בחלק זה של הפרק אנו ממשיכים מן הנקודה שבה ראה דניאל את הקרן המצעירה היוצאת מאחת מארבע הקרניות, וגדֵלה יתר על מידה. מכאן ואילך מתאר החזון את פגיעתה של מלכות יון בעם ישראל, את הישועה שקמה על ידי החשמונאים, את חורבן הבית השני ביד רומי, ולבסוף את חשבון הקץ שנמסר לדניאל מפי המלאכים. נלך על סדר הפסוקים, ונבאר בעיקר על פי המלבי"ם, ובמקומות מסוימים גם על פי רש"י.
וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם׃
הקרן הגיעה בגדולתה עד כדי כך שפגעה בצבא השמים. עם ישראל נקראים צבא השמים, לפי שהם מאמינים בהשם יתברך; ועוד שישראל נמשלו לכוכבים. ומה ביקש אותו רשע? להעביר אותם על דתם. וזה דבר שלא היה לנו במלכויות הקודמות: המלכויות שקדמו רצו מיסים, רצו כבוד, שררה ועבדים - אבל להעביר אותנו על דתנו לא הייתה מגמה כזאת. הוא בא להילחם בעם ישראל כדי להעבירם על דתם.
וזהו "ותפל ארצה מן הצבא" - הפיל אותם מן השמים לארץ, שלא יהיו עוד בבחינת צבא השמים, עובדי השם, אלא יהיו אנשים בגדר של "ארצה": לא גוי קדוש, אלא ככל שאר עובדי כוכבים ומזלות. "ומן הכוכבים" - אלו הכהנים, כהני השם שהרג, שהם בבחינת "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעד". "ותרמסם" - שהרג את חסידי השם ורמס אותם בכוחו ובאכזריותו. ודברים נוראים כתובים בחז"ל על האכזריות והרצחנות של אותו אנטיוכוס הרשע.
וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל וּמִמֶּנּוּ הוּרַם הַתָּמִיד וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ׃
המלבי"ם מבאר: כל זה יימשך עד שיגדל שר הצבא. הצבא, כפי שהסברנו, הוא עם ישראל - עובדי שמים; ושר הצבא הוא מתתיהו הכהן הגדול ובניו המכבים. כלומר, כל השעבוד הזה יימשך עד שיקום מתוך עם ישראל שר צבא שיעשה עמו מלחמה. "וממנו הורם התמיד" - על ידו התרומם התמיד. שהרי מלכות יון חיללה את הקודש וביטלה את העבודה, עד שנכנסו החשמונאים, סתמו את הפרצות שפרצו היוונים, טיהרו את ההיכל, הדליקו נרות במנורה והקריבו את התמיד. נמצא שעל ידי שר הצבא שהגדיל, התרומם התמיד שהיה בטל, והוחזר על מכונו.
"והושלך מכון מקדשו" - אומר המלבי"ם שזה כבר חזון אחר. לאחר שהתרומם התמיד והוקם הבית, אומר לו: תדע לך שבסופו של דבר יושלך מכון מקדשו. תבוא מלכות רומי הרשעה ותגרום לחורבן, שבו שוב יבוטל התמיד.
רש"י מפרש להפך: "ועד שר הצבא הגדיל" - הוא הגדיל לעשות במלחמתו נגד ישראל, עד שהגיע אל שר הצבא. ומי הוא שר צבאם של ישראל? בית המקדש. לא נח ולא שקט עד שהגיע לחלל את ביתו של הקדוש ברוך הוא, שר צבאות ישראל. ואז "ממנו הורם התמיד" - על ידי גדודי חילותיו; ו"הורם" לפי רש"י הוא מלשון "הורם הנזר", הוסרה העטרה, כלומר ניטל התמיד. הרי לנו שני פירושים הפוכים: לרש"י זו הפורענות, ולמלבי"ם זו הישועה - עד שיגדל שר הצבא, מתתיהו, וממנו יתרומם התמיד ויחזור על מכונו.
וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה׃
פירוש אחד: דניאל רואה בחזון שהצבא - עם ישראל - יינתן יחד עם התמיד ביד אנטיוכוס. ומדוע? "בפשע", בגלל פשעיהם של ישראל. "ותשלך אמת ארצה" - התורה שהיא תורת אמת הושלכה לארץ. "ועשתה והצליחה" - אותה קרן, אנטיוכוס, עשתה והצליחה במעשיה.
