ספר דניאל מחולק לשני חלקים. החלק הראשון עוסק במה שעבר על דניאל עצמו - ההיסטוריה שלו, המלכות, השלכתו לגוב האריות וכל הכרוך בכך. החלק השני עוסק בחזונות שראה דניאל בנוגע לקץ. פרק ח' שייך לחלק השני, והוא בא כהשלמה לחזון שראה דניאל בפרק הקודם.
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת בֵּלְאשַׁצַּר הַמֶּלֶךְ חָזוֹן נִרְאָה אֵלַי אֲנִי דָנִיֵּאל אַחֲרֵי הַנִּרְאָה אֵלַי בַּתְּחִלָּה׃
לכאורה הדברים תמוהים: החזון הקודם היה בשנה הראשונה לבלשאצר, וחזון זה הוא בשנה השלישית - ברור מאליו שהוא בא אחריו. מה בא הכתוב להשמיע לנו ב"אחרי הנראה אלי בתחילה"? מבאר המלבי"ם, ויסודו גם בפירוש האברבנאל, ש"אחרי" כאן אינו אמירה כרונולוגית אלא אמירה מהותית: החזון השני בא להשלים את הראשון. יש כאן קשר ישיר בין שני החזונות - זה בא לבאר את זה.
בחזון הראשון ראה דניאל ארבע חיות. החיה הראשונה, האריה, היא מלכות בבל שמלכה אז, וזו החיה המסמלת את נבוכדנצר שהיה חי באותה תקופה - ואותה לא היה צורך לבאר. החיה הרביעית, החיה האימתנית שאינה מוכרת, היא המלכות שתהיה באחרית הימים, ואותה ביאר לו המלאך על הצד הטוב ביותר, לפרטי פרטים. אבל החיה השנייה והשלישית - הדוב והנמר - עליהן דיבר בקצרה בלבד. הוא אמר את טיבן, אך לא אמר אם יהיה לנו טוב בתקופתן או רע, מה יהיה הקשר שלהן עם ישראל ובאיזו צורה ימלכו עלינו. את זה לא תיאר.
זאת ועוד: את חורבנן של החיות ראה דניאל. את התרופפות מלכות בבל הוא כבר רואה, ואת מפלתה של הממלכה האחרונה, החיה האימתנית, הראה לו המלאך - כיצד בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא ישליך את כורסיהם של אותם מלכים, והשם יחזור למשול. אבל מה תהיה מפלתן של שתי החיות האמצעיות, הדוב והנמר - את זה לא ראינו. וכן רצה לבאר לו כאן מהו הקץ של "עידן ועידנין ופלג עידן", שהוא דבר סתום. לכל זה בא החזון הנוכחי.
נשים לב שאם בפרק הקודם היו החיות טמאות - דוב ונמר - כאן עובר הנביא לסימבוליקה של חיות טהורות: איל וצפיר עיזים. ההסבר הוא שהמלכויות הללו לא הצרו לישראל ביותר, ולכן נמשלו לחיות טהורות וביתיות שאינן מזיקות, ולא לחיות טורפות.
ואם תשאל, מדוע אם כן בפרק הקודם נמשלו לדוב ולנמר? אומר המלבי"ם: בפרק הקודם מדובר על מלכותם וממשלתם ביחס לאומות העולם, ושם אכן היו בבחינת דוב ונמר - הצרו להן ומשלו בהן ביד חזקה, ולכן דימה אותן לחיות טמאות ותקיפות. אבל ביחס לעם ישראל לא סבלנו מהן הרבה: מלכי מדי ופרס הטיבו עם ישראל, ואלכסנדר מוקדון כתוב עליו שכיבד את שמעון הצדיק ולא עשה רע ולא החריב את ירושלים.
היה די לומר "חזון נראה אלי". אלא בא לומר לך: את החזון הראשון, של הצלם והממלכות - ראש הזהב, החזה והידיים של כסף, ואחריו הנחושת - ראה גם נבוכדנצר. העקרונות כבר נמסרו לנבוכדנצר בחלומו. אבל החזון הנוכחי ופרטיו לא נמסרו לנבוכדנצר כלל. לכן מדגיש דניאל: "נראה אלי אני דניאל" - חלום שרק אני ראיתי אותו, שלא ראה אותו אדם אחר לפניי.
וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַיְהִי בִּרְאֹתִי וַאֲנִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אֲשֶׁר בְּעֵילָם הַמְּדִינָה וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל־אוּבַל אוּלָי׃
יש כאן כפילות ושילוש של אותו ביטוי: "ואראה בחזון", "ויהי בראותי", "ואראה בחזון" פעם נוספת, ובפסוק הבא "ואשא עיני ואראה". לכאורה די היה בפעם אחת. מבאר המלבי"ם: דניאל ראה שלושה דברים שעדיין לא היו במציאות, ולכן חזר והדגיש שהכול היה בגדר חזון.
