פתיחה: פרק של נבואה היסטורית
פרק י"א בדניאל הוא אחד הפרקים הסתומים שבספר. המלאך פורש לפני דניאל את מהלך הדורות: סופה של מלכות פרס, קימתה של מלכות יוון, התפלגותה אחרי אלכסנדר מוקדון, והמלחמות הממושכות בין "מלך הנגב" ל"מלך הצפון" - עד אנטיוכוס ומלכות רומי. מי שקורא את הפסוקים בלי להכיר את ההיסטוריה, הדברים נשמעים לו כמו כתב חידה. לא בכדי אומר המלבי"ם שבביאור הנבואה הזאת נבוכו המפרשים. אבל ברגע שמכירים את קורות הימים, מתברר שהנביא מתאר בדיוק מאורעות שאירעו בפועל.
וַאֲנִי בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי עׇמְדִי לְמַחֲזִיק וּלְמָעוֹז לוֹ׃
המלאך אומר: אני עדיין עומד בתקופה שבה לדריוש היה רצון לסייע לעם ישראל. הדברים באים אחרי שכבר נודע מה שאירע עם דניאל - כיצד פתר את המראה של בלשצר, שראה את היד יוצאת וכותבת על כותל ארמונו "מנא מנא תקל ופרסין". בעקבות זה נדר דריוש לבנות את בית המקדש, ואומר המלבי"ם שכאן היה לו עזר וסיוע לצורך בניין הבית.
ארבעת מלכי פרס וקום מלכות יוון
וְעַתָּה אֱמֶת אַגִּיד לָךְ הִנֵּה־עוֹד שְׁלֹשָׁה מְלָכִים עֹמְדִים לְפָרַס וְהָרְבִיעִי יַעֲשִׁיר עֹשֶׁר־גָּדוֹל מִכֹּל וּכְחֶזְקָתוֹ בְעׇשְׁרוֹ יָעִיר הַכֹּל אֵת מַלְכוּת יָוָן׃
"אמת אגיד לך" - מה שנגזר עוד על עם ישראל. שלושה מלכים עומדים לפרס חוץ מכורש, והרביעי כולל את כורש. "וכחזקתו בעשרו יעיר הכל" - בגודל חוזקו ובגודל עושרו יעיר את כל חילותיו להילחם במלכות יוון. באותה שעה עדיין לא היה ליוון מלך.
וְעָמַד מֶלֶךְ גִּבּוֹר וּמָשַׁל מִמְשָׁל רַב וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ׃
אז יעמוד מלך גיבור על יוון, והוא אלכסנדר מוקדון. "ומשל ממשל רב ועשה כרצונו" - תהיה לו ממשלה מוחלטת, והוא יהרוג את דריוש מלך פרס ויקבל את מלכותו, והפרסים ישתעבדו ליוונים. ומתי יהיה זה? כאשר ימלוך אותו מלך רביעי שיהיה בעל עושר גדול, חוזק ותוקף.
וּכְעׇמְדוֹ תִּשָּׁבֵר מַלְכוּתוֹ וְתֵחָץ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם וְלֹא לְאַחֲרִיתוֹ וְלֹא כְמׇשְׁלוֹ אֲשֶׁר מָשָׁל כִּי תִנָּתֵשׁ מַלְכוּתוֹ וְלַאֲחֵרִים מִלְּבַד־אֵלֶּה׃
"וכעומדו" - באמצע תוקפו ובאמצע גבורתו תישבר מלכותו, שהרי מת בקוצר ימים. המלכות לא תימשך בדורות הבאים. "ותחץ לארבע רוחות השמים" - ארבעה מלכים ושליטים ירשו את מלכות יוון. "ולא לאחריתו" - המלכות לא תעבור לצאצאיו של אלכסנדר. "ולא כמשלו אשר משל" - גם ממשלתם לא תהיה מוחלטת כשלו, שהרי אלכסנדר מוקדון היה מאותם שמשלו בכיפה, על כל העולם כולו. "כי תינתש מלכותו ולאחרים מלבד אלה" - חוץ מזה שהמלכות תיעקר מביתו, יקומו מלבד ארבעת המלכים העיקריים גם מלכים קטנים, כעין ראשי מחוזות, שאף להם יהיה שלטון. נמצא שעיקר המלכות תתפלג לארבעה, ושאר המלכויות יתפלגו לחלקים קטנים עוד יותר.
