פתיחה: ראשית העלייה - מזבח, קורבנות ויסוד ההיכל
פרק ג' בעזרא מתאר את הצעדים הראשונים של העולים מבבל בארץ ישראל: התכנסות כל העם בירושלים לקראת החודש השביעי, בניית המזבח והקרבת קורבנות עוד לפני שהוקם ההיכל, ההכנות לבניין הקבע בעזרת הצידונים והצורים, ולבסוף הנחת יסודות ההיכל בשירה ובתרועה - ובאותו מעמד עצמו, בכי גדול של הזקנים שראו את הבית הראשון. נלך על סדר הפסוקים עם ביאורי המלב"ם.
"ויגע החודש השביעי" - הקדימו לבוא
וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים, וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל־יְרוּשָׁלִָם׃
"ויגע" משמעו כמו "ויגיע" החודש השביעי. האבן עזרא מבאר שכל ימי הלבנה נקראים "חודש", לפי שהיא מתחדשת כל חמישה עשר יום, ומכאן השם חודש. והחודש השביעי כאן הוא חודש תשרי.
ומדוע לא נאמר "הגיע" אלא "ויגע"? מבאר המלב"ם: ללמדך שכמעט והגיע החודש - וכבר נאספו. כלומר הם הקדימו מעט את בואם, כדי להיות בירושלים לקראת ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות שאחריו.
מי היה זרובבל
וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן־יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו, וַיִּבְנוּ אֶת־מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים׃
זרובבל נקרא כן על שם הגלות - שנזרו והתפזרו (מלשון זרייה) לבבל, ולכן קראוהו "זרובבל". ומוסכם על הכל שלא היה בנו הישיר של שאלתיאל. יש אומרים שהיה נכדו, כדעת המצודות, ויש אומרים ששאלתיאל היה דודו - והדבר תלוי בהבנת הכתובים בדברי הימים. האבן עזרא סובר שלא היה אביו אלא דודו, והוא זה שגידלו, וכשם שבני מרב בת שאול נקראו "בני מיכל" לפי שמיכל גידלה אותם, כך גם כאן נקרא על שם דודו שגידלו.
"ויבנו את מזבח אלוהי ישראל" - בנו את המזבח אף שעדיין אין בית מקדש, וכבר יש להם מזבח ועולות והם מקריבים במקום. ואיזה קורבנות הקריבו? הדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם קדושת המקדש בטלה בזמן החורבן או לא. שהרי מעת שנבנה הבית הראשון נאסרו הבמות ולא הותרו עוד, וכיצד הקריבו שם? יש אומרים שעשו קלעים - היינו סגרו מחיצות - והקריבו שם את הקורבנות על גבי המזבח.
"כי באימה עליהם" - טעם העיכוב
וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל־מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב׃
הכינו את המזבח על מכונותיו - על מקומו המדויק. חז"ל אומרים ששלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה: חגי, זכריה ומלאכי, ואחד מהם העיד להם על מקום המזבח - הורה להם היכן בדיוק המקום שבו מקריבים.
ומעתה יש לשאול: מדוע המתינו עד שיתאסף כל העם? הרי כבר קודם לכן היו יכולים להקים מזבח. מבאר המלב"ם שזה הטעם שבא הכתוב ומגלה: "כי באימה עליהם מעמי הארצות". פחדו מיושבי הארץ, וחששו שמא ישביתו אותם ממלאכתם - וכך אכן היה בהמשך, שהלכו וכתבו שטנה כדי להשביתם. וכל עוד היו מועטים היו חששותיהם גדולים יותר, ולכן לא הינו להקים מזבח כשהעמים סביבם. ומי היו אותם עמים? נבוכדנצר, שהגלה את ישראל ואת שאר השבטים לבבל, הגלה מנגד לארץ ישראל את העווים, הספרביים, הכותים וכל אותם עממים - ובהמשך נראה שהם עשו לנו צרות.
קורבנות החג והתמיד
וַיַּעֲשׂוּ אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב, וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ׃
"ככתוב" - כמו שכתוב בתורת משה. וגם עולת יום ביום במספר הכתוב בתורה: ארבעה עשר כבשים בכל יום, ופרי החג הולכים ומתמעטים. ומעבר לקורבנות החג הקריבו, כמו שראינו בפסוק הקודם, את קורבן התמיד - דבר יום ביומו, עולת הבוקר ועולת בין הערביים.
