פרק ו בעזרא הוא פרק של תפנית. לאחר השטנה והפסקת הבנייה, מגיע בירורו של דריוש המלך בארכיון המלכותי, מציאת פקודתו של כורש, ואיגרת התשובה של דריוש שאינה רק מתירה את הבנייה אלא מצווה לסייע לה בממון ובכל צורך. הפרק נחתם בסיום הבניין, בחנוכת הבית, ובחגיגת הפסח הראשונה של שבי הגולה במקדש. לאורך כל הפרק מדגיש המלבי"ם שהכול התנהל כנס נסתר: הקדוש ברוך הוא עטף את ההשגחה בלבוש הטבע - חששות של מלך, מכתב שנמצא, פקודה חדשה - והכול מאת השם.
בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם וּבַקַּרוּ בְּבֵית סִפְרַיָּא דִּי גִנְזַיָּא מְהַחֲתִין תַּמָּה בְּבָבֶל׃ וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּא מְגִלָּה חֲדָה וְכֵן־כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָהּ׃
אזי נתן המלך דריוש הוראה לחפש בבית הספרים שבו גנוזים כל המסמכים בבבל, ונמצאה מגילה אחת בבירה שבמדינת מדי, וכך היה כתוב בתוכה לזיכרון - זהו "דכרונה", מזכרת. ולכאורה הדבר משונה: המלך ציווה לבדוק בבית הגנזים שבבבל, שם מונחים האוצרות, ואילו הפסוק הבא אומר שהמציאה הייתה "באחמתא" - כמו חמת מים, כלומר בתוך כלי או שק - "בבירתא די במדי". אם מקום המלך וגנזיו בבבל, כיצד הגיע הדבר למדינת מדי?
מבאר המלבי"ם: עיר המלוכה בתחילה הייתה בבבל, ושם היו מונחים כל הרשומות ופקודות המלך, ובכללן המכתב שכורש שלח בשלושה עותקים. אלא שבימי אחשוורוש, שהעביר את מקומו לשושן הבירה - "כשבת המלך אחשוורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה" - אבד המכתב הזה. וכיצד אבד? אומר המלבי"ם שייתכן מאוד שהייתה כאן יד שבחשה בקדרה. מי היה שם מבעלי האינטרסים? המן האגגי, המשנה למלך אחשוורוש. המכתב הזה היה בעצם רשות ליהודים לבנות את בית המקדש, והדבר לא מצא חן בעיניו. ובפרט שסופר המלך היה שמשי בנו, וממילא הייתה גישה לגנזך, לדעת מהיכן להוציא ואילו מסמכים להעלים. כך נעלם המכתב מבבל.
אבל בהשגחת השם נותר הרישום בעיר הבירה שבמדי - מגילה קטנה שנכתבה בה הפקודה הזאת לזיכרון, בספר הזיכרונות דברי הימים. אומר המלבי"ם: לספר הזיכרונות של דברי הימים לא הייתה להמן גישה, שהרי אילו הייתה לו גישה, גם את סיפור מרדכי שהציל את המלך היה מוחק. יש דעה בחז"ל שלשמשי כן הייתה גישה, ושהיה שמשי מוחק וגבריאל כותב, אבל המלבי"ם נוקט שלהמן לא הייתה שם גישה. נמצא אפוא שהאיגרת המקורית הרשמית, עם החותמות, נעלמה - אך הזיכרון שנכתב בקיצור בספר הזיכרונות נותר.
בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית־אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי־דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין׃
מה היה כתוב באיגרת? בשנה הראשונה לכורש המלך נתן כורש הוראה: בית האלוקים אשר בירושלים - ראשית, "ביתא יתבנא", הבית ייבנה. שנית, "אתר די דבחין דבחין", מקום שזובחים בו זבחים. יש כאן אישור גם להקרבה: הוא כולל זאת בדבריו ולוקח זאת בחשבון, שהרי יכול היה להתיר את הבניין ולאסור את הקורבנות, אם הדבר פוגע בדתו ובאמונתו. אך הוא אומר: המקום הזה מקום שזובחים בו זבחים - כלומר ידוע לי ומקובל עליי.
"ואושוהי מסובלין" - הוא מרשה שהבית ייבנה ביסודות חזקים. הוא אינו אומר להם לבנות צריף ואינו אומר לעשות מעץ, אלא האושיות, הן היסודות, יהיו חזקים וראויים לסבול את הקירות, והקירות מאבן. "רומה אמין שיתין פתיה אמין שיתין" - גובהו שישים אמה ורוחבו שישים אמה. וגם כאן רואים השגחה, שהמידות יצאו כמידות הבית הראשון, שגובהו שישים ואורכו שישים.