הקדמת המלבי"ם: חלוקת הפרק ושמות המלכים
וְיֶחֱזַק מֶלֶךְ־הַנֶּגֶב וּמִן־שָׂרָיו וְיֶחֱזַק עָלָיו וּמָשָׁל מִמְשָׁל רַב מֶמְשַׁלְתּוֹ׃
כאן מקדים המלבי"ם ואומר שבפירוש הנבואה הזאת נבוכו המפרשים - על איזו מלכות מדובר, מה עתיד להיות וכנגד איזו תקופה. לכן הוא מבאר בעיקר על פי דעת האברבנאל. חלוקת הפרק: עד פסוק ל"א מראים לדניאל מה יהיה במלכות יוון עד אנטיוכוס; מפסוק ל"א מתחילים להראות לו את מלכות רומי; ומפסוק ל"ו מתחילים לבאר לו את המראות הקודמים שראה, במראה הראשון ובמראה השני. עד פסוק ל"א המלבי"ם הולך בדרך כלל בצמידות עם האברבנאל, ומשם ואילך הוא נוטה לו קו אחר בביאור הדברים.
לצורך זה מקדים המלבי"ם הקדמה מספרי דברי הימים הקדמונים: אחרי מיתת אלכסנדר מוקדון התחלקה המלכות לארבעה, ומתוכם שניים היו חזקים יותר ובעלי שלטון גדול יותר - מלך הנגב ומלך הצפון. הכל נמדד ביחס לארץ ישראל: הנגב הוא מצרים, שהיא דרומית לנו, והצפון הוא אשור ובבל, שהם צפוניים לנו. השמות הנזכרים אינם אומרים לנו הרבה, אבל למי שמכיר את ההיסטוריה הם מגלים את ההיררכיה ואת מעבר השלטון מדור לדור.
מלך בשם סילוקוס מלך באשור ובבבל, והוא שבנה את אנטוכיה. הוא ובניו כבשו את פרס, את רוב אסיה ואת יוון, וכולם נקראים אנטיוכוס - כך מבאר האברבנאל - וממנו יצא אנטיוכוס הרשע. ומלכי הנגב, שהם מלכי מצרים, נקראו "תלמי" (בספרים: פתולמאוס), ובלשון חז"ל ובתלמוד מופיע "תלמי המלך". תלמי הראשון מלך אחרי אלכסנדר והוא עשה צרות לעם ישראל. אחריו בנו, תלמי פילדלפוס, הוא זה שציווה להעתיק את התורה לשבעים לשון, והוא היה אוהב ישראל ולא כאביו, אלא עשה טובות לעם ישראל. כל שושלת מלכי מצרים נקראה בשם תלמי, כשם ש"פרעה" היה שם שושלת הפרעונים ו"אבימלך" שם של מלכים בארץ ישראל.
ועל תלמי הראשון נאמר "ויחזק מלך הנגב ומן שריו": המלך היה חזק יותר מן השרים - היינו מסילוקוס, שהיה בתחילה שר הצבא - והתחזק עליו תלמי ולקח ממנו את המלוכה, והתחיל למשול כמלך הנגב. "ויחזק עליו ומשל ממשל רב ממשלתו" - התגבר עליו והחזיק על מלך הצפון ומשל עליו. שניהם היו מחולקים, אחד על הדרום ואחד על הצפון, ומלך הדרום, שהוא תלמי, הצליח להתגבר על מלך הצפון.