ראשית, "ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה" - שושן עדיין לא הייתה בירה באותה תקופה. שושן נעשתה בירה רק לאחר מכן, בעקבות מעשה הכיסא: האומנים של המלך היו בשושן, ולאחר שבנו את הכיסא לא הצליחו להעבירו, ולכן בא המלך לשושן. ובפרט שאנחנו מדברים על תקופת בלשאצר, שאז עדיין לא הייתה שושן בירה כלל, ורק אחר כך הייתה מלכות מדי ולאחריה מלכות פרס. לכן הדגיש "ואראה בחזון" - מה שראיתי היה בגדר חזון, דבר עתידי שעדיין איננו, אני רואה את מה שעתיד להיות.
שנית, "ואני הייתי על אובל אולי". אובל הוא יובל, כלומר נהר, ו"אולי" הוא שמו של הנהר, כנראה שם בפרסית או במדית. גם הנהר הזה, אומר המלבי"ם, עדיין לא נקרא כך באותה שעה: כשם שמלכי בבל קראו שמות לנהרות, כך את הנהר הזה קראו מלכי פרס ומדי בשמו. לכן חזר ואמר שראה זאת במחזה - גם עצם הנהר עדיין היה רק בחזון ולא במציאות.
וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַיִל אֶחָד עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וְלוֹ קְרָנָיִם וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן־הַשֵּׁנִית וְהַגְּבֹהָה עֹלָה בָּאַחֲרֹנָה׃
"ואשא עיני ואראה" - כאן הוא עובר לתאר את החזון עצמו, ולכן שוב לשון ראייה חדשה. זהו החזון שהוא כותב ומתאר לדורות הבאים בספר דניאל.
האיל בא לרמז על מלכות מדי ופרס, ההולכות יחד. הראשונה שמלכה הייתה מלכות מדי, ומלכה שנה אחת, ואחריה מלכה פרס - ומלך פרס היה חתנו של מלך מדי. שתי הקרניים מרמזות על שתי המלכויות. "והקרניים גבוהות" - כל אחת מהן הייתה מלכות רמה ונישאה. "והאחת גבוהה מן השנית" - כורש הפרסי היה יותר איש מלחמה, יותר גיבור, ומלכותו הייתה אימתנית ותקיפה יותר ממלכותו של דריוש המדי. "והגבוהה עולה באחרונה" - כלומר מתרוממת באחרונה: המלך הראשון היה דריוש המדי, וכורש הפרסי, שהוא הגבוה, מלך שני, והרי הוא בבחינת קרן העולה באחרונה.
רָאִיתִי אֶת־הָאַיִל מְנַגֵּחַ יָמָּה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וְכׇל־חַיּוֹת לֹא־יַעַמְדוּ לְפָנָיו וְאֵין מַצִּיל מִיָּדוֹ וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ וְהִגְדִּיל׃
"ימה" - מערב, "צפונה" - צפון, "ונגבה" - דרום. חסרה רוח מזרח, ומדוע? לפי שפרס עצמה עומדת במזרח, ומשם היא מנגחת לכל שאר הרוחות, ולכן אין מקום להזכיר את הרוח המזרחית.
"וכל חיות לא יעמדו לפניו" - כורש הפרסי כבש ארצות רבות בכל הכיוונים הללו, ושאר הממלכות לא עמדו בפניו. אפילו המלכות שקדמה לאלכסנדר מוקדון, מלכות פיליפוס אביו, הייתה שולחת מס לדריוש - ללמדך שלא עמדו בפניו המלכויות.
וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר־הָעִזִּים בָּא מִן־הַמַּעֲרָב עַל־פְּנֵי כׇל־הָאָרֶץ וְאֵין נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וְהַצָּפִיר קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו׃
"ואני הייתי מבין" - מתבונן ומעיין בדבר. רציתי לראות עד כמה תימשך הצלחתו של אותו איל המנגח. ואז ראיתי שמגיע לו צפיר עיזים, והוא מלכות יוון. ומדוע נקרא "צפיר"? לשון קטן, שהיא נחשבה קטנה ביחס לפרס, ורק לאט לאט גדלה.
"בא מן המערב" - יוון נחשבת מערבית לפרס. "על פני כל הארץ" - הם נכנסים לתוך מלכותו של דריוש ולתוך גבולו. "ואין נוגע בארץ" - לא נעמדו במקום מסוים כדי להתחיל לכבוש אותו, אלא כמי שעף באוויר כדי לנחות ישירות על בית המלכות: את המלך עצמו הם רצו.
