פתיחה: מסע הנבואה מאנטיוכוס ועד אחרית הימים
בחלק זה של פרק י"א ממשיך המלאך לגלות לדניאל את מהלך הדורות: מעלייתו של אנטיוכוס הרשע, דרך מלחמותיו במצרים, גזירות השמד על ישראל בימי חנוכה, ואחר כך תוקף הצרות שיבואו על ידי רומי, החורבן, ימי בר כוכבא, ולבסוף קימתה של מלכות עזת פנים באחרית הימים ומלחמות סוף הימים. חשוב להדגיש כלל יסודי שמעמיד המלבי"ם: כל הנבואה הזאת אינה באה לספר את התשועות, אלא לספר את הצרות, את המלחמות ואת היגון שיעברו על עם ישראל בגלותם.
עלייתו של אנטיוכוס: "ועמד על כנו נבזה"
וְעָמַד עַל־כַּנּוֹ נִבְזֶה וְלֹא־נָתְנוּ עָלָיו הוֹד מַלְכוּת וּבָא בְשַׁלְוָה וְהֶחֱזִיק מַלְכוּת בַּחֲלַקְלַקּוֹת׃
"ועמד על כנו נבזה" - זה אנטיוכוס הרשע, האחרון, שהיה בזוי במידותיו ובזוי במעשיו. "ולא נתנו עליו הוד מלכות" - שכן אחיו הגדול השאיר אחריו בן יורש עצר, וכפי שראינו במראה הקודם יצאה ממנו קרן אחת מצעירה. "ובא בשלוה" - במות אחיו היה הוא ברומי, וחזר משם. "והחזיק מלכות בחלקלקות" - בחנופה ובדברי חלקות תפס את המלוכה: החליק להם לשונו, כביכול כדאי לכם שאמלוך, אני אעניק לכם, וכיוצא בזה, עד שבדרך זו החזיק את המלכות בידו.
שטיפת הצבאות והמרמה במצרים
וּזְרֹעוֹת הַשֶּׁטֶף יִשָּׁטְפוּ מִלְּפָנָיו וְיִשָּׁבֵרוּ וְגַם נְגִיד בְּרִית׃
"וזרועות השטף" - כל חיילות העמים לא עמדו כנגדו; הוא שטף וניצח את כולם בקרבות, ונשטפו מלפניו כנהר שוטף. "וגם נגיד ברית" - אף מלך מצרים, שהיתה לו עמו ברית, גם אותו שטף ועבר.
וּמִן־הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו יַעֲשֶׂה מִרְמָה וְעָלָה וְעָצַם בִּמְעַט־גּוֹי׃
עתה מבאר הכתוב כיצד היתה ההתחברות הזאת. אנטיוכוס הלך למצרים כדי לבקר את אחותו - היא קלאופטרה שנשלחה לשם כדי לסדר את העניינים ולא סידרה אותם - ובנו של המלך היה למעשה אחיינו. מתוך אותה קרבה והתחברות למלך מצרים "יעשה מרמה". "ועצם במעט גוי" - בעם מועט התגבר עליהם, לפי שאנשי מצרים לא נשמרו ממנו, ולכן יכול להם.
בְּשַׁלְוָה וּבְמִשְׁמַנֵּי מְדִינָה יָבוֹא וְעָשָׂה אֲשֶׁר לֹא־עָשׂוּ אֲבֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבֹתָיו בִּזָּה וְשָׁלָל וּרְכוּשׁ לָהֶם יִבְזוֹר וְעַל מִבְצָרִים יְחַשֵּׁב מַחְשְׁבֹתָיו וְעַד־עֵת׃
נכנס לשם "בשלוה", משום שלא חשדו בו - הרי הוא אחיה של אם המלך. "ובמשמני מדינה יבוא" - הלך אל המקומות המשובחים שבה, אל ההון, אל הכסף ואל הרכוש. ולא הסתפק בכך: "ורכוש להם יבזור" - כמו יבזוז, או מלשון פיזור, כלשון "פיזר עמים". "ועל מבצרים יחשב מחשבותיו ועד עת" - עוד חישב מחשבות כיצד לכבוש את מבצריהם; ובימות החורף, שאז לא היו נלחמים, חזר לארצו וחישב כיצד לבוא שוב בשנה הבאה לתקופת האביב.
