פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, ובה בעת היא כבר פותחת פתח אל ספר שמות - חומש הגאולה. שכן בפרשה שלנו מבקש יעקב אבינו לגלות לבניו את הקץ, ומתוך כך נפתח לפנינו כל הנושא הגדול של חשבונות הגאולה: מה נמסר לנו, מה נסתם מאיתנו, וכיצד עלינו להתייחס לכל אותם תאריכים שנמסרו בידי גדולי ישראל לאורך הדורות.
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
אומר רש"י: רצה לגלות את הקץ. ביקש יעקב לומר לבניו מה יהיה באחרית הימים ומתי יהיו אחרית הימים - ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים: "ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני", והחל לחלק ברכות לשבטים. הקץ לא נתגלה.
מרש"י משתמע שהשכינה נסתלקה מיעקב. אך במדרש בראשית רבה (צ"ח) משתמע דווקא ההפך - שהשכינה נתגלתה לו. משל לאוהבו של מלך שהיה נפטר מן העולם, ובניו סובבים את מיטתו. אמר להם: בואו ואגלה לכם סודותיו של מלך. תלה עיניו והביט - והנה המלך עומד לפניו. מיד שינה כיוון ואמר להם: הוו זהירים בכבודו של מלך. כך יעקב - תלה עיניו וראה שכינה עומדת על גביו, אמר להם: הוו זהירים בכבודו של הקדוש ברוך הוא. יעקב הבין שאין זה לרצון לפניו לגלות את הקץ, ולכן אינו מגלה.
ובאמת, חשבו לרגע מה היה קורה אילו היה יעקב אבינו מגלה את הקץ לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, והיה אומר לבניו שגם בעוד שלושת אלפים וחמש מאות שנה עדיין לא תבוא הגאולה. איזה שברון לב, איזה ייאוש היה הדבר גורם. ולכן יעקב פותח בדברים אחרים.
אלא שבהמשך הפסוקים מתעורר קושי. יעקב אומר: "הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם". מהו "הקבצו"? מה יש להתקבץ? אומרים חז"ל: רמז להם על קיבוץ גלויות. כביכול אומר להם יעקב: נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, והנדחה אקבץ. והרי לפני רגע אמרנו שהמלך עומד על גביו ושיעקב הבין שאין זה לרצון - ואיך הוא שב ואומר להם שברצונו לגלות כיצד תהיה הגאולה? זה קושי אחד. וקושי שני: וכי אמר להם? הרי בפועל לא אמר להם דבר. אם כן מה השתנה כאן? בתחילה הוא מבין שאין זה לרצון, אחר כך "הקבצו", ולבסוף "ראובן בכורי אתה" והוא פותח בברכות. המהלך אינו ברור כלל.
כדי להבין, נרצה לדבר מעט על עצם עניין הגאולה ולפשט את הנושא. כתוב במדרש: שני בני אדם נגלה להם הקץ וחזר ונתכסה מהם, ואלו הם - יעקב ודניאל. דניאל, שנאמר בו: "ואתה דניאל סתום את הדברים וחתום". לדניאל גילו את קץ הגאולה, ושם מופיע הזמן "עד עידן ועידנים ופלג עידן" (מי שירצה יוכל לשמוע את הדברים בביאור שלנו לספר דניאל, שם הבאנו כמה מן הביאורים שנאמרו בפענוח הקץ). ולאחר מכן נאמר לו לסתום ולחתום את הדברים "עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת" - ורק אז יהיו ראויים לדעת מתי הקץ. כלומר: היה זמן של גילוי, ואחריו אמרו לו לסתום. הדברים חתומים, כביכול נסתרו ממנו.
וכך גם ביעקב: "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" - נגלה לו הקץ, ומיד הוא ממשיך בעניין אחר, "ראובן בכורי אתה". רואים מכאן שגם לדניאל, בסופו של דבר, לא נודע הקץ - הייתה לו ידיעה והסתירו אותה ממנו.
