פרק זה הוא לב לבו של ספר דניאל: דניאל התבונן בספרי הנביאים, התקשה בחשבון שבעים השנה, ועמד בתפילה, בצום, בשק ובאפר. בחלק שלפנינו אנו מגיעים לשיאה של התפילה - הטיעון הגדול של דניאל לפני הקדוש ברוך הוא שאין הגאולה תלויה בזכויותינו אלא בכבוד שמו יתברך - ואחריה לתשובת המלאך גבריאל, הפותח לפניו את חשבון "שבועים שבעים", שהוא אחד החזונות החתומים ביותר בכל הנביאים.
וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת־עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וַתַּעַשׂ־לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ׃
דניאל אומר: כבר קיבלנו את העונש, כבר מיצינו את כוס התרעלה עד תומה. ומה תאמר - שאיננו ראויים להיגאל? הרי גם במצרים לא היינו ראויים להיגאל, גם שם היינו חוטאים, גם שם לא היו בידינו זכויות שבגללן תוציאנו משם. ובכל זאת "אשר הוצאת את עמך מארץ מצרים ביד חזקה". "ביד חזקה" פירושו: בגלל ידך החזקה. לא מצד זכות שהייתה לנו ולא מצד מעלה שהייתה בנו, אלא אך ורק כדי ששמך הגדול והקדוש לא יתחלל. וכך ממשיך הכתוב: "ותעש לך שם כיום הזה" - כל אותה הוצאה ממצרים הייתה כדי ששמך יתגדל ויתקדש בעולם, ולא מצד שהדבר מגיע לנו.
ואם כך, אומר דניאל, על אחת כמה וכמה ראוי ריבונו של עולם שתגאל אותנו היום. שהרי אז עדיין לא היה שמך מפורסם וגלוי בעולם, והיה צורך שיתקדש שמך; אבל היום, ששמך מפורסם וגלוי לכל, איזה ביזיון הוא שרואים את עמך גולים, סחופים ודוויים. אדרבה, עתה אתה צריך לעשות למען שמך אף יותר, שכן חילול השם שיש בכך שעמך ממשיכים לסבול גדול יותר. זהו "ותעש לך שם כיום הזה": כל שכן שראוי שתעשה כן היום, שהיום שמך מפורסם וגלוי יותר.
ועוד: שועלים הילכו בו. וכי אין זה ביזיון לשם השם שמישהו בא ומשתמש בשרביט המלך? שמישהו בא ויושב במקום המקודש ביותר שהשם איווה למושב לו, ודווקא במקום הזה באים הגויים ועושים בו את בית תפילתם? אומר דניאל: ריבונו של עולם, הרי יש כאן חילול השם נורא, ולכן גם אם איננו ראויים - עשה בזכות תפילתי, ובזכות רצונך שלא יתחלל שמך הגדול בעולם, כדרך שביציאת מצרים עשית למען יתקדש שמך בעולם.
הַטֵּה אֱלֹהַי אׇזְנְךָ וּשְׁמָע פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר־נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ כִּי לֹא עַל־צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל־רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים׃
הפסוק הזה חוזר ומכפיל את שלוש הבקשות שקדמו לו. כנגד מה שאמר "שמע אלוהינו אל תפילת עבדך" - הוא מבקש "הטה אלוהי אוזנך ושמע", דהיינו הסכת לתפילתי. כנגד מה שאמר שיאיר פניו על המקדש השמם, שיסתכל על ירושלים ועל המקדש - הוא חוזר ואומר "פקח עיניך וראה שוממותינו והעיר אשר נקרא שמך עליה", כי יש בזה חילול השם. וכנגד מה שאמר "לה' אלוהינו הרחמים והסליחות", כלומר שאין לנו אלא מה שאתה הרחום והחנון - הוא מפרש: "לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך". לא מפני שאנו כה טובים אנו מבקשים וטוענים שהדבר מגיע לנו; לא מגיע לנו מאומה. אלא "על רחמיך הרבים" - הרחמים שלך הם, ואנו מבקשים מפני שאנו יודעים שלך רחמים רבים ולנו אין זכויות, ובגודל רחמיך אנו ראויים להיגאל אף שמצד עצמנו אין לנו זכות מספקת.
אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל־תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי־שִׁמְךָ נִקְרָא עַל־עִירְךָ וְעַל־עַמֶּךָ׃
"ה' שמעה, ה' סלחה" - הוא מבקש שתסלח למען שם השם, כדי שיתגדל שמו בעולם: למען שמך שמעה, למען שמך סלחה. "ה' הקשיבה ועשה אל תאחר" - אל תאריך את זמן הגלות מחמת הפשעים והעוונות שבנו, אלא עשה מיד, ואל תאחר את הזמן הקבוע מפי ירמיה. לפי מה שהסברנו בתחילה ישנם כאן שני זמנים: זמן אחד שבו כבר עברו שבעים שנה, וזמן שני שיש עוד שמונה עשרה שנים. דניאל מבקש: עשה מיד, אל תאחר, שבזמן הראשון של השבעים שנה תגאל אותנו - כלומר כעת.
ומוסיף: "כי שמך נקרא על עירך ועל עמך" - בין המקדש, בין העיר ובין העם, כולם אם הם בזויים ושפלים יש בזה ביזיון לכבוד שמך, ואם הם מרוממים אז שמך מתרומם ומתעלה בגויים. שמך נקרא על כולם: אנחנו עם השם והעיר היא עיר השם, וממילא כאשר אנו סחופים ודחויים מתחלל כבודך. לכן תרומם את מעלתנו למען שמך, ותגאל אותנו כדי שיתגדל ויתקדש שמך בעולם.
וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר וּמִתְפַּלֵּל וּמִתְוַדֶּה חַטָּאתִי וְחַטַּאת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּמַפִּיל תְּחִנָּתִי לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָי עַל הַר־קֹדֶשׁ אֱלֹהָי׃
כלומר, מלבד מה שכתוב כאן התפלל דניאל עוד תפילות. ובתפילתו היו שלושה חלקים. החלק הראשון הוא התפילה עצמה, שהיא השתפכות הנפש והתדבקות באלוקים. "תפילה" היא מלשון פתילה - פתילה היא שלושה חוטים מפותלים ושזורים זה בזה, וכך התפילה היא התחברות והתקשרות להשם יתברך. וזה כנגד הקורבן, שמשמעותו קירבה להשם יתברך; אף התפילות על ידיהן אנו נדבקים בו, משתפכים בנפשנו ומתדבקים בהשם. וזה "ועוד אני מדבר ומתפלל". החלק השני - "ומתוודה חטאתי וחטאת עמי ישראל". והחלק השלישי - "ומפיל תחינתי": תחינה היא בגדר בקשה פרטית, מעין בקשה שלי על הר הקודש ועל ירושלים, שריבונו של עולם יחזיר את המקום המקודש, בית המקדש, על מכונו.
וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת־עָרֶב׃
לכאורה כבר אמר בפסוק הקודם "ועוד אני מדבר ומתפלל", ומהו "ועוד אני מדבר בתפילה"? וכי חוזר על עצמו? אלא כפי שהסברנו, הסדר היה מורכב משלושה חלקים: תפילה, וידוי, תחינה. דניאל עשה את הסדר הזה פעם אחת, ולאחר מכן חזר ופתח בו שנית - שוב תפילה, וידוי ותחינה, על אותו סדר. לכן הוא אומר "ועוד אני מדבר בתפילה", כלומר בפעם השנייה שבאתי להתחיל את אותו סדר, לאחר שסיימתי מחזור אחד, וזו התפילה שהיא ראשית הסדר.
"והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה" - אותו גבריאל שראינו לעיל בחזון - "מועף ביעף". מהו "מועף ביעף"? אמרו חז"ל: גבריאל בשתיים. כלומר כדי להשפיע עלינו הוא צריך שתי התעופפויות. ומיכאל באחת, שכן ראינו שגבריאל מושפע ממיכאל: מיכאל בדרגה גבוהה יותר וגבריאל אינו אלא בגדר מקבל, כמו שהסברנו לעיל שכאשר בא גבריאל לבאר, היה צריך את מיכאל שישלח אותו ויאמר לו "הבן להלז את המראה". לכן גבריאל צריך שתי עפיפות: בתחילה לעוף למעלה כדי לקבל את השפע, ואחר כך לעוף למטה כדי להשפיעו, ואינו יכול בעפיפה אחת. ואליהו הנביא בארבע - צריך ארבע פעמים כדי להגיע ולקבל את השפע. וכל זה מלמד על מידת החולשה של הכוח הרוחני זה מול זה: גבריאל, ומעליו מיכאל.
וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה׃
המלבי"ם מבאר: לכאורה יש כאן כפל לשונות - "ויבן", "וידבר עמי", "ויאמר". אלא שהמלאך היה עף כביכול לדרכו, כאילו אינו יודע את מקומו של דניאל, ורק כשנגע בו הבין שדניאל עומד כאן, והתעכב לדבר איתו. לכן נאמר "ויבן וידבר עמי" - הבין שאני כאן, ואז דיבר איתי.
"ויאמר דניאל עתה יצאתי להשכילך בינה" - אתה, דניאל, בינות בספרים, התבוננת ולא מצאת פתרון לשאלה. ואומר לך המלאך: לא הבנת את הדברים כראוי, ומכוח זה יצאה לך הקושיה. שהרי פעם אחת כתוב "למלאות לבבל שבעים שנה", ופעם כתוב "לחורבות ירושלים" - ואיך ייתכן? עתה אבאר לך את הדבר.
בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה׃
"בתחילת תחנוניך יצא דבר" - כבר כשהתחלת להתחנן יצא הדבר, כלומר הגזרה נגזרה מתחילה, ואל תחשוב שעל ידי תפילתך נשתנה הדבר. ומדוע נשלחתי להגיד לך? "כי חמודות אתה" - שיש בך מעלות נפלאות, מידותיך חמודות. ולשון "חמודות" עניינו דבר שכל אדם חומד אותו לעצמו, דבר הנחמד למראה שאדם רוצה אותו לו. ומפני שמידותיך חמודות נשלחתי לבוא אליך.
ועוד: לא באתי להשפיע עליך מרחוק בחלום או במחזה, אלא לתת לך מדרגה של דיבור פנים אל פנים עם מלאך, שהיא מדרגה גבוהה יותר. שבחלום האדם נחלש מחושיו ואין חושיו עמו, ואילו כשהוא עומד ורואה ומתבונן בהקיץ - זו מדרגה גבוהה בהרבה. וכפי שהזכרתי במשנת החלומות: האדם מקבל נבואה דווקא כשהוא ישן, מפני שכוחות הגוף מנוגדים לכוחות הנפש והם מסך המונע ממנו לקבל, ולכן צריך שיישן. אבל דניאל, לגודל מעלתו, יכול היה לעמוד ולדבר עם המלאך; ומשה רבנו, לגודל מעלתו, יכול היה לעמוד ולדבר עם אלוקים, מה שאף נביא לא היה מסוגל לו.
שאר הנביאים, כאשר דיברו עם אלוקים, היו מתפשטים מכוחותיהם הגשמיים והיו כאדם שהשם ירחם כחולה אפילפסיה, שוכב נטול כוחות על הארץ. בלעם היה נופל על בריתו, לפי שבלעם לא היה מהול והיה ערל, ולכן היה נופל על בריתו; אבל שאר הנביאים היו בהתפשטות כל הכוחות. וראה מה שנאמר בשאול, שכאשר קיבל נבואה התפשט והוריד את גלימתו - מפני שמרוב שהתפשט מכל כוחותיו הגשמיים לא היה בו כוח, ואפילו מעילו, מעיל המלכות, היה כבד עליו.
שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל־עַמְּךָ וְעַל־עִיר קׇדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֺן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים׃
נגזר על עם ישראל שיהיו בגלות שבעים שנה. וכנגד מה שבעים? כנגד שבעים שבתות הארץ שלא שמרנו, שבעים שמיטות. כנגד שבעים שמיטות שלא שמרו הייתה גלות של שבעים שנה, כמו שהבטיחה התורה "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה". היינו צריכים להשבית את הארץ שבעים שנה בסך הכל - אחת לשבע שנים - ולא השבתנו, אמר השם: בסופו של דבר הארץ תשבות, רק אתם לא תהיו עליה. הארץ את שלה תשבות בכל מקרה.
והגאון מווילנה עושה חשבון ארוך להוכיח היכן הן אותן שבעים שמיטות שלא שמרו: הוא מראה כל מלך באיזו תקופה חי וכמה זמן מלך, ומחשב לפי שנות השמיטה כמה שמיטות היו באותה מלכות, ומן הכתובים אנו יודעים אם היה צדיק או רשע - ומראה שאם נקבץ את כל שמיטותיהם של המלכים הרשעים נגיע בדיוק לשבעים שמיטות. כדאי לראות את הגאון מווילנה עצמו כדי לעמוד על החשבון, אבל החשבון מדויק אחד לאחד: שבעים שמיטות היו שעם ישראל לא שמר.
"שבוע" בלשון הכתוב הוא שמיטה, שבע שנים, ולא כמובן המקובל בלשוננו. שבעה ימים נקראים בלשון הקודש "שבת": יום ראשון בשבת, יום שני בשבת, יום שלישי בשבת - אותה "שבת" פירושה שבוע. ואילו כשרוצים לומר שבע שנים אומרים "שבוע". וכך מצינו: סנהדרין ההורגת אחת לשבוע נקראת סנהדרין קטלנית, ויש אומרים חובלנית - כלומר אחת לשבע שנים.
ואם שבעים שמיטות לא שמרו, הרי שבסך הכל מדובר ב־490 שנה, שבהן יש שבעים שמיטות. ואומר המלבי"ם: מן הסתם באותן שנים לא רק את השמיטה לא שמרו, אלא גם את השנים שבין השמיטות - וכי דווקא בשמיטה היה להם עניין לא לשמור? הרי שהיו כאן 490 שנות מרידה. אלא שעל העבירות שעשו באותן שנים מלבד השמיטה אין חובה דווקא לקבל גלות; על אלה קיבלו עונשים קשים כל ימי הבית השני, שהיו כבושים תחת מלכי פרס, יוון ורומי וכולם ייסרו אותם. אבל השמיטות - הייסור המיוחד שלהן הוא דווקא גלות: לא שמרת את השמיטה בארץ, תתחייב שהארץ תשבות בלעדיך. לכן על מה שמרדו ביני לביני, בשנים שבין השמיטות, קיבלו את עונשם בבית שני, ועל מה שלא שמרו בשמיטה - על זה חייבים לשלם בגלות.
ודבר נפלא אומר המלבי"ם: שנות בית שני נחשבות כחלק מן הגלות. בית שני היה כעין הפרחת בלון ניסוי - לראות האם עם ישראל ראוי לבניין הבית השלישי. אילו היו ראויים וצדיקים עד קץ בית שני, היה נבנה בקץ בית שני הבית השלישי, הבית העתידי שיהיה קיים לעולם. בית שני היה ניסוי כדי לראות אם עם ישראל שינה את מצבו, אם הוא נעשה עם אחר או לא.
