פרק ה' בעזרא פותח שלב חדש בתולדות בניין הבית השני. לאחר שבימי כורש בטלה מלאכת הבניין בעקבות הלשנות הצרים, עומדים אנו עתה בשנת שתיים למלכות דריווש. שני נביאים, חגי וזכריה, קמים ומוסרים לעם דבר ה': לבנות את הבית. הפרק מתאר את חידוש המלאכה, את בירורו של תתני פחת עבר הנהר, ואת נוסח האיגרת ששלח אל דריווש - איגרת שלמרבה ההפתעה איננה איגרת שטנה אלא איגרת המבקשת הכרעה, וכפי שיתבאר, אף מיטיבה עם ישראל.
וְהִתְנַבִּי חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַר־עִדּוֹא נְבִיַּאיָּא עַל־יְהוּדָיֵא דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם בְּשֻׁם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן׃
חגי וזכריה בן עדוא מתנבאים אל היהודים אשר בארץ יהודה ובירושלים, ומוסרים להם נבואה בשם אלוהי ישראל. תוכן הנבואה: לבנות את בית המקדש. ואף שאין עדיין רשות מדריווש, ואף שכורש כבר הפסיק אותם ממלאכת הבניין - אומרים להם הנביאים: כך קיבלנו בנבואה, לבנות את הבית גם בלא רשותו.
בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר־שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר־יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְעִמְּהוֹן נְבִיַּאיָּא דִי־אֱלָהָא מְסָעֲדִין לְהוֹן׃
באותו זמן קמו זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק, "וְשָׁרִיו" - כלומר החלו - לבנות את בית האלוהים אשר בירושלים, ועמהם נביאי האלוהים עוזרים ומסייעים להם.
בֵּהּ־זִמְנָא אֲתָה עֲלֵיהוֹן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר־נַהֲרָה וּשְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן וְכֵן אָמְרִין לְהֹם מַן־שָׂם לְכֹם טְעֵם בַּיְתָא דְנָה לִבְּנֵא וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה׃
באותו זמן בא עליהם תתני, שהיה "פחת עבר נהרה" - הפחה, השר החשוב, הממונה על עבר הנהר ("פחות" הם האנשים החשובים, כלשון "השרים והפחות"), ועמו שתר בוזני שאף הוא היה איש חשוב, "וּכְנָוָתְהוֹן" - סיעותיהם, הקבוצה והמפלגה שעמם.
רש"י מפרש שהם היו צרי יהודה ובנימין, שבאו לקנטרם ולהלשין עליהם: כשראו שוב שבונים את בית המקדש, קפצו בראש כדי לנסות ולבטלם מן הבניין. אך המלבי"ם מבאר אחרת: הצרים האלה לא הפריעו להם ביד חזקה. השגחת ה' הייתה בדבר, שלא באו עליהם צריהם כבפעם הראשונה, אלא רק תתני פחת עבר הנהר, שלא היה צורר היהודים כלל, אלא ששאל אותם מי נתן להם רשות לבנות את הבית הזה - שהרי הרשות שנתן כורש כבר נשכחה באותו זמן. לפי המלבי"ם יש כאן חסד ה': לא אותם צרים מאוסים שהטרידו אותם בפעם הקודמת, אלא שאלה עניינית בימי מלכות דריווש.
שאלתם הייתה: מי נתן לכם רשות לבנות את הבית הזה, "וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה" - ואת הכתלים הללו לייסד.
אֱדַיִן כְּנֵמָא אֲמַרְנָא לְּהֹם מַן־אִנּוּן שְׁמָהָת גֻּבְרַיָּא דִּי־דְנָה בִנְיָנָא בָּנַיִן׃
ישראל השיבו לאותם תתני ושתר בוזני, ואמרו להם מי הם שמות האנשים הבונים את הבניין. כוונתם בכך: אין אנו בונים על דעת עצמנו. יש כאן את זרובבל, ויש כאן את הכהן הגדול, ואנו בונים על פי פקודתם. זרובבל היה פחה קבוע מטעם המלך, ובוודאי יש לו רשות מאת המלך, שהרי אין הפחה עושה דבר בלא רשות המלך. ומה בדיוק השיבו להם ביתר פירוט - נראה להלן בנוסח האיגרת.