ואם כך, כיצד ראינו לאורך כל הדורות גדולי ישראל שניסו לפענח את חשבונותיו של ספר דניאל? ושם אנו מוצאים חשבונות שונים ומגוונים. רב סעדיה גאון עושה חשבון, ורש"י בדניאל מביא אותו. הרמב"ן עושה חשבון ומגיע לשנת ה' אלפים קי"ח. גם האברבנאל עושה חשבון, וכן החתם סופר. המלבי"ם עושה חשבון ומגיע לשנת תרע"ג - התאריך לפי שיטתו, לפני כמאה שנה. בספר "משא בערב" לרב שמואל רומנילי ממנטובה חישב לשנת תשכ"ז. בקונטרס היחיאלי לרבי יצחק אלפייה, וכן בספר "התקופה הגדולה", חישבו לשנת תש"ן.
ואף מצאו לכך רמז, מי שזוכר את התקופה: "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל" - חמש האל"פים הן ה' אלפים, וראשי התיבות "תמלאמו נפשי"... הרי לנו תש"ן, ה' אלפים תש"ן, כרמז לדברי קונטרס היחיאלי וספר התקופה. וכשלא באה הגאולה בשנת תש"ן - לא התייאשו: מוסיפים עוד אות, "אריק", והרי תשנ"א. סברו שזהו זמן הגאולה. ואף אז עבר קציר, כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו.
ורש"י כותב על חשבונו של רב סעדיה גאון: "וכשעבר, נודע כי טעה במדרשיו, והבא אחריו יתור וידרוש בדרך אחרת". אם עבר הזמן - כנראה שהחשבון מוטעה, ולכן עשה חשבון חדש ונסה למצוא פענוח אחר לסוד הקץ שבספר דניאל. מה אנחנו למדים מכאן? מחד גיסא "סתום את הדברים", ומאידך גיסא אנו מנסים לפענח, ורש"י אומר שאם פענחנו בדרך אחת ולא הגיע - נפענח בדרך אחרת. אנחנו מבינים אפוא שהקץ יכול להתבאר בכמה וכמה דרכים ובכמה וכמה אפשרויות. דניאל ידע בתחילה את הפירוש הנכון, ואחר כך נתכסה ממנו הדבר, וזהו "סתום את הדברים וחתום הספר עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת" - רק כשתרבה הדעת יתבאר הזמן האמיתי, מכיוון שישנם זמנים רבים שהם בבחינת זמנים מסוגלים.
כתוב בפסוק במיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". הגאולה העתידה עתידה להיות כגאולה הראשונה, היא יציאת מצרים. ומהי ההקבלה? בואו נתבונן. בגאולת מצרים קובע הקדוש ברוך הוא מראש זמן ותאריך: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". הרי לנו זמן מפורש. ומה אנחנו סבורים - שכאשר כתוב זמן אנו באמת יודעים לפענחו? בספר דניאל כתוב "עידן ועידנים ופלג עידן", ואיננו יודעים מהו עידן, מהם עידנים ומהו פלג עידן, וסביב זה נסוב כל הדיון. אבל כאן כתוב מפורש ארבע מאות שנה. נכון - אלא שממתי מתחילים למנות אותן? מאיזה שלב אנו נחשבים בגלות?
אומר המדרש (שיר השירים רבה): בשעה שבא משה ואמר לישראל "בחודש זה אתם נגאלים", אמרו לו: משה רבנו, איך אנו נגאלים ועדיין אין בידינו אלא מאתיים ועשר שנים? שהרי יעקב אמר לבניו "רדו שמה", ו"רדו" בגימטריה מאתיים ועשר. אתה אומר שהגיע זמן הגאולה? הרי יש לנו תאריך, נמסר לנו מסבא אברהם ארבע מאות שנה, ואנחנו כאן במצרים רק מאתיים ועשר. משה, כנראה יש טעות בחשבון, או שלא השם שלחך - משהו כאן אינו מסתדר. אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בחשבונותיכם, "והמה ביקשו חשבונות רבים". שנאמר: "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" - יש הרים של חישובי הקץ, והקדוש ברוך הוא מדלג עליהם ומאיץ את הגאולה, אף שלפי חשבונך יש לה עוד כך וכך זמן.
