בשיעור זה אנו ממשיכים בפשר החזון שראה דניאל בשנת אחת לבלשאצר: חזון ארבע החיות וארבע המלכויות. עד כאן ראינו את החיות עולות מן הים, את הקרניים, ואת מראה הכיסאות ועתיק יומין. מכאן ואילך מתאר דניאל את נהר הדינור ואת המשרתים העומדים לפני הכיסא, את מפלת החיה הרביעית, את בוא "כבר אנש" עם ענני שמיא, ואת פשר הדברים שמבאר לו המלאך - ועד לחשבונות הקץ שנרמזו ב"עידן ועידנין ופלג עידן". נלך לפי סדר הפסוקים על פי ביאור המלבי"ם.
נהר הדינור: כיצד יוצאת האש מן הכיסא
לאחר שתיאר את הכיסא שגלגליו נור דלק, בא הפסוק ומסביר כיצד יוצאת אותה אש מן הכיסא אל הגלגלים:
נְהַר דִּי־נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן, דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ׃
נהר של אש יוצא מלפניו, ואלף אלפים משמשים אותו. שואלים חז"ל: מהיכן יוצא אותו נהר של אש? ואומרים - מזיעתן של חיות. וכבר אמרנו שכל הדברים הללו משלים הם: אין חיות ואין זיעה ואין נהר אש כפשוטו. גם כאן אסור בשום אופן לצייר ציור במחשבה - שאדם ידמה לעצמו חיה ואופנים, ואולי יצייר לעצמו גלגל של אופניים חלילה. כתוב בספרים שכל הדברים האלה הם כביכול הגשמה של מושגים רוחניים, כדי שיהיה קל לאוזן לקבלם, אבל אין לנו בהם שום תפיסה והשגה: כיצד נראות החיות, מהי זיעתן, ומהו אותו נהר דינור. רק מבטאים לנו את הדברים במושגים שנוכל לקלוט. וכוונת "זיעתן של חיות": החיות משבחות ומפארות את בורא עולם, ויש להן אימה נוראה ופחד אדיר מאת השם יתברך, ומאותו פחד נורא יוצאת מהן כביכול "זיעה", והיא נהר הדינור.
"אלף אלפין ישמשונה" - אלו החיות ושרפי הקודש המשמשים את הכיסא, והם מורידים את השפע אל עולם הגלגלים; ושפע זה, כמו שהסברנו, הוא בחינת האש, הכיליון, הדין ברשעים. "וריבו רבבן קדמוהי יקומון" - אלו העומדים לפניו, השרפים והשרים העליונים שנמצאים בעולם הכיסא, והם המשפיעים על אותם ראשונים. ושים לב להבדל המספרי: המשמשים הם אלף אלפים, אך העומדים לפניו רבים מהם - ריבו רבבן.
ויש להבין את מושג הרבבה. רבבה היא עשרת אלפים, ו"ריבו רבבן" משמעו עשרות עשרות אלפים. אך למעשה "ריבוא" ו"רבבה" בלשון התורה אינם באים לבטא מספר מדויק, אלא מספר אדיר, כמו "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ" - וכי עשרת אלפים בדיוק היו? אלא כוונתו לומר מספר גדול מאוד. המספר הגדול ביותר שיש לנו בלשון הקודש הוא אלף; אין בתורה מספר גבוה מאלף. רבבה אינה מספר אלא ריבוי רב. לפעמים, בדברי חז"ל, זהו מספר מדויק - כגון שישים ריבוא שיצאו ממצרים - אבל בלשון התורה הריבוי בדרך כלל אינו מסמל מספר מדויק אלא ריבוי גדול. ועל כן אומר כאן הכתוב שהיו יותר מן האלפים: ריבו רבבן.
ומשם "נהר די נור נגד ונפק" - משם היה יוצא. הריבו רבבן הם האש הנמשכת מעולם הכיסא, והאלף אלפים הם מה שיורד משם ולמטה. "דינא יתיב וספרין פתיחו" - הדין יושב, השם יושב על כיסאו לשפוט את העולם, ונפתחים הספרים כדי לעיין במעשיהם. וזהו המשפט שנאמר עליו "והורדתי אותם אל עמק יהושפט ונשפטתי אותם", באש ובגופרית, בדבר ובדם ובאבני אלגביש.
