פרק ט' בדניאל הוא פרק של חשבון ושל תפילה. דניאל יושב ומעיין בספרי הנבואה כדי לברר אם הגיע זמן הגאולה, מגלה שתי נוסחאות וכנגדן שני ייעודים שונים, ומתוך אותו בירור הוא מבין שיש בידו הזדמנות: אולי אפשר להחיש את הגאולה על ידי תפילה. מכאן ואילך נפרשת אחת התפילות הגדולות שבתנ"ך - וידוי מסודר, הצדקת הדין, ובקשת רחמים על הכלל.
בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי אֲשֶׁר הׇמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים׃
היו שני אחשוורושים: היה אחשוורוש שבימי המן, והוא היה מלך פרס. כאן מדובר בדריוש בן אחשוורוש, דריוש המדי. כותב האבן עזרא שאין זה דריוש בנה של אסתר המלכה, שהרי אנחנו עומדים עוד הרבה לפני מלכותו של אחשוורוש הפרסי, ומאחשוורוש הפרסי נולד דריוש בנה של אסתר. לכן הכתוב מדגיש "מזרע מדי" - כדי להבדילו מדריוש האחרון שהיה מזרע אחשוורוש. אלו שתי מלכויות שונות.
בִּשְׁנַת אַחַת לְמׇלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחׇרְבוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם שִׁבְעִים שָׁנָה׃
"בינותי" - התבוננתי, עיינתי. באילו ספרים עיין? הפשטות היא שעיין בספר ירמיהו, שהרי הוא מבקש להבין את דבר ה' שהיה לירמיהו הנביא. ומה רצה להבין? האם כבר חלפו שבעים השנה והגיע זמן הגאולה, או שטרם הגיע זמננו להיגאל.
המלבי"ם מבאר שיש כאן שני חשבונות. בירמיהו פרק כ"ה כתוב שיעבדו את מלך בבל שבעים שנה, ואחר כך "אפקוד על מלך בבל" - וכך אכן היה: מת בלשאצר, ובזה נסתיימו שבעים השנה. לעומת זאת בפרק כ"ט כתוב "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם", כלומר אגאל אתכם - וזה עדיין לא קרה. נמצא שייעוד אחד כבר התקיים: ה' פקד על מלך בבל, נסתיים זמנו, ובלשאצר האחרון לשושלת מלכי בבל מת. אבל הייעוד השני, "אפקוד אתכם" - אגאל אתכם, עדיין לא הגיע, שהרי אנחנו רואים שלא נגאלנו.
בשני המקומות כתוב שבעים שנה, ולכאורה יש כאן סתירה. כדי ליישב את הסתירה הוצרך דניאל "בינותי בספרים" - להתבונן בספרים. ומצא ספר שבו הנוסח שונה: לא "לפי מלאת לבבל" אלא "למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה", וגם הוא ספר שנמסר ביד ירמיה. ומעתה השאלה: מהו הנוסח האמיתי, ומאיזו נקודה מונים את השבעים?
לפי הנוסח שבספר ירמיהו שבידינו, זמן הפקידה נמנה משעה שנבוכדנצר מלך: מתחילת מלכותו שבעים שנה, ואכן עלתה לו מלכותו ונפסקה. אבל לפי הנוסח השני, שאותו מצטט דניאל כאן, "למלאות לחרבות ירושלים" - החשבון מתחיל מחורבן ירושלים, שהיה בשנת שמונה עשרה לנבוכדנצר. לפי זה נותרו עוד שמונה עשרה שנה עד הגאולה.
