להיזכר מהו הרביעי. תמיד כשאומרים מספר, מסייעים לזכור כמה יש, וממילא לדעת שזה מה שיש - אין יותר מזה ואין פחות מזה. לכן נקראו סופרים, שספרו ומנו את הכול.
אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא לְעֶזְרָא כָהֲנָא סָפַר דָּתָא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא גְּמִיר וּכְעֶנֶת׃
כך היה כתוב באיגרת. המלכים היו רגילים לכתוב את שמם בראש האיגרת, ולכן בראש האיגרת נכתב "ארתחשסתא". "מלך מלכיא" כותב איגרת למי? לעזרא הכהן, סופר דת אלוקי השמיים. ומהו "גמיר"? כבר ביאר המלבי"ם לעיל ש"גמיר" אינו שם של אדם, אלא כמו "וגומר" - כשאתה כותב חצי פסוק, אתה כותב בסופו "וגומר", כלומר וכולי, וכלשון "ואידך זיל גמור". אף כאן, במקום לכתוב את כל השמות, כתב "גמיר" עד "וכענת", ו"כענת" היה האחרון המוזכר. כלומר, אם רצוני לומר ראובן שמעון לוי יהודה עד יוסף, אני אומר: ראובן וכולי יוסף - מראובן וכולי עד שתגיע ליוסף. זו כוונת "גמיר... וכענת".
מִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כׇל מִתְנַדַּב בְּמַלְכוּתִי מִן עַמָּא יִשְׂרָאֵל וְכָהֲנוֹהִי וְלֵוָיֵא לִמְהָךְ לִירוּשְׁלֶם עִמָּךְ יְהָךְ׃
ממני יוצאת הרשות והפקודה, שכל מתנדב במלכותי מעם ישראל, מן הכהנים ומן הלויים, הרוצה ללכת לירושלים - "עמך יהך", יכול ללכת עמך, ואני נותן לו רשות לצאת וללכת.
כׇּל קֳבֵל דִּי מִן קֳדָם מַלְכָּא וְשִׁבְעַת יָעֲטֹהִי שְׁלִיחַ לְבַקָּרָה עַל יְהוּד וְלִירוּשְׁלֶם בְּדָת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ׃
מפני שמאת המלך ושבעת יועציו נשלחת - ואת שבעת היועצים רואי פני המלך מצינו אצל אחשוורוש. "לבקרא" פירושו לדרוש ולבדוק על היהודים שבירושלים: האם הם עוסקים בתורה ובמצוות, ואם הם עוסקים בזה כפי מצוות התורה. תבקר אותם, תבדוק אותם, ותפיץ יראת השם בליבם. ולכן כל מי שרוצה ללכת ללמוד תורה ודבר השם בירושלים - ילך עמך, בין ישראל בין כהן בין לוי.
וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַב דִּי מַלְכָּא וְיָעֲטוֹהִי הִתְנַדַּבוּ לֶאֱלָהּ יִשְׂרָאֵל דִּי בִירוּשְׁלֶם מִשְׁכְּנֵהּ׃
וגם אני מתיר בזה להוביל ולהוליך כסף וזהב של המלך ושל יועציו, של כל מי שמתנדב לאלוקי ישראל אשר בירושלים משכנו. אתה תהיה השליח, ואף אני אסייע בידך ואתן לך שמירה.
וְכֹל כְּסַף וּדְהַב דִּי תְהַשְׁכַּח בְּכֹל מְדִינַת בָּבֶל עִם הִתְנַדָּבוּת עַמָּא וְכָהֲנַיָּא מִתְנַדְּבִין לְבֵית אֱלָהֲהֹם דִּי בִירוּשְׁלֶם׃
כל כסף וזהב שתמצא ממה שהתנדבו הגויים מכל מדינות בבל, וכן התנדבות העם והכהנים לבית אלוקיהם שבירושלים - כל זה טעון שמירה.
כׇּל קֳבֵל דְּנָה אׇסְפַּרְנָא תִקְנֵא בְּכַסְפָּא דְנָה תּוֹרִין דִּכְרִין אִמְּרִין וּמִנְחָתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן וּתְקָרֵב הִמּוֹ עַל מַדְבְּחָה דִּי בֵּית אֱלָהֲכֹם דִּי בִירוּשְׁלֶם׃
לצורך עבודת הקודש תקנה בכסף הזה תורים, דכרים ואמרים, כמו שביארנו את הכול לפני כן, ואת מנחותיהם ואת נסכיהם, ואותם תקריב על גבי המזבח.
וּמָה דִי עֲלָךְ וְעַל אֶחָךְ יֵיטַב בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּד כִּרְעוּת אֱלָהֲכֹם תַּעַבְדוּן׃
מה שיימצא חן בעיניך ובעיני אחיך - בשאר הכסף והזהב, לעשות כרצון אלוקיכם, תוכלו לעשות.
