פרק יב - קץ הימין ותחיית המתים - חלק ב

פתיחה: שני תאריכים בסוף חזון דניאל

בסיומו של ספר דניאל, לאחר כל החזונות והרמזים, נמסרים לדניאל שני תאריכים מפורשים - חשבון שהוא כבר יותר מבואר מכל מה שקדם לו. תחילה "ימים אלף מאתיים ותשעים", ואחר כך "ימים אלף שלוש מאות שלושים וחמישה". אומר המלבי"ם: אלו שני זמנים. הזמן הראשון הוא הזמן שממנו ואילך מתחילה אפשרות הגאולה - אם יזכו, בבחינת "אחישנה"; והזמן השני הוא הזמן האחרון, זמן הגאולה בבחינת "בעיתה". לפני הזמן הראשון אין מה לחכות ואין מה לצפות כלל, ומן הזמן הראשון והלאה - יש כבר מקום לצפות.

"ומעת הוסר התמיד" - מאיזה חורבן מונים?

וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים׃ (יב, יא)

ראשית יש לברר מאיזו נקודה מתחילים למנות. אם נבאר את הדברים על חורבן בית שני, אומר המלבי"ם, הדבר משונה: שהרי אם נוסיף למניין החורבן את 1290 ואחר כך עוד 1335, נצא כבר אל תוך האלף השביעי. וזה אי אפשר, שהרי "שית אלפי שני קאים עלמא וחד חרוב" - האלף השביעי הוא כבר זמן סוף העולם, וכל הדברים חייבים להתרחש עד סוף האלף השישי שאנו נמצאים בתוכו (אנו בשנת ה' אלפים שבע מאות שישים ותשע, כלומר במרכזו של האלף השישי). אם כן אין לבאר על חורבן בית שני.

אלא נבאר על בית ראשון. אך גם כאן יש קושי: בבית שני העמידו צלם בהיכל, אבל בבית ראשון לא נתנו שיקוץ שומם - נבוכדנצר בא והחריב את הבית מיד. אם כן, מוכיח מכאן המלבי"ם, אין הכתוב מדבר על שעת החורבן עצמה, אלא על זמן שבו הוסר התמיד ונתנו שיקוץ בהיכל בבית ראשון - לפני החורבן. שהרי בפסוק נאמר מפורש מהו המניין: "ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם" - מאז שהופסקה הקרבת התמיד והועמד שיקוץ.

שלוש פעמים הוסר התמיד

מתוך בדיקה מדוקדקת בהיסטוריה, אומר המלבי"ם, מצינו שלוש פעמים שהוסר התמיד והועמד שיקוץ שומם. פעם אחת בימי מנשה, שביטל את העבודה בבית המקדש והעמיד צלם בהיכל. לפני כן בימי אחז, שסגר את דלתות בית ה' - ולכן נקרא שמו אחז, שאחז את דלתות בית המדרש - וקיטר לאלוהים אחרים. וקודם לכל אלה, בזמן עתליה המרשעת, שעליה כתוב שבניה פרצו את בית האלוהים וגם כל קודשי בית ה' עשו לבעלים, ובעת ההיא שבת התמיד. וההוכחה: לאחר מכן בא יהוידע ושם פקודות בית להעלות עולות, וכתוב בדברי הימים "ויהיו מעלים עולות בבית ה' תמיד כל ימי יהוידע" - מכאן שלפני ימי יהוידע, בזמן עתליה, לא היו עולות. ואף אם לא הועמד ממש שיקוץ בתוך בית המקדש, הרי את קודשי בית המקדש לקחו לבעל, ועמד אז בית הבעל - נמצא ששיקוץ שומם עמד במקום בית המקדש.

ומאחר שנאמר בסתם "הוסר התמיד", ההיגיון אומר שיש למנות מן הזמן הראשון שהוסר בו התמיד, והוא זמנה של עתליה. עתליה מלכה שש שנים, ובסוף ימיה הוסר התמיד. היא מתה בשנת 3061, ונמצא שהתמיד הוסר שנה קודם למותה - בשנת 3060 לבריאת העולם. משנה זו מתחיל החשבון.