ופירוש שני: המילה "על" כאן היא כמו "עם", כדרך הכתוב "ויבואו האנשים על הנשים" שפירושו עם הנשים. כלומר עם ישראל יחד עם התמיד יינתנו ביד צר, בפשע - על ידי הפשעים שפרצו פריצי בני עמנו. ויש לזכור: כל מה שמדבר עמו כאן הוא על בית שני. בית ראשון החריב סנחריב; מלכות יון שלטה כמאתיים שנה בימי בית שני, ומלכות רומי החריבה את הבית לאחר מכן, וכל ימי בית שני היו ארבע מאות ועשרים שנה. אלו הם בעלי האגרופין והמתיוונים, ואותם בריונים שבירושלים שלא הסכימו להנהגת רבן יוחנן בן זכאי והחכמים, ובזמן המצור הלכו ושרפו את אוצרות התבואה, השמן והעצים שהיו לצורך קיומם.
על ידי זה "ותשלך אמת ארצה" - מלכות רומי השליכה ארצה את האמת, היינו את דת ישראל ותורת ישראל, וגזרו אף הם גזרות להפר את שמירת המצוות. ולא עוד, אלא "ועשתה והצליחה" - הם יצליחו ומלכותם תעמוד ימים רבים; לא כמלכות יון שתקופת הצלחתה הייתה מוגבלת, אלא הצלחתם תימשך לאורך זמן.
וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס׃
כאן מתאר לנו דניאל כיצד הגיעו אליו הדברים. את האיל ואת הצפיר ואת הקרן המצעירה הנופלת ארצה על הצבא - את אלה ראה במחזה. אבל את מה שנאמר "ועד שר הצבא הגדיל וממנו הורם התמיד" לא ראה, אלא שמע מאחד המלאכים המודיע לו זאת בנבואה. זו כבר אינה ראייה אלא נבואה.
ואחר כך שמע מלאך אחר שואל את המלאך הנעלה שמסר לו את הנבואה: "עד מתי החזון התמיד והפשע שומם" - עוד כמה זמן יימשך כל זה? הרי ראינו שהתמיד התרומם בימי החשמונאים על ידי שר צבא ישראל, ואחר כך יגרמו פשעיהם של פריצי עמנו שיהיה שממה ויוסר התמיד, בחורבן בית שני, "וקודש וצבא מרמס" - בית המקדש יהיה למרמס ויֵחרב. עד מתי יימשך מצב זה של חורבן וביטול התמיד? במילים פשוטות: מתי תסתיים הגלות?
ומהו "פלמוני"? צירוף של פלוני אלמוני. "פלוני" - אדם העומד במקום מסוים, כלשון "דוך פלן", מקום פלוני. "אלמוני" - מאן דהו נסתר, ומפני שהוא נסתר אנו מכנים אותו אלמוני, אדם שאינו ידוע. ושניהם יחד: פלמוני.
וַיֹּאמֶר אֵלַי עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ׃
רש"י כותב שראה פירוש בשם רב סעדיה גאון, וכבר בימיו של רש"י אותו חשבון עבר, לפי שרב סעדיה גאון מחשב מבית ראשון, וממילא ודאי כבר חלף. לפיכך ביקש רש"י חשבון אחר: "ערב ובקר" הוא חשבון של גימטריה, ועולה 574. הוסף לזה את 2300 שנאמרו כאן, ויעלה הכול 2874. "ונצדק קודש" פירושו שיכופר עוון גלות ישראל, יבוטלו הגזרות, ויוצדק עם ישראל שהוא עם קדוש.
ומתי יוצא הדבר לפי החשבון? אומר רש"י שחשבון זה כלה לסוף אלף מאתיים ותשעים מיום הוסר התמיד, כמפורש בסוף הספר: "ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים". וכך הוא החשבון: גלות מצרים 210 שנה; משם עד בניין בית ראשון 480 שנה - הרי 690; בית ראשון 410 - הרי 1100; שבעים שנות גלות בבל וארבע מאות ועשרים שנות בית שני, שהם 490 - הרי 1590, וזהו סוף הבית. הוסף על כך 1290 שנות הגלות המפורשות בסוף ספר דניאל - הרי 2880. וצא מהם שש שנים, שהרי התמיד הוסר שש שנים לפני חורבן בית שני, והחשבון מתחיל מהסרת התמיד ולא מן החורבן ממש; נמצא שמן החורבן הוא 1284 - וכנגד הכול עולה החשבון ל-2874, כמניין "ערב ובקר" ועוד 2300.
