פרק י' בדניאל פותח שלב חדש. עד כה ראינו חזונות על מלכויות ועל חיות עולות מן הים, וכאן מגיע מלאך כדי לבאר לדניאל את מה שראה, ולהודיע לו מה יקרה לעמו באחרית הימים. הרקע הוא צערו העמוק של דניאל: כורש נתן רשות לבנות את בית המקדש, דניאל כבר ראה את ההתקדמות לקראת הגאולה - ואז כתבו צרי יהודה ובנימין שטנה ומלשינות אל כורש, וכורש ביטל את בניין הבית. הצער היה עצום, שכן הכול נעצר באמצע. על כן בא אליו המראה מן השמים, כדי להשקיט את המיית רוחו ואת צערו.
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס דָּבָר נִגְלָה לְדָנִיֵּאל אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמוֹ בֵּלְטְאשַׁצַּר, וֶאֱמֶת הַדָּבָר וְצָבָא גָדוֹל, וּבִין אֶת הַדָּבָר וּבִינָה לוֹ בַּמַּרְאֶה׃
"ואמת הדבר" - תדע לך שמה שקורה עכשיו זהו אמת. "וצבא גדול" - הכוונה זמן רב: הנבואה שאני אומר לך תתקיים עוד לזמן מרובה. "ובין את הדבר ובינה לו במראה" - אומר לו המלאך: במראה הזה תבין את כל המראות הקודמים שראית. האיל והשעיר, החיות העולות מן הים, כל אותם חזיונות - עכשיו הם יבואו אצלך לידי הבנה, ולשם כך נשלחתי לבאר לך את הדברים.
בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים׃
האבלות היא על כך שראה שבית המקדש אינו נבנה. כמה זמן התאבל? רש"י מפרש שלושה שבועים - עשרים ואחת שנה: שמונה עשרה שנה משנה אחת לדריוש המדי, שאז התחיל לעשות את החשבונות, עד שנת שתיים לדריוש הפרסי; ועל שלוש השנים הנותרות אומר רש"י שאינו יודע אם התענה בהן קודם לכן או לאחר מכן. המלבי"ם מפרש ששלושה שבועים כפשוטם - שלושה שבועות ממש. ומדוע דווקא שלושה שבועות? כנגד שלוש המלכויות שראה בחזון, שעתידות למשול ולשלוט בעם ישראל. כנגדן בא והתאבל והתענה.
לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים׃
"לחם חמודות" - פת נקייה. מבאר המלבי"ם: כל היום היה מתענה, ואף בלילה, כשהגיע זמן האכילה, לא עשה לעצמו סעודה גדולה ומפוארת, אלא אכל דברים מינימליים בלבד; ובשר ויין לא באו אל פיו. "וסוך לא סכתי" - מנהגם היה לסוך את הבשר בשמן זית, והדבר מדשן ומעדן את הגוף, ואף מזה נמנע, עד מלאת שלושה שבועות (או עשרים ואחת שנה לדעת רש"י).
וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל׃
החודש הראשון הוא ניסן. מעיר האבן עזרא: יוצא אפוא שהתענה גם בחודש ניסן, אף בפסח - לא אכל ולא שתה יין. מצה אכל, שהרי אכילתה בלילה, ואין מניעה לצום ביום ולאכול בלילה; אבל יין לא שתה, כפי שהוא מעיד על עצמו. ומקום החזון על יד הנהר הגדול חידקל, כדרך יחזקאל שהיה על נהר כבר.
וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז׃
"לבוש בדים" - בגדי פשתן לבנים, והלבן מרמז על זיכוך, שהוא כביכול נקי מן החומר. "כתם אופז" - חגורה של מרגליות, מלשון זהב מופז, זהב יקר ביותר. מבאר המלבי"ם שזה כנגד המראה שראה יחזקאל בחשמל: ממותניו ולמעלה נוגה המאיר, וממותניו ולמטה אש שורף. החלק העליון הוא בחינת רחמים, והתחתון בחינת דין. מצד ההשפעה העליונה - הכול חסד ורחמים, וזה נרמז בלבוש הבדים הלבנים; ומצד המקבלים, בהשתלשלות היורדת למטה - זה מתקבל כדין, וזה הזהב הנוטה לאדום, שהוא דינים.