מכאן הבין דניאל שיש כאן שני ייעודים: ייעוד אחד תלוי במעשיהם, וייעוד אחד תלוי בזמן - בחינת "אחישנה" ובחינת "בעתה". התלוי במעשיהם הוא ה"אחישנה", והוא שנאמר לפקוד את מלך בבל לשבעים שנה; אלא שלא זכינו - הרי חלפו שבעים שנה ועדיין לא נגאלנו. אבל יש עוד זמן, שאם מונים מחורבות ירושלים זה שמונה עשרה שנה מאוחר יותר, ואז תהיה הפקידה "בעתה", בזמן שנקבע מראש. אילו זכינו, היה הקדוש ברוך הוא מחיש גאולתנו כבר עתה.
דניאל רוצה לנצל את המומנטום: השבעים שנה מזמן מלוך מלך בבל כבר נשלמו, אולי אפשר להביא את הגאולה מוקדם יותר. ובמה? לא בהכרזות ובמודעות ברחובות - אלא בתפילה.
וָאֶתְּנָה אֶת־פָּנַי אֶל־אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר׃
היות ויש כאן שני חשבונות, ולפי האחד זמן הפקידה כבר הגיע, אין לי ברירה אלא לשים פניי אל ה' שיחיש פדות נפשנו וגאולתנו. ומבאר המלבי"ם: דניאל מבקש להתפלל בעד הכלל, ולתפילה על הכלל צריך הכנה מיוחדת. תחילה "לבקש תפילה ותחנונים" - שה' ייתן לו מענה לשון ומילים נכונות בפיו, כדרך שהשליח ציבור מקדים נוסחאות תפילה ומבקש שיורהו ה' להתפלל כראוי, וכמו שאנו אומרים "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". ועוד הכנות עשה: "בצום ושק ואפר", שכל אלה מביאים את התפילה אל הכוונה הראויה ואל הקבלה לפני ה'.
וָאֶתְפַּלְלָה לַיהֹוָה אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָיו׃
לכאורה יש כאן כפל: קודם "לבקש תפילה ותחנונים", ואחר כך "ואתפללה לה'". אלא שלפי המלבי"ם הכל מיושב: הראשון הוא הבקשה שה' יפתח את פיו, והשני הוא כבר נוסח התפילה עצמה. ובתפילה עצמה סדר ברור: תחילה "ואתפללה לה' אלוהי ואתוודה" - התפלל בעד עצמו והתוודה על עוונו, שהרי השליח ציבור, כדי שיהיה ראוי לבקש על הכלל, "וכיפר בעדו", ואחר כך "ובעד ביתו", ואחר כך "ובעד כל קהל ישראל". חייב אדם להתחיל מעצמו, ורק לאחר מכן להתפלל על הכלל. ואז "ואומרה" - כאן מתחילה התפילה בעד הכלל.
"אנא ה' האל הגדול והנורא" - איני מסתפק חס ושלום ביכולתו של ה'. ברור לי שאם ירצה ודאי יכול לגאול, ואין הדבר תלוי בכוחו אלא ברצונו, שכוחו בלא תכלית ובלא קץ. "גדול" מורה שהקדוש ברוך הוא הוא ראשית כל מה שיש בבריאה, ו"נורא" מורה על ההשגחה הפרטית, שמטיל יראה על ברואיו. וכנגד הרצון והקיום של ההבטחה הוא אומר "שומר הברית והחסד" - יודע אני שאינך משנה הבטחתך. אלא שיש תנאי: "לאוהביו ולשומרי מצוותיו", ואנחנו לצערנו איננו עומדים בתנאי הסף.
חָטָאנוּ וְעָוִינוּ הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ וְסוֹר מִמִּצְוֺתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ׃
כנגד החטאים שבין אדם למקום הוא אומר "חטאנו ועווינו": חטא הוא מצד התאווה, ועוון מלשון עיוות - עיוות השכל, שאין כאן משיכת תאווה אלא שכל מעוקם הרוצה בדברים מקולקלים, וזה כבר מצד כפירה. וכנגד החטאים שבין אדם לחברו הוא אומר "הרשענו", שרשע הוא בדרך כלל החוטא בבין אדם לחברו. ו"מרדנו" פירושו במרד ובמעל, לא מתוך התגברות התאווה.