השידוך שהפך לטרגדיה: ברניצה ולדיצה
וּלְקֵץ שָׁנִים יִתְחַבָּרוּ וּבַת מֶלֶךְ־הַנֶּגֶב תָּבוֹא אֶל־מֶלֶךְ הַצָּפוֹן לַעֲשׂוֹת מֵישָׁרִים וְלֹא־תַעְצֹר כּוֹחַ הַזְּרוֹעַ וְלֹא יַעֲמֹד וּזְרֹעוֹ וְתִנָּתֵן הִיא וּמְבִיאֶיהָ וְהַיֹּלְדָהּ וּמַחֲזִקָהּ בָּעִתִּים׃
"ולקץ שנים יתחברו": אחרי המלחמה שבין מלך הדרום למלך הצפון, כאשר ראה מלך הצפון שקמו למרוד בו בתוך מדינתו, עשה שלום עם מלך הדרום וביקש את סיועו. ועל מה היה מבוסס השלום? על שידוך. תלמי פילדלפוס, מלך הנגב, נתן את בתו ברניצה לאנטיוכוס תאוס מלך הצפון, בתנאי שמלך הצפון יגרש את אשתו, ובתו של מלך הדרום תהיה הגבירה היחידה בבית מלך הצפון. וכוונתו ברורה: אם בתי תהיה אשת מלך הצפון - נכדַי הם שימלכו אחריו. ומדוע הסכים מלך הצפון? מפני שלא הייתה לו ברירה, שהרי מרדו בו בתוך מדינתו, וזה היה התנאי לסיוע. ולפי שכבר הייתה לו אישה בשם לדיצה, ומלך הדרום לא רצה שבתו תיכנס כצרה, ובפרט שמאותה אישה עלול לצאת המלך של הדור הבא, התנה עמו שיגרש את אשתו הראשונה. וזהו "ובת מלך הנגב תבוא אל מלך הצפון לעשות מישרים" - שיתפשרו ויהיה ביניהם שלום.
אלא שאחרי שברניצה ילדה בן למלך הצפון, מת אביה תלמי. אנטיוכוס תאוס, שהיה מחויב לתלמי ולכן נשא את בתו, הרגיש עצמו חופשי, והחזיר אליו את לדיצה אשתו הראשונה שנאלץ לגרשה. אבל לדיצה כבר לא סמכה על בעל שתמורת רווח פוליטי היה מוכן לגרשה ולשאת אחרת, וגם ידעה שלא לבנה תהיה המלוכה אלא לבנה של ברניצה. מה עשתה? השקתה את בעלה סם מוות והרעילה אותו, וגם את ברניצה ואת כולם. חיסלה את כל הצמרת: את המלך בעלה, את האישה השנייה ואת יורש העצר שנולד מבת מלך הנגב. ואז ישב על כיסא המלוכה בנה, סליקוס קליניקוס.
וזהו "ולא תעצור כוח הזרוע" - ברניצה לא תוכל לעצור את כוח איש הזרוע, שהכריח שלא כדין ושלא ביושר את אשתו להתרחק ממנו; לא יועיל הדבר, כי בסופו של דבר היא תחזור אליו ואף תהרוג אותו. "ולא יעמוד" - הוא עצמו לא יעמוד, אלא תרעיל אותו וימות. "ותינתן היא ומביאיה" - ברניצה תימסר למיתה היא וכל הפמליה והגווארדיה שהביאה עמה ממצרים לבית מלך הצפון. "והיולדה" - זה האומן שגידל אותה והיה לה כאב. "ומחזיקה בעיתים" - היועץ שלה, שהיה מחזקה בעצותיו ומורה לה את הדרך כיצד להתנהל. שהרי בזמנם לכל אחד בממלכה היו יועצים ועוזרים ושרים; אין זו המצאה של הפוליטיקאים שלנו.