מפלת החיה הרביעית
חָזֵה הֲוֵית בֵּאדַיִן מִן קָל מִלַּיָּא רַבְרְבָתָא דִּי קַרְנָא מְמַלֱּלָה, חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא׃
דניאל רואה שעיקר העוון והדין הכתוב באותם ספרים שנפתחו הוא על הדיבורים הגדולים שאותה קרן מדברת - "מן קל מליא רברבתא די קרנא ממללה". ובעקבות זה: "חזה הוית עד די קטילת חיותא" - ראיתי שהחיה הרביעית נהרגת, וגופה אובד וניתן לשריפת אש.
וּשְׁאָר חֵיוָתָא הֶעְדִּיו שׇׁלְטָנְהוֹן, וְאַרְכָה בְחַיִּין יְהִיבַת לְהוֹן עַד זְמַן וְעִדָּן׃
יתר המלכויות - "העדיו שלטנהון", הסירו את ממשלתם. "ממשלה", אומר המלבי"ם, באה לבטא שלטון בכוח הזרוע. ושים לב שאנחנו כבר בתוך התהליך הזה: כמעט ואין היום בעולם שלטון עריץ, מלבד אי־אלו מדינות קומוניסטיות שיש בהן רודן כזה או אחר. ייווצר מצב שבו "העדיו שלטנהון" - לא תהיה ממשלה עריצה, ממשלה שהורגת ורוצחת ומשחיתה ביד חזקה ובאכזריות; שלטון כזה כבר לא יהיה. ומה כן יהיה? "וארכה בחיין יהיבת להון עד זמן ועידן" - הם יישארו בחיים להנהיג בלא שלטון, להנהיג בנחת ולא בדרך רצח, עד אחרית הימים שייעד השם לזמן הגאולה. ושימו לב שכל זה עדיין לפני בוא הגאולה - וזו המציאות שאנו רואים בעינינו, שכבר כמה מאות שנים אין שלטון עריץ בין האומות. ואנחנו עדיין במחשך הגלות.
"כבר אנש" עם ענני שמיא
חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא, וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי׃
דניאל רואה שעם ענני השמיים מגיע מי שנראה כאדם. ושימו לב להבדלים בין מה שראה קודם לבין מה שהוא רואה כאן. ראשית, קודם ראה חיות, וכאן, כשמדובר על המלכות החדשה, זהו "אנש" - המלכות החדשה תהיה מלכות של אדם לעומת מלכות של חיה. שנית, החיות עלו מן הים, והים מסמל את הגשמיות מעומק תהום רבה; ולעומתן מלכות האדם באה מ"ענני שמיא". החיות באו בסערה: ארבע רוחות השמיים נושבות, מלחמות, קרניים מנגחות, כנפיים העפות לשלוט על כל העולם. וכאן אומר לך הכתוב שהדבר יבוא על ידי אדם, שיהיה בבחינת השכלה בתורת השם ועשיית מצוותיו, בדרך של ניחותא ולא בדרך של מלחמה וקרבות.
ומהם העננים? אם ניקח מים ונאדה אותם ונהפוך אותם לרוחניים יותר - יהיו עננים. העננים הם מציאות גשמית שהפכה למציאות רוחנית יותר, דבר הנודד באוויר וברוח. וגם מסמלים העננים את השפע: כשאנו מבקשים גשם, אנו רוצים שיהיו עננים שישפיעו עלינו מאותו שפע, וזה דבר הנעלה מן החומר. וכן כשרוצים לבטא השפעה רוחנית מבטאים זאת בטל - "טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ", טל תחייה - משום שהוא בא מלמעלה, שפע רוחני גבוה יותר שמגיע מן המחוזות העליונים.
אומר לך הכתוב שהמשיח הזה, אותו אדם, יתנשא מן הגשמיות ומן החומריות, ולא רק יתנשא אלא ישלוט על החומר. וזו בחינת "עני ורוכב על חמור" - חמור מבטא את החומר, ותהיה לו שליטה מוחלטת בחומריות ובגשמיות שלו.
"ועד עתיק יומיא מטה" - אני רואה שהאדם הזה יגיע בקרבתו אל השם יתברך; יתהלך את האלוקים, כמו "ויתהלך חנוך את האלוקים", ויהיה בקרבה גדולה להשם יתברך. ואחר שמצד עצמו יכין את עצמו - וכידוע השם נותן חכמה לחכמים, וכידוע פתחו לי פתח והשם פותח כפתחו של אולם - בא "קדמוהי הקרבוהי": אחרי שבמעשיו ובהנהגותיו יתהלך את השם ויתקרב אליו, יסייעו אותו מלמעלה ויקרבו אותו אליו, כמו שכתוב "ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיניי".