כלומר: כבר בגאולת מצרים היינו עדים לכך שהיה תאריך, היה זמן, וחשבנו שאנו מבינים אותו - והתברר שאין לנו כלל השגה בו. הרי גם בני אפרים טעו בקץ. הם יצאו ממצרים מוקדם, כיוון שסברו שזמן הגאולה הוא ארבע מאות שנה מברית בין הבתרים, ולפי חשבונם יצא הזמן הרבה יותר מוקדם. קמו ויצאו - וכולנו יודעים שהוכו ונהרגו בידי אנשי גת, כפי שמביא רש"י בשמות. היה חשבון, אבל החשבון היה מוטעה: מי אמר שצריך לספור מאותה נקודה? ודרך אגב, מעניין מאוד: אותם בני אפרים הם אלה שהחיה יחזקאל בבקעת דורא. המתים שהחיה יחזקאל - אומרים חז"ל (לדעה אחת) שאלו הם אותם בני אפרים שיצאו בטרם עת ונהרגו, והן הן העצמות שהחיה יחזקאל.
וכך גם בגאולת בית שני. אחשוורוש עשה משתה - מדוע? כי חישב שבעים שנה. הרי נמסר במפורש שבעוד שבעים שנה ישובו לארץ, שבעים שנה כנגד שבעים השמיטות, "אז תרצה הארץ את שבתותיה". מה פשוט מזה? אלא שממתי מונים שבעים שנה? הרי הגלות לא הייתה מיידית: תחילה גלו גד, ראובן וחצי שבט המנשה שבעבר הירדן המזרחי, אחר כך גלתה שומרון, ואחר כך גלתה ירושלים. הוא עשה חשבון והוציא את כלי בית המקדש - וטעה בחשבונו. רואים שגם כאשר נמסר לנו חשבון, אין זה בטוח שאנו מבינים אותו נכון, ואין זה בטוח שאנו יודעים מאיזו נקודה מדברים.
וזהו שאנו אומרים שהקדוש ברוך הוא "חישב את הקץ". חישב - כלומר אין זה פשוט כפי שאתה חושב, צריך לחשב את זה. נדמה לך שאתה יודע, שזהו הזמן וזהו התאריך - לא ולא. והקדוש ברוך הוא חישב את הקץ. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות": כך גם הגאולה העתידה, צריך לחשב אותה.
ואם כן, מה נאמר על כל אותם חשבונות? וכי ענקי רוח, גדולי הדורות, אמרו תאריכים והתאריכים הללו הם שיבוש וטעות? קשה מאוד לקבל זאת. אלא צריכים לדעת יסוד חשוב מאוד, ואמשיל לכך שני משלים.
המשל הראשון: תוכנית חיסכון. אדם מבקש למשוך את כספו, ואומרים לו שאם ימשוך עכשיו יפסיד חמישה עשר או עשרים אחוזים. מדוע? כי יש תחנות יציאה: אחת לשלוש שנים אפשר למשוך, ובתום חמש עשרה שנה אפשר למשוך במלואו. תמשוך לפני - תפסיד. מה פירוש הדבר? שבזמן אחר אי אפשר, אבל גם אין זה אומר שבהכרח אמשוך בעוד שלוש שנים; ייתכן שאמשוך בעוד שש או בעוד שתים עשרה. זוהי תחנת יציאה - נקרא לזה זמן מסוגל. כך יש זמן המסוגל לביאת הגאולה. כאשר חישבו גדולי ישראל את הקץ הם לא טעו, הם דייקו מאוד. הם כתבו זמנים על פי חשבונו של ספר דניאל, שהוא סתום וחתום, ופירוש הדבר שהדברים אינם מוחלטים ויש אפשרויות שונות לזמן הגאולה. כל תאריך שנקטו בו היה זמן מסוגל שבו יכלה הגאולה להגיע, זמן שבו המתין הקדוש ברוך הוא וציפה לראות האם ניתן לגאול את עם ישראל.
