פרק ד - מכתב השטנה וביטול הבנייה - חלק א

פרק ד' בעזרא הוא פרק המכשולים. לאחר שהעולים מבבל הניחו את היסודות והתחילו בבניין הבית, נכנסים לתמונה שכניהם - אויבי ישראל היושבים בארץ - ובשתי דרכים הם פועלים לעצור את המלאכה: תחילה מבפנים, בהצעת שותפות, ולאחר שנדחו - מבחוץ, ברפיון ידיים, בהפחדה, בשכירת יועצים ובמכתבי שטנה אל מלכי פרס. נלך על סדר הפסוקים ונבאר על פי דרכו של המלבי"ם.

וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

אין לטעות: "צרי יהודה ובנימין" אינם יהודים משבט יהודה ובנימין, אלא האנשים המצרים לעם ישראל, היושבים בחבל יהודה ובנימין. אלו הם אותם גויים שהביא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומספרווים, והושיב אותם בערי שומרון תחת בני ישראל. כך הייתה דרכו של מלך אשור - להגלות עממים ממקום למקום. סנחריב הגלה את עשרת השבטים לחלח, לחבור ולנהר גוזן, ומשם הביא עממים הנה. שתי מטרות היו לו בכך: ראשית, שלא תישום הארץ, שתמשיך להיות מעובדת; ושנית, כפי שהסברנו בעבר, כדי שהעם לא ימרוד בו - שכן כשעם עובר לארץ אחרת, לוקח לו זמן רב עד שהוא מתאקלם ולומד את השפה, ואין הוא פנוי לחשוב על תוכניות מרד. וכיוון שכך, היו כאן ביהודה ובנימין אנשים גויים שבניין בית המקדש היה לצנינים בעיניהם.

וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה׃

החשבון שלהם היה: כדי להפסיק את בניית בית המקדש צריך להתחבר אליהם, להיות חלק מהם, ולפרק אותם מבפנים. לכן הם באים ומציעים שותפות כביכול: "נבנה עמכם". ובמה ינסו לשכנע? מה הקשר שלכם לבית ה'? על כך הם עונים: "כי ככם נדרוש לאלוהיכם" - הרי גם אנחנו עובדים את ה'.

מבאר המלבי"ם: האנשים האלה היו עובדים עבודה זרה בשיתוף. כלומר, עובדים גם את אלוקים וגם, מעבר לזה, את אלוהיהם, כמו שראינו: "את ה' היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים". והם היו בטוחים שגם ישראל עובדים את ה' באותה צורה, בשיתוף, ולכן אמרו "גם אנחנו כמוכם". וזה שהוסיפו "ולו אנחנו זובחים" - כלומר, הגם שאנחנו עובדים לשאר אלילים, מכל מקום מבחינתנו בורא עולם הוא אלוהי האלוהים, האלוה שמעל כל האלוהויות. הוא התקיף, הבעל כוח מכל הכוחות שבבריאה, ולו אנחנו זובחים - אם כן צרפו גם אותנו.

מי היה אסר חדון? כאשר שב סנחריב מן הניסיון הכושל להכות בירושלים ובמלך חזקיה, מובא שהגיע לבית נסרוך אלוהיו, ושם נדר נדר ואמר: אם אתה אלוהי תיתן ותצליח בידי לכבוש את ירושלים, אקריב לך את שני בניי. שכן שמע שהצלחת ישראל באה להם מפני שאברהם אביהם עקד את בנו, ולכן אמר: אעקוד אף אני את שני בניי לך, אם תדאג לי להצלחה במלחמה בירושלים. שמעו זאת בניו, אדרמלך ושראצר, והלכו והרגוהו ונמלטו, "וימלוך אסר חדון בנו תחתיו". אסר חדון הוא זה שקיבל את המלוכה, והוא זה שהעלה אותם לכאן. עתה הם באים ואומרים: כבר מימי אסר חדון אנו נמצאים כאן ועובדים גם את ה', אם כן תנו לנו את האפשרות לבנות יחד איתכם.

וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס׃

הבונים הבינו שאין מגמתם באמת לעזור, ומעבר לכך הייתה להם סיבה נוספת להתנגד. "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו" - לא אנחנו ואתם נבנה בית יחד. "כי אנחנו יחד נבנה" - רק אנחנו, רק ישראל יחד, נבנה לה' אלוהי ישראל.

וכאן עומק העניין: "אלוהי ישראל" מורה על ההשגחה הפרטית שיש לקדוש ברוך הוא על ישראל. לא כדרך שאתם עובדים אותו, שההשגחה עליכם היא השגחה כללית, שכן אתם משתפים שם שמיים עם עבודות זרות אחרות. אתם מחשיבים אותו לאלוהי הארץ - מושל על הכול ממשלה כללית, מנהיג על, אלוהי האלוהים, ושאר העבודות הזרות שלכם הן לדעתכם מקבלות כוח ממנו ובעלות כוח בעצמן. אבל אנחנו מאמינים בה' אלוהי ישראל בייחוד, האלוה המיוחד שלנו, שהקדוש ברוך הוא בחר לו לעם את ישראל, ואינו "אלוהי העכו"ם" הגרים בארץ.

ולכן הוסיפו "כאשר ציוונו המלך כורש מלך פרס". מה ציווה כורש? כפי שראינו מפורש בפסוקים בפרק הראשון, הוא ציווה שהמקום הזה יהיה בית תפילה לישראל בלבד. לא אמר שהבית יהיה לכלל העמים, אלא מיוחד לישראל, ורק בעתיד יהיה לכלל העמים. וזו הייתה לשונו: "מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלוהי ישראל הוא האלוהים אשר בירושלים". לא כמו שאנו מצפים בגאולה, "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", אלא בית אלוהי ישראל בירושלים. אם כן אמרו להם זרובבל וישוע ושאר ראשי האבות: אין אנו יכולים לבנות עמכם, כיוון שאתם מתייחסים אליו כאלוהי כלל האומות, ואנו מתייחסים אליו כאלוהי ישראל בהשגחה פרטית על עם ישראל, והבית שצוונו לבנות הוא בית לאלוהי ישראל ולא בית לאלוהי כל העמים.

וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת׃

כשראו צרי יהודה ובנימין שאינם יכולים לפורר אותם מבפנים, החליטו לנסות לפורר אותם מבחוץ. אותם יושבי הארץ היו "מרפים ידי עם יהודה" - מלשון רפיון ידיים, "ומבהלים אותם" - עושים להם כל מיני דברים כדי להפחידם ולהרתיעם מלבנות.

וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס׃

ולא הסתפקו בכך. "וסוכרים עליהם יועצים" - אף שכתוב כאן בסמ"ך, הכוונה שוכרים, כמו בשי"ן. כבר אז ידעו שאם רוצים להריץ קמפיין צריך יועצים. הם רצו לפעול כנגד עם ישראל וכנגד בניית הבית, ולכן שכרו יועצים - וכפי שנראה, היועצים האלה היו שווים את הכסף ששולם עליהם, שכן מעשה שטן הצליח בעצתם. ומתי? "כל ימי כורש מלך פרס ועד מלכות דריווש מלך פרס" - שמונה עשרה שנה הצליחו לבטל את בניין הבית. הבניין התחיל בזמן כורש, ובעקבות אותם אנשים פסק עד ימי דריווש.

וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם׃

אחרי שמלך כורש, מלך אחריו אחשוורוש - אותו אחשוורוש שנשא את אסתר, המוכר לנו ממגילת אסתר. באותה תקופה כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים. "שטנה" מלשון לעמוד להם לשטן: מישהו שבא להציק, למנוע, לקטרג. והשטנה הזאת היא שמנעה אותם מבניית הבית.

וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כְּנָוֺתָו עַל אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית׃

מי הוא ארתחשסתא? רש"י אומר שזהו כורש מלך פרס, ומביא גם דעה שארתחשסתא הוא דריווש שנקרא בשם זה. המלבי"ם מבאר שארתחשסתא היה שם המלכות, והמלך המדובר כאן הוא כורש. הדבר מצוי: כמו "פרעה" - כשבודקים בשושלת הפרעונים רואים שלכל אחד מהם היה שם פרטי, ומקטלגים אותם לפי שמותיהם, אך הכינוי הכללי למלך היה פרעה. וכן היו מלכים רבים בשם אבימלך, וכיוצא בזה שמות שהם שם הממלכה ושם המלכות, ולבעליהם היו שמות פרטיים אחרים. אף כאן, ארתחשסתא הוא שם הכבוד של מלכי פרס, ומי שמלך אז היה כורש - שהרי בזמן כורש נשבתה מלאכת הבנייה. והבניין נשבת ארבע עשרה שנה, שהם שני שבועים.

כדי להבין את כל המאורעות שנפגוש כאן בשטנה שכתבו כנגד בניין בית המקדש, מעמיד המלבי"ם שתי שאלות. ראשית: הרי כורש עצמו נתן הוראה ודת ופקודה בכתב לבנות את בית המקדש, ואנו יודעים שבדתי פרס ומדי כל כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב. כיצד ייתכן שנראה בהמשך שכורש מבטל את הגזירה שהוא עצמו כתב?

שנית: איך ייתכן שאנשים יבואו ויעלילו עלילה שקרית כל כך? הגמרא אומרת "שיקרא דעביד לאיגלויי" - כלל נקוט בידינו שאדם אינו מרמה בדבר שתוך שנייה אפשר לבדוק אם רימה. אדם משקר בדבר שקשה לבדוק, בדבר שאולי לעולם לא אדע בו, או שאדע בו כשיהיה מאוחר מדי; אבל אין אדם משקר במשהו שניתן לבדוק מיד. ובפרט, שהמשקר לחברו עלול להסתכסך עם חברו, אבל המשקר למלך מסתכסך עם הראש שלו - מפרידים ראשו מעליו. והנה כאן, כפי שנראה בהמשך, הם מאשימים את היהודים שהם בונים את ירושלים ומקימים חומה כדי למרוד במלך, כדי שהמלך לא יוכל לשלוט בהם. איך משקרים שקר גלוי כזה? הרי אין מדובר באוסטרליה, אלא במדינה שהמלך יכול תוך זמן לא רב לבוא ולראות אם דבריכם נכונים או שהם בדיה ושקר. איך העיזו והינו לשקר שקר מפורסם כל כך, שדבר כזה נוגד את השכל?

אומר המלבי"ם: על כן עלינו לדעת שהשקר שלהם היה מתוחכם מאוד. לא שקר פשוט היה כאן, אלא שקר מתוחכם - ובכך גם הצליחו.

מבאר המלבי"ם: אותם צרי יהודה שיחדו ושכרו יועצים שיורו להם למי לשלם וכיצד לשלם, כדי להצליח במגמתם. הם ידעו שעל פי חוקי פרס ומדי אין שום אפשרות לבטל כתב שנכתב בשם המלך, וממילא אף אין להם על מה להלשין - שהרי באמת אין היהודים בונים את העיר ואת החומה, אלא את הבית בלבד. וכיוון שכך, עשו תחבולה.

מלכות פרס הייתה מלכות גדולה מאוד, ולכן היה לה קשר עם ממלכות רבות. וכשממלכות רבות רוצות לכתוב מכתב למלך, נוצרת בעיה: כל מלכות כותבת בלשונה ובשפתה, וכיצד יבין המלך מה אותם אנשים ומלכים רוצים ממנו? לכן, אומר המלבי"ם, הדרך המקובלת אצל המלכים הקדמונים הייתה שכל הרוצה לכתוב למלך כותב ככתבו וכלשונו של הכותב - "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו". ובכל מדינה היו שני שרים ממונים מטעם המלך, לקבל את המכתבים ולהשיב מכתבים מטעם המלך. תפקידם: לקחת את המכתבים שכותבים העם או מלכי אותם מחוזות, לתרגמם לפרסית ולהעבירם אל המלך; ולאחר מכן לקבל את מכתב התשובה מן המלך, לתרגמו לאשורית ולהעבירו לאשור, לכשדית ולהעבירו לכשדים, וכן הלאה - לשלוח לכל שולח את התשובה מתורגמת ללשונו. וכך היה המלך יודע מה בדיוק נכתב ובאיזו צורה, ומה בדיוק נאמר, שכן המתרגמים האלה היו מעבדי המלך וממקבלי משכורתו.