ונשים לב שבית שני עצמו היה תהליך של גלות: כל תקופת הבית היינו תחת מלכי פרס, או תחת מלכי יוון, או תחת מלכי רומי - תמיד תחת מלכות אחרת. איזו גאולה היא זו? והרי כל ימי בית שני חמישה דברים נחסרו לנו: לא היה ארון, ולא היו הניסים שנעשו בבית המקדש, ועוד ניסים רבים שהיו ונחסרו מאיתנו. בית שני היה מקדש בפורמט מצומצם מאוד, ובעיקרו כדי לבחון את עם ישראל אם ראויים הם לגאולה, ובשום אופן לא הייתה זו גאולה, אומר המלבי"ם. הגאולה העתידית שהובטחה הייתה צריכה להיות בסוף בית שני: אילו היינו שבים בתשובה שלמה בתקופת בית שני, היינו זוכים שבסוף התקופה יקבץ השם את כל נידחינו. הרי לבית שני עלו כחמישים אלף איש, ולא הגיעו לכאן מיליונים; לא כל ישראל עלו, וממילא אין זו הגאולה העתידית. הגאולה המקווה הייתה אמורה להיות בסוף בית שני, ואז היה אמור להיבנות הבית השלישי.
כל מה שנאמר היה בתנאי שאם ישובו בתשובה שלמה ימהר השם את הקץ; וכיוון שלא שבו בתשובה שלמה, צריכים להמתין עד קץ הפלאות. ולכן נאמר כאן שנחתך זמן: "שבועים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קודשך", וזה יהיה "לכלא הפשע" - הפשע שבין אדם לחברו; "ולהתם חטאת" - חטאת היא החטא הבא מחמת התאווה, כל מה שהכעסנו את השם בזמן בית ראשון.
"ולהביא צדק עולמים" - אילו היינו שבים בתשובה, היה מגיע זמן הגאולה בסוף 490 השנה מחורבן בית ראשון, והיה בא צדק עולמים. "ולחתום חזון ונביא" - היו מתקיימות נבואות כל הנביאים והחזון שחזו על הגאולה העתידה, והייתה חוזרת גם הנבואה, והנביאים היו מוחתמים בחותם אמת. וכמו שנאמר על הגאולה שהנבואה תשוב: "אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם". "ולמשוח קודש קודשים" - הבית השלישי היה נמשח על פי נביא, שהרי הבית השני לא נמשח, לפי שהיה עתיד להיחרב וחסרו בו חמישה דברים. נמצא שנחתך עונש של 490 שנה: אם יזכו - ייבנה הבית השלישי, ואם לא - תהיה גלות קשה וארוכה.
וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן־מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַד־מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים׃
חזון זה חתום מאוד, וצריך לבארו. "עד משיח נגיד" אינו מדבר על ביאת המשיח, אלא על כוהן משיח שיהיה עובד בבית המקדש - כוהן שנמשח. ולכאורה יש כאן קושי: לעיל נאמר שבעים שבועים, וכאן נאמר שבעה שבועים ועוד שישים ושניים - ובסך הכל שישים ותשעה. האם יש סתירה בין הפסוקים? נראה מה מבאר המלבי"ם ומתוך כך נבין.
"מן מוצא דבר להשיב ולבנות ירושלים" - מן החורבן עד הזמן שתינתן רשות לשוב ולבנות את ירושלים, וזה היה בשנה הראשונה למלוך כורש, שנתן רשות שישובו בני הגולה ויבנו את ירושלים, ואז שבו רבים עם עזרא להתחיל לבנות. "עד משיח נגיד" - עד הזמן שיהיה כוהן משיח שנמשח ומושל על עם ישראל כל תקופת בניין בית המקדש, או נשיא שמלך על עם ישראל שגם הוא נקרא משיח; שמשיח הוא מי שנמשח בשמן המשחה, והוא יהיה "נגיד" - מושל ומצווה בהם.