וְעֵין אֱלָהֲהֹם הֲוָת עַל־שָׂבֵי יְהוּדָיֵא וְלָא־בַטִּלוּ הִמּוֹ עַד־טַעְמָא לְדָרְיָוֶשׁ יְהָךְ וֶאֱדַיִן יְתִיבוּן נִשְׁתְּוָנָא עַל־דְּנָה׃
עינו של הקדוש ברוך הוא הייתה על זקני היהודים, שלא ביטלו אותם בינתיים ממלאכת בניין הבית. תוך כדי שאותם פחות שלחו איגרת לדריווש לברר אם יש רשות לבנות או אין - לא ניתן צו הפסקת בנייה, וישראל המשיכו בבניין בית המקדש בזמן שהאיגרת הלכה ובאה.
פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי־שְׁלַח תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר־נַהֲרָה וּשְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתֵהּ אֲפַרְסְכָיֵא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה עַל־דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא׃
פִּתְגָמָא שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי וְכִדְנָה כְּתִיב בְּגַוֵּהּ לְדָרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שְׁלָמָא כֹלָּא׃
זהו העתק האיגרת ופירוט תוכנה. המלבי"ם עומד כאן על כפילות: מדוע נאמר גם "פרשגן אגרתא" וגם "פתגמא שלחו עלוהי", ואחר כך "וכדנה כתיב בגוה" - בתוכו?
מבאר המלבי"ם: כאשר היו שולחים מכתב, היה חלק שנכתב על גבי האיגרת מבחוץ וחלק שנכתב בתוכה. מבחוץ נהגו לכתוב את שם השולח ולחתום את שמו, כדרך שאנו עושים. וזהו "פרשגן אגרתא די שלח תתני פחת עבר נהרה ושתר בוזני וכנותה אפרסכיא די בעבר נהרה" - שמות השולחים (והאפרסכיים הם אומה נוספת שהייתה בעבר הנהר ושייכת לדריווש המלך). ועוד נכתב מבחוץ "פתגמא שלחו עלוהי", כלומר: אין באיגרת זו בקשה ולא שטנה ולא עניין נורא, אלא כל מבוקשנו שאלה - שהמלך ייתן את פתגמו ותשובתו.
"וכדנה כתיב בגוה" - מכאן ואילך מפרט הכתוב מה היה כתוב בפנים. תחילת הדברים: "לדריווש מלכא שלמא כלא". לפי רש"י הכוונה: כל השלום יהיה לך, ברכה שתזכה לברכת השלום כולו. אך המלבי"ם מבאר שכוונתם לומר שאין באיגרת שטנה או דבר רע אלא הכול שלום, הכול בסדר - מעין הודעה מקדימה: קיבלת איגרת, אל תיבהל.
יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי־אֲזַלְנָא לִיהוּד מְדִינְתָּא לְבֵית אֱלָהָא רַבָּא וְהוּא מִתְבְּנֵא אֶבֶן גְּלָל וְאָע מִתְּשָׂם בְּכֻתְלַיָּא וַעֲבִידְתָּא דָךְ אָסְפַּרְנָא מִתְעַבְדָא וּמַצְלַח בְּיֶדְהֹם׃
יהיה ידוע לאדוני המלך שהלכנו אל מדינת יהודה, אל בית האלוה הגדול, והנה הוא נבנה "אבן גלל" - אבן שיש, "ואע מתשם בכתליא" - ועצים ניתנים בכתלים, "ועבידתא דך אספרנא מתעבדא" - ומלאכתם נעשית במהרה ובזריזות, "ומצלח בידהום" - והם מצליחים במלאכתם.
ולכאורה למה כל התיאור הזה? וכי לא ידעו שהייתה גזירה לבטל את בניין בית המקדש? מה להם לתאר את השיש ואת העץ שבקירות ואת מהירות העבודה? מבאר המלבי"ם שלא באו לרעתם אלא דרשו טובתם של ישראל. חז"ל אומרים שכורש ציווה אותם לשים קרשים בקירות. יש מסבירים שהכוונה שציפו את הבית בספון ארזים מבפנים, כמו בימי שלמה. אך חז"ל מבארים שהיו שמים שלושה נדבכים של אבן ונדבך אחד של עץ - קורה עבה במקום שורת לבנים - ושוב שלושה נדבכי אבן ונדבך עץ.