וכמה חשוב שיהיה המתרגם נאמן. קראתי פעם ראיון עם אחד מגדולי המתורגמנים בארצות הברית, שהיה מגיע לוועידות ולפגישות בין נשיא ארצות הברית לנשיא רוסיה ומתרגם ביניהם, והוא ספר שכמה וכמה פעמים מנע תקריות דיפלומטיות חמורות: דברים שהנשיא אמר, והוא הבין שהם עלולים לגרום תקרית, והיה מעדן את הניסוחים ולא מתבטא באותה שפה; ולפעמים ידע שביטויים מסוימים מתקבלים אצל השומע בדרך שונה לגמרי ממה שמתכוונים אליהם במדינתו. כמו אותו דרשן שדיבר, ובא אליו אחד ואמר לו: "תשמע, אני רוצה להגיד לך, דיברת - חבל על הזמן". הוא נפגע מאוד: מה, דיברתי והיה חבל על הזמן? אבל ה"חבל על הזמן" שאצלך אינו ה"חבל על הזמן" שאצלו - כל אחד והזמן שלו, כל אחד והתקופה שבה הוא נמצא. לכן היו צריכים אנשים נאמנים בתרגומם, והם היו שרי המלך וזה היה תפקידם.

רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא כְּתַבוּ אִגְּרָה חֲדָה עַל יְרוּשְׁלֶם לְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא כְּנֵמָא׃

האדם שהיה ממונה להעתיק את הכתבים שהמלך כותב אל המדינות, שמו היה רחום בעל טעם. והאדם שהיה ממונה להעביר את הכתבים שהאנשים כותבים אל המלך ולתרגמם לפרסית, שמו היה שמשי. ומי היה שמשי זה? בנו של המן - תראה איזה תפקיד נכבד היה לו.

ומה עשו אותם אנשים? בשלם, מתרדת, טבאל וחבריהם - חברי הסיעה - כתבו את המכתב על ארתחשסתא מלך פרס. והכתוב מוסיף: "וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית" - היה צריך שיהיה הכתב ארמי והלשון ארמית. והם מסרו את הכתב אל רחום בעל טעם ושמשי, שיעתיקוהו לכתב וללשון פרסי ויעבירוהו למלך.

ומהו "כתב הנשתוון"? פירושו שהיה צורך להשוות בין הכתבים. לוקחים מכתב שהוא "כתוב ארמית ומתורגם ארמית", כלומר גם הכתב ארמי וגם הלשון ארמית - שהרי אפשר לכתוב בפונט אנגלי מילים עבריות: אני יכול לכתוב A-N-I וכתבתי "אני", המילה בעברית והכתב לועזי. וכאן אומר לך הכתוב ששניהם ארמית. ואת זה היה צריך להשוות עם התרגום שנעשה עתה, שתהיה התאמה מוחלטת בין הכתב המקורי ובין התרגום - והתרגום הוא זה שמועבר אל המלך.

פרק ד' פותח את שרשרת המכשולים לבניין הבית. תחילה באו צרי יהודה ובנימין - אותם עממים שהגלה מלך אשור והושיב בערי שומרון - והציעו שותפות בבנייה, בטענה שגם הם עובדים את ה'; אלא שעבודתם הייתה עבודה זרה בשיתוף, והם סברו שאף ישראל כך עובדים. זרובבל וישוע דחו אותם: הבית הזה הוא בית לה' אלוהי ישראל, בהשגחה פרטית על עם ישראל, וכך גם ציווה כורש - שלא יהיה עתה בית לכל העמים. משנדחו, עברו לפעולה מבחוץ: רפיון ידיים, הפחדה, שכירת יועצים וכתיבת שטנה, עד שבוטלה המלאכה. והמלבי"ם מלמד אותנו שהעלילה לא הייתה שקר גס אלא תחבולה מתוחכמת, שנעזרה במערכת הכתיבה והתרגום של מלכות פרס - באותם שרים ממונים, רחום ושמשי, שדרכם עברו כל המכתבים אל המלך וממנו.