משל לדבר: אדם הנכנס לניתוח עובר ייסורים גדולים, וגם אחר כך סובל כאבים. האם הרופא בא לייסר אותו או לעשות עמו חסד? ודאי שחסד גמור - אלא שאצל המקבל הדבר מתקבל כצער. כך גם בהשפעה הרוחנית: כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עמנו הוא בבחינת תיקון, זיכוך וצירוף, והכול חסד גמור, אלא שאצל המקבלים זה מתקבל כדין. ומכאן מובן מה שאנו מבקשים תמיד שהשם ישפיע עלינו שפע, אבל לא על ידי ייסורים וחולאים. ולכאורה, אם הכול לטובה, מה מקום לבקשה זו? אלא אנו אומרים: ריבונו של עולם, ברור לנו שזה טוב, אבל אנו מבקשים שיהיה טוב שגם אנו נרגיש בו טוב; שגם אצלנו, אצל המקבלים, יתקבל הדבר כחסד וכרחמים ולא בבחינת דין.
וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן׃
"וגוויתו כתרשיש" - המלבי"ם מבאר לבוש ספירי, כמו אבן יקרה ביותר, לבוש מיוחד במינו. "ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש" - רמז לכוח השכל, שהוא כברק המתנוצץ ונעלם, שכל חריף ביותר. "וזרועותיו ומרגלותיו" - אלו הפעולות, שכן בידיים ובזרועות האדם פועל, והן מרמזות על מה שיורד ומשתלשל בעולם. "קלל" - מלשון קול, כמו שממשיך הכתוב "וקול דבריו כקול המון", ברעש גדול כקול המולה.
וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה, אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא׃
האנשים שהיו עמו הם חגי, זכריה ומלאכי. דניאל לבדו ראה את המראה הנורא והאיום, והם לא ראו - ואף על פי כן חרדה גדולה נפלה עליהם וברחו כדי להיחבא. ולכאורה תמוה: אם לא ראו ולא שמעו, מפני מה ברחו? ואדרבה, מי שראה היה צריך לברוח, ואילו דניאל שראה לא ברח. על כך שואלת הגמרא ומשיבה: אף על גב דאיהו לא חזה - מזליה חזה.
זהו עיקרון שכדאי לדעת. פעמים רבות אדם חש תחושות ואינו יודע מנין הן נובעות. פתאום נופלת עליו תחושת עצב וצער, או להפך, תחושה טובה של שמחה, ואין לו שום סיבה נראית לעין - לא זכה בפיס ולא זכה להבין סוגיה. מאין כל זה? הגמרא אומרת שהאדם מצד עצמו אינו רואה, אבל מזלו רואה. ומהו "מזלו"? זה שורש נשמתו שנמצא למעלה בשמים, והוא משפיע ויורד ונותן הרגשות עד למטה. ולכן נקרא "מזל", מלשון נוזל ויורד ומשתלשל, כלשון "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו". כך מבאר רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים: הנשמה שלמעלה נותנת ניצוצי אורה על רוחו של האדם, ומאותם ניצוצות אנו מקבלים מסר. המסר אינו ברור, שהרי הנשמה חיצונית לנו ואיננו יודעים לפרשו, אבל הוא גורם לנו תחושות טובות או לא טובות - כי קרה משהו למעלה, נגזר עלינו דבר טוב או חלילה להפך. למדנו מכאן שאדם יכול לחוש דברים שאינו רואה. וזה בדיוק מה שאירע שם. ומכאן גם ראיה למעלתו של דניאל על חבריו: ראשית, הוא ראה והם לא ראו; ושנית, הוא לא נבעת והם נבהלו, כי מזלייהו חזה.
וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּחַ וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ׃
"ואני נשארתי לבדי" - לא נותר עוד מי שיסמוך אותי. ולא עוד, אלא שראיתי את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כוח, עד ש"הודי נהפך עלי למשחית" - הוד הוא כוח השכל, ואף בו נוצר רפיון גדול. "ולא עצרתי כוח" - מכוחות נפשי לא עצרתי כוח שיתחזק לבטל את כוחות הגוף ולהצליח לקבל את הנבואה; לא הצלחתי לעמוד באותה מסה אדירה, במונחים שלנו: וולטאז' גבוה מאוד.