המלחמה השנייה ושוחד שרי מצרים
וְיָעֵר כֹּחוֹ וּלְבָבוֹ עַל־מֶלֶךְ הַנֶּגֶב בְּחַיִל גָּדוֹל וּמֶלֶךְ הַנֶּגֶב יִתְגָּרֶה לַמִּלְחָמָה בְּחַיִל־גָּדוֹל וְעָצוּם עַד־מְאֹד וְלֹא יַעֲמֹד כִּי־יַחְשְׁבוּ עָלָיו מַחֲשָׁבוֹת׃
וְאֹכְלֵי פַת־בָּגוֹ יִשְׁבְּרוּהוּ וְחֵילוֹ יִשְׁטוֹף וְנָפְלוּ חֲלָלִים רַבִּים׃
בפעם השנייה בא אנטיוכוס מיד בכוח גדול. מלך הנגב, תלמי פילומטור, התגרה בו למלחמה, אך אנטיוכוס היה מתוחכם מאוד והלך ושיחד את שרי צבאות מלך מצרים. "פת בג" היא המנה המגיעה לאדם מן המלך, סעודת המלך - כפי שראינו אצל דניאל שהמלצר היה מביא להם את פת בג המלך. "ואוכלי פת בגו ישברוהו" - אותם אנשי שולחנו של מלך הנגב הם ששברו אותו. וזהו שנאמר בפסוק הקודם "כי יחשבו עליו מחשבות": אנטיוכוס עשה תחבולות ומחשבות כיצד לשכור את אותם אנשים ולשלם להם שיהיו בעוזריו. ועל ידי זה "וחילו ישטוף ונפלו חללים רבים" - נפלו חללים רבים ממלך הנגב, מפני שאנשי מלך הצפון שכרו את אנשי מלך הנגב שיהיו לעזרתם.
"על שולחן אחד כזב ידברו"
וּשְׁנֵיהֶם הַמְּלָכִים לְבָבָם לְמֵרָע וְעַל־שֻׁלְחָן אֶחָד כָּזָב יְדַבֵּרוּ וְלֹא תִצְלָח כִּי־עוֹד קֵץ לַמּוֹעֵד׃
אז בא המלך פילומטור לידו, ואומר המלבי"ם שלא היה בשבי ממש אלא רק בקרבה. כאשר המליכו את אחיו הקטן, אברגטס, נאמר שמלך הצפון בא רק לטובת אחותו; וכך היו סבורים אנשי מצרים - הואיל ואחותו כאן, בא רק לסייע לה ולבנה, ואחר כך ישוב לארצו בצפון ואנו נחזיר את מלכנו. ופילומטור אכל עמו על שולחן אחד באהבה, אך כל זה היה כלפי חוץ בלבד, ובפנים לבבם למלחמה ולהרע זה לזה.
"ועל שולחן אחד כזב ידברו" - אנטיוכוס מלך הצפון הבטיח לו כביכול: אני אחזק בידך את המלוכה, וכי לא אעזור לאחותי? אך הכל ברמאות ובשקר, שכן תוכניתו האמיתית היתה שמלכות מצרים תיכבש תחת ידו והוא ישלוט על הכל. ומלך הנגב מצדו אמר למלך הצפון: אהיה עמך יד ביד וסר למשמעתך - וגם זה היה שקר. זה לא התכוון לעשות שלום, וזה לא התכוון להיות סר למשמעתו.
"ולא תצלח" - שכן התוכנית היתה שתיפול מריבה בין שני האחים על דבר המלוכה, ואז תיפול מלכות מצרים תחת ידו; שהרי אם שני יורשי העצר ילחמו זה בזה, מה קל יותר מלכבוש עם מפולג ומפורד. אבל העצה לא הצליחה, כי האחים היה להם שכל יותר ממנו והחליטו לעשות שלום ביניהם, ובלבד לנצח את מלך הצפון. "כי עוד קץ למועד" - עוד היה זמן עד שיגיע קיצו, וכל זה היה הכנה למפלתו של אנטיוכוס מלך הצפון.