וְלֵהּ יְהִב שׇׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן, שׇׁלְטָנֵהּ שׇׁלְטָן עָלַם דִּי לָא יֶעְדֵּה וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל׃
בכל הגלויות שהיינו בהן ראינו שעם ישראל איבד את כוח ליבו והיה מורך בלבבו; ותחת זאת יינתן לו עתה שלטון. בגלותם היו שפלים תחת האומות - ותחת זאת יהיה לו "יקר", כבוד. לא היו לנו מלכים ושרים בין האומות - ותחת זאת יקבל מלכות. ובדרך כלל שלטון אינו מחזיק מעמד זמן רב, ובפרט שלטון עריץ ומוחלט; אבל כאן: "שלטנה שלטן עלם די לא יעדה" - שלטון עולם שלא יוסר. ועוד, לפעמים אדם מקלקל מעשיו ושוב אינו ראוי למלוכה, כמו שאמר השם לדוד שאם היוצאים מחלציו לא ילכו בדרך השם יסירם ממלכותם - לא על שלמה אלא על הבאים אחריו. וכאן אומר לך: "ומלכותה די לא תתחבל" - לא תהיה מציאות שהמלך יסטה מן הדרך ויהיה חיסרון במלכותו. ומדוע? מפני שהשם יעביר את הרוח הרעה מן הארץ, וילמד תועים בינה, ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים. לא יהיה עוד מצב של חטא ושל הסרת המלוכה - זו תהיה מלכות עולם.
בהלת דניאל ושאלתו את המלאך
אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל בְּגוֹא נִדְנֶה, וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי׃
אחרי שראה דניאל את כל זה, אומר: נכרתה רוחי בתוך נדנה - בתוך הגוף. הגוף הוא בבחינת נדן של הרוח: הרוח היא החרב, והנדן הוא הנרתיק. כלומר, הרגשתי כאילו רוחי נכרתה מתוך גופי - עדיין לא יצאה, אבל כביכול נעקרה ממקומה, כאותו לשון "מקשקשת בתוכה". רצה לומר: נבהלתי בהלה גדולה מאוד עד שנעתקה רוחי ממני. "וחזוי ראשי יבהלונני" - מראות ראשי הבהילו אותי.
קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא וְיַצִּיבָא אֶבְעֵא מִנֵּהּ עַל כׇּל דְּנָה, וַאֲמַר לִי וּפְשַׁר מִלַּיָּא יְהוֹדְעִנַּנִי׃
קרבתי אל אחד מן המלאכים העומדים שם למעלה לשרת את עתיק יומין, דהיינו את השם יתברך, ואת האמת ביקשתי ממנו שיאמר לי על כל זאת - ואמר לי, ואת פשר הדבר הודיעני.
"ארבעה מלכין יקומון" - יקומו או יסורו?
אִלֵּין חֵיוָתָא רַבְרְבָתָא דִּי אִנִּין אַרְבַּע, אַרְבְּעָה מַלְכִין יְקוּמוּן מִן אַרְעָא׃
מבאר לו המלאך: אלה החיות הגדולות שהן ארבע, רומזות לארבעה מלכים. ודקדק בלשון: "יקומון מן ארעא" - קימה עם "מן" משמעה הסרה, לעומת "יקום לה" שמשמעה יעמוד. כשאני אומר "הקמתי אותו משם" - הכוונה גירשתי אותו, הרחקתי אותו; היה יושב על הכיסא והקימו אותו משם. אבל "הקמתי אותו לבימה" - כיבדתי אותו שיעמוד להתפלל. וההבדל הוא בין "לה" ובין "מה". ולכן אומר לו: אותם ארבעה מלכים שאתה רואה עומדים - דע לך שהם יסורו מן הארץ, ארבע המלכויות עתידות להתבטל.
