הפרק שלפנינו הוא פרק של מלחמה, אבל לא מלחמה בחרב אלא מלחמה בעט. צרי יהודה ובנימין, לאחר שנדחו מלהשתתף בבניין, פנו אל דרך אחרת: איגרות שטנה אל מלך פרס. בקטע שלפנינו נלמד כיצד נבנתה האיגרת הזאת, ונגלה שמדובר בתחבולה משפטית־דיפלומטית מתוחכמת להפליא, שבה כל מילה נשקלה כך שתשיג את מטרתה ובו בזמן תשמור על שולחיה מכל אחריות. המלבי"ם פורש לפנינו את הרמאות הזאת שכבה אחר שכבה.
רְח֣וּם בְּעֵל־טְעֵ֗ם וְשִׁמְשַׁי֙ סָֽפְרָ֔א כְּתַ֛בוּ אִגְּרָ֥ה חֲדָ֖ה עַל־יְרוּשְׁלֶ֑ם לְאַרְתַּחְשַׁ֥שְׂתְּא מַלְכָּ֖א כְּנֵֽמָא׃
רחום בעל טעם ושמשי הסופר הם המעתיקים הנאמנים של המלך, אותם אנשים שתפקידם להבטיח שלא ייעשה שום זיוף בהמרת הכתב ובהעברת התרגום. והם עצמם עשו עוול ומרמה במכתבים שהעבירו למלך. "כְּנֵמָא" פירושו: כמו שנאמר להלן, שכן "נמא" בארמית הוא "נאמר", כלומר כמו שיבואר בהמשך.
ומה הייתה הקומבינה? הבה נבין: התלונה שיכולה הייתה להיות בידם היא רק על בניין הבית. אבל תלונה שתעורר את חמת המלך היא דווקא שהעם בונה חומה. אם העם בונה חומה, משמעות הדבר אחת בלבד: מורדים באדוני המלך, מתבצרים כדי שלא תוכל לכבוש אותם בחזרה. האם כורש התיר חומה? לא. כורש התיר רק את בניין הבית. ואם ייוודע למלך שבונים חומה, יאמר: "את זה לא התרתי" - ואת זה הוא יכול לבטל.
אלא שנשאלת השאלה: איך יעזו לשקר בדבר שהמלך יוכל לברר תוך זמן קצר אם אמת הוא אם לא? כאן מתגלה עומק התחכום. בתלונה שכתבו אותם צרי יהודה ובנימין נכתב שהיהודים בונים את הבית. אבל כשהעתיקו את התלונה לכתב הפרסי, כתבו "אִגְּרָה חֲדָה עַל־יְרוּשְׁלֶם" - לא על הבית שבירושלים, אלא על ירושלים כולה. השינוי קטן, אך מהותי מאוד: אם אני בונה את הבית, עשיתי מה שהמלך הרשה לי; אם אני בונה את ירושלים, יש לי כוונה למרוד במלך.
ומה רצו להרוויח בזה? שלא ניתן יהיה להעניש לא את שולחי המכתב ולא את המעתיקים. השולחים יאמרו: "אדוני, אני כתבתי בית". והמעתיקים יאמרו: "אנחנו התכוונו לירושלים, שהרי תלונתם היא על הבית אשר בירושלים". כל אחד יתלה את הדבר בשני.
חוק המלך היה שכל המתרגם מכתב - וכיוון שהיו מתרגמים רבים מכל מיני שפות - חייב לכתוב את שמו בראש המכתב. וזאת כדי שנוכל לדעת מי תרגם, ואם נמצא בו עוול, נדע למי לפנות בתלונה. לפיכך היו כותבים תחילה את שם כותב המכתב והמתרגם, ורק אחר כך את שמות המבקשים, האנשים שבשמם נשלח המכתב.
וכאן עשו דבר נוסף: במקום להזכיר את שמות הכותבים - בשלם, מתרדת, טבאל וחבריהם - כתבו שהמכתב יצא מכל העמים אשר בעבר הנהר. ומדוע? כדי שהמלך יתייחס אל המכתב ביתר רצינות. אם יעקב, משה ודוד שלחו לך מכתב - טוב, שים אותו בארכיון. אבל אם כותבים לך שכל העמים כאן התאספו ושלחו לך מכתב, המלך מתייחס לזה ברצינות גדולה בהרבה.