"ולבבו על ברית קודש" - תחילת הגזירות
וְיָשֹׁב אַרְצוֹ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וּלְבָבוֹ עַל־בְּרִית קֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב לְאַרְצוֹ׃
שלוש פעמים בא אליהם, ובפעם השנייה שב לארצו ברכוש גדול. באותה שעה יצא קול בירושלים שאנטיוכוס מת. בא לשם הכהן הגדול שאנטיוכוס העביר מכהונתו והושיב אחר תחתיו, ורצה לגרש את הכהן הגדול שהעמיד אנטיוכוס. כשהתברר שאנטיוכוס לא מת, לא נראה לו כלל שביטלו את מינוייו; וכשראה שהכהן הגדול הקודם נטל בכוח את הכהונה הגדולה והשררה ממי שהוא מינה - "ולבבו על ברית קודש", החליט לבוא ולהילחם בעם ישראל ולהרע להם, "ועשה ושב לארצו".
לַמּוֹעֵד יָשׁוּב וּבָא בַנֶּגֶב וְלֹא־תִהְיֶה כָרִאשֹׁנָה וְכָאַחֲרוֹנָה׃
לאחר ששמע שהאחים במצרים עשו שלום ביניהם, החליט להסיר את הכפפות ולהפסיק עם ההצגות: שוב אינו עושה רושם שבא לעזור לאחותו ושכוונתו לשלום, אלא בא במגמה מוצהרת להילחם. "ולא תהיה כראשונה וכאחרונה" - אין הוא בא עוד בצורה מסופקת, אלא לספח חלקים ממדינת מצרים לארצו ביד רמה. ומסופר בדברי קורות המלכים, שאנשי מצרים שלחו אז לבקש עזרה מהסנאט ברומא, ורומא שלחה אליו שליח: אם לא תעזוב את מלך הנגב ותשוב לארצך - נעשה עמך מלחמה.
"ובאו בו ציים כיתים" - וזעם על ברית קודש
וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה וְשָׁב וְזָעַם עַל־בְּרִית־קוֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב וְיָבֵן עַל־עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ׃
"ציים" הם אוניות, צי; ו"כיתים" הם הרומיים, שבאו עליו באוניות. "ונכאה ושב" - הוכרח לשוב ממצרים לארצו. "וזעם על ברית קודש" - רצה לכלות את חמתו בישראל, שהרי הסנאט ברומא לא הפריע לו להילחם בנו, שכן דאגתם היתה למצרים בלבד. רצה להעביר את ישראל מתורתם - ואלו הם ימי חנוכה. "ועשה ושב" - בא עליהם כמה פעמים כדי להעבירם מדתם, והכחיד את כל מי שרצה לשמור את דת ישראל. "ויבן על עוזבי ברית קודש" - רבים מעם ישראל התחברו עמו והוא הטיב עמהם, אלו הם המתייוונים שהלכו אחרי אנטיוכוס הרשע.
ומעיר המלבי"ם: כאן אין הכתוב מספר את סוף המעשה, שיד החשמונאים גברה והבריחו אותו וחזרה המלכות לישראל. מפני שדבר זה כבר נאמר בנבואה השנייה, שם נאמר "ויפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים וירמסם" ונאמר שיהיה כך עד ששר הצבא יגדיל - ופירשנו שם ששר הצבא הוא מתתיהו ובניו, שממנו הורם התמיד, ותחזור המלכות ויחזור קרבן התמיד ויטהרו את המקדש ויחזור לקדמותו. לכן כאן אינו חוזר לתאר את התגברותם של ישראל, כי כל הנבואה הזאת באה רק לספר את הצרות, לא את התשועה.
השלב הבא: חורבן רומי
וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם׃
עתה מתחיל לספר את תוקף הצרות והחורבן שיהיו על ידי רומי, שהרי לאחר שגורשו היוונים באו הרומאים, והם שהחריבו את המקדש - טיטוס וחבריו. כאן מבאר לו את מה שראה במראה, שהושלך מכון מקדשו, ואת מה שהראה לו "והעיר והקודש ישחית עם נגיד הבא". "זרועים" הם אנשי זרוע: יעמדו גיבורים חזקים יותר ממנו, מאנטיוכוס - אלו טיטוס וחילותיו, שהיו גיבורים יותר ממלכי יוון. ראיה לדבר: כאשר רצו להבריח את אנטיוכוס ממצרים די היה באיגרת מרומי והוא חזר, שכן נבהל מפניהם - לרומי היה כוח וגבורה יותר ממנו.