נִדְבָּכִין דִּי־אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי־אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן־בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב׃
הוא מצווה אותם כיצד יבנו: שלוש שורות של אבני שיש ושורה אחת של עץ חדש. וכמו שביארנו, שורת העץ מוכנה לשריפה, שאם ימרדו בו יוכל ברגע אחד לשרוף את העץ, ואז יקרסו היסודות והקירות הבנויים עליו, וכך ימגר את המרד ברגע קט. "ונפקתא מן בית מלכא תתיהיב" - וכל ההוצאות יינתנו מבית המלך, כפי שראינו בציווי המפורש שהוצאות הבנייה על חשבון המלך.
וְאַף מָאנֵי בֵית־אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן־הֵיכְלָא דִי־בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהָךְ לְהֵיכְלָא דִי־בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא׃
וגם את כלי בית המקדש של זהב ושל כסף, שנבוכדנצר הוציא מן ההיכל שבירושלים והוביל לבבל - ישיבום וייקחום להיכל שבירושלים למקומו, ויניחום בבית האלוקים.
כְּעַן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר־נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן אֲפַרְסְכָיֵא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה רַחִיקִין הֲווֹ מִן־תַּמָּה׃
כאן מתחילה תשובת המלך. לאחר בירור מעמיק וחקירה מקיפה נוכח דריוש לראות שהכול נעשה ברישיון, אין כאן דבר בלתי חוקי, ויש על כך ראיות ברורות - שהרי השיב להם את הכלים ואף מינה מתוכם אדם לפחה. לכן הוא כותב לתתני פחת עבר הנהר, לשתר בוזני ולכנוותהון, היינו סיעותיהם, ולאפרסכיא שהייתה אומה נוספת עמם: "רחיקין הוו מן תמה" - במילים פשוטות, התרחקו משם. אל תפריעו להם ואל תרפו את ידי עושי המלאכה, כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את צו המלך.
שְׁבֻקוּ לַעֲבִידַת בֵּית־אֱלָהָא דֵךְ פַּחַת יְהוּדָיֵא וּלְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בֵּית־אֱלָהָא דֵךְ יִבְנוֹן עַל־אַתְרֵהּ׃
הוא מצווה: הניחו לעבודת בית האלוקים הזה, אל תתערבו בדבר. מדוע? משום שהמלאכה מוטלת על פחת היהודים וזקני היהודים - הם שיבנו את הבית על מקומו. ויש בזה תועלת גדולה: הרי מהיכן התחיל הכול? צרי יהודה ובנימין באו ואמרו "גם אנחנו רוצים להיות שותפים", וזו הייתה הדרך הראשונה שבה פתחו בכל השטנה. כאן דריוש, בחסדי השם, מונע זאת מהם: הוא אומר להם שלא יעזרו ולא יסייעו בבניין הבית עצמו, אלא יניחו ליהודים לבנותו לבדם - וממילא אל יבקשו להיות שותפים.
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְמָא דִי־תַעַבְדוּן עִם־שָׂבֵי יְהוּדָיֵא אִלֵּךְ לְמִבְנֵא בֵּית־אֱלָהָא דֵךְ וּמִנִּכְסֵי מַלְכָּא דִּי מִדַּת עֲבַר נַהֲרָה אָסְפַּרְנָא נִפְקְתָא תֶּהֱוֵא מִתְיַהֲבָא לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי־לָא לְבַטָּלָא׃
כאן יש תוספת. דריוש אומר: מלבד שאני מרענן את פקודותיו ונהליו של כורש, יש לי צו משלי. כורש אמר רק שהוא נותן רשות לאלה לבנות - לא לעזור ולא להפריע. אבל "ומני שים טעם" - עד עכשיו היה זה ציווי כורש, ומכאן ציווי חדש שלי: לא די שתימנעו בשב ואל תעשה, לא די שלא תשביתו את המלאכה ולא תפריעו להם, אלא אתם מחויבים להיות להם לעזר ולסיוע. עצם הבניין - ישראל בונים לבדם, אך כל מה שקשור לסיוע מסביב, הבאת האבנים והעצים וכל הפעולות הנצרכות, בזה אתם תעזרו.