אֱדַ֜יִן רְח֣וּם בְּעֵל־טְעֵ֗ם וְשִׁמְשַׁי֙ סָֽפְרָ֔א וּשְׁאָ֖ר כְּנָוָתְה֑וֹן דִּ֠ינָיֵ֠א וַאֲפַרְסַתְכָיֵ֞א טַרְפְּלָיֵ֣א אֲפָֽרְסָיֵ֗א אַרְכֳּוָיֵ֤א בָבְלָיֵא֙ שֽׁוּשַׁנְכָיֵ֔א דֶּהָיֵ֖א עֵלְמָיֵֽא׃
כל השמות הללו הם, כביכול, האומות ששולחות את המכתב, האומות שבשמן הוא נשלח - אותם שהושיב סנחריב בערי שומרון. "שׁוּשַׁנְכָיֵא" - בני שושן; "עֵלְמָיֵא" - בני עילם.
וּשְׁאָ֣ר אֻמַּיָּ֗א דִּ֤י הַגְלִי֙ אׇסְנַפַּר֙ רַבָּ֣א וְיַקִּירָ֔א וְהוֹתֵ֣ב הִמּ֔וֹ בְּקִרְיָ֖ה דִּ֣י שָׁמְרָ֑יִן וּשְׁאָ֥ר עֲבַֽר־נַהֲרָ֖ה וּכְעֶֽנֶת׃
ושאר כל הגויים שהגלה "אסנפר רבא ויקירא" - הוא סנחריב, המלך הגדול והנכבד - והושיב אותם בעיר שומרון, ושאר האומות שבעבר הנהר ואנשי כענת, שהוא שם אומה. עד כאן מונה המכתב מי הם המבקשים. שהרי בראש המכתב נכתבו המתרגמים, ולאחר מכן שמות השולחים. כלומר, בשלם ומתרדת הם אלה ששלחו את המכתב בשם כולם, וכביכול יש להם רשות מכל האומות לשלוח את הבקשה הזאת.
דְּנָה֙ פַּרְשֶׁ֣גֶן אִגַּרְתָּ֔א דִּ֚י שְׁלַ֣חוּ עֲל֔וֹהִי עַל־אַרְתַּחְשַׁ֖שְׂתְּא מַלְכָּ֑א עַבְדָ֛ךְ אֱנָ֥שׁ עֲבַֽר־נַהֲרָ֖ה וּכְעֶֽנֶת׃
"פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא" הוא נוסח האיגרת, פירוש האיגרת, ביאור המכתב ופתרונו - זהו נוסח המכתב ששלחו לארתחשסתא המלך. והם פותחים: "עַבְדָךְ אֱנָשׁ עֲבַר־נַהֲרָה וּכְעֶנֶת" - עבדיך אנחנו, אנשי עבר הנהר וכענת.
ותמוה: הרי כענת הייתה האחרונה ברשימה, ואיה דיניא, אפרסתכיא, טרפליא וכל השאר? מדוע אינו מזכירם? אומר המלבי"ם: דרכם הייתה, כשרצו לחזור ולהזכיר את אותם שמות, שלא לכתוב את כולם מחדש כדי שלא להאריך. לא היה זה מסמך שעושים בו "העתק־הדבק", אלא כל פעם היה צריך לכתוב בכתב יד את כל השמות מחדש. לכן היו כותבים את השם הראשון ואת האחרון, וזה כולל את הכול. או שהייתה להם דרך אחרת: לכתוב מעין "וכו'", "וגומר", כלומר תבין את ההמשך מעצמך - וכפי שנראה שגם בהמשך השתמשו באפשרות הזאת.
וזה כמקובל במסמכים שצריך לחזור בהם תמיד על אותו שם: קוראים לו כינוי - "הנ"ל", או "פלוני וזה וזה, קרוי להלן השוכר", "קרוי להלן המזכיר" - כדי שלא יצטרך בכל סעיף לחזור על השם עם הכתובת ועם מספר תעודת הזהות. כך גם כאן: כדי לקצר כתבו "עבדך" וסיימו "אנשי עבר הנהר וכענת", דהיינו כולם עד האחרון שבהם, שהוא כענת.