1290: שנת 4350 - 590 למניין הנוצרים

נוסיף 1290 על 3060, ונקבל את שנת 4350 לבריאת העולם, שהיא שנת 590 למניין הנוצרים. (אני מזכיר גם את התאריכים לספירת הנוצרים, לצערנו ולחרפתנו, משום שיש רבים שאינם מכירים את התאריכים לבריאת העולם.) מאותה שנה ואילך יש אפשרות שתבוא הגאולה. זהו התאריך הראשון: מכאן נכנסים לתוך הזמן שממנו הגאולה יכולה להגיע, ולפני כן אין מה לצפות. ועל זה נאמר "אשרי המחכה" - שמאז מתחילים לחכות.

ומה היה באותה תקופה? מי שיעיין בספר סדר הדורות, באלף הרביעי, יראה עובדה היסטורית מעניינת שרבים אינם יודעים אותה. הקיסר הרומי, יוליאנוס, נתן רשות לבנות את בית המקדש בירושלים, והיהודים אכן הלכו ובנו שם על פי פקודת הקיסר בהשקעה גדולה מאוד. ובשנת ד' אלפים ש"מט (589) היה רעש גדול בכל העולם ונפל המקדש אשר בנו - רעידת אדמה חזקה מאוד הפילה את הבניין הגדול שבנו. וביום שאחריו באה אש גדולה מן השמים, ניתכו כל הברזלים מן הבניין ונשרפו יהודים רבים; כתוב שם שמתו אז מיליונים מן העם היהודי באותו רעש. ובשנה שאחריה, שנת ש"נ, היה "עיפוש גדול בכל העולם" - כלשון סדר הדורות: אוויר מעופש, ובמושגים שלנו מגפה וחיידקים, כמו אותן קדחות שאנו מכירים בימינו; אנשים היו מתעטשים, וכל המתעטש נופל ומת.

מה למדים מכאן? שאותו זמן היה זמן הראוי לגאולה, וזהו בדיוק החשבון שאמרנו: משנת 3060, מזמן שעתליה העמידה את השיקוץ, ועוד 1290 - הגענו לשנת 4350, שהיא באמת היתה זמן מסוגל לתחילת הגאולה. והנה היתה התעוררות, אך כנראה לא היתה התעוררות מספקת; וכאשר ההתעוררות אינה מספקת, באים במקומה צרות ואסונות.

1335: שנת תרפ"ה

אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה׃ (יב, יב)

מן העת ההיא, שנת 4350 (590 למניינם), יש לך מקום להתחיל לחכות ולצפות לגאולה - "אשרי המחכה". עד מתי יש להמתין? עד שיגיע לימים 1335. נוסיף 1335 על 4350, ונקבל את שנת ה' אלפים תרפ"ה (5685), שהיא שנת 1925 למניין הנוצרים. אז, אומר המלבי"ם, יהיה קץ הפלאות המיועד. מה קרה ב-1940 כולנו זוכרים; ואף קודם לכן, בשנת 1930, היתה המפולת הכלכלית הגדולה בכל העולם. ואין הכרח שהדבר יבוא באותה שנה ממש - עד שנתמלאה סאת עוונותיהם, וב-1940 היתה השואה הנוראה, השם ירחם.

שלושת הזמנים מתאחדים

כבר נתבארו לנו שני זמנים נוספים. "למועד מועדים וחצי" - "עידן ועידנין ופלג עידן" - שאם נחשב אותו כפי שנתבאר לעיל בפרק ז' פסוק כ"ה, נגיע לשנת ה' אלפים תרע"ג (5673), שהיא שנת 1913. והזמן השני, "עד ערב בוקר אלפים ושלוש מאות ונצדק קודש" שהראו לו במראה השני, מסתיים בשנת ה' אלפים תרפ"ח (5688), שהיא 1928. נמצאו לפנינו תרפ"ה ותרפ"ח, 1925 ו-1928.

ועתה ראה, אומר המלבי"ם, איך שלושת הזמנים מתאחדים: שנת תרע"ג (1913) היא ההתחלה, והתקופה תימשך שתי שמיטות, ארבע עשרה שנה - אלו "שני שבועים", שתי שביעיות של שנים, וזהו שאמרו חז"ל שבוע שבן דוד בא ושבוע של מלחמת גוג ומגוג. נמצא שמשנת תרע"ג עד שנת תרפ"ח. ובשנת תרפ"ה, שלוש שנים קודם הסוף, יתחילו בבניין בית המקדש, והבנייה תימשך שלוש שנים, ובשנת תרפ"ח יסתיים הכל.

