פרק ב בספר עזרא הוא כולו רשימה: שמות משפחות, שמות מקומות ומספרים. במבט ראשון נראה כאילו אין כאן אלא טבלת נתונים, אך המלבי"ם מגלה לנו שכל שינוי לשון וכל פרט מספרי מלמד יסוד שלם - מי עלה, מאין עלה, מה היה עיקר מגמתו, ומי היה כשר לבוא בקהל ומי לא. אנחנו קוראים את הפרק כולו, גם את השמות שאינם מוכרים לנו, כדי שהדברים יהיו שלמים, וכדי לזכור את חשיבותם ומעלתם של אותם אנשים. כשם שאנו אומרים "שם רשעים ירקב", כך אנו אומרים "זכר צדיק לברכה": בוא וראה מי הם אותם אנשים שהיתה בהם התעוררות הנפש והרוח לקום ולבנות את בית אלוהיהם. אנשים אלה נחרטו בכתובים לנצח נצחים, שידעו לדורות: משפחה זו זכתה לכך וכך, וגם זו וגם זו.
וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלַיִם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ׃
"בני המדינה" - בני מדינת ארץ ישראל, שהם עולים עכשיו משבי הגולה כדי לחזור לארצם. והנה בספר נחמיה פרק ז חוזרת הפרשה הזאת ומונה שוב את העולים, אך המספרים שם שונים. אתה מעיין ורואה שאין אותן כמויות אנשים, אף שמדובר לכאורה על אותה עליה עצמה.
מבאר המלבי"ם: היו שני סוגי עליות. עליה של האנשים החשובים, שעלו מבבל עצמה, ועליה של האנשים ה"עמך" הפשוטים, שעלו משאר המדינה. בגלות הראשונה, גלות יכניה, גלו האנשים החשובים, ואותם הושיב נבוכדנצר בבבל עצמה - עיר הבירה, המדינה המרכזית, ארמון המלוכה. לאחר מכן, כשהגלה את דלת העם ונחרב הבית, אסף את היוגבים והחורשים, האנשים הפשוטים יותר, ואותם הושיב בפריפריה ולא בבבל עצמה.
מכאן, אומר המלבי"ם, תבין את לשון הכתובים: אצלנו נאמר "אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל לְבָבֶל", ובנחמיה נאמר "אשר הגלה נבוכדנצר" בסתם, בלי "לבבל". שם מדובר על מגלי הגלות השנייה, גלות צדקיה וחורבן ירושלים, אותם דלת העם שלא הושבו בעיר המלוכה. ואצלנו מדובר על אלה שגלו לבבל עצמה, לעיר המלוכה, האליטות.
ומכאן גם נפקא מינה במגמת השיבה: החשובים הלכו לירושלים ומשם התפשטו בשאר ערי יהודה, שעיקר עניינם היה בניין ירושלים ובניין בית המקדש. לעומתם האנשים הפשוטים הלכו ישירות לערי יהודה, שכל אחד מהם חיפש את שדהו ואת ביתו, לראות מה נשאר מארצו נחלתו ואחוזתו.
כאן נאמר "וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלַיִם וִיהוּדָה", ובנחמיה נאמר "לירושלים וליהודה". מה ההבדל? כלל בידינו מן המלבי"ם: אם למ"ד היחס נכתבת גם במילה הראשונה וגם בשנייה, סימן ששתיהן שוות בחשיבותן. אבל אם הלמ"ד רק במילה הראשונה ולא בשנייה, הרי שהראשונה היא העיקר והמיוחסת, והשנייה נגררת אחריה. וכך גם ההגיון הדקדוקי וכך אדם קורא ומבין מאליו: "לירושלים ויהודה" - לירושלים בעיקר, וגם ליהודה.
לפיכך כאן, שמדובר באנשים החשובים העולים מבבל, החכמים והאליטות, עיקר מגמתם ירושלים, ואגב כך מתפזרים משם ביהודה. ובנחמיה, שמדובר באנשים הפשוטים יותר שעיקר עסקם ועניינם בארציות, כתוב "לירושלים וליהודה" - שהיה חשוב בעיניהם לשוב ליהודה כשם שהיה חשוב לשוב לירושלים, שכל אחד חיפש את ביתו ארצו ונחלתו. מכאן שוני הכתובים, ומכאן ראשית ההסבר לשוני המספרים, ובהמשך נראה בדברי המלבי"ם ביאור מורכב יותר.