לפי זה יוצא הזמן בערך בשנת ה' אלפים קכ"ג או קי"ב, ואנו עומדים בשנת ה' אלפים תשס"ט - כבר עברנו את החשבון בלמעלה משש מאות שנה. ורש"י מוסיף שנותרו עוד ארבעים וחמש שנים יתרות על 1290, והוא אומר שהמשיח עתיד להתגלות ואחר כך להתכסות, ובאותן ארבעים וחמש שנים יהיו ההתגלות וההתכסות. אלא שמבחינת המציאות ודאי אין החשבון עומד, שהרי אילו הייתה התגלות, כבר היו אותן ארבעים וחמש שנים חולפות. ולכן אנו אומרים כפי שהסברנו כבר בחשבון הקודם שעשה המלבי"ם, שגם הוא כבר עבר: חישוב הקץ אינו זמן מדויק שבו בהכרח יבוא משיח, אלא זמן המסוגל לגאולה. זה היה אחד הזמנים שראוי היה שיבוא בהם הגואל, ולא היינו מוכנים לו.
המלבי"ם מפרש: "עד ערב בקר" - עד שיהיה זמן של ערב, שהערב מסמל גלות וחורבן, והיינו זמן החורבן שיהיה במלכות רומי; ואחריו בוקר, שהוא סמל הגאולה והאור, היינו הגאולה העתידה. מן הערב עד הבוקר, מן החורבן עד הגאולה - 2300 שנה. "ונצדק קודש" - יוחזר הקודש אל צדקו כמקדם: בית המקדש יחזור ויושב על מכונו, וקדושת ישראל תחזור למקומה, שיכופר לישראל עוונם, שהרי הגלות היא ביטוי של עוון.
אם נחשב מחורבן בית ראשון, שהיה בשנת ג' אלפים של"ח, יגיע הזמן בשנת ה' אלפים תרל"ח. אלא שמכיוון שאמר לו את הדבר בסתם, ולא אמר שהחשבון מתחיל מן החורבן, משמע שיש למנות מן הזמן שהמלאך מדבר עמו - שנת שלוש לבלשצר, שהיא שנת ג' אלפים שפ"ח, כחמישים שנה לאחר חורבן בית ראשון. ולפי זה יגיע הקץ בשנת ה' אלפים תרפ"ח. בזמנו של המלבי"ם זה היה אוטוטו, ובזמננו, בשנת תשס"ט, כבר חלף ועבר לפני כשמונים שנה.
ומקשה המלבי"ם: הרי בחשבון הקודם, של "עידן ועידנין ופלג עידן", הגענו לשנת ה' אלפים תרע"ג, והפרש של חמש עשרה שנה יש ביניהם. ומתרץ: בתרע"ג ייפסק כוחה של הקרן הזעירה וייכלה כוחה, כמו שראינו שם, וחמש עשרה שנה אחר כך, בתרפ"ח, יתחיל בית המקדש להיבנות. ועוד הסבר: כתוב שבזמן שבן דוד בא תהיה שמיטה אחת, שבע שנים, של מלחמות גוג ומגוג, ואחריהן יבוא משיח - הרי לנו ארבע עשרה שנה של מלחמות עד שיבוא משיח, ובזה מיושב ההפרש. אבל כאמור, גם התאריכים הללו כבר עברו: אצל רש"י לפני כשש מאות שנה, ואצל המלבי"ם לפני כשמונים שנה, ועדיין אנו מצפים אל הקיצים העתידים. בסוף הפרק, בעזרת השם, נביא עוד כמה חשבונות שעשו גדולי ישראל בעניין זה.
