אנחנו מתחילים היום בעזרת השם את ספר עזרא. הספר נפתח לא בנביא ולא במלך מישראל, אלא בהכרזה של מלך פרס שמעורר את העם לעלות ולבנות את בית המקדש. כדי להבין את התמונה צריך קודם לסדר את שלשלת המלכים ואת חשבון שבעים השנה, ואחר כך נלך על סדר הפסוקים.
וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר־יְהוָה מִפִּי יִרְמְיָה, הֵעִיר יְהוָה אֶת־רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס וַיַּעֲבֶר־קוֹל בְּכָל־מַלְכוּתוֹ וְגַם־בְּמִכְתָּב לֵאמֹר.
היה לנו מלך שקראו לו נבוכדנצר, והוא זה שהגלה את עם ישראל. אחריו מלך אוויל מרודך, בנו, ואחריו בלשצר, נכדו. יש בזה עוד דעות לגבי סדר המשפחה, אבל על פי מה שמקובלנו זה היה בנו וזה היה נכדו. שלושה דורות אלו הם אותם שלושה דורות שהובטחו לנבוכדנצר על כך שפסע שלוש פסיעות לכבודו של בורא עולם. לאחר מכן מלך דריווש המדי, ואחריו מלך כורש הפרסי - וזה המלך שאנחנו עוסקים בו כעת. אחרי כורש מלך אחשוורוש המוכר לנו ממגילת אסתר, ולאחריו דריווש הפרסי, שהיה בנה של אסתר מאחשוורוש.
יש מחלוקת בין הפרשנים לאיזה ספר נמשך ספר עזרא. לדעת רש"י הספר הקודם הוא ספר דניאל, וספר עזרא הוא המשכו. ספר דניאל מסיים שדניאל הסתפק ולא הבין מדוע הגאולה אינה מגיעה, והרי שלמו שבעים שנה מאז גלות יהויקים, ואז הייתה לו התגלות שבה הסביר לו השם כיצד הדברים מסודרים. וכאן בספרנו הדברים מבוארים מבחינה כרונולוגית.
וזה ההסבר: הייתה גלות יהויקים, שהיא הגלות שקדמה בשמונה עשרה שנה לחורבן ירושלים. בתחילה גלה המלך יהויקים וחלק נכבד מן העם, ונשארו כאן מדלת העם. לאחר מכן, בפעם השנייה שבא נבוכדנצר, הגלה את כלל ישראל והחריב את בית המקדש, וזו נקראת גלות צדקיהו. הראשונה נקראת "גלות", והשנייה נקראת "חורבות ירושלים", וההפרש ביניהן שמונה עשרה שנה. אם אני סופר שבעים שנה מגלות יהויקים, אני מגיע לתקופה שלנו - כורש מלך פרס. אבל אם אתחיל מחורבות ירושלים, שהיא שמונה עשרה שנה מאוחר יותר, ואספור משם שבעים שנה, אני מגיע לדריווש הפרסי.
דניאל לא ידע כיצד תהיה הגאולה: מצד אחד חשבון הגאולה הוא לפי גלות ישראל, וגלות ישראל התחילה מגלות יהויקים; ומאידך שמע נבואה שהחשבון הוא מחורבות ירושלים. מה האמת? בטעות הזאת ראינו שטעו המלכים, ובה טעה גם אחשוורוש, שחשב שלא תהיה עוד גאולה, שכן הוא התחיל לספור מגלות יכוניה ויהויקים, וכבר עברו שבעים שנה - ואם עברו, כנראה לא ייגאלו יותר. ולכן הוציא את כל כלי בית המקדש והשקה בהם את העם משקאות ממינים שונים.
וכיצד מתיישבת הסתירה? הגאולה אמנם התחילה שבעים שנה לגלות יהויקים, שהם שמונה עשרה שנה לפני החורבן - וזו תקופתנו, ימי כורש הפרסי. אלא שהיה עיכוב בגאולה: כפי שנראה בהמשך, היו צרים ומשטינים שהוציאו את דיבתם של ישראל רעה, ובעקבות זאת החליט כורש - אותו כורש שכאן נותן הוראה לבנות - לעכב ולבטל את בניין בית המקדש. שמונה עשרה שנה היה הבניין בטל. לאחר מכן, כשמגיע דריווש הפרסי בנה של אסתר, הוא מחדש את הבניין, ואז נבנה הבית השני בשלמות. יוצא שהתאריכים נכונים שניהם: שבעים שנה לגלות יהויקים - תחילת הגאולה, עליית חלק מן העם ורישיון לבנות; ושבעים שנה לחורבות ירושלים - חזרת ההיתר וחידוש הבנייה בימי דריווש, ואז הייתה הגאולה המושלמת לאותה תקופה.