ועוד: "מנכסי מלכא די מדת עבר נהרה" - מן המס של עבר הנהר. ראינו שלושה מיני מיסים: מנדה, בלו והלך. "מדת" הוא המס הנקרא מנדה. אומר להם דריוש: המס הזה שאתם גובים בעבר הנהר לצורך המלך - אותו תעבירו אליהם, כדי שיוכלו להמשיך לבנות והבית ייבנה במהרה. שהרי כאשר חסר ממון, הבניין מתעכב - ראו כמה שלדי בניינים עומדים רק מפני שנגמר הכסף באמצע.
ההבדל, אומר המלבי"ם, הוא שבפקודת כורש נכתב שההוצאה תהיה מבית המלך. אבל מה פירוש הוצאה מבית המלך? להגיש טפסים, לעבור פקידות, לקבל אישורים, לעבור את היועץ המשפטי, ואחר כך לבדוק אם יש מערערים ואם זה עובר בחוק ההסדרים - ורק בסוף, אחרי שהחולה כבר מת, מחליטים שמגיעה לו תרופה. כך היא בירוקרטיה. לכן אומר דריוש: אני רוצה שהדבר ייעשה בזריזות, ולכן את המס שאתם גובים העבירו אליהם ישר, בלי פקידות ובלי רישומים - ועל ידי זה "אספרנא", במהירות ייבנה הבית, ו"די לא לבטלא", שלא יצטרכו להתבטל ממלאכתם מחמת חוסר בממון.
וּמָה חַשְׁחָן וּבְנֵי תוֹרִין וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי־בִירוּשְׁלֶם לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם דִּי־לָא שָׁלוּ׃ דִּי־לֶהֱוֺן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי׃
עוד הוא מוסיף על פקודת כורש, שידאגו להם גם להוצאות התפעול של בית המקדש. "חשחן" מלשון לחוש - תהיו חוששים לדבר, תדאגו לו: בני תורין הם בני בקר, דכרין הם אילים (איל נקרא דכרא), אמרין הם כבשים, "לעלוון" - להקריב עולות לאלוקי השמיים. "חנטין" - חיטים, "מלח" - שכל קורבן חובה להקריב עמו מלח, "חמר" - יין, "ומשח" - שמן. "כמאמר כהניא די בירושלם" - כפי צו הכהנים אשר בירושלים. "להוא מתיהב להום יום ביום די לא שלו" - זאת עליכם לתת להם יום יום, ו"שלו" הוא לשון שגגה: היזהרו שלא לשגוג בזה, שלא להיכשל ושלא לטעות, אלא לעשות יום ביום כל מה שצריך. ומדוע? "די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי" - שיקריבו ויתפללו על חיי המלך ובניו. במילים פשוטות: יש לי בזה תועלת.
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל־אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה יִתְנְסַח אָע מִן־בַּיְתֵהּ וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל־דְּנָה׃
וממני ניתן ציווי, שכל אדם שישנה את פתגם הדבר ולא יקיים את הכתוב באיגרת זו - "יתנסח אע מן ביתה". לפי רש"י פירושו יֵחרב ביתו, שייטלו עצים מביתו, כמו "ונסחתם מעל האדמה" שעניינו חורבן. אבל לפי המלבי"ם הדברים מחוברים להמשך: "יתנסח אע מן ביתה וזקיף יתמחא עלוהי" - ייטלו קורה מביתו, ועליה ימתחו אותו ויתלו אותו.
ומי נתלה על עץ שנלקח מביתו? המן הרשע. חיפש קורה של חמישים אמה ולא מצא, אלא בארמון שלו; הלך ופירק את ארמונו ועשה ממנו עץ חמישים אמה להיתלות עליו. ויש כאן ביזיון גדול. גם בעולם העתיק, בפנתיאון היווני ואצל העמים שבעבר, הביזיון הגדול ביותר היה שאדם נהרג בחרבו שלו - כגון גוליית. ולכן חרבו של גוליית נשמרה למשמרת, וכשראה אותה דוד אמר "אין כמוה". ואילו אחימלך בן אחיטוב לא רצה לתת לו אותה ואמר שאין כאן חרב זולת חרב גוליית - מדוע? כי סברו שיש בה מזל רע, שהרי בעליה נהרג בה, והדבר נחשב לסימן שלילי ביותר. אמר לו דוד אדרבה: כיצד נהרג? על ידי. נמצא שזו חרב שלי ויש בה מזל טוב, ולכן "אין טובה הימנה" - למישהו אחר אולי יש בה מזל רע, אבל לי נעשה על ידה נס, ואצלי זה הדבר הטוב ביותר. אותו עיקרון אצל המן ואותו עיקרון כאן: הביזיון הגדול הוא שיפרקו את ביתך, יוציאו ממנו קורה, ועליה יתלוך. "וביתה נולו יתעבד" - ומעבר לכך שפירקו את קורת ביתו, ביתו ייעשה אשפה; "נולו" מלשון טינוף ומחראות. "על דנה" - על שעבר על הוראת המלך.
וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל־מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית־אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם אֲנָה דָרְיָוֶשׁ שָׂמֶת טְעֵם אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד׃
אומר דריוש: את כל הציוויים הללו אני יכול לצוות על הנתונים תחת מרותי; אבל מי שאינו תחת מרותי, מלכים שאינם כפופים לי, אם ירצו לבטל את הבית - גם להם יש לי שפע ברכות ואיחולים. האלוה אשר שיכן שמו שם בבית המקדש, הוא ימגר כל מלך ועם שישלח ידו "להשניה", לשנות ממה שאמרתי, ולחבל את הבית הזה אשר בירושלים. "אנה דריוש שמת טעם אספרנא יתעביד" - אני דריוש נתתי הוראה שהבית ייבנה במהרה בלא שום עיכוב.
אֱדַיִן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר־נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן לָקֳבֵל דִּי־שְׁלַח דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּנֵמָא אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ׃
אזי, כשראו את הציווי הזה, לעומת ובעבור מה ששלח המלך באיגרתו - "אספרנא עבדו", עשו את הדברים וקיימו את הוראתו במהירות. וכאן ראוי להעיר: כל הקורא את הדברים עלול לחשוב שמדובר במלך שגדל בתלמוד תורה, ולא במלך גוי. ובאמת, דריוש היה בנה של אסתר. ובהיותו בנה של אסתר, אין פלא שאנו רואים אותו טורח כל כך בציוויים ובהוראות, דואג ומוטרד שהבית ייבנה, שייבנה מהר, שלא יחסר כסף, שהכול ייעשה כפי הדרישה והרצון של האלוקים, שיקריבו קורבנות ושיתפללו. כשמבינים שהכול נובע משורשים יהודיים, מבינים שהכול יוצא מאותו מקור קדוש.
וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַּר־עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן־טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס׃
"ושבי יהודיא" - זקני היהודים, בונים ומצליחים על פי נבואת חגי הנביא וזכריה בר עדוא. זהו הביאור למה שראינו בתחילת הפרק הקודם: שם נאמר שהתנבאו ולא נתפרשה הנבואה, וכאן אומר הכתוב שהם בונים ומצליחים כנבואת חגי וזכריה - ומכאן אנו מבינים שנבואתם הייתה: קומו והתחילו מחדש לבנות את הבית.
ובכל זה אומר המלבי"ם שהיה כאן נס נסתר. הקדוש ברוך הוא בהשגחה מלאה עטף את הדברים בטבע: כביכול לכורש היו פתאום חששות והפסיק את הבנייה בגלל צרי יהודה ובנימין, ודריוש פתאום מצא את המכתב ונותן עתה אישורים - וכל זה ניתן מאת האלוקים. זהו שמדגיש הכתוב "ובנו ושכללו מן טעם אלה ישראל", הכול נבע מאת השם אלוקי ישראל, ואף ש"ומטעם כורש ודריוש וארתחשסתא מלך פרס" - שעל ידם יצא הדבר לפועל.
וזהו שאומרים חז"ל: ראויים היו ישראל שייעשה להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא. כלומר, בימי עזרא היה צריך להיבנות הבית שעליו התנבא יחזקאל, בשכלול ובשלמות, והייתה צריכה להיות הגאולה השלמה ומקבץ נדחי עמו ישראל. אלא שגרם החטא, שלא היו ראויים: כחמישים אלף בלבד שבו מן הגולה ורובם לא שבו, ומשום כך לא זכו.
אם נשים לב, מוזכרים כאן שלושה מלכים: כורש, דריוש וארתחשסתא. חז"ל אומרים: הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא. ורש"י מסביר שארתחשסתא הוא דריוש, ומדוע נקרא ארתחשסתא? מפני שכך היה שם המלכות, כמו פרעה - פרעה היה שם המלוכה, ולכל פרעה היה שם פרטי משלו. כך "דריוש" הוא שמו הפרטי, ו"ארתחשסתא" שם המלוכה.