אֲשֶׁר־בָּאוּ עִם־זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל׃
כל השמות המוזכרים כאן הם שמות אנשים, ואלה הם החשובים שבאו עם זרובבל. "מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן" - אומרים חז"ל שאדם אחד הוא, ואינו שריה, רעליה, מרדכי ובלשן בנפרד. ומי הוא? מרדכי היהודי. ומדוע כונה בלשן? לא "בַּלְשָׁן" בלשון ימינו, אלא "בִּלְשָׁן", לפי שהיה בקיא בלשונות - בקיא בשבעים לשון, ומן הסנהדרין היה. ואילו "ישוע" הוא שמו של אדם, ואינו קשור לא ליהושע ולא לטמא הנוצרי כלל.
ושים לב שהמילה "מספר" כתובה כאן פעמיים: "מִסְפָּר בִּגְוַי" - זה שם אדם, ו"מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל" - זה תואר, הבא לתאר שזהו מספרם של אנשי עם ישראל. ולכן הראשון מנוקד בקמץ והשני בפתח, שלא תחשוב שהיה כאן עוד אדם ששמו מספר.
בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם׃
רש"י מזכיר שיש הנמנים על שם אביהם ושם משפחתם, ויש הנמנים על שם מקומם. מהו השינוי? אומר המלבי"ם: כשהיתה משפחה גדולה, מנה אותה על שם המשפחה. אבל כשלא היתה משפחה גדולה ואנשי המקום היו רבים, לא היה יכול למנות שלושה מכאן וארבעה משם, שהרי רצה למנות בקבוצות גדולות - ולכן קיבץ אותם ומנה אותם על שם המקום: אלה שגלו ממקום פלוני, אלה שגלו ממקום פלוני. מכאן תבין למה חלק מוזכרים על שם האב וחלק על שם המקום.
ומשפחת פרעוש היתה משפחה גדולה, ולכן נמנתה בשמה: אלפיים מאה שבעים ושניים. וממשיך הכתוב: בני שפטיה שלוש מאות שבעים ושניים, בני ארח שבע מאות חמישה ושבעים. "בְּנֵי־פַחַת מוֹאָב לִבְנֵי יֵשׁוּעַ יוֹאָב" - פחת מואב היה ראש המשפחה, וישוע ויואב היו בניו, והם באו לארץ. וכן בני עילם, בני זתוא, בני זכי, בני בני, בני בבי, בני עזגד, בני אדניקם, בני בגוי, בני עדין, בני אטר ליחזקיה, בני בצי, בני יורה, בני חשום, בני גבר - ולעומתם "בְּנֵי בֵית־לָחֶם מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה", שנמנו על שם מקומם.
וטעם נוסף למניית השמות: בהמשך נראה שהיו כאלה שהיתה עמם בעיה מבחינת הייחוס, ולכן בא הכתוב לומר לנו אלה עלו מיוחסים ואלה עלו כשאינם מיוחסים. וכאן יש נפקא מינה הלכתית גדולה מאוד, שהגמרא במסכת גיטין ובעוד מקומות עוסקת בשאלות הייחוס על פי מה שאנו לומדים כאן בספר עזרא.
אַנְשֵׁי נְטֹפָה חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה׃ אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה׃
על "אנשי ענתות" מפנה המלבי"ם למה שכתב בספר ירמיה. ושם, בפרק טז פסוק ג, אומר הכתוב: "כי כה אמר ה' על הבנים ועל הבנות הילודים במקום הזה, ועל אמותם היולדות אותם ועל אבותם המולידים אותם בארץ הזאת: ממותי תחלואים ימותו, לא יִסָּפדו ולא ייקברו, לדומן על פני האדמה יהיו, ובחרב וברעב יכלו, והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ". ועל מי נאמר? על אנשי ענתות, שהיו רשעים גדולים והיו מצירים ומציקים ביותר לירמיהו. עליהם ביקש ירמיהו "הכשילם בעניים שאינם מהוגנים" - שאפילו אם תבוא לידם זכות במקרה, יבוא אליהם עני רמאי, שאפילו הצדקה שיעשו לא תועיל להם במאומה. ומסכת ברכות שלמה עוסקת בחלוקה שחילק להם ירמיהו.