נקמת האח: מלך הנגב מכה בצפון
וְעָמַד מִנֵּצֶר שׇׁרָשֶׁיהָ כַּנּוֹ וְיָבֹא אֶל־הַחַיִל וְיָבֹא בְּמָעוֹז מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְעָשָׂה בָהֶם וְהֶחֱזִיק׃
"ועמד מנצר שורשיה כנו" - מלך במצרים תלמי אאורגטס, אחיה של ברניצה. וכך טבעי: אביה חיתן אותה עם מלך הצפון, ומשמת האב ירש הבן - הוא אחיה - את מלכות אביו. המלבי"ם מביא מספרי קורות הימים שכאשר הרגישה ברניצה שלדיצה מתכננת להרגה, ברחה וצרו עליה. עמי ארם באו לעזרתה, וגם אחיה אאורגטס בא עם חילותיו לעזור לה, אך לא הספיקו, שכבר הרגוה. בעקבות המעשה באו כל עמי הצפון לעזור למלך הנגב, להינקם מן הממלכה ומלדיצה על שהרגה את בת מלך מצרים. וזהו "ויבוא אל החיל" - שבא והצטרף אל חיל עמי הצפון שכעסו על המעשה המחפיר, והרגו את לדיצה ואת בנה - על דאטפת אטפוך. האח הלך ונקם את מיתת אחותו ואת כבודה. "ויבוא במעוז מלך הצפון ועשה בהם והחזיק" - מלך הנגב אאורגטס לקח מידי סליקוס קליניקוס, בנו של אנטיוכוס תאוס, את כל ארץ הצפון עד נהר חידקל, ואת כל ערי המבצר שבארץ הנגב עד בבל. לא די שהרג אותם, אלא אף כבש את ממלכתם.
וְגַם אֱלֹהֵיהֶם עִם־נְסִכֵיהֶם עִם־כְּלֵי חֶמְדָּתָם כֶּסֶף וְזָהָב בַּשְּׁבִי יָבִא מִצְרָיִם וְהוּא שָׁנִים יַעֲמֹד מִמֶּלֶךְ הַצָּפוֹן׃
"וגם אלוהיהם עם נסיכיהם" - את המושלים שלהם יביאו ממצרים כדי שיהיו בצפון, שהרי עתה הצפון נחשב שלו, לאחר שכבשו. "והוא שנים יעמוד ממלך הצפון" - שנתיים עמד שם והייתה לו מנוחה ממלך הצפון, ושלטונו באותה תקופה היה שלטון מוחלט.
וּבָא בְּמַלְכוּת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וְשָׁב אֶל־אַדְמָתוֹ׃
לאחר מכן חזר מלך הצפון, סליקוס קליניקוס, והחזיר את ארצות סוריא תחת ממשלתו, ובא בצי אדיר לכבוש את האיים שהיו תחת מלכות מלך הנגב. וזהו "ובא במלכות מלך הנגב". אבל בסופו של דבר שלח הקב"ה רוח סערה ששיברה את האוניות שבהן רצה לכבוש את מלך הנגב, והמלך שב אל אדמתו בחרפה - "ושב אל אדמתו", שלא עלה בידו להוציא את תוכניתו אל הפועל.
אנטיוכוס הגדול נגד תלמי
וּבָנָו יִתְגָּרוּ וְאָסְפוּ הֲמוֹן חֲיָלִים רַבִּים וּבָא בוֹא וְשָׁטַף וְעָבָר וְיָשֹׁב וְיִתְגָּרֶה עַד־מָעֻזֹּה׃
"ובניו" - בניו של מלך הצפון, שאספו המון חיילים רבים. אחד מן הבנים מת במלחמה, ואנטיוכוס - שנקרא "אנטיוכוס הגדול" אף שהיה האח הקטן שנשאר - בא להילחם עם תלמי פילופטור, מלך הדרום. וזהו "ובוא יבוא" בלשון יחיד: רק אחד מהם בא, ולא שניהם, שהרי השני מת במלחמה. "ושטף ועבר" - כשראה תלמי שמלך הצפון חזק ממנו, שלח שליחים להשלים עמו, ועשו שלום לארבעה חודשים. אחר כך ראה אנטיוכוס שתלמי מתנכל לו ושהשלום אינו אמיתי, אלא הוא מסוג השלום של הפלסטינים - להספיק להתארגן בינתיים ולהכין כלי נשק לסיבוב הבא. לכן בא אליו פעם שנייה, וזהו "וישוב ויתגרה עד מעוזו": שב בשנית והגיע עד המבצר שבגבול מצרים, הנקרא - אומר המלבי"ם - רפיח, עד מעוזו של מלך הנגב.