וידוע שהנבואה היא כאדם שמחברים אותו למקור אנרגיה אדיר. לכן הנביא, כשהיה מתחיל להתנבא, היה שוכב על הרצפה ורועד בכל גופו, כל כוחות הגוף מתבטלים ואינו מסוגל לעמוד בזה. רק מעט נביאים היו מסוגלים לעמוד בשעת נבואתם, ורק משה רבנו היה מסוגל לדבר עם השם פנים אל פנים. בדרך כלל הייתה הנבואה מתקבלת כשכוחות הגוף בטלים, כגון בשינה, או במצב של עירנות שבו כוחותיו מתבטלים לחלוטין. וכך מצאנו בשאול: כשרדף אחרי דוד והגיע אל בני הנביאים והתחיל להתנבא, מיד התפשט. גלימת המלכות הייתה כבדה ומכובדת, עשויה זהב, והוא לא היה מסוגל לשאתה, ונשאר בבגדיו שמתחת. כך גם דניאל כאן: בהתגלות המלאך לא נשאר בו כוח, והודו נהפך עליו למשחית, ולא הצליח לעצור כוח בנפשו לקבל את דבריו.
וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל דְּבָרָיו וּכְשָׁמְעִי אֶת קוֹל דְּבָרָיו וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה׃
שמיעת הדברים לא זו בלבד שלא הועילה לו, אלא הוסיפה לו חולשה על חולשתו: מחמת ששמע את קול דבריו נפלה עליו חולשה כזו עד שנרדם, ופניו כלפי הארץ.
וְהִנֵּה יָד נָגְעָה בִּי וַתְּנִיעֵנִי עַל בִּרְכַּי וְכַפּוֹת יָדָי׃
הרגיש כאילו יד נוגעת בו לעוררו, על ברכיו ועל כפות ידיו, כמי שמרעיד את חברו מעט כדי להעירו.
וַיֹּאמֶר אֵלַי דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמֻדוֹת, הָבֵן בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר אֵלֶיךָ וַעֲמֹד עַל עָמְדֶךָ כִּי עַתָּה שֻׁלַּחְתִּי אֵלֶיךָ, וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה עָמַדְתִּי מַרְעִיד׃
"ועמוד על עומדך" - רצוני שתתחזק עכשיו. "כי עתה שולחתי אליך" - נשלחתי אליך למסור לך מסר זה. "ובדברו עמי את הדבר הזה עמדתי מרעיד" - אף שעמדתי, עדיין עמדתי ברעד, ברטט ובחלחלה.
וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל, כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ׃
מן היום הראשון שהתחלת להתפלל כבר נשלחתי אליך, בבחינת "והיה טרם יקראו ואני אענה". ואם כן נשאלת השאלה: אם מן היום הראשון נשמעו דבריו, מדוע לא בא אליו מיד? אלא שחז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים. עצם התפילה יש בה כוח עצום, והשם רצה שדניאל יתפלל. ואף על פי כן מודיע לו המלאך: העיכוב לא נבע מכך שהתפילה לא הספיקה או שהזכויות לא היו מספיקות - כבר מן היום הראשון שנתת את לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך.
"ואני באתי בדבריך" - אומרים חז"ל שאותו מלאך היה מגורש מן הפרגוד, ועכשיו, בזכות תפילתו של דניאל, החזירוהו אל תוך הפרגוד. זהו "באתי בדבריך": על ידי דבריך החזירו אותי פנימה. ומפני מה גורש? מפני שלא קיים את הציווי כפי שנאמר לו, ליטול את הגחלים מיד המלאך, ובינתיים הצטננו הגחלים; ואף שעשה זאת כדי להציל את ישראל, הרי כביכול המרה את פי השם וגורש מחוץ לפרגוד.
וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעָזְרֵנִי וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס׃
המלאך מספר לדניאל שלמעלה בשמים עמד שרה של מלכות פרס ומקטרג על הבניין שהחל ברשותו של כורש, ורצה להוציא שטנה על ישראל כדי שלא יחזור הבית וייבנה. "והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני" - מיכאל בא לסייע לו. ומהו "אחד השרים הראשונים"? שאף בשרי מעלה יש דרגות: יש שרים גבוהים ויש נמוכים, ומיכאל הוא מן הראשונים, גבוה במעלתו על יתר השרים, והוא המשפיע. וכמו שמתרגם התרגום יונתן על "וקרא זה אל זה ואמר" - מקבלין דין מן דין, שנותנים כוח זה לזה: השר הגבוה נותן הוראות וכוח ופעולות לשר שתחתיו.
"ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס" - מבאר המלבי"ם ש"אצל" הוא מלשון האצלה והשפעה, כמו "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ". וזו גם כוונת המושג "אצילות": לא מלשון אצילים ומרוממים, אלא מלשון מה שנאצל ומושפע ממנו, שהשם מאציל על הספירות התחתונות ועל בני האדם. ולכן "אצל מלכי פרס" היינו אצל השרים המאצילים מחכמתם על העם, ומיכאל הוא שנתן לו להיות המאציל עליהם. וכל התועלת בזה: כיוון שכוחותיהם נובעים ממנו והוא המשפיע עליהם, יכול הוא להפוך את לבם לחסד על עם ישראל ולא לדין, לטובה ולא לקטרוג.
וּבָאתִי לַהֲבִינְךָ אֵת אֲשֶׁר יִקְרָה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי עוֹד חָזוֹן לַיָּמִים׃
כאן נצרכת הקדמה קטנה: כל המלחמות שכאן בארץ אינן אלא הוצאה לפועל של המלחמות המתנהלות למעלה. כשרואים שהצבא ניצח, כמה נואל הוא לומר "נלחמנו כמו שצריך והצלחנו", "תנו לצה"ל לנצח" וכיוצא באלה - שהרי פעמים רבות נתנו לו והוא לא סיפק את הסחורה. הדבר אינו תלוי בצה"ל אלא בנו: בעוסקים בתורה ובמקיימי המצוות. שכן המלחמה, בטרם תתרחש כאן, כבר מתנהלת למעלה עם השרים העליונים. ואם השר העליון של ישראל נכנע מחמת קטרוג ומחמת עבירות רחמנא ליצלן, ההשתלשלות וההתגשמות כאן בעולם הזה תהיה מפלה בשדה הקרב.
נמצא שכל המלחמות צריכות להיות מוכרעות שם למעלה, וכיצד מנצחים אותן? "תהילים נגד טילים". עלינו להתחזק כאן בתורה, במצוות ובמעשים טובים, ובזה נתחזק במלחמה. ואילו היינו בדרגה גבוהה כראוי, לא היינו זקוקים כלל לקרב: היינו יכולים ללכת לישון כחזקיהו המלך, ויבוא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמונים אלף ראשי גייסות. עצם הצורך בקרב מלמד שההכרעה שלמעלה הייתה כזו שמצריכה קרב, וחס ושלום שיפלו מישראל. מכאן שעיקר ההשקעה צריכה להיות בחלק הרוחני ולא בגשמי.
את הדבר הזה אמר בזמנו הרב מבריסק לאחר מלחמת ששת הימים. הייתה אז אופוריה גדולה, כולם הרגישו שצה"ל בלתי מנוצח, שהצליח בשישה ימים להכניע את כל צבאות ערב. היום אנו יודעים כמה נזק נגרם לנו מזה, שהרי באותה מלחמה נכבשו השטחים שעד היום הם כעצם בגרוננו, וממנה התחילה כל הצרה עם יהודה ושומרון, גוש קטיף ועזה. וזה מלמד אותנו שאין האדם יודע מה טוב לו: באותו יום אמרו הלל, "הנה הצלחנו, כבשנו" - ומי אמר שיצא מזה טוב ותועלת? היום מבינים שמוטב היה שלא; עזה כלל לא הייתה קשורה אלינו, והיום מבקשים לספחה למצרים, שהם יודעים כיצד להתנהג עם שכניהם ואין להם "בצלם", כלשונו של ראש הממשלה יצחק רבין.
קם הרב מבריסק ואמר: דעו לכם שלא הצבא עשה את שדה הקרב ואת המלחמה, אלא רק עסק התורה, הלימוד וזכויותיהם של ישראל. אמרו לו: נו, בסדר, לא רק הצבא - אבל ודאי שגם לצבא היה כאן חלק. אמר להם: אני אומר לכם שניצחנו את המערכה למרות הצבא, ולא בגלל הצבא.
שאלו אותו מה הפשט בזה, וסיפר להם מעשה שהיה באביו. כשהתארס אביו, רבי חיים מבריסק, עם משפחה מכובדת מאוד שנתנה נדוניה גדולה, ראה סבו - רבי יוסף דוב, רבי יושע בער, בעל "בית הלוי", אבי שושלת בריסק - שבנו הולך עם הרגשת חשיבות מסוימת: הנה זכיתי לשידוך הגון ולנדוניה מכובדת. רצה להוריד לו את הרוח מן המפרשים שלא יתגאה, ואמר לו: תדע שכל מה שנתנו לך אינו בגללך אלא בגלל שאביך הוא הרב מבריסק. השיב לו רבי חיים, שגאון עצום היה: נכון, בלי ספק גם זכות האב, אבל אילו החתן היה כלי ריקן לא היו נותנים כלל, הרי גם לי יש כאן חלק. אמר לו אביו: דע לך שאילולא היית אתה בעסק, היינו מקבלים הרבה יותר. כלומר, מה שנתנו רק כך הוא מפני שזה החתן; אילו היה כאן מישהו מיוחד יותר, היו נותנים יותר.