"שבועים שבעה" הם שבע שמיטות, 49 שנים, וזהו הזמן "להשיב ולבנות את ירושלים". וכיצד החשבון? מזמן חורבן הבית עד הזמן שכורש נתן פקודה להשיב ולבנות את ירושלים היו 52 שנה. ולאחר מכן היו שמונה עשרה שנה שבהן היה הבניין בטל, ורק אחריהן חזר הבניין והתחיל בימי דריווש - שהרי כתבו שטנה, כמו שנראה בפירוש בספר עזרא, שהיו שם אנשים מן הגויים שמיאנו בבניין בית המקדש וכתבו שטנה כדי לבטלו.
ואם היו 52 שנה, מדוע נאמר "שבועים שבעה", שהם 49 שנה? בזה מבארים גם רש"י וגם המלבי"ם, שהחשבון הוא לפי שבועים שלמים, שבע שנים שבע שנים; וכיוון שהשבע שנים שלאחר 49 לא הושלמו - שהרי עד 52 הוא אמצע השבוע - אינו מונה את הפרטים שלא הושלם בהם חשבון שלם, ולכן נקט "שבועים שבעה".
ו"שבועים שישים" - עד זמן החורבן, שעד שם יהיה משיח מישראל שיהיה נגיד ומושל בהם. ו"שני שבועים" הנוספים - "עד תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ": מן הזמן שבטל בניין בית המקדש בשנה הראשונה לכורש, שאז כתבו שטנה והתבטל הבניין, ועד השנה השנייה לדריווש, היו שמונה עשרה שנה, ולא היו בהן יותר משתי שמיטות שלמות - שהן ארבע עשרה שנה - והוא מונה חשבונות שלמים. אלו הן "שני שבועים", שתי השמיטות שבהן היה הבית בטל.
נמצא שהראה לו המלאך שלושה מניינים. המניין הראשון: שבעה שבועים, עד שיתן כורש את הרשות לבנות - 49 שנה ועוד שלוש שנים כמו שהסברנו, וזהו שאמר ירמיה "למלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם", שהייתה הפקודה הראשונה בימי כורש, תכף כשנחרבה בבל. המניין השני: עוד שתי שמיטות, ועוד אותן שנים שמארבע עשרה עד שמונה עשרה שלא הושלמו לשמיטה, עד שיתחילו לבנות בימי דריווש ואז יהיה הבניין הגמור. שהתחלת הבנייה הייתה לאחר 52 שנה, ואחריה שמונה עשרה שנה של הפסק, ולאחר שמונה עשרה שנה חזר הבניין והתחדש.
ובזה יש תשובה לספקו של דניאל. דניאל הסתפק, שפעם אחת מונים את החשבון מחורבות ירושלים ופעם אחת מונים אותו מאז שהתחילה בבל למלוך - ומה החשבון האמיתי? אומר לו המלאך: שני החשבונות נכונים, שהרי ההפרש ביניהם הוא שמונה עשרה שנה. החשבון שמונים מחורבות ירושלים - זה זמן הרשות הראשונה לבנות את בית המקדש, שהיה בימי כורש; והחשבון שמונים לבבל שבעים שנה - זו הפעם השנייה שתינתן הרשות, לאחר שמונה עשרה שנה שבהן היה הבית בטל, וזה מה שהיה בזמן דריווש.
ועוד רואים מכאן שאף בתקופת הבית עצמה אין שם גאולה עליה אלא שם גלות. ואמרנו שאילו היו זוכים ובזמן בית המקדש היו נוהגים כהוגן, הייתה באה אחרי הבית השני הגאולה השלמה, ומגיע המשיח ובונה את בית המקדש השלישי שעליו התנבא יחזקאל. אבל כיוון שאותו פרק זמן היה כעין זמן בחינה וניסיון, ולא עמדו בו וגרמו לחורבן הבית השני - אנו לצערנו עדיין בגלות עד היום הזה, עד שיגאלנו השם.
וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת׃
אחרי אותם שישים ושניים שבועים שהיה להם נגיד ומושל מבני עמם - "יכרת משיח ואין לו". זה המשיח האחרון, המלך האחרון שמלך עלינו, והוא אגריפס; וכן הכוהן הגדול האחרון שנהרג. אגריפס נהרג ברומי, והכוהן האחרון גם הוא נהרג, ונמצא שמתו שני אלה שנמשחו לצורך הכהונה והמלכות על עם ישראל.
"והעיר והקודש ישחית עם נגיד הבא" - הרומיים ישחיתו את עם ישראל ויחריבו את העיר ואת בית המקדש. "וקיצו בשטף" - על ידי טיטוס ועמו, שיבואו וישטפו את הארץ, ובאותו שטף יקיץ הקץ על בית המקדש ויהיה חרב. ועד מתי? "ועד קץ מלחמה נחרצת שוממות" - עד המלחמה הנחרצת, המלחמה הסופית, שהיא מלחמת גוג ומגוג; ונגזר ונחרץ שעד אז יהיה הבית חרב. ואינו נוקב כאן זמן, אלא רק אומר שעד מלחמת גוג ומגוג לא ייבנה בית המקדש שוב. וכן אנו רואים בפועל, שהבית לא נבנה בשלישית עד שיגיע זמנה של מלחמת גוג ומגוג.
וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם וְעַד־כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל־שֹׁמֵם׃
עכשיו מבאר הכתוב כיצד יהיה החורבן. מבואר בחז"ל שבמשך שבע שנים ביקש טיטוס להשלים עמם ורצה לכרות איתם ברית; אמר להם שאפילו מס לא יקבל מהם, רק שיהיו מוכנים שישלוט עליהם ויעשה עמם ברית שלום. וזהו "והגביר ברית לרבים שבוע אחד" - הציע לרבים לעשות עמו ברית שלום במשך שבוע אחד, שבע שנים.
"וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה" - המצור נמשך שלוש שנים, והן חצי השבוע: שלוש שנים לפני החורבן בטלו הזבחים ולא העלו עוד קורבנות. "ועל כנף שיקוצים משומם" - "על כנף" היינו שהעמידו בזווית המזבח; העמיד אדריאנוס את הצלם בתוך בית המקדש, "שיקוצים משומם", שיהיה דבר משוקץ ומשומם.
וכל זה יימשך "עד כלה ונחרצה תיתך על שומם" - עד שכלה ונחרצה תיתך משמיים על אותו שומם, כלומר עד שהשם יחריב את מי שהחריב את בית המקדש ותיתך עליו כלה ונחרצה. וכמו שראינו בטיטוס, שהחריב את בית המקדש ובא יתוש וניקר את מוחו, ומת מיתה משונה.
בחלק זה של הפרק מלמד אותנו דניאל את יסוד התפילה בגלות: לא על צדקותינו אנו מפילים תחנונינו, אלא על רחמיו הרבים ולמען שמו הגדול - כדרך שהוציאנו ממצרים ביד חזקה ועשה לו שם, ועל אחת כמה וכמה עתה, ששמו מפורסם בעולם וביזיון עמו ועירו הוא חילול השם. תפילתו בנויה משלושה חלקים - תפילה שהיא התדבקות, וידוי ותחינה - וכשחזר עליהם שנית נשלח אליו גבריאל "מועף ביעף", ובמדרגה נדירה של דיבור פנים אל פנים בהקיץ, מפני שאיש חמודות הוא. ותשובת המלאך היא פתרון חשבון הקץ: שבעים שבועים כנגד שבעים השמיטות שלא נשמרו, 490 שנה שבתוכן גם בית שני אינו אלא זמן בחינה בתוך הגלות; ואילו זכו - היה בא צדק עולמים, חוזרת הנבואה ונמשח הבית השלישי. וכיוון שלא זכו - נכרת המשיח, נחרבו העיר והקודש בידי רומי, ונחרץ שיהיה הבית שומם עד מלחמת גוג ומגוג. ומכל מקום נחרץ גם על המחריב: "כלה ונחרצה תיתך על שומם", עד שיגאלנו השם.