יְדִ֙יעַ֙ לֶהֱוֵ֣א לְמַלְכָּ֔א דִּ֣י יְהוּדָיֵ֗א דִּ֤י סְלִ֙קוּ֙ מִן־לְוָתָ֔ךְ עֲלֶ֥ינָא אֲת֖וֹ לִירוּשְׁלֶ֑ם קִרְיְתָ֨א מָֽרָדְתָּ֤א וּבִֽאישְׁתָּא֙ בָּנַ֔יִן וְשׁוּרַיָּ֣א שַׁכְלִ֔ילוּ וְאֻשַּׁיָּ֖א יַחִֽיטוּ׃
זהו לשון הרע עסיסי. פירוש הדברים: ידוע יהיה לאדוני המלך, שהיהודים שעלו מאיתך אלינו באו לירושלים, העיר המורדת והרעה - "בִאישְׁתָּא" מלשון מבאיש, רע - והם בונים, ואת החומות הם משכללים, ואת היסודות הם קושרים. "יַחִיטוּ" מלשון חוט ופתיל, כמו "מחוט ועד שרוך נעל": הם חופרים ומחברים את היסודות זה בזה כדי לחזקם, וכבר קשרו אותם.
אומר המלבי"ם: כאן מתחיל גוף המכתב, וכאן בדיוק נמצא הקטע של המרמה, החלק שהוא התחבולה. המשפט הזה סובל שני פירושים, וכך תמיד, אם ייתבעו אותם ויישאלו "איך כתבתם כך?", יוכלו לומר: התכוונו לפירוש השני - ובכך להסיר מעליהם את קפדתו של המלך.
כיצד עשו זאת? אפשרות אחת להבין: "אֲתוֹ לִירוּשְׁלֶם קִרְיְתָא מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא" - באו לירושלים, העיר המורדת והרעה - פסיק - "בָּנַיִן", הם בונים בניין. כלומר בקריה הרעה והמורדת הם בונים בניין, את בית המקדש, ומייסדים את חומותיו של הבית וקושרים את יסודותיו. וזו אמת לאמיתה. ואם כך, לא אמרו מאומה על ירושלים, אלא שבעיר הרעה והמורדת יש בניין שהאנשים האלה בונים.
אבל יש אפשרות אחרת: שהמילה "בָּנַיִן" מחוברת ל"קִרְיְתָא מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא", ואז הפירוש: הם בונים את הקריה המורדת והרעה, כלומר בונים את ירושלים עצמה. כל השאלה היא איפה לשים את הפסיק. והם רצו שהמלך יבין שבונים את הקריה, את ירושלים. ואם המלך היה אומר להם "שקר בפיכם, לא בנו את ירושלים אלא רק את הבית", היו עונים: היכן אמרנו שבונים את ירושלים? אמרנו שבאו לירושלים הקריה המורדת והרעה, ושהם בונים בניין. וכך, אם יבואו ויתבעו אותם על שהטעו את המלך, יוכלו להתחמק ולומר: לא זו הייתה כוונתנו, המלך פירש בדברינו דבר שלא התכוונו לו.
ושימו לב לדרכו של לשון הרע: תמיד אומרים את החסרונות. העיר הזאת אכן מרדה במלכים הקדמונים, מרדה בנבוכדנצר, וכל מי שהושם בה כמנהיג - בסופו של דבר מרדו בו. לכן הם מכנים אותם מורדים.
כְּעַ֗ן יְדִ֙יעַ֙ לֶהֱוֵ֣א לְמַלְכָּ֔א דִּ֠י הֵ֣ן קִרְיְתָ֥א דָךְ֙ תִּתְבְּנֵ֔א וְשׁוּרַיָּ֖ה יִֽשְׁתַּכְלְל֑וּן מִנְדָּֽה־בְל֤וֹ וַהֲלָךְ֙ לָ֣א יִנְתְּנ֔וּן וְאַפְּתֹ֥ם מַלְכִ֖ים תְּהַנְזִֽק׃
ועתה ידוע יהיה לאדוני המלך, שאם העיר הזאת תיבנה וחומותיה יושלמו ויתיוסדו - "מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן", הם לא ישלמו מיסים. ובאמת מכאן אנו למדים כמה סוגי מיסים היו להם: מנדה, בלו והלך. מלכים היו יצירתיים מאוד במיסים, בכל דור ודור.
