בפרק זה רואה דניאל בחלומו ארבע חיות העולות מן הים, כנגד ארבע המלכויות. משהגיע לחיה הרביעית ולעשר הקרניים שבראשה, מתמקד דניאל דווקא בהן, וכאן נפתח החלק שאנו לומדים עתה. מכאן ואילך יתאר לנו דניאל גם את מה שנעשה למעלה: השלכת כיסאות האומות, ישיבת עתיק יומין בדין, והמלכות הנמסרת לעם ישראל.
מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא, וַאֲלוּ קֶרֶן אׇחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת בֵּינֵיהֵן, וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַהּ, וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא וּפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן׃
תרגום הדברים: מתבונן הייתי בקרניים, והנה קרן אחרת קטנה עולה מביניהן, ושלוש מן הקרניים הראשונות נעקרו מלפניה, ולה עיניים כעיני אדם ופה מדבר גדולות.
אומר המלבי"ם: "משתכל הוית בקרניא" - התבוננתי דווקא בקרניים הללו, כי משם תצמח קרן הישועה. ומדוע דווקא שם? משום שאין חיה חמישית. החיה הרביעית היא זו שתלווה אותנו עד סוף כל הדורות, ומתוכה תצמח הגאולה. לכן הבין דניאל שכאן, בקרניים אלו, צריך עיקר ההתבוננות.
האברבנאל מבאר שמדובר בממשלתו של האפיפיור. בתחילה זו הייתה מלכות קטנה, והקיסרים המושלים ברומי הם שקיבלו אותה. לאחר מכן, בימי הקיסר קוסטנטין, לקח הקיסר את סילבסטרו שהיה אפיפיור ונחבא במערה, הביאו לרומי ונתן בידו את כתר הקיסרות - שהוא והבאים אחריו ימשלו ברומי ובאיטליה. הקיסר עצמו הלך לקוסטנטינה, בנה אותה ושם עשה את מושב הקיסרות.
אותו כוח שהיה קטן בתחילתו הלך וגדל, עד שבשלבים מאוחרים יותר היה לו שלטון מוחלט על אומות ועמים רבים. הדת הנוצרית הלכה והתפשטה, עד שהיום אפשר לומר שרוב המאמינים בעולם הם מאמיני הדת הנוצרית. ומהיכן התחיל הכול? מאותה קרן קטנה שצמחה והתפתחה. אף היום הוותיקן נחשב מדינה בפני עצמה, עם אוטונומיה מלאה, ואינו חלק ממדינה אחרת.
"ותלת מן קרניא קדמיתא אתעקרה מן קדמה" - והנה שלוש מן הקרניים הקודמות נעקרו מלפניה. אומר המלבי"ם שבפירוש מקרא זה נבוכו מאוד המפרשים, ואף ביאורו של האברבנאל זר בעיניו מאוד (ואף שהמלבי"ם צועד הרבה פעמים בדרכו של האברבנאל, כאן הוא חולק). ואנחנו כדרכנו נלמד את הדברים על פי המלבי"ם.
הביאור הראשון: שלוש הקרניים הן שלושה מלכים שעתידים לקום ולפרוק מעליהם את עול ממשלת האפיפיור, ולא להמשיך ולקבל את מלכותו. "אתעקרה מן קדמה" אין פירושו שנעקרו בעל כורחן, אלא שעקרו עצמן מלפניו: כביכול אמרו, אין אנו מוכנים עוד לקבל את מלכות האפיפיור.
הביאור השני: היכן ישמעאל בכל התמונה? ישמעאל כרוך וקשור במלכות רומי. וכבר בהיסטוריה של האבות ראינו את החיבור הזה: עשיו לקח לאישה את מחלת בת ישמעאל, והוסיף מחלה על מחלתו - הרי שנתחברו כאן מלכות ישמעאל ומלכות אדום. ואם נצרף גם את מלכות ישמעאל לחשבון, נמצא שהחלוקה היא לשלוש דתות: דת מוחמד מצד אחד, ודת הנצרות שנחלקה לשתיים - קתולים ופרוטסטנטים.
ואלו באמת שתי דתות שונות: מי שמעיין יראה שדברים שאלו אוסרים לחלוטין - אלו מתירים. אין זה כמו הסונים והשיעים, שהם חלוקה פנימית באותו אסלאם ומאמינים באותם דברים; כאן התפיסות שונות לגמרי. הקתולים, למשל, אוסרים גירושין באיסור מוחלט, והאחרים מתירים. (ובדרך צחות בלבד, ולא ברצינות: "קתולים" מלשון "רב קטליא" - רב הטבחים; כמה סבלנו מן הקתולים לאורך הדורות, כמה הרגו ורצחו בנו.) נמצא שאותה קרן גרמה להתחלקות לשלושה ראשים: דת האסלאם, ודת הנצרות שנחלקה לשני חלקים.