ומה טעם בניין כזה? כורש רצה שיבנו את הבית, אך מאידך חשש ממרד, שהרי בית המקדש הוא מצודה גדולה. לכן גזר שישימו עץ בכתלים, שאם תתעורר בעיה יוכלו להבעיר את הבית והוא ייפול כבניין קלפים: שלוש שורות אבן ועץ, שלוש שורות אבן ועץ - האש אוכלת את העץ וכל הבניין קורס. זו הייתה התוכנית. ולכן מודיעים לו: המלאכה נעשית בדיוק בצורה הזאת, כך שאם ימרדו בך תוכל לצאת כנגדם.
ועוד: "אספרנא מתעבדא ומצלח בידהום" - המלאכה נעשית במהרה ומצליחה בידם, כלומר העמים אשר סביבותם אינם מפסיקים את מלאכתם, לא כבתחילה שבאו כל המסטינים והמקטרגים להפסיק אותם. משמע שאין רואים בזה חשש מרד או נזק למלך. גם בזה הם מרגיעים את דריווש.
אֱדַיִן שְׁאֵלְנָא לְשָׂבַיָּא אִלֵּךְ כְּנֵמָא אֲמַרְנָא לְּהֹם מַן־שָׂם לְכֹם טְעֵם בַּיְתָא דְנָה לְמִבְנְיָה וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה׃
וכשראינו את הבניין הולך ונבנה, שאלנו את הזקנים הללו: מי נתן לכם רשות לבנות את הבית הזה ולייסד את כתליו?
וְאַף שְׁמָהָתְהֹם שְׁאֵלְנָא לְּהֹם לְהוֹדָעוּתָךְ דִּי נִכְתֻּב שֻׁם־גֻּבְרַיָּא דִּי בְרָאשֵׁיהֹם׃
ואף את שמותיהם שאלנו, כדי להודיעך ולמסור לך אינפורמציה מדויקת, שתדע מי הם הבונים את הבית - שאם יש כאן מרד או דבר שאינו טוב, תוכל לצאת כנגדם.
וּכְנֵמָא פִתְגָמָא הֲתִיבוּנָא לְמֵמַר אֲנַחְנָא הִמּוֹ עַבְדוֹהִי דִי־אֱלָהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וּבָנַיִן בַּיְתָא דִּי־הֲוָא בְנֵה מִקַּדְמַת דְּנָה שְׁנִין שַׂגִּיאָן וּמֶלֶךְ לְיִשְׂרָאֵל רַב בְּנָהִי וְשַׁכְלְלֵהּ׃
כדברים האלה השיבו לנו: אנחנו עבדיו של אלוהי השמיים והארץ, ואנו בונים את הבית שהיה בנוי לפני כן שנים רבות, ומלך גדול לישראל בנה אותו ושכללו - הוא שלמה המלך. ושלושה דברים יש כאן: ראשית, אנחנו עבדי אלוהי השמיים, והבית הזה נבנה לשם ה'. שנית, לבית הזה יש חזקה - אין אנו משתלטים סתם על שטח ובונים, אלא הבית הזה כבר היה בנוי מקדמת דנא. שלישית, מי שבנה אותו לא היה אדם פשוט אלא מלך רם ונישא. נמצא שהבניין הזה הוא בניין בהיתר, ואין בו מרד ולא בעיה כנגד המלך.
לָהֵן מִן־דִּי הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא יְהַב הִמּוֹ בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל כַּסְדָּאָה וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל׃
אלא שכאשר הרגיזו אבותינו את אלוהי השמיים, נתן אותם ה' ביד נבוכדנצר מלך בבל הכשדי, ואת הבית הזה סתר ואת העם הגלה לבבל. רצונם לומר: סתירת הבניין הייתה באשמתנו, מפני שלא הלכנו בדרכי ה'. אך עכשיו, כשאנו הולכים בדרכי ה', יכולים אנו לשוב ולבנות את הבית.