וִיקַבְּלוּן מַלְכוּתָא קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, וְיַחְסְנוּן מַלְכוּתָא עַד עָלְמָא וְעַד עָלַם עָלְמַיָּא׃
עיקר המחזה לא בא להראות את ארבע המלכויות, שהרי ארבע המלכויות אינן מעניינות אותנו אלא מן הבחינה ההיסטורית, ובוודאי לא עניינו את דניאל. מי תהיה המלכות, איך תמשול ומה יהיה עמה - אינו העיקר. מה שחשוב לנו הוא הסוף: מי ימשול בסוף, ומה יהיה עם עם ישראל. ולכן הדגש: ארבע המלכויות "יקומון מן ארעא", יתבטלו, ולאחר מכן "ויקבלון מלכותא קדישי עליונין" - את המלכות יקבלו הקדושים העליונים, והם עם ישראל. "ויחסנון מלכותא" - יירשו את המלכות "עד עלמא ועד עלם עלמיא", לעולם ולעולמי עולמים. ומהו "עלם עלמיא"? אומר המלבי"ם: זהו העולם הנצחי שיבוא אחרי העולם הזה, שכאן מדובר כבר בבחינת העולם הבא.
וכך לשון האבן עזרא על פסוק זה: "בסוף המלכות קדושי עליון, ויירשו המלכות עד עולם ועד עולם", ואחר כך שב להזכיר את דברי החיה הרביעית - וזהו הפסוק הבא.
שאלת דניאל על החיה הרביעית ועל הקרן
אֱדַיִן צְבִית לְיַצָּבָא עַל חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא דִּי הֲוָת שָׁנְיָה מִן כׇּלְּהֵין, דְּחִילָה יַתִּירָה שִׁנַּהּ דִּי פַרְזֶל וְטִפְרַהּ דִּי נְחָשׁ, אָכְלָה מַדְּקָה וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה׃
חפצתי לעמוד על האמת ועל פשרה של החיה הרביעית, שהייתה משונה מכולן ומטילה אימה יתרה: שיניה של ברזל וציפורניה של נחושת - והציפורניים של נחושת לא הוזכרו קודם אלא רק עכשיו.
וְעַל קַרְנַיָּא עֲשַׂר דִּי בְרֵאשַׁהּ וְאׇחֳרִי דִּי סִלְקַת וּנְפַלָה מִן קֳדָמַהּ תְּלָת, וְקַרְנָא דִכֵּן וְעַיְנִין לַהּ וּפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן וְחֶזְוַהּ רַב מִן חַבְרָתַהּ׃
עשר הקרניים שיצאו מן החיה הרביעית, והקרן הקטנה שעלתה ודחפה שלוש קרניים והפילה אותן, ולאותה קרן עיניים ופה ממלל גדולות, ומראה החיה גדול ועצום משאר חברותיה. את כל זה ביקש דניאל מן המלאך שיבאר לו, שכן את פשר החיות עצמן לא ביאר לו כפי שהסברנו - כי מה אכפת לו מן החיות, שהן בעצם ההיסטוריה; הוא רצה לדעת מה יהיה בסוף.
חָזֵה הֲוֵית וְקַרְנָא דִכֵּן עָבְדָה קְרָב עִם קַדִּישִׁין וְיָכְלָה לְהֹן׃
ראיתי שהקרן הזאת עשתה מלחמה עם ישראל הקדושים ויכלה להם - ניצחה אותם. וזו שאלתו: מה בא הדבר לבטא, על איזו מלכות מדובר, איזו מלכות תוכל לנו ותנצח אותנו, ועד מתי?
בעיתה או אחישנה: שני מהלכי הגאולה
עַד דִּי אֲתָה עַתִּיק יוֹמַיָּא וְדִינָא יְהִב לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, וְזִמְנָא מְטָה וּמַלְכוּתָא הֶחֱסִנוּ קַדִּישִׁין׃
עד מתי תוכל לנו אותה קרן קטנה? עד שיבוא עתיק יומין, שהוא הקדוש ברוך הוא, "ודינא יהיב לקדישי עליונין" - יעשה דין לעם ישראל, כלומר ישפוט את אלה שהצרו לנו; "וזמנא מטה" - הזמן יגיע, "ומלכותא החסינו קדישין" - ואת המלכות יירשו עם ישראל שהם הקדושים.