וְיִתְמַרְמַר מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וְיָצָא וְנִלְחַם עִמּוֹ עִם־מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְהֶעֱמִיד הָמוֹן רָב וְנִתַּן הֶהָמוֹן בְּיָדוֹ׃
מלך הנגב, אומר המלבי"ם, היה מלך רע מעללים, אוהב תענוגות ורודף אחריהן. כל עוד היה האויב רחוק לא נתן בכוס עינו ולא התארגן למלחמה; אך כשבא בגבולו, אז "ויתמרמר מלך הנגב" - הבין שעליו להפסיק את המשתה ולצאת להילחם. יצא ונלחם עמו במרירות, והעמיד חיילים רבים כנגד מלך הצפון, וניתן ההמון בידו.
וְנִשָּׂא הֶהָמוֹן וְרָם לְבָבוֹ וְהִפִּיל רִבֹּאוֹת וְלֹא יָעוֹז׃
נישא המונו של מלך הנגב ורם לבבו: כבר היו בטוחים שניצחו, ולכן לא המשיכו לרדוף אחריו עד מיגור מוחלט - שהרי המלך חזר אל תענוגותיו. ואף שהמון מלך הנגב הפיל ריבואות וריבבות ממלך הצפון, אף על פי כן "ולא יעוז" - בסופו של דבר יתגבר מלך הצפון בשנית. וכל כך למה? מפני שמלך הנגב היה בטוח שסיים עמו וחזר למשתה, ובאמת לא סיים עמו טוטאלית; ומשלא סיים עמו כליל, באו שוב להילחם בו, כפי שנראה בפסוק הבא.
וְשָׁב מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְהֶעֱמִיד הָמוֹן רַב מִן־הָרִאשׁוֹן וּלְקֵץ הָעִתִּים שָׁנִים יָבוֹא בוֹא בְּחַיִל גָּדוֹל וּבִרְכוּשׁ רָב׃
"ושב מלך הצפון" - זה אנטיוכוס הגדול, שהעמיד המון רב מן הראשון, גדול ממה שהביא בפעם הקודמת, וניצח מלחמות רבות. "ולקץ העיתים שנים" - אחרי שעברו שנים מן המלחמות הקודמות, יבוא פעם שנייה לסוריא ולארץ מצרים שהיו תחת תלמי, להילחם עם תלמי אפיפנוס בנו של תלמי פילופטור, שהיה עדיין צעיר לימים והמלכות לא הייתה כולה בידו אלא ביד האפוטרופוסים שניהלו את המלוכה. "ובחיל גדול וברכוש רב" - שהביא עמו צידה רבה מאוד לצורך המלחמה.
"ובני פריצי עמך" - היהודים שטעו בחשבון
וּבָעִתִּים הָהֵם רַבִּים יַעַמְדוּ עַל־מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ׃
בעיתים ההם קמו רבים על מלך הנגב: גם מלך מקדוניה וגם מלכים אחרים נלחמו במצרים, ורבים מרדו בו. "וגם בני פריצי עמך" - אף יהודים מבני עמך, ששנאו את תלמי מפני שאביו עשה להם צרות רבות, אמרו שעל פי החזון והנבואה מי שצריך למלוך הוא מלך הצפון, והלכו והתחברו לא פחות ולא יותר אלא לאנטיוכוס: קיבלו אותו בכבוד, עזרו לו וסייעו לו במלחמה. "יינשאו להעמיד חזון" - התרוממו לנסות ולהעמיד חזון, לומר שיש להם בזה נבואה שכך צריך לנהוג, ואין הדבר כן. "ונכשלו" - הדבר גרם להם מכשלה ומפלה, ומתו על ידי זה רבים מבני עמך. מעשיהם הם שהביאו בסופו של דבר לכישלונם.