מדוע לא התקיים

וכל זה, כולנו יודעים, לצערנו לא היה. ומה זה אומר? שהיה לנו זמן מסוגל מאוד, והזמן הזה לא נתממש. המלבי"ם כותב במפורש שהוא כותב את דבריו בשנת תרכ"ח - כלומר הוא מדבר על מה שיקרה בעוד שישים שנה קדימה. ולצערנו גם זה לא התקיים, וכן גם מה שכתב רש"י ומה שכתב רס"ג - כל הזמנים שחישבו עברו ועדיין לא התקיימו.

ומוסיף המלבי"ם: "ובאשר איננו קלות לראות צמיחת קרן ישראל בימינו לעינינו ונחכה לו בכל יום" - שהרי מתעוררת השאלה, מדוע אתה דוחה אותי לעוד שישים שנה? הרי אנו רוצים לראות את הגאולה עכשיו. ובאמת כתוב בספרים שכל אחד כתב את הגאולה קרוב לזמנו, איש כחלומו פתר; לא תמצא שרש"י יכתוב שהגאולה תהיה בעוד שבע מאות שנה, אלא הוא כותב אותה בתקופה הקרובה לו, וכן כל אחד ואחד - משום שיש בזה גם עניין לעודד ולחזק, שהנה הגאולה קרובה והנה מיד עתיד המשיח להגיע.

ועוד טעם: כתוב בזוהר שבשישים שנה האחרונות שלפני בוא המשיח תהיה התעוררות לגאולה. אמר המלבי"ם: אם כן, ראוי שהדברים שאני כותב עכשיו - שהם בדיוק שישים שנה קודם - יעוררו את העם לאותה התעוררות של גאולה, ואז יתגשמו הדברים ותבוא הגאולה לאחר שישים שנה.

אבל, לצערנו, באותה תקופה ההשכלה הכתה בכל פה, ולא די שלא התקרבו לגאולה אלא עוד הלכו והתרחקו, שבכל תקופה ותקופה ירדו עוד מטה ומטה. ומי שיודע - כל חיבורו של המלבי"ם על התנ"ך חובר כתשובה למשכילים. המשכילים של ימינו עניינם "אכול ושתו כי מחר נמות", בידור וכיף ותוכניות; אבל המשכילים של אותו דור היו יודעי ספר, אנשים פיקחים מאוד בתורה ובתנ"ך. מי שיקרא את כתביהם ישתומם: כל כתביהם מלאים ציטוטי פסוקים, ואף את ההבלים שכתבו כתבו בלשונות של פסוקים - צריך להיות תלמיד חכם כדי להבין את השטויות שכתבו. וכאשר היו להם שאלות והשגות על התנ"ך, היה צריך מי שיבוא ויענה להם; ולכן חיבר המלבי"ם את פירושו, להוכיח איך כל אמירה וכל מילה בתנ"ך מדויקת, שאין סתירות, ועד כמה הדברים מדוקדקים ונכונים.

ואותה תקופה לא היתה תקופה קלה: ההשכלה אכלה בכל פה, אנשים עזבו את התורה והלכו לאוניברסיטאות. ולא די שלא נגרמה התעוררות לקרבת הגאולה, אלא המצב הורע, ונגרמה תרדמה שקירבה את השואה רחמנא ליצלן. ולכן אנו עדיין במצב שלא נגאלנו.

חשבון שני: עידן ועידנין ופלג עידן

אך המלבי"ם נותן לנו פתח מילוט, ואומר שיש מקום לחשב את הזמן "עידן ועידנין ופלג עידן" בדרך נוספת - נתיב אחר שאפשר שהוא החשבון שיתקיים. כמה הוא "עידן"? ארבע מאות שנה, כנגד גלות מצרים - "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". "עידנין" הם שמונה מאות, ויחד עם ה"עידן" - 1200. "ופלג עידן" - תחצה ותפלג את ה-1200 ותקבל 600, ובסך הכל 1800. והם עולים, אומר המלבי"ם, לשנה שאנו בה בגלותנו: 1800 שנה בדיוק מן החורבן. (אנו כבר קרוב לאלפיים שנה מן החורבן.)