ודבר זה מפליא מאוד, שהפסוק בירמיהו לכאורה סותר את הכתוב אצלנו: כאן אנו רואים שעלו מענתות מאה עשרים ושמונה איש - חיים, קיימים ונושמים. והיכן הגזירה?
מבאר המלבי"ם: מה שנאמר שם על האבות - נגזר עליהם כליה בכל מקום שיהיו, ולכן דייק הכתוב "ועל אבותם המולידים אותם בארץ הזאת", שהם ימותו בכל מקום שיהיו. אבל על הבנים לא נגזר אלא על אלה הנולדים באותו מקום, וכל זמן שהם בענתות. כאשר הם עולים מענתות ואינם גרים שם, אין הכליה חלה עליהם. ולכן אנשי ענתות שעלו כאן, מאה עשרים ושמונה, הם בניהם אשר קמו אחריהם, ולא אנשי ענתות עצמם שעליהם נאמרה הנבואה שיכלו וימותו.
בְּנֵי עֵילָם אַחֵר אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה׃
ובתוך הרשימה: בני עזמות, בני קרית ערים כפירה ובארות, בני הרמה וגבע, אנשי מכמס, אנשי בית אל והעי, בני נבו, בני מגביש. ואחר כך "בני עילם אחר" - והרי כבר נמנו בני עילם לעיל בפסוק ז, אלף מאתיים חמישים וארבעה. אלא שאומר לך הכתוב: אין זה אותו עילם שדיברנו בו קודם, אלא עילם אחר. ואחריהם בני חרים, בני לוד חדיד ואונו, בני יריחו, ובני סנאה שלושת אלפים ושש מאות ושלושים.
הַכֹּהֲנִים בְּנֵי יְדַעְיָה לְבֵית יֵשׁוּעַ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה׃
אחרי שמנה את בני ישראל, מונה עכשיו בנפרד את הכהנים ואת הלויים, ומן הלויים מונה את המשוררים ואת השוערים, ובסוף מונה את הנתינים - אלה העובדים של הכהנים, שהיו לחוטבי עצים ושואבי מים. מן הכהנים: בני ידעיה, בני אימר אלף חמישים ושניים, בני פשחור אלף מאתיים ארבעים ושבעה, בני חרים אלף ושבעה עשר.
הַלְוִיִּם בְּנֵי־יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל לִבְנֵי הוֹדַוְיָה שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה׃ הַמְשֹׁרְרִים בְּנֵי אָסָף מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה׃
בני אסף הם המשוררים, וכמו שאנו אומרים "שיר מזמור לאסף" - אסף היה מן המשוררים. ואחריהם בני השוערים: בני שלום, בני אטר, בני טלמון, בני עקוב, בני חטיטא, בני שובי - הכל מאה שלושים ותשעה.
הַנְּתִינִים בְּנֵי־צִיחָא בְנֵי־חֲשׂוּפָא בְּנֵי טַבָּעוֹת׃
הנתינים הם הגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים, כפי שהזכרנו. והכתוב מונה אותם בשמותיהם: בני קרוס, בני סיעהא, בני פדון, בני לבנה, בני חגבה, בני עקוב, בני חגב, בני שלמי, בני חנן, בני גידל, בני גחר, בני ראיה, בני רצין, בני נקודא, בני גזם, בני עוזא, בני פסח, בני בסי, בני אסנה, בני מעונים, בני נפוסים, בני בקבוק, בני חקופא, בני חרחור, בני בצלות, בני מחידא, בני חרשא, בני ברקוס, בני סיסרא, בני תמח, בני נציח, בני חטיפא.
בְּנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה בְּנֵי־סֹטַי בְּנֵי־הַסֹּפֶרֶת בְּנֵי פְרוּדָא׃
מי הם "בני עבדי שלמה"? הגמרא במסכת יבמות מביאה דעה אחת שעכו"ם או עבד שבא על בת ישראל - הוולד ממזר. ולפי זה ילדים אלה ממזרים היו, שכן בני עבדי שלמה הם, שמחמת גודל חשיבותם נשאו בנות ישראל וילדו להם. ודבר זה קשור למה שנזכיר בהמשך - שתוקי ואסופי. ולפי הדעה שהוולד כשר, הרי הם כעבדים משוחררים. ומה דינו של עבד כנעני שנשתחרר? ישראל לכל דבר. הם היו בני עבדי שלמה, ומעמדם כעבדים משוחררים, והם בכלל "גרי וחרורי" שבמסכת יבמות, שהם כמו גרים - שהרי עבד הוא כחצי יהודי, חייב במצוות כאשה, וברגע שאדונו משחררו הוא נעשה יהודי שלם.
אלא שמזה שהכתוב מחשיב אותם יחד עם הנתינים, אומר המלבי"ם, תבין שהם מן שבעת האומות ששלמה נתן אותם למס עובד, כמו שכתוב בדברי הימים שלא גייר את כולם אלא נתן חלק מן העמים למס עובד. ולכן דינם זהה לדין הנתינים.
ו"בני הסופרת" - אומר המלבי"ם, אל תחשוב שהיתה סופרת וההי"א היא ה' הידיעה, אלא השם המלא הוא "הסופרת". כמו "בני הודויה", שהשם הוא הודויה וההי"א אינה ה' ידיעה, כך גם כאן. ואחריהם בני יעלא, בני דרקון, בני גידל, בני שפטיה, בני חטיל, בני פוכרת הצביים, בני אמי.
כׇּל־הַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁנָיִם׃
וכאן חשיבות המנייה: כדי שנדע מי הכשרים ומי אינם כשרים. בא אדם ואומר אני ממשפחת חטיל - אומרים לו: חטיל? אלה מבני הנתינים, מן הגבעונים, ולא מבני ישראל המה, ואינם ראויים לבוא בקהל. ממילא על ידי ידיעת מקור המשפחה היינו יודעים אם כשר הוא לבוא בקהל או פסול.
וְאֵלֶּה הָעֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדָּן אִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית־אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם׃
תל מלח, תל חרשא, כרוב, אדן - כל אלה שמות מקומות. והאנשים שעלו משם לא יכלו להגיד מאיזו משפחה הם, ואף לא את זרעם אם מישראל הם. ומדוע? לפי שהיו אסופים. אסופי הוא אדם שנאסף מן השוק במקום שרובו עכו"ם, ומן הסתם בן מי הוא? בן עכו"ם. ואי אפשר לדעת אם כשר הוא אם ממזר. וזה שנמנה בעשרה יוחסין: שתוקי ואסופי. אסופי - שנאסף מן השוק. ושתוקי - למה נקרא שמו כך? שכאשר שואל את אמו "אמא, בן מי אני?" היא אומרת לו: שתוק, אל תשאל שאלות, שאמו משתקתו שלא ישאל שאלות מביכות.
בְּנֵי־דְלָיָה בְנֵי־טוֹבִיָּה בְּנֵי נְקוֹדָא שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם׃
גם אלה עלו מתל מלח.
וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל־שְׁמָם׃
אומר המלבי"ם: משפחת הקוץ היו משפחת כהנים, וכך מופיע בדברי הימים - הם היו המשמרה השביעית. ועתה נפל ספק קל בייחוסם של הילדים. ממה נתעורר הספק? מפני שהקוץ לקח אשה מבנות ברזילי. ברזילי הגלעדי היה אדם חשוב מאוד בימי דוד, ולכן הבנים שנולדו מן האשה הזאת כונו לאות כבוד "בני ברזילי" - על שם האם.
וכבר מצאנו אנשים שכונו על שם אמם לאות כבוד אף שהיה להם אב: יואב בן צרויה, אבישי בן צרויה. ומי היתה צרויה? אחותו של דוד. וכיוון שהיתה אחות דוד המלך, היה זה כבוד ותואר לומר "בנה של צרויה", ולא היו קוראים להם בשם האב אלא בשם האם.
וזה שאומר הכתוב: הקוץ הוא שלקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה, וחביה הוא הבן שנולד מן האשה הזאת, "ויקרא על שמם" - נקרא גם על שם אביו וגם על שם אמו. ולכן לבנים קוראים גם "בני הקוץ" וגם "בני ברזילי".
אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן־הַכְּהֻנָּה׃
כל זמן שהיה בידם ספר הייחוס, ידענו מי הוא ומי אביו ומהיכן בא. אומרים לך: הנה ספר הייחוס, הכל כתוב בו. "אבל הרי קוראים לך כך וכך" - עזוב מה קוראים לי, ניתי ספר ונחזה. אבל עם הגלות והטלטולים אבדו להם כתבי הייחוס - ספר הייחוס שהיה לכל משפחה על ייחוסה המשפחתי, ולכל אדם על ייחוסו הפרטי - וממילא נפל בהם ספק.
וכך אומרים להם: איך קוראים לך? בני הקוץ בני ברזילי. הקוץ - יודעים אנו שכהנים הם, אבל מה מתחבר אליך השם ברזילי? כנראה נשא אביך אשה שאינה מן הכהונה ואינה כשרה לכהונה, ואם כן מה דינך? חלל. ואולי משום כך עצמו הדביקו לכם שם נוסף, שנתערבתם עם משפחה שאינה הוגנת לכם. ולא זו בלבד: מכיוון שנשאתם ממשפחה נוספת, ייתכן שהיו כאלה שלא הרגישו עצמם מחויבים למשפחת הקוץ אלא אמרו "אני מחויב למשפחת ברזילי" - משפחת ברזילי מותרת לשאת גרושה? אף אני אשא גרושה. וכיוון שלא שם הקוץ בלבד נקרא עליהם אלא גם שם ברזילי, ממילא כבר לא הקפידו והתייחסו לעצמם כאנשים שאינם כהנים, ואין לנו ודאות שכולם כאן כהנים גמורים. ולכן אמרו להם: הדרך היחידה למצוא את כתביכם המתייחסים. "ולא נמצאו" - וממילא התוצאה "ויגואלו מן הכהונה".
וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא־יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים׃
אומרים חז"ל: התרשתא הוא נחמיה בן חכליה. ולמה קראו לו כך? כי כפי שנראה בהמשך, הוא היה עומד ומשרת לפני המלך, ותפקידו היה להשקות למלך את היין ולטעום ממנו קודם לכן - כמו שהיה מקובל לטעום את היין לראות אם אין בו טעם שונה, אם לא ניסו להרעיל את המלך. היו מלכים שנתנו לכלב לשתות תחילה, והיו שהעמידו אדם שיטעם ויאכל מכל מאכל המלך כדי לוודא שאין בו דבר הממית. וממילא היה נחמיה צריך לשתות יין שגוי נגע בו והוביל אותו - יין שיש בו חשש יין נסך, או לפחות סתם יינם. לכן אמרו חז"ל שנקרא "התרשתא", נוטריקון של "התיר שתיה", שהתירו לו היתר מיוחד לשתות סתם יינם אף שבאופן רגיל אסור.
ומהו שאמר להם "עד עמוד כהן לאורים ולתומים"? והרי בבית שני לא היו אורים ותומים, והוא אחד מחמשת הדברים שהיו חסרים בו. ומדוע בכלל צריך אורים ותומים? כי האורים ותומים היה ה"גלאי": נשאל בו על כל אחד ואחד, ומה שיאמר האורים ותומים כך יהיה, אבני החושן מגלות את הנסתרות. אבל הרי לא היו אורים ותומים - וכי מוכר להם נחמיה אשליה?
אומר רש"י: כאדם האומר לחברו "עד ימות המשיח לא יעלה דבר זה". שואלים אדם מתי תבוא, והוא משיב: בעזרת השם כשיבוא משיח אני אצלך - כלומר לא אגיע. כשיבוא משיח בוודאי, אבל זה עד שיבוא משיח. כך גם כאן: אומר להם מצטער אני, איני יכול להכניסכם עד שיהיו אורים ותומים, כלומר עד שיבוא משיח. ואינו נותן להם אשליה שיהיו כאן אורים ותומים, שהרי הם יודעים שאין.