מי שזוכר, לפני ארבעים שנה היה רואה על חפצים מעין בול מודבק, וכתוב עליו "הבלו שולם". לא הבנתי מעודי מה זה "הבלו", ורק כשהתחלתי ללמוד את ספר עזרא ראיתי שבלו הוא סוג של מס. וכך מבאר המצודת ציון: "מס" הוא מה שמוטל על כולם יחד, ואילו "בלו" הוא הכסף שנגבה לפי גולגולת. ו"הלך" הוא התשורה שהיו מביאים למלך כשהיה בא לקראתם, שהיו הולכים לקראתו עם מנחה - ואולי משום כך נקרא "הלך".
והם אומרים לו: דע לך, אם העיר תיבנה וישכללו את חומותיה, כל המיסים האלה לא יגיעו לידך, הם ימרדו בך. "וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק" - הכנסתו של המלך תינזק. וזה מה שכואב לנו, אומרים הם: שיחסר אוצר המלך.
כְּעַ֗ן כׇּל־קֳבֵל֙ דִּֽי־מְלַ֤ח הֵֽיכְלָא֙ מְלַ֔חְנָא וְעַרְוַ֣ת מַלְכָּ֔א לָ֥א אֲֽרִֽיךְ־לַ֖נָא לְמֶֽחֱזֵ֑א עַ֨ל־דְּנָ֔ה שְׁלַ֖חְנָא וְהוֹדַ֥עְנָא לְמַלְכָּֽא׃
פירוש: כל זמן שאנו מולחים את מאכלנו במלח של היכל המלך. מקובל היה - ומקובל עד היום - שהמחצבים שייכים לממלכה. אדם חפר בביתו ומצא נפט או זהב - אין הוא יכול לומר "זה היה בביתי, אני זכיתי". אוצרות טבע שייכים למדינה, ואדם מקבל רשות לשאוב ולשלם למדינה, אבל זה אינו הופך לשלו. כך היה מקובל בזמנם גם במלח: המלח נחשב אוצר טבע השייך למלך, ורק למלך הייתה רשות לכרות מלח ולמכור אותו. והמלח נחשב אז דבר יקר.
ראו כמה יקר: איך נקרא מלח באנגלית? "סולט". ומהי משכורת? "סלרי". פעמים היו משלמים את המשכורת במלח - אדם היה מקבל גוש מלח וזו הייתה משכורתו. הכול היה אז בחליפין. לפני מאתיים־שלוש מאות שנה אדם היה עולה לאוטובוס ומשלם בביצה. מספרים שאחד שילם פעם בביצה, ופעם נוספת בביצה, ויום אחד בא עם תרנגולת. שאל אותו הנהג: מה זה? אמר לו: זה חופשי־חודשי.
ומכאן פירוש הדברים: "מְלַח הֵיכְלָא מְלַחְנָא" - אנו מולחים את מאכלנו במלח של המלך, כלומר אנו נתונים למרותך ולשלטונך, אנו עבדיך ואוכלי מלחך, כלומר נתיניך הנאמנים.
ויש כאן משמעות נוספת, שרש"י מסביר מה עניינו של המלח כאן: הם אומרים לו שברצונם להחריב את ההיכל הזה, שיהיה בבחינת ארץ מלחה ולא תשב. שכן מה היו עושים לאחר שהיו מחריבים מקום? היו זורים מלח על האדמה, כדי שלא תצמיח - "לא תיזרע ולא תצמיח... גופרית ומלח שרפה כל ארצה". ולפי רש"י הם אומרים לו: אנו מעוניינים למלוח את המקום, שלא יצמיח, כי אנו רואים שמקום זה עומד להצמיח פירות באושים, ומכאן יצאו אנשים שימרדו במלך.
"וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ־לַנָא לְמֶחֱזֵא" - לא ראוי לנו לראות את ביזיון המלך, שזה מושג הערווה, ביזיון. "עַל־דְּנָה שְׁלַחְנָא וְהוֹדַעְנָא לְמַלְכָּא" - וזה מה שמניע אותנו לשלוח לך. שלא תחשוב חלילה שיש לנו אינטרס או שדבר מה אכפת לנו; כל מה שאכפת לנו הוא ביזיון המלך. הרי אנו נתונים על שולחנך, את מלח המלך אנו אוכלים, נתינים נאמנים אנחנו לך, ואת ביזיון המלך לא ראוי לנו לראות וכואב לנו עליו - ולכן אמרנו: נשלח את המכתב הזה.