ואומר המלבי"ם, שאף על פי שיימשכו הימים עד שיגיע הקץ, מכל מקום מזמן זה הוא כבר זמן הגאולה הממשית, קרוב מאוד לזמן הגאולה. וזהו שנאמר "כי למועד מועדים וחצי": אותם שרי השרים שראה על היאור, הנותנים כוח בממלכות האומות - הם יִכְלוּ, "וככלות נפץ יד עם קודש", שלא יהיו עוד נלחצים כמקדם. כלומר, כשיגיע מועד מועדים וחצי, שהיא שנת תרכ"ח, ימעטו הייסורים מעל עם ישראל. וגם זה לצערנו לא התקיים, שהרי לאחר מכן קרתה השואה הנוראה והאיומה - לא זו בלבד שהייסורים לא ירדו מעלינו, אלא עוד הלכו ותכפו.

שלושת המועדים בחשבון השני

המועד הראשון, אם כן, הוא 1800 שנה לאחר החורבן - שנת תרכ"ח. המועד השני הוא מה שראה "ערב בוקר אלפים ושלוש מאות", והמניין מתחיל מחורבן בית ראשון בשנת 3338 ונגמר בשנת ה' אלפים תרל"ח. נמצא שבתרכ"ח זה מתחיל, ועשר שנים לאחר מכן, בתרל"ח, "ונצדק קודש" - שמאז יכירו העמים בצדקת ישראל ולא יוסיפו לענותם עוד.

המועד השלישי הוא "מעת הוסר התמיד", מעת שהוסר התמיד בחורבן בית ראשון. ואף שהקשינו שבחורבן בית ראשון לא ניתן שיקוץ שומם, מבאר כאן המלבי"ם ש"ולתת שיקוץ שומם" פירושו שעל ידי החורבן ניתן כוח וגבורה לעבודה זרה, שהגויים אמרו הנה העבודה זרה שלנו ניצחה - לא שהעמידו ממש צלם בהיכל, אלא שניתן כוח וכביכול כבוד לעבודה זרה שלהם בהשפלת בית המקדש, שהנה החריבו את ביתנו ועל ידי זה עבודתם הזרה מקבלת חשיבות. חורבן בית ראשון היה בשנת 3338, ואם נמנה משם 1290 נגיע לשנת ד' אלפים תרכ"ח - אותו תאריך עצמו שהגענו אליו בחשבון "מועד מועדים וחצי". נמצא שהזמנים הללו מדויקים ומתאימים זה לזה.

ומהו "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלוש מאות שלושים וחמישה" לפי חשבון זה? מחלקים את המספר לשניים: אלף, ועוד שלוש מאות שלושים וחמש. לאחר שיכלו האלף שנים מן הזמן הראשון - מד' אלפים תרכ"ח ועוד אלף שנים - הגענו לה' אלפים תרכ"ח, שהיא שנת 1868 למניין הנוצרים, ואז יתחיל קרן ישראל לצמוח, והוא זמן "מועד מועדים וחצי". ומשם קח עוד 335 שנים עד הזמן שתהיה תחיית המתים, והיא שנת ה' אלפים תתקס"ג, שהיא שנת 2203 למניינם - כאן כבר מתחילים לשמוע משהו. כלומר: הגאולה אמורה להתחיל בתרכ"ח (1868), ותחיית המתים תהיה בשנת 2203, שהם שלושים ושבע שנים לפני סוף האלף השישי ותחילת האלף השביעי.

"ואתה לך לקץ ותנוח"

וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין׃ (יב, יג)

"לך לקץ ותנוח" - הקץ יתחיל בשנת תרכ"ח כמו שאמרנו וימשיך, ואתה עדיין תנוח, שהרי תחיית המתים תהיה רק בסוף, בשנת תתקס"ג (2203). ורק אז "ותעמוד לגורלך לקץ הימין" - אז תקום ותראה. ואומר המלבי"ם שהדבר מתאים גם בגימטריה: "לקץ הימין" עולה בגימטריה למספר המכוון לזמן התחלת הקץ הראשון בשנת תרכ"ח, ותיבות "הימין" עולות 335 - כמניין השנים מתרכ"ח עד תתקס"ג, בדיוק החשבון שעשינו מתחילת הקץ עד תחיית המתים בשנת 2203.

ולכן נאמר "קץ הימין" ולא "קץ הימים". מה ההבדל? "יום" הוא אחד, "ימים" הם רבים, ו"ימין" הוא רבים של רבים: הרבה ימים ועוד הרבה ימים - הרי "ימין", בנו"ן סופית. וכך מבאר המלבי"ם: נקרא "קץ הימין" משום שיש כאן שני קיצים, תרכ"ח ותתקס"ג, וכיוון שכך נקרא בלשון של שני זמנים.