הביאור השלישי: אפשר לומר שהקרן הקטנה שצמחה והלכה וגדלה רומזת לדת שקמה בתקופה מאוחרת יותר - היא דת האסלאם. לפי ביאור זה, האסלאם אינו אחד משלושת החלקים, אלא הוא עצמו הקרן הקטנה שקמה, צמחה ונעשתה גדולה. שהרי האסלאם צמח מאות שנים לאחר הנצרות: הנצרות קיימת כאלפיים שנה בערך, והאסלאם כאלף שלוש מאות עד אלף ארבע מאות שנה. נמצא שהאסלאם מאוחר לנצרות.
לפי זה, המכנה המשותף לכל אותן קרניים הוא היותן נוצריות - כל עמי אירופה, וכן אמריקה, מקבלים עליהם את דת הנצרות. ולעומתן הקרן הקטנה מסומלת בדתו של מוחמד, שקמה ולא קיבלה עליה את דתות שאר האומות. וזה מתאים במיוחד ללשון הכתוב שהייתה קטנה ואחר כך נעשתה גדולה ועצומה: היום יש מאות מיליוני מאמינים בדת האסלאם - ממקום של דת קטנה קמה דת גדולה ועצומה.
"ואלו עינין כעיני אנשא בקרנא דא ופום ממליל רברבן" - לקרן הקטנה הזאת יש עיניים כעיני אדם ופה מדבר גדולות. הקרן הזאת אינה דומה לשאר הקרניים. לשאר הקרניים לא היה פה ולא עיניים, וכל כוחן היה בנגיחה: נוגחות והורגות. כאן לעומת זאת יש פה ויש עיניים, והם מסמלים שכל וחוכמה. קרן היא כוח פיזי, יכולת להזיק ולהכות; אבל כאן יש גם חוכמה - בהם יהיה השכל יותר משאר האומות.
אם נבאר שמדובר במלכות האפיפיור, הרי זה בא לרמז שבהם הייתה חוכמה, ושהם השכילו גם בדת ישראל ובלימוד התורה. שהרי דתם מבוססת על "הברית הישנה" ועל "הברית החדשה", והם לומדים את התנ"ך כשם שהם לומדים, להבדיל אלפי הבדלות, את הברית החדשה. ועוד: "פום ממליל רברבן" - יהיה כוחם בפיהם.
ובאמת ראינו זאת לאורך הדורות: מה כל הזמן דחפו הנוצרים לעשות עם ישראל? ויכוחים. נכתבו ספרים שלמים של ויכוחים - ספר הוויכוח לרמב"ן, וכן ויכוחיהם של אבן גבירול, קמחי ודונש. תמיד דחפו לוויכוחים עם עם ישראל, כי לשון לימודים וכוח הדיבור ניתנו להם. ובכוח דבריהם פעלו לא רק בדרך של כוח פיזי וגשמי, אלא גם דאגו ליצור אידיאולוגיה לכל הפעולות הגשמיות שעשו.
נקודה נוספת ב"פה מדבר גדולות": הרבה מן הפעולות הדיפלומטיות בעולם הן פעולות של עמי אירופה. כוחם בדיפלומטיה, בכוח הדיבור. וזו אחת הסיבות לבוץ שאנו שקועים בו מול הישמעאלים: אלה שמכתיבים את סדר היום הם עמי אירופה, ואצלם כל סכסוך אפשר לפתור בדיבור. וזה נכון - אצלם, באותן עשר קרניים, ששם "פום ממליל רברבן", יש להם פה גדול, הם יודעים לדבר, ושם סוגרים סכסוכים בדיבור.
אבל דבר זה לא נאמר על ישמעאל. אין כוחו של ישמעאל ב"פום ממליל רברבן", ואין כוחם בדיפלומטיה. ישמעאל הוא בחינת "על חרבך תחיה", כוחו בחרב, וזה כוח הממשלה שלו - "דין מוחמד בסייף". וממילא לבוא ולדבר איתם הרי זה כמי שמניח את ראשו לפניהם כדי שיורידוהו. ואף שכבר אמרנו שיש חיבור בינם לבין אדום, אצלם הדבר גרוע יותר, שהם בחינת "פרא אדם": אצל אדום הדברים נעשים עוד בהשכל, ואילו כאן הפרא קודם לאדם. היה צריך לומר "אדם פרא", כדרך שאומרים אדם משכיל, אדם חכם - תמיד מקדימים את האדם. אלא שכאן הפרא שבו קודם לאדם שבו, הנהגת הפרא קודמת להנהגת האדם.