דִּ֡י יְבַקַּר֩ בִּֽסְפַר־דׇּכְרָ֨נַיָּ֜א דִּ֣י אֲבָהָתָ֗ךְ וּ֠תְהַשְׁכַּ֠ח בִּסְפַ֣ר דׇּכְרָנַיָּא֮ וְתִנְדַּע֒ דִּי֩ קִרְיְתָ֨א דָ֜ךְ קִרְיָ֣א מָֽרָדָ֗א וּֽמְהַנְזְקַ֤ת מַלְכִין֙ וּמְדִנָ֔ן וְאֶשְׁתַּדּוּר֙ עָבְדִ֣ין בְּגַוַּ֔הּ מִן־יוֹמָ֖ת עָלְמָ֑א עַ֨ל־דְּנָ֔ה קִרְיְתָ֥א דָ֖ךְ הׇֽחָרְבַֽת׃
כאן רואים שהיועצים שהם שכרו היו שווים כל שקל: ממש ידעו איך לנהל דמגוגיה ובאיזו צורה לעשות את הדברים. הם אומרים למלך: אם אתה מסופק אם להאמין לנו - אל תאמין לנו! לך ובדוק בספרים, קבל מעט היסטוריה על הקהילה שאתה בא לעזור לה. בקר בספרי הזכרונות של אבותיך, ותמצא ותדע שהעיר הזאת היא עיר מורדת ומזיקה למלכים ולמדינות. "וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ" - עושים בה מרד, משתדלים תמיד למרוד - "מִן־יוֹמָת עָלְמָא", מימי עולם, מאז שהוקמה.
"עַל־דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת" - ובגלל זה חרבה העיר הזאת. וכי אתה חושב שהיא חרבה סתם כל כך שנים? אלא שהם מורדים תמיד במלכים. אם כן, למה אתה מכניס ראש בריא למיטת חולים, למיטת צפעונים? יש לה היסטוריה של מרידות, זה עם שאינו נאמן.
מְהוֹדְעִ֤ין אֲנַ֙חְנָה֙ לְמַלְכָּ֔א דִּ֠י הֵ֣ן קִרְיְתָ֥א דָךְ֙ תִּתְבְּנֵ֔א וְשׁוּרַיָּ֖ה יִֽשְׁתַּכְלְל֑וּן לׇקֳבֵ֣ל דְּנָ֔ה חֲלָק֙ בַּעֲבַ֣ר נַהֲרָ֔א לָ֥א אִיתַ֖י לָֽךְ׃
זהו מה שנקרא תוספת מילות חימום. עד כאן כתבו "יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא" - ידוע יהיה לאדוני המלך, כלומר את זה תבין מעצמך; שהרי דרכם למרוד בכל מי שמשל בהם, וזה דבר שהמלך יודע מדעתו. אבל כאן מוסיפים "מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא" - זה דבר שלא תדע בעצמך, וצריך שאנו נודיע לך.
ומהו? שאם העיר הזאת תיבנה וחומותיה יושלמו, לא יהיה לך חלק בכל עבר הנהר. כי כשם שהעיר הזאת תפרוק עולך מעליה, כך כל בני עבר הנהר יעשו כמעשיה, שהם יראו: אלה הצליחו - גם אנחנו נצליח. הבן, אדוני המלך: אינך עומד להפסיד איזו עיר קטנה, שתאמר "ירושלים? כמה יש בה, חמישה קילומטרים על חמישה? לבריאותם, שיבנו". לא אדוני! דע לך שאם ימרדו בך, הם גוררים עמם כמו סרטן, וכל עבר הנהר יהיו כגרורה אחריהם וכולם ימרדו בך. לכן דווקא כאן נאמר "מהודעין אנחנא": שלא תחשוב "לא חשוב, נוותר להם" - יש כאן חשש לכל יסוד המלכות שלך.
פִּתְגָמָ֞א שְׁלַ֣ח מַלְכָּ֗א עַל־רְח֤וּם בְּעֵל־טְעֵם֙ וְשִׁמְשַׁ֣י סָֽפְרָ֔א וּשְׁאָר֙ כְּנָוָ֣תְה֔וֹן דִּ֥י יָתְבִ֖ין בְּשָֽׁמְרָ֑יִן וּשְׁאָ֧ר עֲבַֽר־נַהֲרָ֛ה שְׁלָ֖ם וּכְעֶֽת׃
לאחר שקרא את הדברים וראה את ההוכחות, היה ברור למלך שלא ייתכן שהם משקרים. לא יעלה על הדעת שיכתבו דבר שאינו אמת ושעתיד להתגלות מיד; וכי כל העמים כולם ישקרו? ומה האינטרס שלהם, ומה אכפת להם, ולמה יעשו כדבר הזה? כל שנשאר לו לבדוק היה הצד ההיסטורי: האם באמת דרכם למרוד במלכים.