המשל השני: מדי פעם עירייה מודיעה לתושבים שיש להם הזדמנות במשך זמן מוגדר לפרוע את חובותיהם - ארנונה, דוחות וכדומה. וכן משטרת ישראל נותנת הזדמנות לפרוע חובות, וצה"ל מאפשר למי ש"שכח" ציוד צה"לי בביתו להחזירו בלי שאלות. הזדמנות. אלא שבדרך כלל, לאחר שהעירייה נותנת הזדמנות לפרוע את החוב בלי ריביות, מי שיבוא לאחר הזמן ישלם מחיר יקר מאוד. וההיגיון פשוט: נתנו לך צ'אנס, נתנו לך הזדמנות, ובמקום לקפוץ עליה אתה מזלזל - וזה גורר עונש, הכפלת הקנס והגדלתו.
ושני המשלים משלימים זה את זה: חשבון הבנק מלמד שיש הזדמנויות מתי לצאת, והחשבון עם העירייה מלמד שאם לא יצאת בזמן - אוי ואבוי. אז יש קנסות, יש עורכי דין, שכר טרחה וריביות, והכל הולך ומסתבך הרבה יותר.
ובואו נתבונן: כל הזמנים שכתבו אותם הקדמונים, מי שמתבונן בהם היסטורית רואה שהיו זמנים מסוגלים לגאולה, זמנים של תמורות בעולם. ובעקבות זה שלא הכשרנו את מעשינו ולא היינו ראויים באמת לביאת הגאולה, אותו זמן שהיה אמור להיות זמן של שפע - יצר חורבן נורא ונזק עצום.
אתן דוגמה ממציאות היסטורית מוכרת. כתוב בזוהר ברעיא מהימנא, והבאתי זאת גם ב"משנת הגלגולים", שם יש מאמר שלם על נח וגלגוליו במשה: משה רבנו היה אמור לקבל את התורה בדור המבול. דור המבול היה הדור שבו הייתה התורה אמורה לרדת, ומשה רבנו היה זה שהיה אמור לקבלה ולהנחילה כבר בתחילת בריאת העולם. שהרי התבוננו: מדוע צריך לעבור זמן כה רב עד שתינתן תורה? מדוע להמתין קרוב לאלפיים וחמש מאות שנה, עד שנת 2448, למתן תורה? והתשובה היא שבאמת הייתה התורה צריכה להינתן קודם.
אלא שאותו הדור היו רשעים, וזהו שכתוב: "לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר". "בשגם" - אומרת הגמרא - בגימטריה משה. פירושו של דבר שהזמן ההוא היה זמן מסוגל. ולשון הזוהר: ושתל קודשא בריך הוא למשה בדרא דנח ולא אצלח - הקדוש ברוך הוא שתל את משה בדורו של נח ולא הצליח. ומי הוא משה שהיה בדורו של נח? זה נח עצמו, שהרי נח הוא נשמתו של משה. ומשה מופיע פעם בתנ"ך בשם "מנשה", והוא ראשי תיבות: משה, שת, הבל, נח. בספר הארכתי בהרבה מן ההקבלות המדהימות שבין משה לנח.
אומר רבי צדוק הכהן מלובלין יסוד נורא: כאשר יש זמן המסוגל לעלייה והאדם אינו מנצל את ההזדמנות - אדרבה, במקום העלייה הגדולה שהיה צריך לקבל תהיה לו מפלה גדולה. לא שנשארתי במקומי, אלא שאתדרדר הרבה יותר נמוך, כי הייתה הזדמנות לעלות ולא עליתי, ולכן הירידה היא לבירא עמיקתא. ומביא המהר"ל דוגמה ממה שאירע בדורו של נח: התורה הייתה צריכה לרדת, והתורה למה נמשלה? למים. משה רבנו עלה להר סיני והביא תורה בארבעים יום וארבעים לילה. ואותו דור לא היה ראוי למתן תורה, דור של רשעים - ומה קיבל? ארבעים יום וארבעים לילה של מבול. אומר רבי צדוק: כך הוא. כאשר יש שפע והשפע מעוניין לרדת, ואנחנו לא הכנו כלים, אין השפע בא בתורת שפע אלא בתורת צרה ואסון ונזק - מבול ששוטף את העולם.