"והצפיר קרן חזות בין עיניו" - זהו אלכסנדר מוקדון, שבא לכבוש את המלך. קרן עם עיניים, כמו שראינו בקרן הקטנה, מרמזת על תבונה ועל חוכמה. מלכותו של אלכסנדר מוקדון הייתה מלכות שנעשתה בחוכמה ובהשכל, לא כמלכויות אחרות שבנו עצמן רק על כוח הזרוע. וזה מתאים מאוד לכל צורת המלכות של עמי אדום, שהיא מלכות הבנויה בתבונה ועל פי שכל, להבדיל ממלכויות ישמעאל הבנויות אך ורק על כוח. חוכמת ההנהגה המדינית מקורה בתרבות יוון, ויש להם ספרים עד היום עם הוראות על צורת הנהגת המדינה: איך צריכה להיות ההנהגה, באיזה סדר, סדרי שלטון - ולא מלך שבא ועושה כרצונו. לכן נאמר שהיה לו "קרן חזות בין עיניו", שהיה עושה דבריו בחוכמה ובהשכל.
וַיָּבֹא עַד־הָאַיִל בַּעַל הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתִי עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וַיָּרׇץ אֵלָיו בַּחֲמַת כֹּחוֹ׃
הוא מגיע עד האיל בעל הקרניים, שכן כאמור רצה את ראשו של המלך עצמו: הוא אינו מחפש את המדינה ואינו בא ליטול ממון, אלא מגיע עד בירת המלך. "אשר ראיתי עומד לפני האובל" - מדגיש לך שדריוש כלל לא התרגש ממנו וכלל לא יצא לקראתו. אומר המלבי"ם, הוא שלח את שר הצבא שלו שיטפל בזבוב הטורדני ההוא. הייתה כאן שחצנות של המלך כלפי אלכסנדר מוקדון וזלזול בכוחו.
וכדאי לדעת: אלכסנדר מוקדון מת בגיל שלושים. כלומר כל כיבושיו נעשו בעודו נער ממש - בן שמונה עשרה, עשרים, עשרים ושתיים. אדם רגיל, עד שהוא הופך לגנרל, עוברות עליו ארבעים וחמישים שנה, וכאן בגיל עשרים פלוס כבר עשה מלחמות וכבש את העולם ומשל בכיפה. לכן זלזל בו דריוש ולא התייחס אליו. ועל כך אומר הכתוב: "וירץ אליו בחמת כוחו".
וּרְאִיתִיו מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו וַיַּךְ אֶת־הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת־שְׁתֵּי קְרָנָיו וְלֹא־הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא־הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ׃
"מגיע אצל האיל" - קרב פנים אל פנים. "ויתמרמר אליו" - ביטא מרירות כלפיו. אומר המלבי"ם: דריוש הציע לו נשים ופילגשים, כסף וזהב ועבדים, ואף הציע לתת לו את בתו לאישה - ולא רצה דבר. רצה רק להכניע את המלך, רצה את ראשו ולא פחות מזה. ומדוע כך? מפני שדריוש ביטא כלפיו זלזול, והדבר גרם למרמור גדול, עד שלא הסתפק בשום דבר אלא בהשפלה גמורה ובהכנעת המלך עצמו. "ולא היה מציל לאיל מידו" - כוחו של אלכסנדר מוקדון היה עצום, ואפילו האומות שהיו בידידות עם דריוש לא העזו לבוא ולסייע בידו להצילו.
וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד־מְאֹד וּכְעׇצְמוֹ נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדֹלָה וַתַּעֲלֶנָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם׃
צפיר העיזים, הוא אלכסנדר מוקדון, שהיה קטן - הגדיל עד מאוד, ומלכות יוון הגדילה את ממשלתה על כל העולם. "וכעצמו נשברה הקרן הגדולה" - אלכסנדר מוקדון מת מעצמו: לא מלך אחר כבש אותו ולא מישהו הכניעו. האברבנאל אומר שמת מסם המוות - הרעילו אותו, שכן לא הצליחו להכניעו במלחמה, ומת בגיל שלושים.
"ותעלינה חזות ארבע תחתיה לארבע רוחות השמים" - מלכותו נחלקה אחר מותו לארבע רוחות השמים, לארבעה מלכים. אותה מלכות יחידה מתפלגת כעת לארבע. האברבנאל אומר שבפועל היו שנים עשר מלכים, אלא שהוא מונה את המלכויות העיקריות שבארבע רוחות השמים.