והוא כותב להם: לרחום בעל טעם ולשמשי הסופר ולשאר חבורתם היושבים בשומרון, "וּשְׁאָר עֲבַר־נַהֲרָה שְׁלָם וּכְעֶת". ומהו "שְׁלָם" כאן? אומר המלבי"ם: כמו שאנו כותבים "וכולי", כך הם היו כותבים "שלם". "וגומר" הוא מלשון להשלים - תגמור את הפסוק, כמו "ואידך זיל גמור", השלם את השאר בעצמך. כך "ושלם" פירושו: השלם את ההמשך מדעתך, כדי שלא אצטרך למנות פלוני ואלמוני והוא והוא. כלומר: כל אלה הנמצאים יחד איתם, כל החבורה השלמה של שולחי המכתב.
נִשְׁתְּוָנָ֕א דִּ֥י שְׁלַחְתּ֖וּן עֲלֶ֑ינָא מְפָרַ֥שׁ קֱרִ֖י קׇדָמָֽי׃
"כתב הנשתוון", כמו שהסברנו, הוא ההעתקה השווה למה שנכתב במקור. אומר להם המלך: המכתב ששלחתם אליי נקרא לפניי מפורש.
וּמִנִּי֮ שִׂ֣ים טְעֵם֒ וּבַקַּ֣רוּ וְהַשְׁכַּ֔חוּ דִּ֚י קִרְיְתָ֣א דָ֔ךְ מִן־יוֹמָת֙ עָֽלְמָ֔א עַל־מַלְכִ֖ין מִֽתְנַשְּׂאָ֑ה וּמְרַ֥ד וְאֶשְׁתַּדּ֖וּר מִתְעֲבֶד־בַּֽהּ׃
מאיתי יצאה פקודה, ובאמת בדקו ומצאו שכדבריכם כן הוא. ושימו לב: לא את העובדות בדק. הוא לא שלח לברר מה נבנה בפועל, כי נוח היה לו לבדוק בארכיונים שנמצאים אצלו בארמון, מלשלוח שליח מפרס לארץ ישראל. לא היו אז טיסות; אז כדי להגיע היו צריכים דרך ארוכה ונסיעה של זמן רב. לכן הפשוט יותר בעיניו היה לבדוק בספרי הזכרונות אם באמת יש לעיר היסטוריה של מרידות - וכך אכן מצא. האנשים שציווה עליהם לבדוק "הַשְׁכַּחוּ", מצאו, שהעיר הזאת מימי עולם מתנשאת על המלכים ומורדת בהם ומשתדלת תמיד להמריד אחרים, וכך תמיד נעשה בה.
וּמַלְכִ֣ין תַּקִּיפִ֗ין הֲווֹ֙ עַל־יְר֣וּשְׁלֶ֔ם וְשַׁ֨לִּיטִ֔ין בְּכֹ֖ל עֲבַ֣ר נַהֲרָ֑ה וּמִדָּ֥ה בְל֛וֹ וַהֲלָ֖ךְ מִתְיְהֵ֥ב לְהֽוֹן׃
היו מלכים חזקים בירושלים, שמשלו בכל עבר הנהר, והאומות היו נותנות להם מיסים. כלומר, המקום הזה היה בעבר מקום שלטון - בתקופת שלמה משלו בכל עבר הנהר. ומקום שהיה בו שלטון בעבר שואף תמיד להחזיר לעצמו את אותה תהילה. אותו סדאם חוסיין, זכרו לקללה, למי דימה את עצמו? לנבוכדנצר. "הייתה תקופה שהיינו גדולים, שמשלנו בכיפה" - מי שהיה לו פעם שלטון שואף לשחזר את ההצלחה. וכך אומר המלך: התברר לי שכאן היו אנשים ששלטו בכל עבר הנהר וכולם נתנו להם מנדה בלו והלך, והדבר מביא אותי לחשוב שהאנשים האלה שואפים לשחזר את אותה הצלחה גדולה, ולא ימשיכו לשלם לי מיסים אלא ירצו הם למשול ולקבל את המיסים מכל עבר הנהר.