וְיָבֹא מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלְלָה וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת וּזְרֹעוֹת הַנֶּגֶב לֹא יַעֲמֹדוּ וְעַם מִבְחָרָיו וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד׃
מלך הצפון תגבר ידו וישפוך סוללה. מהי שפיכת סוללה? כשהיו רוצים לכבוש עיר, היו שופכים עפר ליד החומה עד שנוצרה רמפה, ודרכה היו עולים מעל החומה ונלחמים באנשי העיר. "ולכד עיר מבצרות" - עיר המבצר של מלך הנגב. "וזרועות הנגב לא יעמודו" - זרועות הצבא שלו לא יעמדו במלחמה. "ועם מבחריו ואין כוח לעמוד" - אפילו ישלח את המובחרים שבו, את סיירת המטכ"ל שלו, לא יהיה כוח לעמוד; שהרי לכד את מבצר צידון ואת גד שהיו של מלך מצרים, והשרים ששלח לא יכלו להציל מיד מלך הצפון.
וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ־הַצְּבִי וְכָלָה בְיָדוֹ׃
"ויעש הבא אליו כרצונו" - מלך הצפון שבא בארצות מלך הנגב עשה כרצונו, וכבש מידו את כל מחוזות סוריא, ואין עומד לפניו. "ויעמוד בארץ הצבי" - שם עמד עם מחנהו, "וכלה בידו" - סיים את כיבוש ארץ סוריא, וכל הארץ כולה הייתה בידו. ולפי רש"י, "ויעמוד בארץ הצבי" היינו בארץ ישראל, וכילה את הארץ ואת אוכלוסיה.
העורמה שלא הצליחה: קלאופטרה נאמנה לבעלה
וְיָשֵׂם פָּנָיו לָבוֹא בְּתֹקֶף כׇּל־מַלְכוּתוֹ וִישָׁרִים עִמּוֹ וְעָשָׂה וּבַת הַנָּשִׁים יִתֶּן־לוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא־לוֹ תִהְיֶה׃
הפסוקים כאן, כמו שאר הנבואות, הם כמו כתב חידה, וצריך להכיר את המציאות כדי לפענח אותם. אומר המלבי"ם: אחרי שכבש את כל הארצות שהיו בידי סליקוס ניקטור - חוץ ממצרים - שם את פניו לבוא "בתוקף כל מלכותו", היינו אל המרכז עצמו, אל מצרים, שהיא תוקף מלכותו של מלך הנגב. אחרי שכבש את כל הסביבה וריכך את השטח, עתה הוא רוצה לכבוש את המעוז עצמו. אלא שחשש שהרומיים יבואו לעזור למצרים ולהילחם בו, כמנהג הימים ההם שמלך אחד שוכר מלכים אחרים שיסייעו בידו. מה עשה? נהג בעורמה: עשה עצמו כמי שרוצה להתפשר עם מלך מצרים ולעשות עמו שלום, ולא זו בלבד אלא אף נתן לו את בתו קלאופטרה לאישה - כדי שיהיה לו גייס חמישי מבפנים, שתסייע לו להתגבר על מלך מצרים. וזהו "וישרים עמו" - שעשה עמו פשרה ללכת עמו כביכול בישרות. "ובת הנשים ייתן לו" - אחת מבנותיו שהיו לו מנשיו, שהרי היו לו כמה נשים. "להשחיתה" - שחשב להשחית על ידה את מצרים. "ולא תעמוד ולא לו תהיה" - אבל בתו נשארה נאמנה לבעלה, לא הלכה בעצת אביה אלא סייעה בידי בעלה כנגד אביה.