כל זה על פי דעת רש"י. אבל לדעת המלבי"ם, ספרנו הוא המשך של ספר דברי הימים. עזרא חיבר את ספרו וחיבר גם את דברי הימים, ובסוף דברי הימים כתוב: "ויגל את השארית אל בבל ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס, למלאות דבר השם בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה. ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר השם בפי ירמיה העיר השם את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו". זאת אומרת שמה שכתוב כאן הוא המשך ישיר של דברי עזרא בדברי הימים, ולא כדברי רש"י שזה המשך ספר דניאל.
ומכאן, אומר המלבי"ם, תבין דבר פלא: כיצד ייתכן שספר מתחיל באות ו'? ו' היא אות חיבור, ולמה לחבר? היה צריך להיות כתוב "בשנת אחת לכורש מלך פרס", כמו "ויהי בימי אחשוורוש". אלא מכיוון שהוא ממשיך: הוא סיים את ספר דברי הימים, והפסוק הבא בהמשכו הוא "ובשנת אחת לכורש".
אומר המלבי"ם, מבואר ביוסיפון שכאשר דניאל פתר לבלשצר את הכתב שנכתב על קיר הארמון - "מנא מנא תקל ופרסין" - נהרג בלשצר באותו הלילה ודריווש המדי קיבל את המלכות. כורש ולאחריו דריווש הפרסי ידעו את ההיסטוריה הזאת, ידעו את מה שקרה, ולכן נדרו לבנות את בית המקדש. שאם לא כן, מה פתאום בא מלך גוי ומעוניין בבניין בית המקדש? מה לו ולבית המקדש, שיאמר "כל ממלכות הארץ נתן לי השם והוא פקד עליי לבנות לו בית"? אלא מאותו מסר הבין וקלט שהשם הקפיד על כך שהוציאו את כלי בית המקדש ושתו בהם, ומזה הבין שהשם מעוניין שהוא יבנה את בית המקדש, ונדר נדר לבנותו.
ומעבר לזה, ישנם פסוקים מפורשים בנבואת ישעיה על כורש עצמו: "הוא יבנה עירי וגלותי ישלח". מן הדברים האלה הבין שהנביא מדבר כלפיו - שהשם אומר לו שהוא יבנה את ירושלים, ואת גלותי ישלח, יוציאם מן הגולה וישלחם לארץ ישראל. מזה הבין שיש כאן מסר אליו, ולכן ראה חובה קדושה לעצמו לסייע בבניין בית המקדש.
ועוד דיוק בפסוק: "ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור". אם העביר קול, למה צריך מכתב? אומר המלבי"ם, מי שקרא מגילת אסתר אין לו קושיה, שהרי "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" - ומכאן אתה מבין שקול שיצא בשם המלך יש להשיב, אבל מכתב חתום בטבעת המלך אין להשיב. לכן רצה המלך שההוראה תהיה מוחלטת: הוציא קול כדי לפרסם את הדבר מיד, וכתב מכתב כדי שלא יושב. ואם תשאל, והרי בסוף ראינו שכורש כן ביטל את ההוראה והייתה הפסקה של שמונה עשרה שנה - בהמשך ניגע בזה ונראה שלא היה שם ביטול אלא רק ביאור בגזירה הראשונה.
כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא־פָקַד עָלַי לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה.
היכן פקד עליו? רש"י מביא את הפסוקים בישעיה פרק מ"ד: "האומר לכורש רועי" - היינו הרועה של השם - "וכל חפצי ישלים, ולאמור לירושלים תיבנה והיכל תיווסד", "כה אמר השם למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים" - שהגויים ירדו לפניו ויוכל לרדות בהם - "ומותני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים ושערים לא יסגרו". הנה השם אומר שכורש ישלים את חפצו של השם, ירושלים תיבנה, היכל ייווסד, והוא יפתח דלתיים ושערים. מזה הבין כורש שיש מסר ישיר אליו מאת בורא עולם, ועל כך אמר "והוא פקד עליי לבנות לו בית בירושלים".