כְּעַן֙ שִׂ֣ימוּ טְּעֵ֔ם לְבַטָּלָ֖א גֻּבְרַיָּ֣א אִלֵּ֑ךְ וְקִרְיְתָ֥א דָךְ֙ לָ֣א תִתְבְּנֵ֔א עַד־מִנִּ֖י טַעְמָ֥א יִתְּשָֽׂם׃
הוא אומר להם: שימו גזירת אומר לבטל את האנשים האלה מן הבניין, והעיר הזאת לא תיבנה "עַד־מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם" - עד שתצא ממני גזירה ואתן רשות לבנותה, עד שממני תינתן הוראה ועל דעתי יותר להמשיך ולבנות. בינתיים העיר הזאת לא תמשיך להיבנות.
וּזְהִירִ֥ין הֱו֛וֹ שָׁל֖וּ לְמֶעְבַּ֣ד עַל־דְּנָ֑ה לְמָה֙ יִשְׂגֵּ֣א חֲבָלָ֔א לְהַנְזָקַ֖ת מַלְכִֽין׃
אני מצווה שתיזהרו, כלומר שתיזהרו מלשכוח את מה שציוויתי אתכם ומלשגוג ולא למלא את ציוויי במהרה. "שָׁלוּ" פירושו שגגה: היזהרו שלא תצא שגגה מתחת ידכם. ומדוע? "לְמָה יִשְׂגֵּא חֲבָלָא לְהַנְזָקַת מַלְכִין" - למה יגדל ההיזק להזיק את המלכים.
אומר המלבי"ם דבר עמוק: בפקודת המלך לא נזכר כלל לבטל את בניין הבית, אלא רק את בניין העיר - "וְקִרְיְתָא דָךְ לָא תִתְבְּנֵא". "קריתא" היא העיר. הרי כך הסברנו: הם כתבו למלך שהעיר נבנית, ומתוך מילותיהם ניתן היה להשתמע גם שהבית נבנה, אך הם דאגו שהוא יבין שהעיר נבנית. וזה אכן הכעיס אותו מאוד, ולכן הוא שולח לבטל את בניין העיר.
אך אם נדקדק, יש כאן שני דברים: "לְבַטָּלָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ" - לבטל את האנשים האלה, "וְקִרְיְתָא דָךְ לָא תִתְבְּנֵא" - והעיר הזאת לא תיבנה. ובאמת מה משמעות הדבר? לפי אמת הדברים, כיוון שהעתיקו את כתב השטנה על העיר במקום על בניין הבית, מה שאמר המלך "לבטלא גבריא אלך" פירושו: לבטל אותם מבניין העיר. על מה התלוננתם? על העיר. ועל כן ציוויתי לבטל אותם מבניין העיר. אבל את בניין הבית - באמת הרשה המלך שיימשך.
אלא שכאן נכנסת התחבולה: רחום בעל טעם ושמשי הם היו הסופרים, והם באו והודיעו לעם: אנחנו כתבנו כתב שטנה על הבית, לא על העיר. ואם כן, בואו ונקרא עתה מה שכתב המלך: "שימו טעם לבטלא גבריא אלך" - לבטל את האנשים האלה ממלאכתם. ואם אני שלחתי כתב שטנה על הבית, והמלך אומר לבטל את האנשים ממלאכתם, הרי שהוא מצווה לבטל את בניין הבית!
זהו עומק הרמאות: למלך שלחו כתב שטנה על העיר, והמלך שולח בחזרה מכתב שמשמעותו לבטל את בניין העיר - ואילו הם באים ואומרים לעם שהכתב היה על הבית, וממילא התשובה היא לבטל את בניין הבית. הייתה להם שליטה מלאה הן במה שיגיע אל המלך והן במה שיתקבל ממנו. ואם יטען מישהו: הרי כתוב כאן גם על בניין העיר? יענו: המלך אינו רוצה שייבנה הבית כדי שלא תיבנה העיר. ומלבד זאת, אפשר גם לפרש שהמלך קורא לבניין הבית בשם כללי "עיר", וכשהוא אומר להפסיק את האנשים שלא יבנו את העיר, כוונתו שלא ימשיכו בבניין הבית. כך אפשר להבין את הדברים.