כך הוא גם בעניין הגאולה. כאשר יש זמן שאנו מסוגלים בו לגאולה ואיננו פועלים בדרך הנכונה, אותו שפע אדיר, אותו חפץ השם לגאול אותנו, מגיע לכאן בקטרוג. שכן זמן מסוגל פירושו הזדמנות לנצל, וכשאיננו מתעוררים - הדבר מעורר את הסטרא אחרא לקטרג על עם ישראל: ריבונו של עולם, הם כבר ליד הפתח, חסר להם רק צעד אחד, ואת הצעד הזה לא עשו. קטרוג נורא, הגורם שאותו שפע ירד בדרך של חרון אף.
בואו נתבונן. אחד הזמנים שכתבו - מובא בספר "קץ הפלאות" פרק ד', בהגהות ברכה וישועה ס"ק ט' - הוא שנת ת"ח כזמן המסוגל לגאולה, ויש לכך סימוכין בזוהר. הזוהר הקדוש אומר שהזמן הראוי לגאולה נרמז ב"בזאת יבוא אהרן אל הקודש" - ב"זאת", ז' א' ת' - היינו ת"ח. ועוד אומר הזוהר: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" - איזו שנה? "הזאת", ת"ח. הרי זה הזמן שעל פי הזוהר הייתה הגאולה צריכה להגיע בו - ובמקום זה מה קיבלנו? פרעות ת"ח ות"ט, פרעות נוראיות שבהן נרצחו המונים, חמלניצקי וחבריו, נוראות ממש.
ואגב, הדבר רמוז גם במגילת אסתר. במגילה, כידוע, רמוז עניין עשרת בני המן באותיות הקטנות - העשרה שנהרגו בנירנברג, ויש לנו על כך דרשה שלמה, ואין זה נושאנו כעת. ולעומתן יש במגילה שתי אותיות גדולות: ת' - ב"ותכתוב אסתר", וח' - במילה "חור כרפס ותכלת". צירוף שתיהן: ת"ח. גזרות ת"ח ות"ט, אסונות נוראים. הזדמנות לגאולה שעם ישראל לא ניצל, וקהילות שלמות נמחו מעל פני האדמה.
ולפני כן: מן הפסוק באיוב "ברן יחד כוכבי בוקר" צפו את שנת רנ"ב כשנת הגאולה. ומה היה ברנ"ב? גירוש ספרד, לפני חמש מאות שנה. ועוד קודם לכן צפו את שנת תתנ"ו, ונאמר "גאולה תתנו לארץ" - תתנ"ו כזמן הגאולה. ומה היה? מסעות הצלב, נהרות של דם שנשפכו ברחבי העולם היהודי ובעולם כולו בשנת תתנ"ו.
בספר "איגרת לקץ הימין" מובא בשם המקובלים ששנת ת"ש תהיה שנת הגאולה - ובשנת ת"ש פרצה מלחמת העולם השנייה. המלבי"ם צפה את שנת תרע"ג כשנת הגאולה - ומיד בשנה שלאחריה, "ותרעד הארץ", תרע"ד, פרצה מלחמת העולם הראשונה. הדברים סיסטמטיים ומדהימים: שנה שנצפתה כשנת הגאולה - בה או מיד אחריה אירעו אסון וצרה. בספר "משא בערב", שהזכרנו, נצפתה שנת תשכ"ז - ואין צורך להזכיר: מלחמת ששת הימים. צפו זאת שנים רבות קודם לכן כשנת הגאולה, אך לא היינו ראויים. ברוך השם היא נסתיימה בצורה טובה יחסית, אך אפשר לתאר לעצמנו מה היה קורה לולא כן. רבי יצחק אלפייה בקונטרס היחיאלי צפה את שנת תש"ן - וכולנו זוכרים את תשנ"א, מלחמת המפרץ וטילים על מדינת ישראל.