המלחמה ברומיים ותשובת הקצין
וְיָשֵׂם פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים וְהִשְׁבִּית קָצִין חֶרְפָּתוֹ לוֹ בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ׃
אחר כך שם אנטיוכוס את פניו לאיים ולכד איים רבים מאלה שהיו בעלי ברית של הרומיים. אף הגיע לארץ יוון ועשה מלחמה עם הרומיים בעצת חניבעל, שהסית אותו להילחם בהם. "והשבית קצין" - אף את הקצין, שר חשוב שמינו הרומיים מטעמם, ניצח במלחמותיו; שמו של אותו קצין היה לוציוס סקיפיו, והשבית את חרפתו בכך שהמיתו במלחמה. "בלתי חרפתו ישיב לו" - כשביקש אנטיוכוס שלום מאת הרומיים, אמר לו שר הרומיים: הרומיים אין לבם רך בעת שהם מנוצחים ואין לבם רם בעת שהם מנצחים; כשאנו מנוצחים איננו נשברים, וכשאנו מנצחים איננו מתגאים. ואמר לו: אף עתה איני מבקש ממך אלא את מה שביקשתי לפני שניצחתי אותך - שתסלק את ממשלתך מסוריא, ותיתן לי את הוצאות המלחמה, שנים עשר אלף טלנטה, במשך שתים עשרה שנה. וזהו "בלתי חרפתו ישיב לו": רק תשיב לי את הביזיון שהיה לנו, החזר את מה שכבשת ואת הממון שהוצאנו.
וְיָשֵׁב פָּנָיו לְמָעוּזֵּי אַרְצוֹ וְנִכְשַׁל וְנָפַל וְלֹא יִמָּצֵא׃
הלך אנטיוכוס בחזרה למעוזי ארצו, לפי שהתחייב לרומיים אחרי שנוצח על ידם לשלם שנים עשר אלף מטבעות, ולשם כך צריך כסף. חזר לארצו לנגוש ולגבות את המס כדי לשלם לרומיים את התחייבותו. בדרך שמע שיש אוצר גדול באחד מבתי העבודה זרה, וקפץ עליו כמוצא שלל רב ושלל את כל הכסף והזהב שהיה שם. העם, שהיה אדוק בעבודה זרה, לא אהב את הדבר שמלכם נכנס לבית עבודה זרה ונוטל את כל שללה, והרגוהו בסתר. וזהו "ונכשל ונפל ולא ימצא" - הרגוהו בסתר ולא נודע מקום קבורתו. כן יאבדו כל אויביך ה'.
"מעביר נוגש הדר מלכות" - מלך של גביית מסים
וְעָמַד עַל־כַּנּוֹ מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת וּבְיָמִים אֲחָדִים יִשָּׁבֵר וְלֹא בְאַפַּיִם וְלֹא בְמִלְחָמָה׃
אחרי אנטיוכוס הגדול מלך בנו, סלאוקוס פילופטור. כל מלכותו לא ארכה אלא שתים עשרה שנה, ולא עשה שום מלחמה ושום מעשה שראוי להירשם ולהיחרט לדורות בספרי קורות הימים. כל שמסופר עליו הוא שהיה עובר בערים לנגוש את המס שהתחייב אביו לשלם למלכי רומי. וזהו "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות": כל הדר מלכותו התבטא בכך שהיה נוגש והולך וגובה מסים - ובלשון של ציניות, כל כבוד הדר מלכותו היה שהיה גובה מסים. "ובימים אחדים ישבר" - מת בכך שעבדיו קשרו עליו קשר. "ולא באפיים ולא במלחמה" - לא על ידי מרד מבפנים ולא על ידי מלחמה מבחוץ, אלא בשיטה הישנה והקדומה: הרעילוהו בסם המוות.
לסיכום: בחלק זה של הפרק פורש המלאך לפני דניאל את השתלשלות הדורות מקץ מלכות פרס ועד ימי בית שני: ארבעת מלכי פרס, עלייתו של אלכסנדר מוקדון ושבירת מלכותו לארבע רוחות, ואחריה מאבקי הדמים הממושכים בין מלך הנגב (תלמי - מצרים) למלך הצפון (סילוקוס ואנטיוכוס - אשור ובבל): השידוך שנועד לשלום והסתיים ברצח, נקמת האח, מסעי אנטיוכוס הגדול, כישלון בני פריצי עמנו שחשבו להעמיד חזון ונכשלו, ולבסוף מותו המבוזה של אנטיוכוס ובנו שכל הדר מלכותו היה גביית מסים. מכל התמונה עולה שגלגלי ההיסטוריה - המלחמות, השידוכים המדיניים, העורמה והרעל - כולם נצפו מראש בנבואה, והכל מתנהל ביד מכוונת אחת, עד לעת קץ.