לעומת זאת הרז"ה, הוא רבנו זרחיה הלוי בעל המאור, מן הראשונים, שהשגותיו על הרי"ף נקראות "המאור", כותב בפרק ראשון של ראש השנה שזה מה שעולה בידינו על פי מדרש חכמים, אבל הפירוש הנכון על פי הפשט הוא שכורש התחיל, דריוש השלים, וארתחשסתא בנה את חומות ירושלים. ואכן מפשט הכתובים משתמע שהיו אלה שלושה מלכים נפרדים, ולכן מזכיר כל אחד בפני עצמו. ואומר המלבי"ם: כבר נפלו שיטות ודעות שונות במניין מלכי פרס ובשמותיהם, ואין בזה דבר ברור.
ובאמת אין זה עיקר ענייננו. אנחנו רוצים להבין את הפסוקים, ובהבנת הפסוקים די לנו; אין אנו באים לעשות חקר היסטורי. כשהיסטוריון לומד גמרא ורואה שאכלו "כסא דהרסנא", הוא מתחיל לחקור כיצד היה מורכב, כמה שמן היה בו וכמה דגים - ומתעסק בקליפות ובחלל הדברים. מה אכפת לי איזה אוכל היה? העיקר בגמרא הוא מה ברכתו. וכן כשבאים לחקור איזה לבוש היה אז ומה הייתה צורת ההנהגה - אלה דברים שאינם מענייננו כלל. לנו חשוב תוכן הדברים.
וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי־הִיא שְׁנַת־שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא׃
"שיציא" הוא לשון סיום: סוף הבניין היה בג' באדר, בשנת שש למלכות דריוש. וכיוון שההוראה ניתנה בשנה השנייה לדריוש, נמצא שבנו את הבית במשך ארבע שנים. הבית הראשון נבנה בשבע שנים ושבעה חודשים, ואף זה היה בזריזות גדולה, שהרי חז"ל אומרים שאת בית המלך בנה שלמה שלוש עשרה שנה - התעצל בו, ואילו את בית המקדש בנה מהר. והטעם שהבית הראשון ארך יותר: הוא היה מפואר ומשוכלל בצורה שאין לשער, כל החיטובים והפאר וההדר והכסף והזהב שציפו בהם את קירות הבית - עבודה גדולה וקשה כשלעצמה. לעומתו היה הבית השני פחות ביופיו, ולכן, כפי שראינו, מי שזכר את הבית הראשון בכה למראה השני; ההבדל נראה, להבדיל אלף הבדלות, כמו מחסן ליד דירה. אבל מי שלא ראה את הבית הראשון - מצד עצמו היה הבית השני מפואר, ועל כן הם שמחו, שלא הייתה להם השוואה ודימוי.
וַעֲבַדוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי־גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית־אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה׃
לאחר שנסתיים הבניין עשו את חנוכת הבית הזה בחדווה. ומהו הדיוק "בית אלהא דְנָה", הבית הזה? אומר המלבי"ם שלפי מה שהתבאר הדבר מובן נפלא: אילו היו זוכים, היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ומיד אחרי בניין הבית היה יורד בית המקדש מן השמיים, כמקדש שראה יחזקאל, בנוי באש, והיו מתחילים מיד בחנוכה השנייה הכתובה שם בספר יחזקאל. אבל לא זכו, ולכן נאלצו להסתפק בשמחת הבית הזה. ולכן הדגש: שמחתם הייתה על "חנוכת בית אלהא דנה" - על זה היה עיקר החדווה, ולא על שמחת הפורים.
וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית־אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל תְּרֵי־עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃
הקריבו לחנוכת בית האלוקים מאה תורין - פרים, מאתיים דכרין - אילים, וארבע מאות אמרין - כבשים. ועוד "צפירי עזין", שעירי עזים, לחטאת. ומה מקום לחטאת כאן, על מי ועל מה? מבאר המצודת דוד שהיה זה בעבור כלל ישראל שלא חזרו בבית שני: הרי מי חזר? יהודה ובנימין, וכלל ישראל לא שבו, ועליהם הקריבו את החטאת. וחז"ל אומרים שהייתה זו הוראת שעה, שהרי קורבן חטאת אינו בא בנדבה, וכאן הביאוהו בנדבה מכוח הוראת שעה.
וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל־עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה׃
העמידו את הכהנים "בפלוגתהון", חלוקים בעבודתם, ואת הלויים "במחלקתהון", כל אחד במחלקתו, על עבודת האלוקים אשר בירושלים, ככתוב בספר תורת משה. אומר המלבי"ם: הכהנים נחלקו לעשרים וארבע משמרות, כל משמרת עובדת שבוע אחד, וכל משמר מתחלק לשבעה בתי אבות, וכל בית אב עובד יום אחד בשבוע. אבל איזו עבודה יעבוד כל אחד - זה על פי גורל: זה שוחט, זה מוליך את הדם, זה מדשן את המזבח. לעומת זאת אצל הלויים ראינו שראשי בתי האבות הם הקובעים לכל אחד את עבודתו הפרטית. לכן אצל הלויים נאמר "במחלקתהון", שהייתה אצלם חלוקה מפורטת יותר, עבודה פרטית לכל אחד על פי מינוי ראשי האבות, ואילו אצל הכהנים נאמר "בפלוגתהון", שלא הייתה להם חלוקה פרטית של מלאכות אלא הדבר התברר בגורל.
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־הַגּוֹלָה אֶת־הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן׃
סיימו את בניין הבית בג' באדר, ועושים את הפסח בי"ד בניסן - הפעם הראשונה שחוגגים את הפסח בבית החדש.
כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם כְּאֶחָד כֻּלָּם טְהוֹרִים וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל־בְּנֵי הַגּוֹלָה וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם׃
בעזרא אנו רואים שהלויים התקדשו יותר מן הכהנים, וכאן מוסיף הכתוב שבשלב הזה נטהרו כולם כאחד. שלא תחשוב שנשארו כהנים ולויים טמאים ושלא כולם נטהרו - לכן נאמר "כאחד כולם טהורים", לא נותר בהם מי שהיה טמא. "וישחטו הפסח" - שחיטת הפסח הייתה על ידי הלויים, כמו שכתוב בדברי הימים. ובא הכתוב לספר בשבחם של הלויים: בשחיטת הפסח הקדימו תחילה את פסחי ישראל, אחר כך שחטו את פסחי הכהנים - "ולאחיהם הכהנים" - ורק לבסוף את פסחיהם שלהם. להראות כמה היו זריזים במלאכתם ולא חיפשו טובת עצמם.
וַיֹּאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵי־הָאָרֶץ אֲלֵהֶם לִדְרֹשׁ לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
בני ישראל השבים מן הגולה אוכלים מקורבן הפסח. "וכל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם" - כל מי שנבדל והתרחק מטומאת גויי הארץ על מנת להתקרב אליהם ולדרוש לה' אלוקי ישראל; אלה הם הגרים, שהתבדלו מטומאת גויי הארץ כדי להסתפח בנחלת ישראל.
וַיַּעֲשׂוּ חַג־מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְּחָם יְהֹוָה וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית־הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
ויעשו חג מצות שבעת ימים בשמחה, כי שמחם השם והסב לב מלך אשור עליהם. ומיהו מלך אשור? הדבר תלוי בשאלה הקודמת: אם המלך האחרון היה ארתחשסתא - בו מדובר; ואם האחרון היה דריוש וארתחשסתא אינו אלא שם המלכות, כדעת חז"ל, הרי שמדובר בדריוש. ולדעת בעל המאור, הרז"ה, שניים היו - דריוש, והמסיים שהוא ארתחשסתא, והוא הנקרא כאן מלך אשור. השם שימח אותם על ידי שהסב את לבו של המלך להסכים למעשיהם ולבניין הבית, "לחזק ידיהם במלאכת בית האלוקים אלוקי ישראל". והוא קורא לו מלך אשור אף שהיה מלך פרס, מפני שמלך גם באשור.
פרק ו מוליך אותנו מן הארכיון שבמדי ועד לחג המצות בירושלים. מגילת הזיכרון שהמן לא הצליח להעלים נמצאת, דריוש מאשר את פקודת כורש ומוסיף עליה צו משלו - לא רק לא להפריע אלא לסייע, ולהעביר את מיסי עבר הנהר ישירות לבניין כדי שלא יתעכב, ולדאוג יום יום לצורכי הקורבנות. הבית נבנה בארבע שנים ונחנך בג' באדר, והפסח הראשון נעשה בי"ד בניסן בטהרה ובשמחה. המלבי"ם מלמדנו שכל השרשרת הזאת היא נס נסתר: "ובנו ושכללו מן טעם אלה ישראל" - הכול מאת השם, אף שהתלבש בהוראות של מלכים. ועם זאת, השמחה הייתה שמחה חלקית: ראויים היו לנס כבימי יהושע ולגאולה שלמה, אלא שגרם החטא, ולכן הסתפקו בחדוות "בית אלהא דְנָה" - הבית הזה.