וְאַחֲרֵי־כֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל־מוֹעֲדֵי ה' הַמְקֻדָּשִׁים, וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לַה'׃
מהו "ואחרי כן"? רש"י מפרש - אחרי חג הסוכות, וכן מפרשים הכל. ולמה לא נאמר שהכוונה שאחרי שהקריבו את קורבנות החג הקריבו את התמיד, או שגם בחג עצמו הקריבו תמיד? התשובה: קורבן התמיד הוא הראשון - "עולת הבוקר אשר לעולת התמיד", והוא גם האחרון, "אני ראשון ואני אחרון", שנאמר עליה שהיא משלימה את כל הקורבנות כולם. הקורבן הפותח הוא התמיד והקורבן המסיים הוא התמיד, ולכן לא ייתכן לומר שהקריבו קורבנות החג ואחר כך את עולת התמיד. מוכח אם כן שהכוונה למה שהיה אחרי החג: התמיד, מוספי ראש חודש, פסח ושבועות שבאו לאחר מכן - שגם אותם הקריבו.
וכך אכן היה, שהרי בהמשך נראה שלא הושבתו מן העבודה עד סוף השנה השנית. בשנה השנית לבואם, בחודש השני הוא אייר, התחילו בבנייה, ובעקבות זה יצאו המסטינים להסטין כנגדם והמלאכה הושבתה. אך מאייר עד סיוון עדיין לא נשבתה המלאכה, ולכן גם את חג השבועות הספיקו לעשות, ורק לאחר מכן הושבתה המלאכה ולא יכלו יותר להקריב קורבנות.
ההכנות לבניין הקבע
מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה', וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד׃
כבר מן היום הראשון לחודש השביעי, הוא ראש השנה, התחילו להעלות עולות, ועדיין היכל ה' לא יוסד - לא נבנו אפילו היסודות. אבל הם כבר התחילו להתכונן לקראת בנייתו.
וַיִּתְּנוּ־כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים, וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים, לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן אֶל־יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס עֲלֵיהֶם׃
הם מתחילים לדאוג לבניין הקבע, ולכן מוציאים כספים לחוצבים - אלה שחוצבים את האבנים, ולחרשים - העוסקים במלאכת העץ. ומה עניין מאכל ומשתה ושמן לבית המקדש? אין זה עבורם אלא לצידונים ולצורים: ראשית כדי שיביאו עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו, וגם היה צריך לדאוג לפועלים שיהיה להם מאכל ומשתה בשעת עבודתם.
הצידונים והצורים היו מומחים בבנייה. כבר אצל שלמה ראינו שכאשר נזקק לבנאים ולמומחים במלאכת העץ פנה אל לבנון, אל חירם מלך צור, שישלח לו אנשים מומחים בבנייה. כך גם כאן פונים לאותם אנשים שהיו "קבלני השלד", הקבלנים המומחים בבנייה, שיבואו ויסייעו בידם. וכיצד הביאו את העצים? משיטים אותם בים מן הלבנון עד ים יפו, ומשם מעלים אותם ליבשה ומסיעים לירושלים על גבי חמורים, פרדים ובקר. להעבירם כל הדרך ביבשה הייתה דרך ארוכה וקשה מאוד, ולכן העדיפו את דרך הים.
ומה מוסיף הכתוב "כרשיון כורש מלך פרס עליהם"? אומר המלב"ם: עצי הלבנון היו שייכים למלך, ולא היו יכולים לקחת עצים בלי רשות ממנו. ודקדק הכתוב: "להביא" עצים - ולא "לקנות". כסף נתנו לחוצבים ולחרשים, לפועלים, אבל על העצים עצמם לא מצינו שהוציאו כסף. ומדוע? מפני שבמכתבו של כורש, שציווה לסייע בידי הבונים, נכתב "ונפקתא מן בית מלכא תתיהב" - ההוצאות יינתנו מבית המלך. ומאחר שהעצים שלו הם, לא היו צריכים לשלם עליהם, וזה שמדגיש הכתוב מיד: "כרשיון כורש" - כרשות שנתן להם מלך פרס ליטול בלא תשלום.