וּמָאנַיָּא דִּי מִתְיַהֲבִין לָךְ לְפׇלְחָן בֵּית אֱלָהָךְ הַשְׁלֵם קֳדָם אֱלָהּ יְרוּשְׁלֶם׃
ואת הכלים הנתונים לך לעבודתו של הקדוש ברוך הוא - תשים אותם בבית המקדש שבירושלים. הרי שהיו כאן שלושה מיני כספים: א' מה שהמלך ויועציו התנדבו; ב' מה שהתנדבו הגויים מכל המדינה; ג' מה שהתנדבו כלל עם ישראל. ועל כך אומר לו המלך: בכסף הנותר אני מתיר לך לעשות כרצונך, אבל את הכלים איני מתיר לך - את הכלים שתרמו תיקח ותמסור בשלמותם. שכן מי שתרם כלים רוצה שישתמשו בכלים הללו לצורך עבודת בית המקדש, ואינו רוצה שיוציאום וימכרום ויעשו בהם דברים אחרים.
וּשְׁאָר חַשְׁחוּת בֵּית אֱלָהָךְ דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּן תִּנְתֵּן מִן בֵּית גִּנְזֵי מַלְכָּא׃
שאר כל ההצטרכויות - כל מה שאתה חושש לו וכל מה שאתה חושב שצריך לקנות - הכול תיתן מאוצר המלך.
וּמִנִּי אֲנָה אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מַלְכָּא שִׂים טְעֵם לְכֹל גִּזַּבְרַיָּא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה דִּי כׇל דִּי יִשְׁאֲלֶנְכוֹן עֶזְרָא כָהֲנָא סָפַר דָּתָא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא אׇסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד׃
אני מצווה הוראה לכל הגיזברים שבעבר הנהר, הממונים על אוצרות המלך: כל מה שיתבקש על ידי עזרא - את הכול תמלאו ותעשו חיש מהרה.
עַד כְּסַף כַּכְּרִין מְאָה וְעַד חִנְטִין כּוֹרִין מְאָה וְעַד חֲמַר בַּתִּין מְאָה וְעַד בַּתִּין מְשַׁח מְאָה וּמְלַח דִּי לָא כְתָב׃
כל מה שיצטרך תיתנו מאוצר המלך, וכל מה שיבקש ייעשה בזריזות: מאה כיכרי כסף, מאה כורים חיטים, ומלח בלי קצבה - מלח תתנו להם חופשי. שהרי כמו שהסברנו, מחצבי המלח היו תמיד נתונים ביד המלכות, ולכן היה לו ממנו הרבה.
כׇּל דִּי מִן טַעַם אֱלָהּ שְׁמַיָּא יִתְעֲבֵד אַדְרַזְדָּא לְבֵית אֱלָהּ שְׁמַיָּא דִּי לְמָה לֶהֱוֵא קְצַף עַל מַלְכוּת מַלְכָּא וּבְנוֹהִי׃
לדעת האבן עזרא "אדרזדא" הוא לשון מהירות, והמלך אומר: אני נותן הוראה שציווי בורא עולם ייעשה במהירות. אבל רש"י מסביר ש"אדרזדא" הוא מלשון חתימה בלשון ערבי, כלומר שהדבר ייעשה בזריזות בחותם המלך, לכבוד ביתו של הקדוש ברוך הוא. וכך גם מבאר המלבי"ם, שזה מלשון חתימה: המלך מבקש שתהיה חתימה מיוחדת, ועל החתימה הזאת יהיה כתוב שזה חותם של בית האלוקים. כל דבר שייצא מבית השם יוחתם בחותמת זו, ויהיה דינו כאילו יצא מאלוקי השמיים - כדבר הנחתם בטבעת המלך שדינו כדבר המלך. וזה יהיה לתפארת בית האלוקים, שכביכול קיבל רשות שיש לו חותמת נפרדת בפני עצמו, וזו גדולה לבית האלוקים שהחותם הזה יש לו אישורים ועוז מאת המלך. ומדוע? אומר המלך: פן יקצוף האלוקים על מלכותי אם לא יעשו את עבודתו כראוי, ולכן אני מבקש מאוד להזדרז ולעשות את הכול בהקפדה ובזריזות הראויה, שלא יהיה עלינו קצף מאת השם.
וּלְכֹם מְהוֹדְעִין דִּי כׇל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא זַמָּרַיָּא תָרָעַיָּא נְתִינַיָּא וּפָלְחֵי בֵּית אֱלָהָא דְנָה מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם׃
אנו מודיעים שכל הכהנים, הלויים, המשוררים, השוערים והנתינים - והנתינים הם חוטבי העצים ושואבי המים, מן הגבעונים - לא ישלוט אדם עליהם, ולא יטיל עליהם מס ולא מס גולגולת, אלא יהיו בני חורין ממס המלך ומעבודתו, מפני שהם עובדים בבית המקדש.