ועוד אומר המלבי"ם: שים לב בלשונו. הוא מאמין שהשם מושל היכן? "אלוהי השמיים". ומה עם הארץ? "כל ממלכות הארץ נתן לי" - הארץ יש לו בה שליחים, ובשביל זה אני כאן. כלומר: השם הוא אלוהי השמיים, ואני קיבלתי ממנו את השליחות בארץ, והוא פקד עליי לבנות לו בית בירושלים, במקום אשר איווה למושב לו, במחוז מדינת יהודה.
מִי־בָכֶם מִכָּל־עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת־בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
אל מי הוא פונה כאן? אל האומות. "מי בכם מכל עמו" - מי מכם האומות שיש ביניכם מעמו של השם, מי היא האומה שיש יהודים בקרבה. שכן בניין בית המקדש ייתכן רק על ידי ישראל, ולכן אתם האומות צריכים לשלח אותו מתוככם ולתת לו אפשרות לעלות לירושלים. ואני מברך אותו: "יהי אלוהיו עמו" - שיהיה לו עזר אלוקי והתעוררות רוחנית ללכת ולבנות. ולא רק על העלייה, אלא גם על עצם הבניין: "ויבן את בית השם אלוהי ישראל" - שהשם יהיה בעזרם גם בבנייה עצמה.
ולמה נקט כורש בלשון "אלוהי ישראל" ו"האלוהים אשר בירושלים"? כתוב שלעתיד "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", אבל זה לעתיד. לעת עתה עדיין לא הגיע הזמן לזה, ולכן אומר שהשם הוא כעת אלוהי ישראל, והשם הוא לעת עתה בירושלים לבד - שם מכירים במלכותו ולא בשאר העולם. אבל בעתיד "והיה השם למלך על כל הארץ", ואז יהיה ביתו בית תפילה לכל העמים.
וְכָל־הַנִּשְׁאָר מִכָּל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר־שָׁם, יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה, עִם־הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
עד כאן דיבר על מי שמתעורר מעצמו ואומר "אני רוצה לעלות לירושלים", ועליו אמר "יהי אלוהיו עמו". כאן הוא עובר לדבר על אלה שלא התעוררו. מדוע אדם נשאר במקומו? או מפני שנפשו שפלה והוא אומר מי אני ומה אני, מה אני יכול ומה אני מסוגל; או מפני שאין לו כסף; או מפני שאינו רוצה לבוא לבית השם בלי להביא עמו נדבה.
לכן מצווה כורש שלושה דברים. ראשית, "בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה" - שיתנו לו כסף וזהב כדי שיוכל להתקיים, שהרי בזמן העלייה אינו עובד וצריך לאכול; ובהמה כדי שיוכל לרכוב עליה ולהגיע לירושלים, שבזמנם לא לכולם היו רכבים. שנית, לשון "ינשאוהו" - להרים ולרומם. יש אדם שנפשו שפלה, ובניין בית המקדש אינו דבר פשוט וצריך לו זכויות; לכן רוממו אותו ועודדו אותו שיבין איזו זכות נפלה בחלקו. ושלישית, "עם הנדבה לבית האלוהים" - מי שאין לו כסף לתת נדבה ואומר לעצמו "ולא יראו פניי ריקם", מה אלך בידיים ריקות, יתנו לו גם נדבה שיוכל לתת למקום המקדש.
וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת־רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת־בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
"ויקומו" - אלו שקמו מעצמם: ראשי האבות ליהודה ובנימין והכוהנים והלויים, כל אלה התעוררו מעצמם. ותמיד כאשר צריכים התעוררות רוחנית, לפני האתערותא דלעילא חייבת לבוא אתערותא דלתתא. זו הבחינה של "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". אבל קודם כל צריך "פתחו לי פתח", ולו כחודו של מחט.
ולמה דווקא מחט? למה לא חודו של קש, שגם הוא דק? אלא שמחט היא דבר חד אבל חזק. הפתח שאתה פותח יכול להיות קטן, אבל הוא צריך להיות חזק כמחט ולא רפוי כקיסם - קטן אבל חזק.