ומסיים המלבי"ם: בזמן הזה - בין לפי הפירוש הראשון, משנת תרע"ג עד שנת תרפ"ח, ובין לפי הפירוש השני, משנת תרכ"ח עד תתקס"ג - "ונבנתה עיר על תילה וארמון על משפטו ישב", ויתקיימו כל ייעודי הנביאים, והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ. עד שנת תתקס"ג, שהיא 2203 למניינם, צריך כל זה לקרות; והוא מינימום שבעים שנה לפני סוף העולם. השם יזכה אותנו בעזרת השם לראות בביאת המשיח במהרה בימינו אמן.

"תיפח רוחם של מחשבי קיצים" - ומדוע כן חישבו

והגם שחלק מן החשבונות דחויים וחלקם עברו, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. ואף שיש לנו קושיות ואי הבנות בכל מיני חשבונות, כתוב שאף על פי כן "תיפח רוחם של מחשבי קיצים" - אין לחשב את הקץ, אלא צריך להמתין ולהאמין בתמימות. ואם תשאל: אם כן, כיצד הם עצמם חישבו את הקץ?

אמר המגיד מדובנא משל. אב יצא עם בנו מעירו לעיר אחרת, מהלך שלושה חודשים. לאחר שעתיים של הליכה שאל הבן: "אבא, מתי אנחנו מגיעים?" מיד השתיק אותו האב וגער בו: מה אתה שואל שאלות עכשיו? תלך, יש לנו עוד מספיק דרך. בהמשך הדרך נסעו בעגלה, וכשהיה זה שבוע לפני ההגעה אל היעד, שאל האב את העגלון: תגיד לי, מתי אנחנו מגיעים? אמר לו: עוד שישה שבעה ימים. נפגע הבן ואמר: אבא, כשאני שאלתי מתי אנחנו מגיעים גערת בי, ועכשיו אתה בעצמך שואל את העגלון? אמר לו האב: יש הבדל. אתה שאלת לפני שלושה חודשים, ואם הייתי אומר לך שנגיע בעוד שלושה חודשים - רק הייתי מייאש אותך. אבל עכשיו, לאחר שכבר הלכנו כמעט שלושה חודשים ונשאר עוד שבוע, השאלה "מתי מגיעים" אדרבה - היא נותנת עידוד, הנה אוטוטו אנו אמורים להגיע. עכשיו אפשר לשאול.

כך גם כאן: כשאמרו "תיפח רוחם של מחשבי קיצים" דיברו לפני אלפיים שנה, לפני אלף ושלוש מאות ואלף וחמש מאות שנה, בזמן התלמוד; ואם היית אומר להם שזה בעוד אלפיים שנה, היית שובר את רוחם. אבל עכשיו, שהדבר צריך להיות ממש בימינו, ומתקיימים בנו כל הסימנים וכל האותות והמופתים שאמרו חז"ל - עכשיו כן מותר לעשות חשבונות.

לסיכום:

בסוף הספר נמסרו לדניאל שני תאריכים: 1290, הזמן שממנו נפתחת אפשרות הגאולה, ו-1335, זמן הגאולה עצמה. לפי החשבון הראשון מונים מהסרת התמיד בימי עתליה בשנת 3060, ומגיעים לשנת 4350 (590 למניינם) - שנת בניין המקדש בימי הקיסר יוליאנוס, הרעש, האש והמגפה, זמן מסוגל שלא זכינו לו; ומשם 1335 עד תרפ"ה, שנצטרפה לחשבונות "מועד מועדים וחצי" (תרע"ג) ו"ערב בוקר אלפים ושלוש מאות" (תרפ"ח). ולפי החשבון השני מונים "עידן ועידנין ופלג עידן" - 1800 שנה מן החורבן, שנת תרכ"ח, ומשם אלף שנים ועוד 335 עד תתקס"ג (2203), זמן תחיית המתים, שהוא סוד "קץ הימין" - שני קיצים. הזמנים היו מסוגלים, אך ההתעוררות לא באה, ההשכלה עשתה את שלה, והייסורים לא פסקו. ומכל מקום, אף שהחשבונות עברו ולא נתקיימו, אחכה לו בכל יום שיבוא - והשם יזכה אותנו לראות בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.