המלבי"ם לעומת זאת מבאר על פי מה שראינו בספר דניאל: כל הימים שמתחילת בית שני עד סופו לא נקראו גאולה אלא שם גלות עליהם, ומשתי סיבות. האחת, שרוב העם עדיין היה בגלות - עלו קצת יותר מחמישים אלף, וכל השאר לא היו כאן. והשנייה, שהתקופה הזאת היא אתחלתא דגאולה, תקופת מבחן של ארבע מאות ועשרים שנה: אם תהיו ראויים ותוכיחו שאתם ראויים באמת לבית המקדש ולעבודת השם, בסוף ארבע מאות ועשרים שנה ייבנה בית המקדש השלישי, ירד בנוי באש, ותהיה גאולה מוחלטת ושלמה. ואם לא - חס ושלום תהיה גלות, גרועה יותר מן הראשונה, שהרי לגלות הראשונה ניתן קץ וזמן, ולגלות השנייה שאנו בה לצערנו לא ניתנה קצבה, לא קץ ולא זמן.
ולפי זה, מה היה צריך להיות בתום ארבע מאות ועשרים שנות בית שני? גאולה ובית שלישי, שבניינו גדול מן הראשון, כבוד והדר, משיח, וכל אותם נסים אותות ומופתים שהיו בבית הראשון - הכל חוזר. ועל זה מדבר נחמיה. אינו מתכוון לומר להם "עד שיבוא משיח" בדרך שלילה, אלא: אוטוטו, אחרי הבית הזה ייבנה הבית השלישי, אחרי תקופת המבחן תהיה הגאולה הנצחית, ואז נברר באורים ותומים ונוכל לדעת.
כׇּל־הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת שִׁשִּׁים׃
ריבוא הוא עשרת אלפים, ואם כן הסכום הוא ארבעים ושניים אלף שלוש מאות ושישים. אך כשאתה בודק מבחינה מספרית ומחשב את כל הפרטים - וכבר עשה זאת רש"י - "בפרטן אינם אלא שלושים אלף". והיכן שלושה עשר אלף הנותרים?
תשובה אחת: כל מה שמנה לנו כאן הוא שבט יהודה ובנימין, אבל עלו גם משאר השבטים, ומשאר השבטים היו שלושה עשר אלף. כלומר עיקר העולים היו יהודה ובנימין, ומעבר לכך באו עוד שלושה עשר אלף משאר השבטים, והם נכנסו לחשבון הכולל.
והמלבי"ם מבאר באופן אחר: מה שמנה כאן הם אלה שבאו בעליה המסיבית הגדולה, ואחר כך המשיך זרזיף שלא פסק, וזרזיף זה הצטבר לכדי עוד שלושה עשר אלף. המניין שמנינו בתחילה הוא אלה שניתן היה לספור אותם, "כל הקהל כאחד" - כל העולים ביחד שייך למנותם. אבל כשהיום מגיע אחד מכאן ומחר אחד משם, וכי יש רישום גבולות? וכי אתה יכול לראות מי ירד היום מן האונייה ולספור אותו? אלה נוספו עוד שלושה עשר אלף, וכך מיישב המלבי"ם שלא יקשה לנו מן הסך הכולל אל הפרטים.
ועוד אומר המלבי"ם, וזהו מה שפתחנו בו: יש שהוזכרו כאן ולא הוזכרו בנחמיה, ויש שהוזכרו בנחמיה ולא כאן, והמספרים ביניהם שונים לכאורה. וכיצד ניישב? מבאר המלבי"ם שהיו כאלה שפעם אחת נמנו על שם משפחתם ופעם על שם עירם. לדוגמה, כאן כתוב במשפחה פלונית שבע מאות ושם כתוב שמונה מאות - המאה הנוספים נמנו על שם עירם, ובחשבון של "בני עיר פלונית כך וכך", "בני בית לחם כך וכך", שם נמצאים המאה החסרים מאותה משפחה. ולכן השינויים שאתה מוצא הם שינויים קוסמטיים ולא שינויים מהותיים במספרים.
ואפשרות נוספת מביא המלבי"ם, וקצת דחוקה היא: שאמנם כאן כתוב שבע מאות ושם שמונה מאות, אלא שעלו שמונה מאות וחזרו מאה - שהיו כאלה שעלו ולבסוף חזרו למקומם, וכיוון שחלק חזרו מונה כאן בסיכום את אלה שלאחר שחזרו. אך אומר המלבי"ם שאין צריך לדחוק בכך, שהרי אפשר להסביר כדרך הראשונה, שפעם מונה על שם מקומו ופעם על שם משפחתו.
מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם׃
ואחר כך מונה הכתוב את מקניהם: סוסיהם שבע מאות שלושים ושישה, פרדיהם מאתיים ארבעים וחמישה, גמליהם ארבע מאות שלושים וחמישה, חמורים ששת אלפים שבע מאות ועשרים.
וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת בְּבוֹאָם לְבֵית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם הִתְנַדְּבוּ לְבֵית הָאֱלֹהִים לְהַעֲמִידוֹ עַל־מְכוֹנוֹ׃
"התנדבו לבית האלוהים" - כדי לבוא ולעבוד בבית ה' ולהעמידו על מכונו.
כְּכֹחָם נָתְנוּ לְאוֹצַר הַמְּלָאכָה זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים שֵׁשׁ־רִבֹּאוֹת וָאֶלֶף וְכֶסֶף מָנִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְכָתְנֹת כֹּהֲנִים מֵאָה׃
"ככוחם נתנו" - כפי הכנסתם ויכולותיהם. "דרכמונים" הוא שם של מטבע זהב. "וכתנות כהנים מאה" - בגדי כהונה, שיוכלו הכהנים לשרת בהם.
וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן־הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים בְּעָרֵיהֶם וְכָל־יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם׃
הכהנים, הלויים, מן העם, המשוררים, השוערים והנתינים - כולם חזרו לארצם ולמולדתם. ובתחילה לא הלכו מיד לבנות את הבית, אלא קודם כל נטעו שדות וזרעו שדות ונטעו כרמים ועשו פרי תבואה. ומדוע? כי הא"ב שצריכים הוא קיום. אם אני ניגש מיד לבנות את בית המקדש - מהיכן אתה אוכל? מהיכן אתה שותה? היכן גרים בניך ובני משפחתך? לכן הא"ב שהיה צריך הוא לבנות להם בתים, להשכין שם את המשפחות, לבנות מקומות לבהמות שהביאו עמהם, לחרוש שדה ולזרוע אותה. ורק לאחר שיש מה לאכול אפשר להתחיל לבנות את בית המקדש.
ומוסיף המלבי"ם טעם נוסף: כיוון שלא ניתנה להם רשות לבנות את החומה, כפי שנראה בהמשך, לא התיישבו בירושלים אלא הלך כל אחד לעירו. בתחילה באו כדי להתיישב בירושלים, אבל לא הסכימו להם לבנות את החומה - ועל כך נדבר בפרק הבא בעזרת השם, שחששו שהחומה היא דרך למרוד במלך, שעושים להם חומה להגן על עצמם מפניו. וכיוון שכך, לא היתה להם ברירה והלכו וישבו בערים. שאם יש חומה - אלך לגור בירושלים, ששם יש חומה. אבל אם ממילא איני יכול לבנות חומה, מה אכפת לי לחזור למקומי ולגור שם באותו מקום שבו הורגלתי.
פרק ב אינו רשימה יבשה אלא תעודת כבוד ותעודת ייחוס. המלבי"ם מלמדנו שהשוני בין רשימת עזרא לרשימת נחמיה נובע משתי עליות: אנשי בבל החשובים, שעיקר מגמתם ירושלים ובניין הבית ("לירושלים ויהודה"), ואנשי הפריפריה הפשוטים, שביקשו איש איש את נחלתו ("לירושלים וליהודה"). מנייתם על שם המשפחה או על שם העיר מיישבת גם את פערי המספרים, והסך הכולל כולל את הזרזיף שהמשיך לעלות ואת שאר השבטים. בתוך הרשימה למדנו את ייחוסו של מרדכי בלשן, את דין הנתינים ובני עבדי שלמה, את שתוקי ואסופי, את משפחת הקוץ שאיבדה את כתבי ייחוסה, ואת דברי התרשתא - נחמיה - "עד עמוד כהן לאורים ולתומים", שלרש"י הוא כאומר "עד ימות המשיח", ולמלבי"ם הוא מבט אל תום ארבע מאות ועשרים שנות המבחן של בית שני שבו היתה צריכה לבוא הגאולה השלמה. ולבסוף, חכמת הסדר: קודם בתים ושדות וכרמים, ואחר כך בניין בית המקדש - שאין עבודת ה' מתקיימת בלי בסיס של קיום.