ואגב, היכן לא דרש השם את הפתח הזה ועשה גם בלי שפתחנו פתח כחודו של מחט? בגאולת מצרים. זו הייתה הפעם היחידה שהכל היה באתערותא דלעילא, ואם היה ממתין עד שתהיה אתערותא דלתתא, חס ושלום לא היה עם ישראל נגאל. והיכן זה רמוז? "ופסח השם על הפתח" - פעם אחת פסח השם על ה"פתחו לי פתח כחודו של מחט", ועשה לנו אתערותא דלעילא בלי שפתחנו. אבל תמיד צריך שהפתיחה תבוא מצד האדם עצמו.
ומעבר לאלו שקמו מעצמם ממשיך הכתוב: "לכל העיר האלוהים את רוחו" - היו כאלה שהשם כביכול היה צריך לעורר אותם, והוא העיר את רוחם ללכת ולבנות את בית השם.
וְכָל־סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי־כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת, לְבַד עַל־כָּל־הִתְנַדֵּב.
הסביבה חיזקה את ידיהם של אלה שלא הייתה להם התעוררות עצמית, אותם שהאתערותא דלתתא לא באה אצלם כמובנת מאליה. נתנו להם צידה לדרך - כלי כסף, זהב, רכוש, בהמה ומגדנות - "לבד על כל התנדב", חוץ ממה ששלחו עוד בידם נדבות לבית שייבנה בירושלים.
וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת־כְּלֵי בֵית־יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו.
כזכור, כשהגלה נבוכדנצר את ירושלים והחריב את בית המקדש לקח עמו את הכלים. אלו הם אותם כלים שבלשצר לקח ושתה בהם, ואותם כלים שאחשוורוש הוציא והשקה בהם משקאות ממינים שונים. ולא ארון הברית - ארון הברית נגנז במקומו עוד לפני החורבן. אנחנו מדברים על כלי בית המקדש, כלי הכסף והזהב, שעוד מעט נראה אותם מוזכרים בשמותיהם.
והיכן שם אותם נבוכדנצר? "בבית אלוהיו" - היה זה דורון ומנחה לאלוהיו: הנה סייעת אותי להילחם כנגד אלוהי ישראל, ואני מביא לך את הכלים שהיו בבית אלוהי ישראל בבית המקדש. כעת רוצה כורש לקחתם ולהחזירם לבית אלוקי ישראל, אלא שכיוון שהיו בשימוש עבודה זרה, כיצד אפשר להשתמש בהם בבית המקדש?
וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל־יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר, וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה.
לכן, אומר המלבי"ם, מספר לנו הכתוב בתחילה כיצד הוציאם מבית העבודה זרה ונתנם לגזבר. זה השלב הראשון - ביטול העבודה זרה: בא הגוי ומוציא אותם משם, ומעביר אותם לידי הגזבר. ואחרי שיצאו מרשות העבודה זרה לרשות גזבר המלך, עכשיו הם שייכים למלך, ואומר המלך לגזבר מתרדת: מנה וספור אותם לידיו של ששבצר הנשיא ליהודה.
חז"ל אומרים שששבצר הוא דניאל, ואחד משמותיו היה ששבצר - מפני שעמד בשש צרות. וכך לשון הפסיקתא: ולמה נקרא שמו ששבצר? שבאו שש צרות בימיו - צרתו בבור, וצרות חנניה וחבריו בכבשן האש, ודתא נפקת וחכימיא יצאו להתקטלא, ובאו דניאל וחבוריה להתקטלא, וגלות יהויכין, וגלות יהויקים, וגלות צדקיה. שש צרות עברו עליו על דניאל, ולכן קראו לו ששבצר. והאבן עזרא אומר שששבצר הוא זרובבל - שאותו נראה בהמשך - וכך נקרא בלשון כשדים. אבל אנחנו בדרך כלל הולכים על פי מה שחז"ל אומרים לנו, ולכן כשחז"ל אומרים שזה היה דניאל, זה מה שמקובל לנו.
וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם: אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים, אֲגַרְטְלֵי־כֶסֶף אָלֶף, מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים.
אגרטלים היו כלים שבתוכם היו מקבלים את הדם וזורקים אותו על גבי המזבח, מה שנקרא גם מזרק, אך בשונה מן המזרקים שיופיעו בפסוקים הבאים. ולמה נקרא אגרטל? מפני שהוא אוגר את דם הטלה - "אגר טלה". אגרטלי זהב שלושים ואגרטלי כסף אלף - אותו כלי עצמו, אלא שאלו מזהב ואלו מכסף.