וַיְהִי בִּרְאֹתִי אֲנִי דָנִיֵּאל אֶת הֶחָזוֹן וָאֲבַקְשָׁה בִינָה וְהִנֵּה עֹמֵד לְנֶגְדִּי כְּמַרְאֵה גָבֶר׃
כשראיתי את החזון ביקשתי להתבונן ולהבין את מה שהראו לי. ומה בדיוק ביקש? אומר המלבי"ם: את עניין שר הצבא, שהוא מתתיהו לפי ביאורו, שיגדל וירומם את קרן התמיד ואחר כך ייחרב בית המקדש - את זה הבין בשכלו. אבל את החזון שראה בעיניו, את האיל והצפיר, לא הבין, ועל זה ביקש בינה: מה שהראית לי קודם, את זה אני רוצה להבין. וכך אכן יבאר לו המלאך.
וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר גַּבְרִיאֵל הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה׃
"בין אולי" - כמו בתוך הנהר, נהר אולי. ומי הוא המלאך המצווה על גבריאל? אומר המלבי"ם: זהו מיכאל. חז"ל אומרים שדרגתו של מיכאל גבוהה משל גבריאל, ומיכאל הוא שר ישראל, וכמו שאמרו "מיכאל באחת וגבריאל בשתים" - מיכאל מגיע ממקום למקום בקפיצה אחת וגבריאל בשתי קפיצות. ואין להבין זאת כפשוטו, אלא בא לומר על כוח ההשגה העצום של מיכאל, שהוא משיג בפעם אחת, ואילו כוח השגתו של גבריאל נחות יותר, בשתיים.
ומי הוא "קול אדם"? זהו הפלמוני המדבר שנזכר למעלה, והוא מיכאל, המשפיע על גבריאל, שגבריאל מקבל ממנו. ולפי שמיכאל הוא בגדר פלמוני, נסתר, לא זכה דניאל לראותו אלא רק לשמוע את קולו מרחוק, מן הנהר; את מיכאל לא היה בכוחו להשיג, ואת גבריאל השיג. ומה שנאמר דווקא "קול אדם" בא לומר שמדרגתו הייתה מרוממת יותר.
וַיָּבֹא אֵצֶל עָמְדִי וּבְבֹאוֹ נִבְעַתִּי וָאֶפְּלָה עַל פָּנָי וַיֹּאמֶר אֵלַי הָבֵן בֶּן אָדָם כִּי לְעֶת קֵץ הֶחָזוֹן׃
כשהתקרב אליי נבהלתי ונבעתתי. ומכאן אנו למדים מה פירוש להשיג מלאך. אין אפשרות להשיג מלאך; אדם הרואה מלאך נופלים עליו פחד ואימה נוראים. מי שרואה שד כבר מקבל בעתה נוראה וכל כוחו אוזל ממנו, ומי שרואה מלאך על אחת כמה וכמה; ומי שמבקש לראות ולדבר עם השם - מה שייך כלל להשיג ולהכיר. כתוב שאדם העומד מול מלאך כל איבריו נפתחים והוא מגיע לאפיסת כוחות. ואין מדובר כאן באדם גשמי וחומרי, שאדם כזה יכול להישרף ברגע אחד, אלא בדניאל שהיה קדוש עליון - ואף על פי כן ראה איזו בהלה נפלה עליו.
"הבן בן אדם כי לעת קץ החזון" - אומר לו: התאמץ להבין את הדברים, לפי שנאמרו לתקופות מאוחרות ולעיתים רחוקות. וככל שהנבואה או המסר מכוונים לזמן רחוק יותר, כן צריך בינה יתרה וגדולה יותר להבינם; ואילו דבר הנוגע לתקופה קרובה אפשר להבינו בפשטות.
וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי נִרְדַּמְתִּי עַל פָּנַי אָרְצָה וַיִּגַּע בִּי וַיַּעֲמִידֵנִי עַל עָמְדִי׃
כאשר שח עמי נרדמתי, ואז נגע בי והעמידני על עומדי - שהייתי מסוגל לעמוד כפי שעמדתי בתחילה.