"וחיללו המקדש המעוז" - בזמן רומי היה המקדש מעוז ומבצר ממש, שהרי זה היה המקדש שבנה הורדוס, שכלל ובנה אותו בפאר והדר, ואמרו: מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו. זאת לעומת המקדש שנבנה תחילה בימי כורש על ידי עזרא ונחמיה, שהיה מקדש קטן ודל; כורש לא רצה לבנות מקדש שיהיה מעוז, מחשש שמא ישמש אותם כנגדו, שאם יצור עליהם יילחמו בו מתוכו. אבל בימי הורדוס נבנה ברוב פאר והדר והיה בבחינת מעוז - ולכן החריבוהו גדודי רומי. "והסירו התמיד" - זה שלמדנו "וצבא תנתן על התמיד בפשע", שיפסיקו את הקרבת התמיד. "ונתנו השיקוץ משומם" - זה היה אחר כך בימי אדריאנוס, שהעמידו פסל במקום המקדש, וכמו שראינו "ועל כנף שיקוצים משומם" - כנף מלשון צד, שהעמידו בצידו שיקוצים משומם.
החנופה למרשיעי ברית ועמידת יודעי אלוקיו
וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ׃
כאן מבאר את מה שראה במראה הקודם "והגביר ברית לרבים שבוע אחד": טיטוס יחניף לפריצים שהיו בעמנו לצערנו, אותם מרשיעי ברית, וידבר עמם בשפת חלקות כדי לשכנעם שכדאי להם לכרות ברית עם הרומיים. "ועם יודעי אלוהיו יחזיקו ועשו" - אלו כרבי יוחנן בן זכאי וחבריו, שהחזיקו ולא נתנו שהעיר תיפול בידי טיטוס וחבריו. ומנגד היו הבריונים, שהם המרשיעי ברית, ששלחו ושרפו את כל אוצרות העצים והתבן והשמן - וכל זה משום שהחניף להם בחלקות.
וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים׃
"ומשכילי עם יבינו לרבים" - אלו חכמי הדור, ש"יבינו" מלשון התבוננות, הסבירו לרבים לעמוד באמונתם. "ונכשלו בחרב" - רבים נהרגו לאחר החורבן בחרב, בלהבה, בשבי ובביזה.
ימי בר כוכבא: "יעזרו עזר מעט"
וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת׃
"ובהיכשלם יעזרו עזר מעט" - זה היה בימי בר כוכבא, שהיה להם אז עזר מעט, ונלוו עליהם רבים כדי לפרוק את עול הרומיים.
וּמִן־הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד־עֵת קֵץ כִּי־עוֹד לַמּוֹעֵד׃
"ומן המשכילים יכשלו" - אף חכמים מחכמי ישראל, כרבי עקיבא, טעו והלכו אחרי אותו בר כוזיבא. ושמו מלמד עליו: בר כוזיבא מלשון נחל אכזב - ציפו ממנו וחשבו שהוא המשיח, ולבסוף היתה בו אכזבה גדולה. "לצרוף בהם ולברר וללבן" - על ידי זה נצרפו חטאות ישראל, והיה בזה בירור וליבון של עוונותיהם עד עת קץ, עד שנהרגו חסידי עליון ואז נתכפרו עוונות הדור.
"כי עוד למועד" - כך יהיה עוד כמה וכמה פעמים עד שיבוא זמן הגאולה. שבכל גזירות השמד שהיו לצערנו לאורך כל הדורות, נהרגו אנשים שהם קדושי עליון, ותמיד היה בזה מעט מעט סיוע לעם ישראל שלא יכלה לגמרי: שכאשר הקדוש ברוך הוא יורד לגנו לקטוף שושנים, על ידי זה ניצל שאר הכרם, ניצל שאר העם. וכך היה לצערנו כפי שהוכיחה ההיסטוריה, עד המועד שתבוא הגאולה.