וכאן צריך לדעת כלל: הביאורים האלה שנאמרים על מילים ארמיות אינם בהכרח מקור המילה. דרכם של חז"ל לקחת מילים ארמיות ולבאר אותן כדי שיהיו מבוארות גם בלשוננו, אבל אין לטעות ולהבין שמקור המילה הוא בלשון הקודש. הרבה פעמים המקור הוא מן הארמית, ורק חז"ל נותנים לה משמעות. כך בגמרא: למה קוראים לה "הינומא"? "הי נאימה" - כיוון שההינומא על ראש הכלה, היא יכולה קצת לנמנם, שהיא עייפה. וכי בגלל זה קראו לזה הינומא? לא. הביאור בא לסמל את העניין שהיא מנמנמת, אבל "הינומא" היא מילה לטינית ולא מילה בלשון הקודש. וכן "אלמנה" - למה נקראת אלמנה? כי אין לה אלא מנה. והרי כל הכתובה היא דרבנן, ואיך כותבת התורה "אלמנה" על שם דבר שלא היה מקובל בזמן התורה? אלא דרכם של חז"ל לדרוש את הפסוקים ואת השמות בצורה שתהיה מבוארת לנו לפי המושגים והשפה המקובלת באותו מקום.
ומהו "מחלפים"? סכינים. וכך נקרא המקום שבו היו מניחים את הסכינים בבית המקדש - בית החלפות. יש הסוברים בטעות שזה "בית החליפות", כמין קולבים שתולים בהם חליפות; אבל בית המחלפות פירושו סכינים, והסכינים נקראים מחלפות. ולמה שמם כך? המפרשים אומרים שזה מלשון החלפה. האבן עזרא מביא מלשון "כליל יחלוף", "בני חלוף" - שהאדם נחשב בן חלוף מפני שהוא מת, והמיתה נחשבת חליפה. והמצודת ציון אומר מלשון שמחליפים מחיים למיתה - עד עכשיו היה בחיים, וזה מחליף את מצבו ממצב של חיים למצב של מת. על כל פנים מחלפים תשעה ועשרים - אלו היו הסכינים שבבית המקדש.
אנחנו לומדים עם המלבי"ם, וזו דרכנו. מי שלמד תנ"ך עם מפרשים, כשהוא מגיע למלבי"ם הוא עוזב את הכל ולומד את המלבי"ם, וזאת אני אומר מניסיון. חס ושלום שאין כבוד לשאר הפירושים - כל פירוש כבודו מונח וכל אחד לפי גדולתו ומעלתו - אבל המלבי"ם הוא ביאור נפלא ביותר, המבאר על פי עומק הדברים, וכבר אמרו גדולי ישראל שפירוש כזה לא היה יכול להתחבר אלא ברוח הקודש. אפשר להביא עוד הרבה פירושים, ומי שירצה יפתח "מעם לועז" ויראה יער של פירושים - ויוכל ללכת בו לאיבוד, ואיני ממליץ על כך. אני תמיד אומר: אדם שלומד תנ"ך, ייקח פירוש אחד. רוצה מצודות - ילמד מצודות, ויישאר דבוק בו. רוצה רש"י - ילמד רש"י. אבל להתחיל לראות הרבה פירושים בדרך כלל רק מבלבל, והרבה פעמים גם סותר, שזה הסביר כאן כך, ואחר כך אתה ממשיך ואינך מבין, ורואה פירוש אחר הפוך - מפני שאינו לפי אותו מפרש. צריך ללכת עם אותו מפרש לכל אורך הדרך. מדי פעם אני מביא גם פירושים אחרים, אבל עיקרי הדברים אנחנו לומדים מן המלבי"ם.
כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים, כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה, כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף.
הכפורים היו סוג של מזרקים. ולמה נקראים כפורי? כי "לכפר" בלשון הקודש משמעותו לקנח. כמו שראינו כשהגיע אדריאנוס לכאן ואמר שהקדוש ברוך הוא בא לאחרו בביתם, ובא לכפורי ידיה בההוא גברא - השם רוצה להחריב את ביתו ואחר כך לקנח ידיו באותו אדם, כלומר שזה שיחריב יסבול וייענש בסוף. אז "לכפר" פירושו לנקות: "כי ביום הזה יכפר עליכם" - לשון קינוח וניקוי וכפרה. וכן "כפר ידיה בגלימא דחבריה" - קינח ידיו בבגדו של חברו.