ואחר כך הוא מפרט כנגד כל אחד: כנגד "חטאנו ועווינו" - "וסור ממצוותיך", שאלו בין אדם למקום. כנגד "הרשענו" - "וממשפטיך", שהמשפטים הם בין אדם לחברו, כמו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", דינים שבין אדם לחברו.
וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל־עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל־מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ וְאֶל כׇּל־עַם הָאָרֶץ׃
וכנגד "מרדנו" הוא מפרש: "ולא שמענו אל עבדיך הנביאים" - זה היה המרד. הנביאים דיברו בשמך, ודבריהם נאמרו לכולם: למלכינו, לשרינו, לאבותינו ולכל עם הארץ, והציוויים היו מפורשים לכל, שאין מי שיוכל לומר "לא אליי כוונו הדברים". והנה אף שהיו לנו נביאים שבאו ואמרו יש לנו מסר מאת ה' - מרדנו בהם ולא הסכמנו לקבל. אין לך מרד גדול מזה: כביכול ה' בא לדבר עמך ואתה אומר איני רוצה לשמוע, ושלוחו של אדם כמותו, והנביא הרי בא לדבר בשם ה'.
לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וּלְכׇל־יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכׇל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בָךְ׃
ריבונו של עולם, גם אתה לא טמנת ידך בצלחת, ועל מה שעשינו הענשת אותנו - ואנחנו מצדיקים את הדין: העונש שקיבלנו הגיע לנו ביושר ובצדק, כפי מה שחטאנו כך היה מגיע לנו להיענש. והמלבי"ם מקשר את "ולנו בושת הפנים" להמשך הפסוק: בושת הפנים היא "בכל הארצות אשר הדחתם שם". בכל מקום שהגענו לשם יש לנו בושת פנים, שכל יושבי הארצות יודעים שמעלנו בך ושנענשנו על שמרדנו. וזה ביזיון לאדם, שאומרים לו: חשבת שאתה למעלה, חשבת שאתה עושה מה שבא לך - הנה סטית מן הדרך וקיבלת סתירה הגונה.
ומונה הכתוב את כולם: "לאיש יהודה" שגלו בימי צדקיהו, "וליושבי ירושלים" שגלו בימי יהויכין, "ולכל ישראל" - עשרת השבטים שגלו בימי סנחריב. "הקרובים והרחוקים" - בין אלה שגלו למקום קרוב, אנשי יהודה וירושלים שגלו לבבל, ובין עשרת השבטים שגלו למקום רחוק. לכולם היה ביזיון ובושה בארצות שגלו לשם, שהנה מרינו ומרדנו בה' וקיבלנו את עונשנו.
יְהֹוָה לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ׃
כאן מוסיף דניאל דבר עמוק: איננו מתביישים על העונש. אפשר היה לחשוב שכל הבושה היא אי הנעימות של "מרדתם וקיבלתם סתירה". אומר הכתוב: לא. הבושה שלנו היא על החטא עצמו. מה שאני מצטער אינו בגלל הכאב שקיבלתי, אלא על שחטאתי והכעסתי אותך ריבונו של עולם. וזו מדרגה גבוהה הרבה יותר, שהרי לפעמים אדם אינו מתחרט באמת, ורק מחמת כאב המכה הוא אומר שהוא מתחרט. כאן הוא אומר: אני באמת מכיר שעשיתי שלא כהוגן. ובושה זו כוללת אותנו, את מלכינו, את שרינו ואת אבותינו - שאף שהם עצמם לא נענשו אלא אנחנו נענשנו, מכל מקום גם הם מתביישים בחטא שעשו.
לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ׃
הרחמים והסליחות שאנו מבקשים אינם מתייחסים אלינו אלא אליו יתברך. שאם אדם חטא בשגגה ונענש ושב בתשובה ורחמו עליו, אפשר לומר שהרחמים מגיעים לו בדין, שהרי לא עשה זאת במרד ובמעל, והמחילה כביכול מגיעה לו בצדק על שלא עשה במזיד. אבל מי שעשה במרד ובמעל, להכעיס - אין מחילה מגיעה לו כלל. ואם בכל זאת מחלו לו, אין זה בזכותו אלא חסד ה' נטו, וכל הכבוד והמעלה מגיעים לה' יתברך בלבד, שהרי לא היה אמור כלל לסלוח על חטא של מרד ומעל. וזה שאמר: "לה' אלוהינו הרחמים והסליחות" - ולמה לה'? "כי מרדנו בו".
וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים׃
וגם אחר כך, כששלח לנו נביאים להזהירנו, לא שמענו בדבר ה' שנמסר בידם.
וְכׇל־יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת־תּוֹרָתֶךָ וְסוֹר לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד־הָאֱלֹהִים כִּי חָטָאנוּ לוֹ׃
שלא נחשוב שהיו אלו יחידים ובודדים שה' הטיל עליהם עונש של כולם - אומר הכתוב "וכל ישראל עברו את תורתך", וגם "וסור לבלתי שמוע בקולך", שלא שמעו לכל הנביאים.
וכאן מבאר המלבי"ם עניין גדול. התוכחה מופיעה בתורה פעמיים: בפרשת בחוקותיי שבספר ויקרא (תורת כוהנים), ובפרשת כי תבוא שבמשנה תורה. הקללות שבמשנה תורה כפולות במספרן מאלו שבתורת כוהנים. ומה ההבדל ביניהן? הקללות שבתורת כוהנים נאמרו על העתיד, ולכן כולן נקוטות בלשון עתיד: "ואם בחוקותיי תמאסו", "ואם עד אלה לא תשמעו לי", "ואם גם בזאת לא תשמעו לי". ויש בהן הדרגתיות, מכה אחר מכה כדי להחזירם בתשובה: "ויספתי לייסרה אתכם שבע על חטאותיכם", "אף אני אעשה זאת לכם", "ואם תלכו עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי" - הולך ומוסיף, יותר ויותר.
אבל הקללות שבמשנה תורה באות להעניש על העבר. אחרי שכבר הביא עלינו את הקללות שבספר ויקרא בהדרגה וזה לא עזר, ולא שינינו דרכנו והקשינו את עורפנו, אז מביא ה' חלילה את הקללות שבכי תבוא, והן קללות מיידיות. מי שישים לב יראה שבמשנה תורה אין הדרגתיות כלל, אין "ואם לא תשמעו" ו"ואם תוסיפו" - הקללות נמסרו בבת אחת. כלומר, כשה' מביא את התוכחה השנייה, סימן שכבר מרדנו והקשינו עורף ולא קיבלנו את כל התוכחות שבספר ויקרא, והמכה הראשונה שבאה בהדרגה לא פעלה את פעולתה.
וזהו "ותיתך עלינו האלה והשבועה". "ותיתך" - מכות כגשם הניתך ארצה, לא בהדרגה אלא כגשם אחד היורד. ושימו לב ללשון: "האלה והשבועה". היכן נאמרו הקללות באלה ובשבועה? במשנה תורה, שנאמר שם "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", "לעוברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו". ואילו בקללות שבספר ויקרא אין כתוב לא אלה ולא שבועה. נמצא שדניאל מתוודה שכבר קיבלנו את הקללות השניות, וזה מראה עד כמה מרדנו. ולמה באו? "כי חטאנו לו" - על חטא העבר, שקיבלנו את הקללות הראשונות ולא השתכנענו אלא המשכנו לחטוא.