המלך המתגדל על כל אל
וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ הַמֶּלֶךְ וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְגַּדֵּל עַל־כׇּל־אֵל וְעַל אֵל אֵלִים יְדַבֵּר נִפְלָאוֹת וְהִצְלִיחַ עַד־כָּלָה זַעַם כִּי נֶחֱרָצָה נֶעֱשָׂתָה׃
עתה מבאר לו את מה שראה במראה השני, שבאחרית מלכותם יעמוד מלך עז פנים - היא אותה ממשלה של הקרן זעירה שראינו שיצאה והתרוממה מעל כולם. מלך זה יתרומם ויתגדל על כל אל, יעשה כרצונו וישנה עתים וזמן. "והצליח עד כלה זעם כי נחרצה נעשתה" - הצליח עד שיעבור הזעם. ולפי אחד הפירושים שהביא, הכוונה למוחמד: הוא הקרן הזעירה המתרומם ומתגדל, "ועל אל אלים ידבר נפלאות" - שהוא כביכול נביאו של השם, "והצליח עד כלה זעם" - שעד שיכלה זעם ה' תהיה לאסלאם הצלחה, לצערנו.
וְעַל־אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו לֹא יָבִין וְעַל־חֶמְדַּת נָשִׁים וְעַל־כׇּל־אֱלוֹהַּ לֹא יָבִין כִּי עַל־כֹּל יִתְגַּדָּל׃
"ועל אלוהי אבותיו לא יבין" - לא ישים לבו אל אלוהי אבותיו, שהוא הקדוש ברוך הוא, להאמין באמונתו שנמסרה על ידי משה. שהרי גם הוא האמין בנבואת משה ושהתורה ניתנה על ידו, אלא שטענו שהוא נביאו; ואף על פי כן לא התבונן בזה. "ועל חמדת נשים" - לא יבין את מעלתם של ישראל, שהם הנקראים "היפה בנשים". "ועל כל אלוה לא יבין כי על כל יתגדל" - לא יכבד שום אלוה, מפני שהוא מתגדל על הכל ואומר שדבר זה נעלה מכל האלוהויות ומעל הכל. ומן הטעם הזה יצאו ונלחמו כנגד כל דת ואמונה אחרת, וכל מי שאינו מאמין כמותם מוגדר אצלם ככופר; מי שאינו מאמין באותו שוטה הנקרא מוחמד, שהרמב"ם קורא לו המשוגע, נקרא לפי תפיסתם כופר.
אלוה מעוזים
וְלֶאֱלֹהַּ מָעֻזִּים עַל־כַּנּוֹ יְכַבֵּד וְלֶאֱלוֹהַּ אֲשֶׁר לֹא־יְדָעֻהוּ אֲבֹתָיו יְכַבֵּד בְּזָהָב וּבְכֶסֶף וּבְאֶבֶן יְקָרָה וּבַחֲמֻדוֹת׃
ובכל זאת יכבד לאלוה מעוזים - יאמר שיש לו עוז מן אללה, מאביו שבשמים. "על כנו יכבד" - יאמר שהוא שלוחו בארץ, שהקדוש ברוך הוא כביכול שלח אותו כאן להיות נביאו. "ולאלוה אשר לא ידעוהו אבותיו יכבד" - כאן מבאר מיהו אותו אלוה מעוזים: אלוה שלא ידעוהו אבותיו ולא האמינו בו, ולא היה מעמם וממשפחתם, ואף על פי כן יכבדוהו בזהב ובכסף; אלו שלא גדלו עמו, בכל זאת הלכו וקיבלו את דתו ואמונתו.
וְעָשָׂה לְמִבְצְרֵי מָעֻזִּים עִם־אֱלוֹהַּ נֵכָר אֲשֶׁר יַכִּיר יַרְבֶּה כָבוֹד וְהִמְשִׁילָם בָּרַבִּים וַאֲדָמָה יְחַלֵּק בִּמְחִיר׃
עשה מבצרי מעוזים גבוהים ורמים, וירבה להם כבוד בזהב ובכסף, והמשיל אותם ברבים שכולם יתנו לו מס; שכן כדי להמשיל את דתו היה צריך לקבל חשיבות ושררה.