"לנצח על מלאכת בית ה'"
וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן־יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל־הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם, וַיַּעֲמִידוּ אֶת־הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל־מְלֶאכֶת בֵּית־ה'׃
בשנה השנית, בחודש השני הוא אייר, החלו זרובבל וישוע לבנות את בית המקדש, ותוך כדי הבנייה העמידו את הלויים מבן עשרים ומעלה "לנצח על מלאכת בית ה'" - שבשעה שהניחו את היסודות היו אומרים שירה.
ואגב, ייתכן שמכאן יסוד למנהג המקובל, שכאשר מניחים יסוד לבית כנסת, לישיבה קדושה או למקום של תורה, עושים יום שמחה עם תזמורת, כדרך שמכניסים ספר תורה - יום מיוחד במעמד גדולי ישראל, שבאים לייסד את המקום גם מבחינה רוחנית, ולכן עושים זאת בדרך של שירה ושמחה.
ומדוע נקראים המשוררים "מנצחים"? לפי שדרך בעלי השיר לנצח זה את זה בהרמת הקול ובהכרעת הנעימה: כשיש מקהלה שלמה ואנשים רבים שרים, כל אחד רוצה להשמיע קולו ומגביה קולו יותר בזמן שירתו. ומכאן גם מה שמצינו פעמים רבות בתהילים "למנצח בנגינות מזמור שיר" - היינו הלוי שהלויים היו מנצחים זה את זה בשיר.
וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי־יְהוּדָה כְּאֶחָד לְנַצֵּחַ עַל־עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית הָאֱלֹהִים, בְּנֵי חֵנָדָד בְּנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם׃
ולמה נשנה שוב "לנצח", אחרי שכבר נאמר בפסוק הקודם "לנצח על מלאכת בית ה'"? מבאר המלב"ם שהניצוח הכתוב כאן הוא ניצוח אחר: כאן הכוונה השגחה על המלאכה. כמו הביטוי "אנשים המנצחים על המלאכה", ולהבדיל כמנצח שבתזמורת - אדם שמנהל את הפעולה והוא האחראי הראשי, ולכן נקרא מנצח על המלאכה. אם כן הפסוק הקודם מדבר בניצוח בשיר, וכאן בניצוח על המלאכה.
ומדוע מדגיש "בני יהודה"? אומר המלב"ם: לפי שגם מבני חנדד מצינו מי שנקרא קדמיאל - בנחמיה פרק י' פסוק י' מצינו חנדד אחר שבנו קדמיאל, אלא שהוא לא היה מבני יהודה. לכן מדגיש הכתוב שהקדמיאל המדובר כאן היה מבני יהודה, בשונה מן הקדמיאל האחר.
הנחת היסודות בשירה ובחצוצרות
וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת־הֵיכַל ה', וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי־אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת־ה' עַל־יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל׃
"ויסדו הבונים" - הניחו את היסודות להיכל ה'. "ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות" - וכי מישהו לבוש בחצוצרה? אלא מלובשים בבגדי כבוד וחצוצרות בידיהם. המלב"ם אומר שלשיטת הראב"ד "מלובשים" פירושו ממש בבגדי כהונה, ולשיטת הרמב"ם הכוונה בבגדי כבוד, שהיו עוסקים במלאכה נכבדה זו של הנגינה ולכן היו לבושים בבגדים מכובדים.
ובדרך כלל הכהנים לא היו תוקעים בכלי השיר, אלא הלויים הם שהיו מנגנים, והכהנים היו תוקעים בחצוצרות רק במועדים. אך כאן הייתה שמחה גדולה כמועד, ומחמת גודל השמחה הכהנים עצמם תקעו בחצוצרות.
"בני אסף במצלתיים" - מצלתיים הם שני כלי נחושת העשויים להשמיע קול גדול בהקשתן זה בזה, כמצלתיים המוכרים לנו היום: שתי צלחות נחושת שמכים בהן זו בזו והן משמיעות צלצולים, ומכאן שמן.
ומה שרו? "להלל את ה' על ידי דויד מלך ישראל" - על ידי שירים ותשבחות שחיבר דוד מלך ישראל, הם השירים שבתהילים. ובכללם שיר המעלות, שנקרא כן על שם הלויים שהיו עומדים על חמש עשרה המעלות ומשוררים.