ואלו הם, כפי שכותב המלבי"ם ומקורו באברבנאל: תלמי הראשון מלך במצרים, לצד דרום. סלאוקוס מלך באסיה, באשור ובבל, לצד צפון - ומזרעו יצא אחר כך אנטיוכוס הרשע. אנטיוכוס הראשון מלך בפרס, בצד אסיה המזרחית. ופיליפוס, אחיו של אלכסנדר מוקדון, מלך ביוון לצד מערב. הרי ארבע מלכויות עיקריות שהתפלגו לאחר מיתתו של אלכסנדר.
וּמִן־הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן־אַחַת מִצְּעִירָה וַתִּגְדַּל־יֶתֶר אֶל־הַנֶּגֶב וְאֶל־הַמִּזְרָח וְאֶל־הַצֶּבִי׃
מתוך אחת המלכויות הללו יוצאת קרן אחת מצעירה, והוא אנטיוכוס אפיפנס, הוא אנטיוכוס הרשע, שכך הוא מופיע בספרים לפי שהוא זה שהצר לעם ישראל.
וכדי לסדר את השושלת: היה סלאוקוס, שמשל על אשור ועל בבל, והוא הוליד את אנטיוכוס הראשון. לאנטיוכוס הראשון היו שני בנים: הבן הגדול, סלאוקוס קליניקוס, והבן הקטן, אנטיוכוס הגדול. הלך הבן הקטן, אנטיוכוס הגדול, והרג את אחיו סלאוקוס קליניקוס, ואחר כך התחיל למשול. גם לו היו שני בנים: סלאוקוס, וְהבן הקטן - אנטיוכוס הרשע, הוא אנטיוכוס אפיפנס. ואנטיוכוס הרשע, שהיה הקטן, משל ונטל את המלוכה מבנו של אחיו, שהיה אמור למלוך.
עתה נבין את לשון הכתוב. "קרן אחת מצעירה" - מדובר על סוף השושלת, על אנטיוכוס הרשע. שהרי מסלאוקוס עברה המלוכה לאנטיוכוס הראשון, וממנו יצא בן קטן, אנטיוכוס הגדול, שהיה הקטן מבין האחים והוא זה שקם למלוך. ולו עצמו היו שני בנים, גדול וקטן, ואנטיוכוס הרשע שהיה הקטן הוא שקם למלוך. הרי כאן קטן בן קטן, וזה היפך מדרכה של מלוכה: המלוכה אמורה לעבור דרך הגדול, ואם מת הגדול מולך הקטן, אך לאחר מכן היא צריכה לחזור לבניו של הגדול. וכאן לא כך היה, אלא עברה מן הקטן אל הקטן.
נמצא שהוא צעיר משתי בחינות: מצד עצמו לא הגיעה לו המלוכה אלא לבן אחיו שהיה הבכור, וגם מצד סבו, שהרי סלאוקוס קליניקוס היה דודו והמלוכה הייתה אמורה להימשך דרכו. שתי צעירויות יש כאן, קטן שבקטן. וזהו "מצעירה", הצד"י בדגש - כלומר מן הצעירה: דווקא מן הצעיר, מזה שאינו ראוי למלכות, יצאה אותה קרן. ולשון "צעיר" היא גם לשון ביזיון, כלשון "צעיר אנוכי ונבזה".
"ותגדל יתר אל הנגב ואל המזרח ואל הצבי" - הקרן הזאת הולכת אל הנגב, שנלחם עם מלך מצרים העומד בכיוון הנגב, ולקח את ארצו עד אלכסנדריה. אלא שלאחר מכן באו הרומיים והשיבו אותו אחור, אך במלחמה הצליח להגיע עד אלכסנדריה. "ואל המזרח" - אל ארץ פרס. "ואל הצבי" - זו ארץ ישראל. מכאן ואילך יתאר לנו הכתוב מה עשה אנטיוכוס הרשע כשהגיע לכאן.
החזון שבפרק ח' בא להשלים את חזון ארבע החיות שבפרק ז', לבאר את שתי המלכויות האמצעיות - מדי ופרס ויוון - שעליהן דובר שם בקצרה, ולהראות את מפלתן. דניאל רואה איל בעל שתי קרניים, הן מלכות מדי ופרס, שהקרן השנייה הגבוהה יותר היא כורש הפרסי; ואחריו צפיר עיזים הבא מן המערב עם קרן חזות בין עיניו, הוא אלכסנדר מוקדון, שכיבושיו נעשו בחוכמה ובהשכל והכניע את דריוש שזלזל בכוחו. אלכסנדר מת מעצמו בגיל שלושים, ומלכותו נחלקה לארבע רוחות השמים, ומאחת מהן יצאה "קרן מצעירה" - אנטיוכוס הרשע, שנטל מלוכה שלא הגיעה לו, ופנה אל הנגב, אל המזרח ואל ארץ הצבי. מכאן ואילך יבוא תיאור מה עולל לעם ישראל.