ומבאר המלבי"ם שהגאולה תלויה או בזמן מסוים או בעת רצון אפילו קודם הזמן - וזו בחינת "בעיתה", בזמן הראוי, או "אחישנה", לפני הזמן. על העת רצון, שאם יהיו עם ישראל ראויים, אומר הכתוב "לקדישי עליונין": שתהיה לעם ישראל קדושה עליונה ואז יהיו ראויים שהשם יתקרב אליהם, ועל זה נאמר "אתה עתיק יומיא" - יבוא הקדוש ברוך הוא, והגאולה תהיה על ידי השם ומצד הדין. כלומר: מגיע לנו, אנחנו קדישי עליונין ועושים רצון השם, ולכן השם יעשה דין וייתן לנו את המלכות. ולעומת זאת יש אפשרות אחרת, והיא המשך הפסוק: "וזמנא מטה" - שלא נזכה, ורק מפני שהגיע הזמן ניגאל, "ומלכותא החסינו קדישין" - ואז ייקחו את המלכות מצד שהיא נחלתם, אבל לא נזכה לאותה דרגה שעתיק יומין יעשה דין, אלא רק נירש את המלכות בעודנו בבחינת "קדישין" ולא "קדישי עליונין". בתחילה אמר קדישי עליונין, שזה מראה על מעלה גבוהה שהייתה לנו; ואם לא - תהיה זו בחינת בעיתה, ואת המלכות יירשו הקדושים ולא קדישי עליונין.
וזה מה שאומרים חז"ל: לא זכו - יהיה בבחינת "עני ורוכב על חמור"; זכו - "וארו עם ענני שמיא". אם זכו תהיה הנהגה רוחנית של ענני השמיים, ואם לא זכו תהיה הנהגה גשמית של עני ורוכב על חמור.
פשר המלאך: המלכות הרביעית והקרן האחרונה
כֵּן אֲמַר, חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא מַלְכוּ רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא בְאַרְעָא דִּי תִשְׁנֵא מִן כׇּל מַלְכְוָתָא, וְתֵאכֻל כׇּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ׃
עד כאן הייתה שאלתו של דניאל שביקש פשר דבר, ומכאן מתחילה תשובת המלאך: החיה הרביעית היא המלכות הרביעית שתהיה בארץ, שתהיה שונה מכל המלכויות, ותאכל את כל הארץ, "ותדושינה ותדקינה" - תדוש אותה ותשחק אותה, ואת השאר תרמוס ברגליה, שלא יותירו מאומה.
וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר מִנַּהּ מַלְכוּתָא עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן, וְאׇחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהֹן וְהוּא יִשְׁנֵא מִן קַדְמָיֵא וּתְלָתָה מַלְכִין יְהַשְׁפִּל׃
עשר הקרניים רומזות שמאותה מלכות יעמדו עשרה מלכים, ואחר כך תקום קרן אחרת אחריהם, והיא תהיה שונה מן הקודמות, ותשפיל שלושה מלכים. קרן זו היא הקרן הזעירא שתקום לאחר שתעמוד מלכות רומי - שמלכות רומי היא עיקר החיה, ועשר הקרניים הן ההתפשטויות והשלוחות של אותה מלכות שתתחלק לעשר מלכויות. ומדוע "והוא ישנא מן קדמיא", שונה מכל המלכויות שהיו עד ימיו? כי כל המלכויות שקדמו לו היו מלכויות של עובדי אלילים, והקרן הזאת אינה עובדת אלילים. שהרי כל אומות הנצרות נקראות עובדי עבודה זרה בשיתוף, אבל הקרן הזעירא אינה עובדת עבודה זרה - וזו בחינת מלכות ישמעאל, כמו שאמרנו.
"ותלתה מלכין יהשפיל" - הוא ישפיל שלושה מלכים. אין הכתוב מבאר מי הם, אבל על פי המציאות שאנו מכירים כמדומני שאפשר לומר שההשפלה היא בעיקר על אמריקה ובריטניה. ראינו אלו פיגועים עשתה מלכות ישמעאל, ואיזה כוח עשה ישמעאל באומות ובבני אדום. וההגדרה המדויקת ביותר למה שעבר על אמריקה בהפלת מגדלי התאומים היא השפלה. ומדוע יצאה אמריקה להילחם כל כך, מעבר לעניין הנפט? מפני שספגה השפלה גדולה מאוד ועלבון גדול: המגדלים באו לבטא את התוקף והחוסן שלהם, והנה השפילו אותם עד עפר. ומי עשה זאת? אדם אנאלפבית שגר בתוך מערה הביא את האומה האמריקאית לכרוע על ברכיה. זו השפלה אדירה. ואומר לך הכתוב: הקרן הזאת תשפיל את המלכים.