ומה היו עושים בכלים אלה? כשהכוהן היה מקבל את הדם במזרק, לפעמים היה ניתז דם גם על ידו, והדם הזה צריך להיות בתוך המזרק; היה מקנח את ידו בצידו של הכלי. לכן נקרא כפורי - מלשון קינוח, שהיו מקנחים בו ידיהם כדי להכניס את הדם לתוך הכלים.
"כפורי כסף משנים" - היינו נוספים, מסוג שני, של מין אחר, ארבע מאות ועשרה. ועוד כלים אחרים אלף, שאותם אינו מזכיר בשמם. והמלבי"ם אומר ש"משנים" כאן פירושו בדרגה נמוכה יותר, וכן מסתבר, שהרי הראשונים היו זהב והשניים כסף, ולכן כפורי הכסף הם "משנים". דוגמה לזה: "ויחמול שאול על מיטב הצאן והמשנים" - מיטב הצאן הם החשובים ביותר, והמשנים הם כמו משנה לו, כמשנה למלך.
כָּל־כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת, הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם.
לכאורה אם נספור את הפרטים לא נגיע לחמשת אלפים וארבע מאות, וכיצד ייתכן שהסך הכולל גדול מסכום חלקיו? לכן אומר המלבי"ם שכורש התנדב עוד כלים, מלבד מה שהוציא נבוכדנצר מבית המקדש. ולפי זה תבין את לשון "כל כלים לזהב" - שהוא מדבר כאן על מה שכורש הוסיף והביא, כלים נוספים על מה שנמנה לעיל, ולכן בסך הכל הגענו לחמשת אלפים וארבע מאות.
וכאן מביא היערות דבש דבר נפלא. כתוב במגילת אסתר "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום". ולמה הוצרך אחשוורוש לזמן כה רב, מאה ושמונים יום? כתוב בחז"ל שאחשוורוש הראה להם את כלי בית המקדש, ובכל יום הראם שישה אוצרות - וכך מאה ושמונים יום. וכמה הוא אוצר? יש גמרא במסכת שבת על המשנה "מפנין את האוצר", ואומרת הגמרא שאוצר הוא חמישה כלים. יוצא שבכל יום הראה שישה אוצרות, שהם שלושים כלים ליום. שלושים כלים כפול מאה ושמונים יום - חמשת אלפים וארבע מאות כלים. וזה מה שכתוב אצלנו: "כל כלים לזהב ולכסף חמשת אלפים וארבע מאות". ולהיפך: חמשת אלפים וארבע מאות כלים, לפי חשבון שישה אוצרות ליום שהם שלושים כלים, דורשים בדיוק מאה ושמונים יום. כך אומר היערות דבש.
פרק א' בעזרא פותח את הגאולה מן הצד הבלתי צפוי: מלך פרס מעביר קול ומכתב בכל מלכותו, ומכריז שהשם פקד עליו לבנות בית בירושלים. למדנו את סדר המלכים ואת חשבון שבעים השנה - שבעים שנה לגלות יהויקים בימי כורש, ושבעים שנה לחורבות ירושלים בימי דריווש - וכיצד שני החשבונות אמת, שהתחלת הגאולה בכורש והשלמתה בדריווש. ראינו שהתעוררותו של כורש לא באה מעצמה אלא מן המסר של "מנא מנא תקל ופרסין" ומנבואת ישעיה עליו; שהוא קרא לאומות לשלח את היהודים שבתוכן, וצווה לנשא ולרומם ולתת כסף, זהב, בהמה ונדבה למי שידיו רפות; שראשי האבות, הכוהנים והלויים קמו מעצמם - בחינת "פתחו לי פתח כחודו של מחט" - ואחרים הוצרכו שהשם יעיר את רוחם ושסביבותיהם יחזקו את ידיהם; ולבסוף שהכלים הוצאו מרשות העבודה זרה ליד הגזבר ומשם נספרו לששבצר, הוא דניאל שעמד בשש צרות, ובהם חמשת אלפים וארבע מאות כלי זהב וכסף שהועלו מבבל לירושלים.