אֱדַ֗יִן מִן־דִּ֞י פַּרְשֶׁ֤גֶן נִשְׁתְּוָנָא֙ דִּ֚י אַרְתַּחְשַׁ֣שְׂתְּא מַלְכָּ֔א קֱרִ֧י קֳדָם־רְח֛וּם וְשִׁמְשַׁ֥י סָפְרָ֖א וּכְנָוָתְה֑וֹן אֲזַ֨לוּ בִבְהִיל֤וּ לִירֽוּשְׁלֶם֙ עַל־יְה֣וּדָיֵ֔א וּבַטִּ֥לוּ הִמּ֖וֹ בְּאֶדְרָ֥ע וְחָֽיִל׃
וכאשר נקרא כתב הנשתוון המתורגם של ארתחשסתא המלך לפני רחום ושמשי הסופר ולפני "כנוותהון" - יועציהם ועוזריהם - "אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם", במרוצה רצו עם המכתב הזה, והלכו על היהודים וביטלו אותם בזרוע חזקה ובכוח.
בֵּאדַ֗יִן בְּטֵלַת֙ עֲבִידַ֣ת בֵּית־אֱלָהָ֔א דִּ֖י בִּירוּשְׁלֶ֑ם וַהֲוָת֙ בָּֽטְלָ֔א עַ֚ד שְׁנַ֣ת תַּרְתֵּ֔ין לְמַלְכ֖וּת דָּרְיָ֥וֶשׁ מֶֽלֶךְ־פָּרָֽס׃
"בֵּאדַיִן" - בעקבות הדברים האלה בטלה מלאכת בניין בית האלוקים אשר בירושלים, והייתה בטלה עד שנת שתיים לדריוש מלך פרס. כי אחרי כורש היה אחשוורוש, שנשא את אסתר, ומאחשוורוש ואסתר נולד דריוש, בנה של אסתר, והוא בשנתו השנייה חידש את בניין הבית.
וכמה זמן הבית היה בטל? שמונה עשרה שנה. וזה בדיוק אותו פרק זמן של שמונה עשרה שנה שהיה חסר להשלמת שבעים שנה מחורבות ירושלים. שהרי הסברנו שתחילת הבניין חושבה מגלות יהויכין - וזה בדיוק שבעים שנה, לפי שגלות יהויכין הייתה שמונה עשרה שנה לפני גלות ירושלים. ואכן, שבעים שנה אחרי גלות יהויכין - התחילו את בניין הבית. אבל אחרי שמונה עשרה שנה נוספות גלו גם יושבי ירושלים בחורבות ירושלים, ואם נמנה משם שבעים שנה, נגיע לתקופתו של דריוש, שהוא זה שנתן את הרשות לבנות, שמונה עשרה שנה מאוחר יותר.
וכך שני המקראות התקיימו: הן המקרא המדבר על שבעים שנה מזמן גלות יהויכין - ואז באמת התחילו את הבנייה, והן המקרא המדבר על שבעים שנה מחורבות ירושלים - וזהו הזמן המדבר על סיום מלאכת הבנייה. שני המקראות הללו, שניהם אמת.
למדנו פרק בתחבולות שנאה: שני סופרי המלך, שתפקידם היה להבטיח נאמנות התרגום, זייפו את משמעות התלונה והפכו תלונה על "הבית" לתלונה על "ירושלים", בניסוח דו־משמעי שבו כל צד יוכל להתחמק. הם עטפו את השטנה בשמות כל אומות עבר הנהר, במילות נאמנות ("מלח היכלא מלחנא"), בדאגה לכבוד המלך ולאוצרו, ובהפניה אל ספרי הזכרונות כדי שהמלך יאמת את ההיסטוריה בלי לבדוק את העובדות. המלך אכן בדק - רק את הארכיון - וציווה לבטל את בניין העיר; ואותם סופרים הפכו את התשובה בפני העם לציווי להפסיק את בניין הבית. וכך בטלה המלאכה שמונה עשרה שנה, עד שנת שתיים לדריוש - ובאותן שמונה עשרה שנה עצמן התקיימו שני המקראות של שבעים השנה: שבעים מגלות יהויכין לתחילת הבנייה, ושבעים מחורבות ירושלים לזמן ההיתר וההשלמה.