"ומלין לצד עילאה ימלל" - שינוי הזמנים והדת
וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלִּל וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין יְבַלֵּא, וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת, וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן׃
הוא ידבר דברים ואמירות כנגד השם יתברך, ו"קדישי עליונין" שכנגדם הוא מדבר הם עובדי השם, עם ישראל - שיצר את צעדינו ויפגע בנו. ואומר המלבי"ם: באותה תקופה של שלטון ישמעאל הצרו מאוד את צעדיהם של היהודים שהיו תחת ידם. התימנים, למשל, סבלו רדיפות קשות מאוד בתימן, וגם ביטלו הרבה מהם מדתם: את היתומים היו לוקחים בגיל קטן ומחתנים אותם עם ישמעאלים ומעבירים אותם מדתם. לא הייתה אצל הישמעאלים שום חשיבות לדת ישראל, והיהודים היו נחשבים בעיניהם לשפלים ומאוסים, וכך היה בכל ארצות ישמעאל. וזהו "ולקדישי עליונין יבלא" - מלשון בלוי, שייצר לעם ישראל שהם קדושים עליונים.
"ויסבר להשניה זמנין ודת" - הוא שינה את הדתות, וגם "זמנין", דהיינו מועדים. הרי מוחמד הוא שהמציא להתחשב רק בלבנה, ודת ישמעאל הולכת רק לפי הלבנה, ובזה שינה מועדים וזמנים. ובעקבות זה הרמדאן שלהם מטייל על גבי לוח השנה: פעם יוצא בקיץ ופעם בחורף, שכן הולכים רק לפי הלבנה, ושנת הלבנה קצרה מן שנת החמה באחד עשר יום (354 יום לעומת 365), וכל שנה יש להם נסיגה של אחד עשר יום לאחור. נמצא שגם את הזמנים שינה. ועל זה נאמר: "ויתיהבון בידה עד עידן ועידנין ופלג עידן".
וכך כותב האבן עזרא: "הקרן הקטנה תעשה מלחמה עם ישראל ותוכל להם, והנה פירש לו המלאך כי זה המלך האחרון במלכות ישמעאל ירע רעה גדולה לישראל, וזהו ולקדישי עליונין יבלא. ויסבר - כי ירצה לשנות מועדי ישראל ותורתם, ויהיו ישראל בצרה עד עידן ועידנין ופלג עידן". את הדברים האלה כתב האבן עזרא לפני קרוב לתשע מאות שנה: מלך ישמעאל ייצר לישראל צרה גדולה מאוד שתימשך עד עידן ועידנים ופלג עידן.
עידן ועידנין ופלג עידן: חשבונות הקץ
נתרגם תחילה כדי להבין מתי תהיה הגאולה: עידן - זמן; עידנין - זמנים; פלג עידן - חצי זמן. ומתי תבוא הגאולה? זמן וזמנים וחצי הזמן. וזה, כמובן, טעון ביאור.
רש"י מביא בשם רב סעדיה גאון שהכוונה ל־1335 שנה, כמו שנאמר בסוף הספר "אשרי המחכה", ושם גם נאמר "עד עת שני עיתים וחצי עת". וצריך להבין מהו העת, מהם שני העיתים, מהו חצי העת, וממתי מונים. ומבאר בשם רב סעדיה גאון שהעת הוא 480 שנה, שכן מזמן שיצאו ישראל ממצרים עד שנבנה הבית עברו 480 שנה (ומכניסתם לארץ 440), ובית ראשון עמד 410 שנים. סך שני העיתים: 480 ועוד 410 - 890. ועוד חצי העת, מחצית 890 שהם 445 - הרי לנו 1335. וממתי מונים? מעת הוסר התמיד והוסר שיקוץ שומם, כמו שנראה בפסוקים המפורשים בהמשך, דהיינו מבית שני, עד שוב זבח התמיד למקומו. ואומר רש"י שהתמיד הוסר שש שנים לפני החורבן - כבר שש שנים קודם החורבן פסק קורבן התמיד. ולפי החשבון אנחנו מגיעים לשנת ה' אלפים קס"ח, שהיא שנת 1408. ואנחנו קרוב לשש מאות שנה אחריה - שש מאות ואחת שנה. וזה מה שאומרים: כבר כלו כל הקיצין ואנחנו לא נושענו. התאריך הזה, לפי רב סעדיה גאון, הוא תאריך שכבר עבר, והוא בעצם תאריך הגאולה.