המשיך הרב ואמר: הרי כתוב בתורה "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך". ערוות דבר הוא הדבר הנורא ביותר, שבגללו הקדוש ברוך הוא עוזב את ישראל בשדה הקרב רחמנא ליצלן. אילו היה לנו צבא המתנהל על פי כל כללי ההלכה, כפי שהתורה כותבת כיצד מתנהל מחנה, שאפילו הנצרך לצרכיו יוצא ומתפנה בחוץ כי השכינה שורה במחנה - הייתי מסכים אתכם. אבל לצערנו המציאות אינה כזו, ואיני רוצה לקטרג, וכל אחד מבין על מה מדובר. ואם כן, במעשיהם היו אמורים חלילה להביא חורבן. כמו שמביאה הגמרא באותו חכם שהגיע לעיר ושאל היכן שומרי העיר, והראו לו את אנשי המגן, ואמר: אינהו נטורי קרתא? אינהו חרובי קרתא - אלו שומרי העיר? אלו מחריבי העיר, שבמעשיהם שאינם על פי התורה הם גורמים חורבן.
שהרי המלחמה אינה נעשית כאן כלל. מה שאנו רואים כאן הוא רק מימוש של עסקאות שנסגרו למעלה; שם הכול נגמר. לכן כשיש מפלה בשדה הקרב, אין לחפש היכן הייתה התקלה הצבאית ומדוע לא היו מוכנים, אלא עלינו לשאול את עצמנו: האם לימוד התורה שלנו כראוי, האם קיום המצוות כהוגן, האם התפילה שלנו כשורה. אנו צריכים לתבוע את עצמנו. ואל תטעו: השתדלות ודאי שצריך לעשות, אבל יש לזכור שלא בתחום ההשתדלות נבחנים הדברים אלא בתחום הרוחני. אילו היינו ראויים מבחינה רוחנית, היינו מנצחים בשדה הקרב אף אם לאויב יהיה נשק ופצצות אטום והכול, ואנו נבוא רק בקלע וברוגטקה, ונכניע אותם כדוד שהכניע את גלית. ואם איננו ראויים - יבוא ילד עם קלע ורוגטקה ויגרש את הצבא החזק במזרח התיכון מסמטאות עזה. הכול תלוי במעשינו, ולא בכך שיזרימו עוד מיליונים לצבא או יקימו יחידות כאלה ואחרות. הישועה צומחת מאתנו, וזו תביעה גדולה על כל אחד לחזק את עצמו יותר ויותר.
וזה מה שאומר לו המלאך: "ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים" - אף שעכשיו אני מנצח את שר פרס, תדע שזה זמני, שכן יש עוד מלכויות שישלטו בעם ישראל, ואותן לא אוכל לנצח, והן ירעו לישראל. "כי עוד חזון לימים" - הצרה אינה מלך פרס, שכבר הוא מתחת ידי ועניינו ייפתר, אלא יש חזון על הימים העתידים לבוא, שיהיו ימים לא פשוטים ויקומו עוד מלכויות שישלטו בעם ישראל.
וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה נָתַתִּי פָנַי אַרְצָה וְנֶאֱלָמְתִּי׃
לאחר שהוסיף לדבר עמו נבואות גדולות על העתיד לבוא, שוב הגיע דניאל לחולשה אדירה, נתן פניו ארצה ונאלם.
וְהִנֵּה כִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם נֹגֵעַ עַל שְׂפָתָי, וָאֶפְתַּח פִּי וָאֲדַבְּרָה וָאֹמְרָה אֶל הָעֹמֵד לְנֶגְדִּי אֲדֹנִי בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ׃
המלאך נראה לו כדמות אדם ונגע על שפתיו כדי שיוכל לדבר. ומה אמר? "במראה נהפכו ציריי עליי" - ציר הוא כמו דלת הסובבת על צירה, וכוונתו שכל האיברים המחוברים זה לזה בצירים כביכול נתפרדו ונשמטו ממקומם מרוב פחד וחלחלה, ולא עצר כוח.