וַיֹּאמֶר הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּאַחֲרִית הַזָּעַם כִּי לְמוֹעֵד קֵץ׃
"באחרית הזעם" - בסוף הזמן שבו יזעם השם על עמו ישראל. ודקדק המלבי"ם: בתחילה אמר לו "לעת קץ החזון", וכאן אומר "כי למועד קץ". מה ההבדל? ישנם שני זמנים: "עת" הוא הזמן הטבעי הבא מאליו, ו"מועד" הוא זמן שייעדו אותו, שהועד אל התכלית שלשמה נקבע. בתחילה אמר לו שמצד הזמן הטבעי כבר הגיע העת של תיקון העולם, והקץ צריך לבוא בעיתו. ועתה, לאחר שהמלאך מבאר לו את הדברים בנבואה, אומר לו "כי למועד קץ" - שגם על פי הייעודים שייעדו הנביאים מראש, כבר הגיע הזמן. וההבדל ביניהם גדול: מה שמחויב מצד הזמן הטבעי, השם יכול לשנותו, שאם יורעו מעשינו חלילה ישתנה הדבר; אבל ייעוד טוב שנמסר בנבואה אינו משתנה לעולם, שהרי אין השם חוזר בו מגזרותיו הטובות.
הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס׃
עתה מבאר לו המלאך את כל המחזה מתחילתו: האיל בעל שתי הקרניים שראית בתחילת המחזה - אלו מדי ופרס.
וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן׃
הצפיר שבא לנגח את האיל הוא מלך יון, והקרן הגדולה אשר בין עיניו היא המלך הראשון - אלכסנדר מוקדון, שהיה המלך הראשי והוא ששלט על כולם.
וְהַנִּשְׁבֶּרֶת וַתַּעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה וְלֹא בְכֹחוֹ׃
הקרן שנשברה רומזת שאותו אלכסנדר מוקדון יישבר, וכפי שראינו מת בקיצור ימים, בגיל שלושים ושתיים. ותחתיה יעמדו ארבעה מלכים. אלא שאומר לו: תדע לך, אלה שיעמדו תחתיו לא יהיו בניו או יורשי עצר כמקובל, היורשים ממנו את המלוכה, אלא ימלכו מעצמם. וזהו "מגוי יעמודנה ולא בכוחו" - לא מכוחו יעמדו, לא צאצאיו ולא יורשי עצרו, אלא אנשים הבאים ושולטים בכוח עצמם.
וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם כְּהָתֵם הַפֹּשְׁעִים יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת׃
בסוף מלכותם, כשיכלו פושעי ישראל - וכאן כבר מדבר על שלאחר החורבן - יעמוד מלך עז פנים. "עז פנים" - שלא יהיה לו עוז וגבורה של חרב ומלחמה, אלא עוז וגבורה של פנים. "ומבין חידות" - שיהיו אנשים חכמים גדולים, מבינים חידותיהם של כתבי הקודש ויודעים להבין את התורה. וזהו שראינו למעלה "ואלו עינין כעיני אנשא בקרנא דא", שלקרן הזאת יהיו עיניים כעיני אדם, ועל זה הוא מדבר כעת.
וְעָצַם כֹּחוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ וְנִפְלָאוֹת יַשְׁחִית וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם קְדֹשִׁים׃
יהיה לו כוח גדול, אבל לא בכוח וגבורה כפי שהסברנו, אלא בכוח הפה בלבד. "ונפלאות ישחית והצליח ועשה" - את הנפלאות האמיתיות שבתורה הקדושה, שהועידו לנו הנביאים, יצליח להשחית, כביכול לבטל את התורה הקדושה. "והשחית עצומים ועם קדושים" - ישחית את עם ישראל שהם עצומים ועם קדושים.
וְעַל שִׂכְלוֹ וְהִצְלִיחַ מִרְמָה בְּיָדוֹ וּבִלְבָבוֹ יַגְדִּיל וּבְשַׁלְוָה יַשְׁחִית רַבִּים וְעַל שַׂר שָׂרִים יַעֲמֹד וּבְאֶפֶס יָד יִשָּׁבֵר׃
"ועל שכלו" - הכול יעשה על ידי שכלו ותחבולותיו, שגבורה טבעית לא תהיה לו; לא בנבואה ולא ברוח הקודש, אלא בשכל ובחוכמה שתהיה לו. ויצליח עד שיגדל לבבו, "ובשלוה ישחית רבים" - לא יעשה מלחמות כלל, אלא בדיבור פיו ישחית רבים. "ועל שר שרים יעמוד" - יעמוד ימים רבים למעלה מכל השרים. אבל תדע לך שבסופו של דבר "ובאפס יד ישבר" - ייכלה כוחו וייִשבר כוח ממשלתו. וכל זה הוא מה שהראה לו במראה הקודם, וכאן הוא מדבר כבר על מלכות רומי, המלכות הבאה אחריה.