וַיָּקֶם אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר לֹא־נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כׇּל־הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
בזה הקים ה' את דברו וקיים את אשר אמר: "עלינו ועל שופטינו" - זו הקללה שבספר דברים, "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך". ובייחוד היה זה בימי יאשיהו, שמצאו את ספר התורה נגלל באותו פסוק שנאמר בו "יולך ה' אותך ואת מלכך", והלכו לשאול את חולדה הנביאה, ואמרה להם שהפסוק הזה מרמז שאתם עתידים ללכת בגולה. וזהו "ויקם את דברו אשר דיבר עלינו" - מה שאמר אז על ידי חולדה הנביאה, הקימו. "ועל שופטינו אשר שפטונו" - שבאמת גלינו, כדבר הכתוב "יולך ה' אותך ואת מלכך". "להביא עלינו רעה גדולה אשר לא נעשתה תחת כל השמים" - צרות ואסונות כפי שהיו בירושלים לא היו תחת כל השמים.
כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֵת כׇּל־הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ וְלֹא־חִלִּינוּ אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָשׁוּב מֵעֲוֺנֵנוּ וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ׃
ככתוב בתורת משה - כל מה שייעד ה', בא עלינו. "ולא חילינו את פני ה' אלוהינו" - לא התפללנו לפניו לחלות את פניו. היינו צריכים לראות שכשבאות עלינו הקללות שבמשנה תורה, סימן שהקללות הראשונות כבר באו ולא הועילו, והיה עלינו להתעורר ולשוב בתשובה. שהרי עיקר הקללות אינו להכות, אלא כדי שנחלה את פני ה' ונשוב בתשובה - וגם זה לא עזר. לא שמנו ליבנו לשוב מעווננו, אלא כמו שכתוב שם הלכנו עמו בקרי, אמרנו הכל מקרה, לא דבר הבא מן השמיים, ולא קיבלנו את האיתות.
וַיִּשְׁקֹד יְהֹוָה עַל־הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי־צַדִּיק יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַל־כׇּל־מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹלוֹ׃
התוכחות הראשונות שבתורת כוהנים באו בהדרגה; ומשלא הועילו, יצא עלינו הקצף והרעה שבספר דברים באה בשקידה ובמהירות - "וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו", לא בשלבים אלא באופן מיידי, כולה בבת אחת. ומיד מוסיף דניאל שאין בדבריו תלונה כלל: "כי צדיק ה' אלוהינו על כל מעשיו אשר עשה" - כל מה שעשה לנו היה בצדק וביושר, שהרי השתדל להחזירנו בתשובה "ולא שמענו בקולו". וכל זה נעשה כדי שנכיר בעונש ה' ובהשגחתו, ואנחנו לא די שלא שינינו דרכנו לטובה, אלא עוד הוספנו רשע.
דניאל מעיין בספרי ירמיהו ומוצא שני חשבונות של שבעים שנה: אחד מתחילת מלכות נבוכדנצר, שכבר נשלם בפקידת מלך בבל ובמות בלשאצר, ואחד מחורבות ירושלים, שנותרו לו עוד שמונה עשרה שנה. מכאן הוא לומד שיש בחינת "אחישנה" התלויה במעשים, ובחינת "בעתה" התלויה בזמן - ומשלא זכינו, הדרך היחידה להחיש את הגאולה היא תפילה. הוא מכין עצמו בצום ובשק ובאפר, מבקש תחילה שיינתנו לו המילים הנכונות, מתפלל ומתוודה על עצמו, ורק אז פונה בעד הכלל. בתפילתו הוא מודה ביכולת ה' ובברית שאינה משתנה, מפרט וידוי מדויק כנגד חטאי בין אדם למקום ובין אדם לחברו, מצדיק את הדין, מתבייש בחטא ולא רק במכה, ומכיר שאם יימחל לנו - כל הכבוד לה' לבדו, שהרי מרדנו בו. ובסיום הוא מודה שהקללות השניות, שבאו בבת אחת כגשם ניתך, מעידות שלא קיבלנו את הראשונות, ועם כל זה - "צדיק ה' אלוהינו על כל מעשיו אשר עשה".