הלל והודאה - וקול גדול
וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל, וְכָל־הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית־ה'׃
"ויענו" - עניה בכל מקום לשון הגבהת הקול היא, כמו "וענית ואמרת ארמי אובד אבי". ומדוע מגביה קולו? לפי שכלל בידינו שההודאה לעולם בהגבהת הקול. וכל אדם מבין זאת בפשטות: דודה שנותנת סוכריה לאחיין ואומרים לה "תודה" בשפה רפה, מיד מעירה - כך אומרים תודה? תודה אומרים בקול: "תודה רבה לך!". ולכן גם בברכת המזון, שיש הממלמלים אותה - ברכת המזון היא הודאה להשם יתברך, וכתוב שצריך להגביה בה קולו. לא שיצעק, אלא שיהיה קולו רם מעט יותר מדרך קריאתו ותפילתו הרגילה. וכל זה בעיקר בענייני התודה.
לפיכך אומר הכתוב "ויענו בהלל ובהודות לה'" - ההודאה להשם באה על ידי הלל ושבח. וההלל על מה היה? "כי טוב" - מהללים את ה' על הטובה שעשה עמם. וההודאה על "כי לעולם חסדו" - מודים לה' שחסדו מלווה אותנו לעולמים ולא נטש אותנו.
אבל בהמשך הפסוק: "וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה'" - בהלל בלבד, ולא נאמר בעם לשון הודאה. "ויענו בהלל ובהודות" נאמר על הכהנים, ואילו כשמדבר בכל העם שהריעו תרועה גדולה בשופרות שבידיהם, נאמר רק "בהלל לה'" - היללו את ה', אך הודאה לא נאמרה בהם. ומה הסיבה? זאת יגלה לנו הכתוב בפסוקים הבאים.
הבוכים והשמחים
וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת־הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל, וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל׃
היו כאן אנשים רבים שזכרו עוד את הבית הראשון. ומכיוון שראו את הבית הראשון בנוי בתפארתו, הבינו שכל מה שייבנה כאן על פי רשיונו של כורש - שכפי שנראה בהמשך היה מצומצם מאוד - יהיה דל מאוד לעומת הבית הראשון. ולכן רבים מן הכהנים שראו את הבית הראשון, כשראו את מה שבונים כאן, היו בוכים ומצטערים ואומרים: מה זה לעומת מה שהיה לנו אז.
אלא שלשון הפסוק קשה ומסורסת: "אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים". מהו "ביסדו זה הבית בעיניהם"? וכי בוכים בידיהם, עד שצריך לומר שבוכים בעיניים? מבאר המלב"ם שהמילה "ראו" הכתובה בתחילה והמילה "בעיניהם" הכתובה בסוף חוזרות שתיהן על שני חלקי המשפט, ויש לקרוא: אשר ראו את הבית הראשון בעיניהם, וראו ביסדו זה הבית בעיניהם.
ומה ההדגשה בזה? שאם על הבית הראשון רק סיפרו לו - מנין הוא יודע מה היה שם בדיוק? ואם על הבית הזה רק סיפרו לו - מנין הוא יודע? לכן מדגיש הכתוב שאת שניהם ראו בעיניהם, את הבית הראשון ואת הבית הנבנה כעת, ולכן יכולים הם להשוות ויודעים על מה הם בוכים בקול גדול.
ולעומתם "ורבים בתרועה בשמחה להרים קול" - רבים אחרים הרימו קולם בתרועה ובשמחה על בניין הבית הזה, מפני שהם לא ראו את הבית ההוא, ומבחינתם הבית הזה הוא פסגת שאיפותיהם. ואילו אלה שראו את הבית ההוא הבינו שהבית הזה בקושי דומה לאותו בית נפלא שהיה אז.
קדושה ראשונה וקדושה שנייה - שורש המחלוקת בין הבוכים לשמחים
אומר המלב"ם: מה מקור החילוק הזה? הרמב"ם כותב שקדושת יהושע, הנקראת קדושה ראשונה, קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, ואילו קדושה שנייה שקידש עזרא קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ומה כוונת הדברים? אם רוצים לדעת היום מהם גבולות הארץ לעניין תרומות ומעשרות, מצוות התלויות בארץ ושמיטה, אין בודקים לפי מה שכבש יהושע - שאם כן היו חלקים מסוריה חייבים בקדושת הארץ ובשמיטה - אלא לפי מה שכבש עזרא, זו קדושה שנייה, שקידשה לשעתה וקידשה גם לעתיד לבוא. ו"לעתיד לבוא" כאן אין הכוונה לימות המשיח, אלא גם לזמננו אנו.