וְהֵיךְ יוּכַל עֶבֶד אֲדֹנִי זֶה לְדַבֵּר עִם אֲדֹנִי זֶה, וַאֲנִי מֵעַתָּה לֹא יַעֲמָד בִּי כֹחַ וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה בִי׃
טוען דניאל: אפילו לשמוע את הדברים לא עצרתי כוח, ועתה עוד לדבר עם המלאך? הרי הדיבור מצריך מימוש כוח, וכוח ונשמה לא נשארו בי - כיצד אוכל לעשות כדבר הזה?
וַיֹּסֶף וַיִּגַּע בִּי כְּמַרְאֵה אָדָם וַיְחַזְּקֵנִי׃
וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא אִישׁ חֲמֻדוֹת שָׁלוֹם לָךְ חֲזַק וַחֲזָק, וּכְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי וָאֹמְרָה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כִּי חִזַּקְתָּנִי׃
מפני חולשתו נצרך המלאך להתגלות אליו שוב ולחזקו. "חזק וחזק" כפול: "חזק" על הכוחות הגשמיים, ו"חזק" על הכוחות הרוחניים, הם הכוחות השכליים - שיתחזק בשניהם. ואז אמר דניאל: "ידבר אדוני כי חיזקתני" - עתה התחזקתי ואני מוכן לשמוע.
וַיֹּאמֶר הֲיָדַעְתָּ לָמָּה בָּאתִי אֵלֶיךָ, וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם שַׂר פָּרָס וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא׃
אומר לו המלאך: לא באתי רק מחמת תעניתך ובגלל עניין זה בלבד. "ועתה אשוב להילחם עם שר פרס" - עוד יקומו שלושה מלכים מפרס, ואצטרך להילחם בהם כדי להפוך את לבם לטובה על ישראל. וזהו שאמר "נותרתי אצל מלכי פרס", כלומר להשפיע עליהם שלא יעשו רעה לישראל. "ואני יוצא והנה שר יוון בא" - כל הבעיה תהיה כשאצא משם ואפסיק להשפיע, ואז יבוא שר יוון; ולנצח את שר יוון יהיה קשה מאוד מאוד.
אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת, וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל אֵלֶּה כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם׃
"הרשום בכתב אמת" - הגזירה שנרשמה למעלה. ושואלים חז"ל: וכי יש רשום בכתב שקר חלילה? אלא הכול אמת, אלא ש"הרשום בכתב אמת" הוא גזירה שאינה יכולה להתבטל, ואילו הרשום בכתב סתם הוא גזירה שעדיין אפשר למחוק ולבטל. ולכן אומר לו: אגיד לך את הדבר שלא יוכל להתבטל.
"ואין אחד מתחזק עמי על אלה" - כנגד שרה של יוון אין מי שייתן לי חוזק כדי לנצחו, שהגזירה גזורה ויש לו סיוע מלמעלה. "כי אם מיכאל שרכם" - מיכאל הוא שרם של ישראל, והוא יכול להושיע בדרך ניסית מעל הטבע. כלומר, כל מה שהיה עד עתה התנהל בדרך הטבע, אבל ישראל יגיעו למצב של קרבה לכליה, עד שהדרך להצילם תהיה למעלה מן הטבע - ורק מיכאל, שביכולתו לפעול פעולות על טבעיות, הוא היחיד שיוכל להשפיע ולהציל אתכם מידו של שר יוון.
פרק י' הוא פרק ההכנה לנבואה הגדולה שתבוא בפרקים הבאים. דניאל, המתאבל ומתענה על ביטול בניין הבית, זוכה למראה מלאך נורא: לבוש בדים לבנים ממעל וכתם אופז ממטה - רחמים מצד המשפיע ודין מצד המקבלים. חבריו, שלא ראו, ברחו מחרדה, שכן אף על גב דאיהו לא חזה - מזליה חזה. דניאל עצמו נופל ומתעלף מעוצם הגילוי, ופעמיים נצרך המלאך לחזקו, ב"חזק וחזק" לגוף ולנפש. המלאך מגלה לו שדבריו נשמעו מן היום הראשון, ושבזכות תפילתו הוחזר הוא עצמו אל תוך הפרגוד; שהמאבק האמיתי מתנהל בשמים בין שרי המלכויות, ושם מוכרעות כל המלחמות שלמטה; ושלאחר פרס יבוא שר יוון, שאין מי שיעמוד כנגדו אלא מיכאל שרכם, בדרך שלמעלה מן הטבע. והמוסר לנו ברור: עיקר ההשקעה היא בחלק הרוחני - בתורה, במצוות ובתפילה - ומשם, ורק משם, צומחת הישועה.