ראו: יש דברים שגם מלך גוי הבין, ולצערנו מלכים יהודים אינם קולטים. הוא הבין שאותם העוסקים בבית השם ובעבודת השם, אין מקום להטיל עליהם מסים. וכך אומרת הגמרא שתלמידי חכמים אינם משלמים מס שמירה לעיר - מפני שאינם זקוקים לשמירה. ועל השומרים אומרת הגמרא "אינהו נטורי קרתא, אינהו חרובי קרתא": אלה המסתובבים עם הנשק, לא רק שאינם שומרים, אלא הם בגדר חורבן, בגלל מעשיהם הרעים. ומי הוא השומר באמת? אלה העוסקים בתורה.
וְאַנְתְּ עֶזְרָא כְּחׇכְמַת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ מֶנִּי שָׁפְטִין וְדַיָּנִין דִּי לֶהֱוֺן דָּאיְנִין לְכׇל עַמָּא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה לְכׇל יָדְעֵי דָּתֵי אֱלָהָךְ וְדִי לָא יָדַע תְּהוֹדְעוּן׃
ואותך עזרא אני מצווה: כחכמת האלוקים אשר בידך, מנה שופטים ודיינים שיהיו דנים את כל העם אשר בעבר הנהר, לכל יודעי דת אלוקיך. ואם אין לך שופטים כאלה שיכולים לדון - "ודי לא ידע תהודעון", מי שלא ידע, תלמדו אותו, כלומר תעשו כעין קורס לדיינים, תלמדו אותם שיהיו מסוגלים לבוא ולדון.
וְכׇל דִּי לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא אׇסְפַּרְנָא דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין׃
וכל מי שלא יהיה עושה את דת האלוקים ואת דת המלך, במהרה יחרץ דינו ויגזרו עליו לפי חומרת הדבר: הן למיתה, הן "לשרושי" - לעקרו מן העולם, הן "לענש נכסין" - לענשו בממון, או "לאסורין" - לייסרו בייסורים. כל זה היה כתוב באיגרת שנתן המלך לעזרא הסופר, כדי שייקח אותה ויראנה בירושלים, שכולם יתחזקו בעבודת בית האלוקים, בקיום ושמירת המצוות, ובקבלת מרותו של עזרא.
בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ אֲשֶׁר נָתַן כָּזֹאת בְּלֵב הַמֶּלֶךְ לְפָאֵר אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם׃
כך כותב עזרא בספרו: הודו להשם כי טוב, שהקדוש ברוך הוא נתן כזאת בלבו של המלך. לא שבמזלנו נזדמן שבדיוק באותו זמן הייתה על המלך רוח טובה - אין דבר כזה "במזלנו"; השם נתן כך בלבו.
וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו וּלְכׇל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַגִּבֹּרִים וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי כְּיַד ה' אֱלֹהַי עָלַי וָאֶקְבְּצָה מִיִּשְׂרָאֵל רָאשִׁים לַעֲלוֹת עִמִּי׃
ועוד הוא מודה על החסד הפרטי: שהמלך נטה אליו חסד, העריך אותו והעניק לו, וגם בעיני כל שרי המלך הגיבורים - שבעת היועצים - זכה ומצא חן. ובעקבות זה, כשראה שיד השם עליו, התחזק וקיבץ מישראל ראשים לעלות עמו מבבל, על מנת שיוכלו לקיים את כל מצוות המלך, ללמד את עמו ישראל תורה, ולבנות את הבניין הרוחני של עם ישראל מעבר לבניין הגשמי.
פרק ז' פותח את שלב עמוד התורה בשיבת ציון. עזרא, כהן מזרע אהרן וסופר מהיר בתורת משה, עולה מבבל לא כדי לבנות אבנים אלא כדי לבנות אנשים: "הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט" - למד, קיים, ולימד. המלך ארתחשסתא נותן בידו איגרת יוצאת דופן: רשות עלייה לכל מתנדב, כספי תרומות מהמלך, מן הגויים ומן ישראל, אספקה מאוצרות המלך, מלח בלי קצבה, פטור ממסים לעובדי בית המקדש, וסמכות למנות דיינים ולהעניש. ועזרא אינו תולה זאת במזל ובחן אנושי, אלא פותח ב"ברוך ה' אלוהי אבותינו אשר נתן כזאת בלב המלך" - יד ה' הטובה עליו, השגחה פרטית שנתלוותה אליו בזכות התורה, כדי שלא תשתכח תורה מישראל.