ומדוע באמת החילוק? אומר הרמב"ם: קדושת יהושע באה על ידי כיבוש, וקדושה הבאה בכיבוש - בא נבוכדנצר וכבש ופקעה הקדושה, שכיבוש מבטל כיבוש: כבשת, ועכשיו בא אחר וכבש, ומה שהושג בכיבוש הראשון התבטל בכיבוש השני. אבל קדושת עזרא לא באה על ידי כיבוש אלא על ידי חזקה והיתר שקיבלו מכורש, ולכן קדושה זו אינה בטלה לעולם, שאף אם יכבשו אחר כך - אין הכיבוש מבטל את החזקה שהחזיקו בה קודם.
וזה מה שבא הכתוב לומר: היו רבים שראו את הבית הנבנה כעת לפי היתרו של כורש, בית מוגבל - שכורש הגביל אותו בכמה בחינות, שלא יהיה גדול מדי וכן בצורת בנייתו, כפי שנראה בהמשך - והצטערו, לפי שידעו שאילו זכו, כמו שאומרת הגמרא, היה נעשה להם נס בתקופת עזרא כבימי יהושע בן נון, והיו זוכים לכבוש את כל הארץ ולהשיב הנידחים ולגאולה שלמה - אם היו ראויים. לכן אנשים אלה בוכים.
אבל רבים שמחו, ומאותה סיבה עצמה: אתה בוכה מפני שזה ברשיון כורש וכורש מגביל אותנו - ואדרבה, אומרים הם, משום שאין זה כיבוש אלא חזקה ברשיון, הקדושה הזאת תישאר לעתיד לבוא ותעמוד לתמיד. ואילו אם היינו כובשים, והיו כובשים זאת מאיתנו, לא היה הדבר נשאר לתמיד. הרי שאותו דבר עצמו - היותו ברשיון כורש ומצומצם - הוא הגורם לזה לבכות ולזה לשמוח.
"ואין העם מכירים"
וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם, כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד־לְמֵרָחוֹק׃
פשט הכתוב: קול תרועת השמחה התערבב עם קול הבכי, ומחמת תרועת השופרות שנשמעה למרחוק לא הכירו בין קול תרועת השמחה לקול הבכי, אלא נבלעו זה בזה בקול השופרות שהחריש את אוזניהם.
אבל לפי מה שהתבאר קודם, מבאר המלב"ם את הפסוק אחרת: העם לא הכירו ולא שמו לב שקול תרועת השמחה הוא "לקול בכי העם" - כלומר נובע מאותה סיבה עצמה שממנה בא בכי העם. העם בוכה משום שהבניין הוא ברשיון כורש, מצומצם, ואינו הגאולה השלמה - ומאותה סיבה בדיוק שמחים האחרים, שמאחר שהוא ברשיון כורש הרי זו חזקה, וממילא הקדושה תישאר לתמיד. זה מה שלא הכירו העם: שקול תרועת השמחה הוא לקול בכי העם, ושמה שגרם לאלה לבכות הוא עצמו שגרם לאלה לשמוח.
לסיכום:
הפרק פותח בהתכנסות כל העם כאיש אחד בירושלים, מעט לפני החודש השביעי, בבניית המזבח על מכונותיו על פי עדות הנביא, ובהקרבת עולות מראש השנה - אף שההיכל עוד לא יוסד. העיכוב עד עתה נבע מן האימה מעמי הארצות. אחר כך החלו בהכנות לבניין הקבע: כסף לחוצבים ולחרשים, מאכל ומשתה ושמן לצידונים ולצורים, ועצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו ברשיון כורש שפטרם מתשלום. בשנה השנית בחודש אייר הונחו היסודות, בשירת הלויים ובחצוצרות הכהנים, בהלל ובהודאה בקול גדול. ובאותו מעמד נשמעו יחד שני קולות: בכי הזקנים שראו בעיניהם את שני הבתים ויודעים להשוות ביניהם, ושמחת הרבים - ולפי המלב"ם שני הקולות יוצאים ממקור אחד: היותו של הבניין ברשיונו של כורש, שמצד אחד מצמצם ומעיד שאין זו הגאולה השלמה, ומצד שני הוא חזקה שקדושתה קיימת לעולם.