אנחנו מבינים אפוא שזמן הגאולה הוא פתח, הזדמנות, אפשרות, יכולת לנצל. ואם אין מנצלים - אוי ואבוי.
מובא בשם אחד הצדיקים, שכל אחד מגדולי הדורות שצפה זמן מסוים, בעצם ראה בעיני רוחו אור עצום היורד באותו זמן, ולאור זה מצא סימוכין בספר דניאל. אלא שלא לקח בחשבון שעד אותו זמן שהוא רואה יהיו עוד כך וכך הידרדרויות של עם ישראל, ויהיו פחות ראויים. נמצא שהגאולה תלויה בשני דברים: בתאריך, ובמוכנות שלנו באותם תאריכים. אם נהיה מוכנים באותן תחנות יציאה - תבוא הגאולה באמת; ואם לא - היא נדחית שוב ושוב לתחנות יציאה נוספות.
וכך כתוב, שאילו זכו ישראל היה משה רבנו מלך המשיח, וכן שלמה המלך וחזקיהו המלך. תקופת משה - אילו היינו זוכים, היה הוא מלך המשיח. תקופת שלמה - כנ"ל. וחזקיהו - אילו אמר שירה, רצה הקדוש ברוך הוא לעשותו מלך המשיח. אלו תקופות ראויות, שאילו רק היינו מתאמצים היינו נגאלים - אלא מה לעשות שהיה קלקול, מה לעשות שהיה חיסרון.
מישהו המשיל זאת לאונייה טובעת. אונייה מחולקת למדורים, כדי שאם ייכנסו מים לא יחדרו לכל האונייה, ויש בה דלתות הנסגרות, וכשהן נסגרות אי אפשר לצאת. שמעתי פעם מהרב נויגרשל שאנחנו במצב שבו הדלת כבר יורדת ויורדת, אנחנו כבר נמוך מאוד, ואנחנו מתכופפים ומנסים לסחוב עוד אחד, למשוך עוד אחד מצד הטובעים אל הצד של אלה שיישארו בחיים. מה העניין להחזיר יהודי בתשובה? מה העניין לקרב יהודי? אדוני, אתה נמצא באגף הטובע. תן לי יד, אני אמשוך אותך, רגע לפני. והוא אומר: מה אתה מדבר? תראה איזה מזג אוויר יש כאן, אצלכם חם, אין שם מיזוג... הוא אינו יודע שבגיהינום חם הרבה יותר. יש לו טענות מדוע הדתיים כך ומדוע הם עושים כך - והוא אינו מבין שאנחנו רוצים רק לעזור לו, שיבין את מצבו: עוד מעט המסך נסגר, ואז אין מה לעשות.
וזה מה שאומר להם יעקב. "האספו", "הקבצו" - תדעו לכם שהכל תלוי במעשים שלכם. אין טעם למסור תאריכים: כבר מראש, כשנמסרו תאריכים, היו בהם טעויות; כבר בארבע מאות השנה לא הבינו את התאריך שנמסר; ומדניאל נסתם החזון. לכן אין טעם למסור תאריכים - אני אגיד לכם מה תהיה הדרך להביא את הגאולה בכל דור ודור.
יעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו, וכן דניאל - נגלה לו וחזר ונתכסה, "סתום את הדברים וחתום". מכאן שכל חשבונות הקץ שעשו גדולי הדורות אינם טעות אלא זמנים מסוגלים, תחנות יציאה שבהן יכלה הגאולה לבוא. וכפי שראינו בכל אותם תאריכים - ת"ח, רנ"ב, תתנ"ו, ת"ש, תרע"ג, תשכ"ז, תש"ן - שפע שלא הוכנו לו כלים יורד כמבול, והחמצת הזדמנות אינה עמידה במקום אלא נפילה. הגאולה תלויה אפוא לא רק בזמן אלא במוכנות שלנו בו. יסייע לנו הקדוש ברוך הוא לתקן מעשינו ולשפר את דרכינו, ונזכה לא רק להגיע לזמן שבו נראה בביאת הגואל, אלא להיות ראויים והגונים לקבל פני משיח, אמן ואמן.