ומה זה אומר? שהיה לנו זמן המסוגל לגאולה ועם ישראל לא ניצלו אותו. וכל פעם שיש זמן מסוגל לגאולה ואין מנצלים אותו, כתוב בספרים הקדושים שלאחר מכן באות צרות קשות על עם ישראל. הדוגמה המוכרת לכולנו היא שנת ת"ח: כתוב בזוהר ששנת ת"ח לאלף השישי היא זמן הגאולה. ואף רמוז הדבר במגילת אסתר - שהרי האותיות הגדולות שבמגילה הן התי"ו של "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת" והח' של "ותכתוב אסתר", בתחילה ובסוף, ויוצא ת"ח. ומגילת אסתר היא המגילה האחרונה לפני הגאולה, וממילא אם שם הייתה הגאולה האחרונה שהייתה לנו, בא הדבר לרמז על הגאולה הבאה - ת"ח. ומה היה בשנת ת"ח? גזירות ת"ח ות"ט, פרעות חמלניצקי וחבריו, שנשפך בהן דם יהודי רב; אומרים שנהרגו מיליונים, בין מיליון לשלושה מיליון, בפוגרומים נוראים וקשים. זאת אומרת, התאריך המיועד לגאולה הוא תאריך יעד: אם נעשה מאמץ קטן נוכל להיגאל, ואם לא נעשה - חלילה הזמן הזה ייהפך לנו לרועץ, כי יאמרו לאדם: יכולת ולא השתדלת, ובזה אתה ראוי לעונש. השם יצילנו.
ועד כאן לפי רב סעדיה גאון. עתה נבאר על פי המלבי"ם. אומר המלבי"ם ש"פלג עידן" הוא חצי הזמן הכולל של "עידן ועידנין", כמו שמבאר גם הרס"ג. ואם נחשב את העידן כ־400 שנה, הרי שלושה עידנים - כי "עידן" הוא אחד ו"עידנין" עוד שניים - הם 1200 שנה, וחצי עידן עוד 600, סך הכל 1800 שנה. ולפי זה, אומר המלבי"ם, יגיע זמן הגאולה בשנת תרכ"ח, שאז כלו 1800 שנה מזמן חורבן בית קודשנו בידי הרומיים - ואנחנו פספסנו את התאריך הזה במאה וארבעים שנה. אלא שהוא אומר שתאריך זה אינו מתאים לשאר התאריכים שאנו מוצאים בהמשך הספר, ואין התאמה ביניהם. לכן צריך לבאר שהעידן הוא 410 שנה, כמו שנות בית ראשון: שלושה עידנים הם 1230 (410 כפול 3), וחצי עידן 615, וביחד 1845 - וקיבלנו שנת תרע"ג. ואומר המלבי"ם שתאריך זה כן מתיישב עם שאר התאריכים שבספר. ולפי זה אפשר לחשב שני חשבונות, תרכ"ח או תרע"ג, ומבאר המלבי"ם שההתחלה והשינויים יתחילו בתרכ"ח והסיום יהיה בתרע"ג.
עבר קציר, כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו. כלו כל הקיצין - כל הקיצין שחישבו מחשבי הקיצין, ועדיין לא הגיע זמן הגאולה. וזה מה שמלמד אותנו למה אמרו חז"ל "תיפח רוחן של מחשבי קיצין": כי כשמגיע זמן הקץ ואומרים הנה הגיע, ואחר כך עבר ואיננו, עלול חלילה להיכנס ספק בליבם של אנשים רפי הרוח - אולי כבר לא יבוא. ולכן אין לחשב את הקץ, כדי שלא להביא לידי ייאוש. והדוגמה היפה: תרע"ג היא שנת 1913, ומלחמת העולם הראשונה הייתה בין 1914 ל־1917. נמצא שמיד אחרי שהיו ראויים לגאולה ולא נגאלו, באה מלחמה שעם ישראל סבל בה רבות. אין זה כמלחמת העולם השנייה, אבל ודאי שסבלו במלחמה הראשונה. וזה מלמדנו שכשמגיע זמן הראוי לגאולה ועם ישראל אינם נגאלים, אחר כך חס ושלום באות צרות.