מלחמות אחרית הימים
וּבְעֵת קֵץ יִתְנַגַּח עִמּוֹ מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וּבׇאֳנִיּוֹת רַבּוֹת וּבָא בַאֲרָצוֹת וְשָׁטַף וְעָבָר׃
עתה מתחיל לתאר מה יהיה באחרית הימים: מלך הנגב יבוא ויילחם עמו, ומלך הצפון יסתער עליו. ואומר המלבי"ם שמלך הצפון אדרבה עוד יבוא לריב ריבו, לסייעו ולהצילו. בפרקים העוסקים במלחמת גוג ומגוג ראינו שלמלך הנגב תהיה מלחמה עם גוג ומגוג הבא מארץ הצפון; מלך גוג ומגוג יבוא לכבוש את ירושלים, ומלך הנגב יעמוד כנגדו. "ובא בארצות ושטף ועבר" - יבוא בארצות ישמעאל וישטוף ויעבור.
וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן׃
"ובא בארץ הצבי" - לפי המלבי"ם הכוונה לארץ המזרח, ששם יהיו חלשים יותר; ולפי מפרשים אחרים הכוונה לארץ ישראל.
וְיִשְׁלַח יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת וְאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא תִהְיֶה לִפְלֵיטָה׃
ישלח ידו בארצות להכותם ולאבדם, וגם לשלול שלל ולקחת בז; וגם ארץ מצרים לא תוכל לעמוד כנגדו ולא תהיה לפליטה.
וּמָשַׁל בְּמִכְמַנֵּי הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וּבְכֹל חֲמֻדוֹת מִצְרָיִם וְלֻבִים וְכֻשִׁים בְּמִצְעָדָיו׃
אנשי כוש יבואו לעזור לאנשי אדום, והוא ימשול בכולם: בכל חמודות מצרים, בלובים ובכושים; את כולם ישלול, והם יהיו לעזרתם של בני המזרח.
וּשְׁמֻעוֹת יְבַהֲלֻהוּ מִמִּזְרָח וּמִצָּפוֹן וְיָצָא בְּחֵמָא גְדֹלָה לְהַשְׁמִיד וּלְהַחֲרִים רַבִּים׃
אחר כך יתעוררו חיילות לבוא ולנקום את נקמת אחיהם שכנגדם נלחם, וכמו שכתוב בספר יחזקאל - והוא יצא בחימה גדולה להשמיד ולהילחם כנגדם.
וְיִטַּע אׇהֳלֵי אַפַּדְנוֹ בֵּין יַמִּים לְהַר־צְבִי־קֹדֶשׁ וּבָא עַד־קִצּוֹ וְאֵין עוֹזֵר לוֹ׃
ואז יטע ויעמיד את אהלי אפדנו, כמו שמופיע ביחזקאל שלמדנו: "גיא העוברים קדמת הים", לפני ירושלים. ושם "בא עד קיצו" - שם ייפול המון גוג ושם כל המונו, כשיבואו להילחם כנגד ירושלים, שיפילם השם במהרה בימינו אמן.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק פרש לפנינו המלאך את שרשרת הצרות: אנטיוכוס הנבזה שתפס מלכות בחלקלקות, מרמותיו ומלחמותיו במצרים, השוחד לאוכלי פת בג מלך הנגב, הכזב שעל שולחן אחד, ואחר כך זעמו על ברית קודש עד גזירות השמד שלפני חנוכה. משם עולה הנבואה אל רומי - "זרועים" גיבורים יותר ממנו - אל חילול המקדש המעוז שבנה הורדוס, הסרת התמיד והשיקוץ המשומם בימי אדריאנוס; אל החנופה למרשיעי ברית ועמידת יודעי אלוקיו, אל ימי בר כוכבא והכישלון שצורף וליבן את עוונות הדור. ולבסוף אל אחרית הימים: מלכות המתגדלת על כל אל, אלוה מעוזים, ומלחמות הקץ שסופן במפלת גוג לפני ירושלים. והיסוד שמלמדנו המלבי"ם: הנבואה הזאת אינה באה לספר תשועות אלא צרות, ובכל זאת הצירוף והליבון שבהן הם עצמם שמירת הכרם עד המועד שתבוא הגאולה, במהרה בימינו אמן.