בְּרַם בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא דִּי בָבֶל כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית־אֱלָהָא דְנָה לִבְּנֵא׃
ואולם - הם אומרים - החורבן היה בגלל עוונותינו, והגלות כיפרה עלינו. ובשנה הראשונה לכורש נתמלא קץ שבעים שנה, הגיע זמן הגאולה, והמלך נתן פקודה לבנות את הבית. נמצא שאנו בונים על פי רשות המלך.
וְאַף מָאנַיָּא דִי־בֵית־אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן־הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל הִמּוֹ לְהֵיכְלָא דִּי בָבֶל הַנְפֵּק הִמּוֹ כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא מִן־הֵיכְלָא דִּי בָבֶל וִיהִיבוּ לְשֵׁשְׁבַּצַּר שְׁמֵהּ דִּי פֶחָה שָׂמֵהּ׃
ולא זו בלבד שנתן רשות, אלא כורש עצמו הוציא את הכלים שנבוכדנצר שבה בשעה שהחריב את בית המקדש, והוציאם מן ההיכל אשר בבבל ונתנם בידינו, ומסרם ביד ששבצר - שחז"ל אומרים שהוא דניאל - אשר מינה אותו לפחה להיות ממונה על כל מעשינו. ואם כן, יש כאן רשות מוצהרת מאת המלך כורש.
וַאֲמַר־לֵהּ אֵל מָאנַיָּא שֵׂא אֵזֶל־אֲחֵת הִמּוֹ בְּהֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וּבֵית אֱלָהָא יִתְבְּנֵא עַל־אַתְרֵהּ׃
וכך אמר כורש לששבצר הוא דניאל: אלה הכלים - שא אותם, לך והורידם בהיכל אשר בירושלים, ובית האלוהים ייבנה על מקומו.
אֱדַיִן שֵׁשְׁבַּצַּר דֵּךְ אֲתָא יְהַב אֻשַּׁיָּא דִּי־בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וּמִן־אֱדַיִן וְעַד־כְּעַן מִתְבְּנֵא וְלָא שְׁלִם׃
ואז בא ששבצר ונתן את יסודות בית האלוהים אשר בירושלים, ומאז ועד עתה הוא נבנה ולא הושלם. ושימו לב למה שנעשה כאן: הם התעלמו מחלק אחד בסיפור - מן החלק שכורש חזר בו. שהרי ראינו בשיעור הקודם שכורש התחרט והורה להפסיק את בניין בית המקדש בעקבות לשון הרע שאמרו כנגד עם ישראל, ואת זה אינם מזכירים כלל. ומדוע? משום שכפי שהסברנו, הכול היה הטעיה: אמרו לו שישראל בונים את ירושלים ואת חומותיה, ומכאן הסיק שיש כאן כוונת מרד, ולכן שלח להפסיק את בניין ירושלים. אלא שהסופרים שינו וכתבו שהבקשה היא להפסיק את בניין בית המקדש.
וּכְעַן הֵן עַל־מַלְכָּא טָב יִתְבַּקַּר בְּבֵית גִּנְזַיָּא דִּי־מַלְכָּא תַמָּה דִּי בְּבָבֶל הֵן אִיתַי דִּי־מִן־כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שִׂים טְעֵם לְמִבְנֵא בֵּית־אֱלָהָא דֵךְ בִּירוּשְׁלֶם וּרְעוּת מַלְכָּא עַל־דְּנָה יִשְׁלַח עֲלֶינָא׃
ולסיום ממליצים הם למלך: אם רצונך לוודא שכל מה שנאמר כאן אמת, יבוקר ויחופש בבית הגנזים של המלך אשר בבבל - הארכיון המלכותי - ותיבדק שם האיגרת, ותראה שכורש אכן נתן צו לבנות את בית האלוהים אשר בירושלים. "ורעות מלכא על דנה ישלח עלינא" - ואת רצון המלך בדבר זה ישלח אלינו, כלומר תשלח אלינו את דעתך ואת דברך בעניין. עד כאן נוסח האיגרת ששלחו תתני ושתר בוזני אל המלך, לשמוע ממנו מה דעתו על בניין בית המקדש.