הדין, ומלכות עם ישראל לעולם
וְדִינָא יִתִּב וְשׇׁלְטָנֵהּ יְהַעְדּוֹן לְהַשְׁמָדָה וּלְהוֹבָדָה עַד סוֹפָא׃
ולאחר מכן "דינא יתיב" - ביום הדין הגדול ישב השם על כיסאו, כמו שראינו "עד די כרסוון רמיו", וכיסאות השרים והמלכויות בעולם יוסרו ושלטונם יוסר, "להשמדה ולהובדה עד סופא" - להשמיד ולאבד את האומות עד סופן.
וּמַלְכוּתָא וְשׇׁלְטָנָא וּרְבוּתָא דִּי מַלְכְוָת תְּחוֹת כׇּל שְׁמַיָּא יְהִיבַת לְעַם קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְכֹל שׇׁלְטָנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן וְיִשְׁתַּמְּעוּן׃
המלכות והשלטון והגדולה של כל המלכויות אשר תחת השמיים יינתנו לעם קדישי עליונין, לעם ישראל. ומלכות זו לא תהיה מלכות שתוסר, אלא "מלכותה מלכות עלם", וכל השלטונות וכל האומות יעבדו את עם ישראל וישמעו להם - ו"ישתמעון" כאן משמעו שיהיו נשמעים למצוותיו לעשותם.
"ומלתא בלבי נטרת"
עַד כָּה סוֹפָא דִי מִלְּתָא, אֲנָה דָנִיֵּאל שַׂגִּיא רַעְיוֹנַי יְבַהֲלֻנַּנִי וְזִיוַי יִשְׁתַּנּוֹן עֲלַי וּמִלְּתָא בְּלִבִּי נִטְרֵת׃
מבאר המלבי"ם ש"עד כה סופא" הם דבריו של המלאך: המלכות הזאת תעמוד עד סוף כל הדברים, עד תכלית העולם, עד קץ העולם. ומכאן ממשיך דניאל ואומר: אני דניאל, בעקבות המראה הזה והמלאך שדיבר בי וביאר לי את כל העתיד להיות, מאוד הבהילוני רעיוני, וזיו פניי נשתנה עליי. "ומלתא בלבי נטרת" - שמרתי את הדבר בלבבי ולא רציתי לגלותו לאף אדם. ומדוע? כי הגאולה רחוקה, רחוקה מאוד, אלפי שנים עד שתבוא. אמר דניאל: אם אודיע את הדבר הזה, אשבר כל לב מאמין ומצפה.
לסיכום:
בחלק זה של החזון עוברים מתיאור בית הדין של מעלה - נהר הדינור, אלף האלפים המשמשים והריבו רבבן העומדים, והספרים הנפתחים - אל מפלת החיה הרביעית, שעיקר דינה על הדיבורים הגדולים של הקרן. ממשלת הזרוע של שאר המלכויות מוסרת, ואז בא "כבר אנש" עם ענני שמיא: מלכות של אדם ולא של חיה, הבאה מן השמיים ולא מן הים, בדרך של תורה וניחותא ולא בקרבות, ומי שנתנשא מן החומר ושולט בו. מלכות זו תהיה שלטון עולם שלא יוסר ולא תתחבל, כי תבוער הרוח הרעה מן הארץ. המלאך מבאר לדניאל שארבע המלכויות עתידות לסור מן הארץ, ואת המלכות יקבלו קדישי עליונין; ושני מהלכים אפשריים - זכו, "אתה עתיק יומיא" ודינא לקדישי עליונין, לא זכו, "וזמנא מטה" ומלכותא החסינו קדישין, כעני ורוכב על חמור. בתוך כל זה למדנו את פשר הקרן הזעירא, קרן שאינה עובדת עבודה זרה, המשפילה מלכים, מצירה לישראל ומשנה זמנים ודת, ואת חשבונות "עידן ועידנין ופלג עידן" לפי רב סעדיה גאון ולפי המלבי"ם - שכולם עברו, ללמדנו שכלו כל הקיצין, שאין לחשב קיצין, ושזמן המסוגל לגאולה שלא נוצל הופך לרועץ. ודניאל, שראה כמה רחוקה הגאולה, שמר את הדבר בלבו כדי שלא לשבר לב מאמין ומצפה.