וּמַרְאֵה הָעֶרֶב וְהַבֹּקֶר אֲשֶׁר נֶאֱמַר אֱמֶת הוּא וְאַתָּה סְתֹם הֶחָזוֹן כִּי לְיָמִים רַבִּים׃
מה שראית בסוף החזון, שיהיה עוד ערב ואחריו בוקר - היינו עוד גלות ואחריה הגאולה - אמת הוא, ואין צורך לפרשו אלא כפשוטו: יבוא הערב והבוקר שאחריו, וזה יימשך 2300 שנה מיום החזון, כפי שהסברנו. "ואתה סתום החזון כי לימים רבים" - אומר לו: איני רוצה שתפרש זאת ותגלה את הדבר. היות והדברים אמורים לימים רבים, יש חשש גדול שאם ישמע העם שנותרו עוד אלפי שנים עד הגאולה - יתייאש ויישבר. לכן אל תגלה ואל תפרסם, כדי שלא לשבר את לב העם ושלא יתייאשו מן הגאולה.
וַאֲנִי דָנִיֵּאל נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי יָמִים וָאָקוּם וָאֶעֱשֶׂה אֶת מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה וְאֵין מֵבִין׃
"נהייתי" - כמו נשברתי, מלשון "שנתו נהייתה עליו", שנשברה שנתו. מתוך הפחד והבהלה שאחזו בי מן החזון נחליתי ימים. "ואקום" - לאחר שקמתי והחלמתי, "ואעשה את מלאכת המלך": והיא המלאכה שראינו, שבלשצר נכתב על קיר ארמונו "מנא מנא תקל ופרסין", ודניאל נקרא לפתור את כתב החידה.
"ואשתומם על המראה" - השתוממתי על מה שראיתי, שהנה אני רואה בעיניי איך עומד האיל בעל הקרניים; אותו מחזה שהראו לי, פתאום אני רואה אותו מתגשם בגלוי. ומתוך כך ידע לפתור את "מנא מנא תקל ופרסין", שהמלוכה תינתן ליד פרס - שהרי ראה באיל הראשון שתי קרניים, קרן אחת של מדי וקרן אחת של פרס, והקרן של פרס גדולה מזו של מדי, ומכאן הבין שמלכות מדי תהיה קצרה ומלכות פרס ארוכה, והנה כעת מראים לו איך המלכות עוברת אל פרס. "ואין מבין" - לא היה אפשר להבין את הדבר, ורק אני הבינותיו, לפי שלי הראו את הדברים מראש; אבל מי שלא ראה מראש, השתומם ובאמת לא הבין.
בחלק זה של החזון ראינו את הקרן המצעירה מגדילה עד צבא השמים, בא להעביר את ישראל על דתם - דבר שלא היה במלכויות הקודמות; ואחר כך את הישועה שקמה על ידי שר הצבא, מתתיהו ובניו, שעל ידם התרומם התמיד, ולעומתה את החורבן שהביאה רומי בעוון פשעי פריצי עמנו. מכאן עברנו לחשבון הקץ: "עד ערב בקר אלפים ושלש מאות", שרש"י מחשב בגימטריה "ערב ובקר" עם 1290 מהסרת התמיד, והמלבי"ם מחשב מן הערב שהוא החורבן עד הבוקר שהיא הגאולה, מזמן דיבור המלאך עם דניאל. שני החשבונות כבר עברו, ולמדנו מכך שזמני הקץ הם זמנים המסוגלים לגאולה ולא זמנים מוכרחים. ולבסוף ראינו את פתרון החזון מפי גבריאל בהוראת מיכאל, את גודל הבעתה שבהשגת מלאך, את ההבדל שבין "עת קץ" הטבעי ל"מועד קץ" המובטח בנבואה שאינו משתנה לעולם, ואת הציווי לסתום את החזון לבל יתייאש העם - ועדיין אנו מצפים ומייחלים אל הקיצים העתידים.