ומהו "ידו בכל ויד כל בו" שנאמר בישמעאל? פשוטו: כולם יתעסקו עמו והוא יתעסק עם כולם. אבל התרגום אומר "כולהון יהון צריכין לה" - כולם יהיו צריכים לו. וזו מציאות: כולם צריכים את הנפט שלהם. אילולי הנפט, מזמן היה היחס אליהם אחר לגמרי; אלא שכל העולם צריך לו. וכי אמריקה הלכה להילחם בעיראק מפני שכאב לה על כווית? מעניינת אותה כווית? הם הלכו להציל את שדות הנפט שנמצאים שם, כדי שהאמריקאי המצוי לא ישלם על גלון נפט עוד כמה דולרים.
ולפי מה שאמרנו קודם, שהקרן הקטנה היא מלכות מוחמד, אפשר לבאר את "פום ממליל רברבן" מלשון התרברבות. שימו לב שכל צורת הדיבור של עמי ערב היא בדרך של התרברבות. במלחמת ששת הימים הם כבר היו "בתל אביב" ברדיו, "חיסלנו את כולם, השמדנו כך וכך דיוויזיות" - והערבים עצמם, כשרצו לדעת מה קורה באמת, היו פותחים את קול ישראל, כי ידעו שמן השידורים שלהם עולה שכבר כבשו אותנו וזרקו אותנו לים.
וכך גם היום: עושים חגיגות על ה"ניצחון" שלהם. עזה הרוסה ושותתת דם, ייקח שנים עד שיחזירו אותה למצב הקודם - אבל "אנחנו ניצחנו". זהו "פום ממליל רברבן". וכן נסראללה, שכל חייו חי בבונקר ולא ראה אור שמש - אבל הוא ניצח. היום יש שקט, אינו יורה אף טיל, אינם עושים מאומה, ובכל זאת "הוא ניצח". זהו פה מדבר גדולות.
ולפי זה מהו "עינין כעיני אנשא בקרנא דא"? כיוון שבהם יש דברים שדומים יותר לעם ישראל, ומבחינה מסוימת הם מתקדמים יותר מן הנוצרים: הנוצרים מאמינים בשיתוף, שהוא עבודה זרה, ואילו המוסלמים רואים את הדברים נכוחה יותר בזה שהם מאמינים באל אחד. לפיכך אדם שיש לו צורך מותר לו להיכנס למסגד, ואילו להיכנס לכנסייה אסור - שהכנסייה היא בית עבודה זרה, ומאמינים שם בשילוש הטמא; ואילו המסגד הוא מקום שמאמינים בו רק באללה, לפי תפיסתם המשובשת שמוחמד נביאו. והרמב"ם מכנה את מוחמד "המשוגע", שהיה סובל מהתקפות של נפילה, ובאותן התקפות היו אומרים שהוא מקבל נבואה. ועוד הבדל: אותו האיש הנוצרי היה יהודי, ואילו מוחמד לא היה יהודי.
חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כׇרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב, לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כׇּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק׃
עד כאן תיאר דניאל את המלכויות; מכאן ואילך הוא מתחיל לתאר את הנעשה בשמים: את כוחו של עם ישראל, את המהפך שנעשה במלכויות, כיצד המלכות נעקרת ממלכות רומי וניתנת לעם ישראל ולמלך המשיח. כל המחזה עד עתה נגע לממלכות האומות ולמעשיהן, עד השלב שבו עם ישראל חוזר למצבו הקודם, המצב מתהפך, השם דן את הגויים, ועם ישראל חוזר למשול ולשלוט, ומגיעים המשיח והגאולה. על השלבים האחרונים הללו מתחיל דניאל לדבר כאן. וכיוון שהכול משלים, ודאי שאין להבין את הדברים כפשוטם, ולכן נבאר מה הראו לו במחזה.
"עד די כרסון רמיו" - מהו "רמיו"? מושלך, כלשון "סוס ורוכבו רמה בים". והנה הגיע השלב שבו השם משליך את הכיסאות. ומי הם הכיסאות? כיסאות האומות. ראינו ארבע אומות מושלות, וכל אומה היא כיסא, היא ממלכה - שהרי הכיסא מבטא שלטון ומלוכה, כלשון "כשבת המלך אחשוורוש על כיסא מלכותו". ויגיע השלב שיתהפך כיסאם, כמו שנאמר: "והפכתי כיסא ממלכות והשמדתי חוזק ממלכות הגויים והפכתי מרכבה ורוכביה וירדו סוסים ורוכביהם איש בחרב אחיו" - על ידי המהומה שתהיה בין איש לאחיו, כמובא בספר חגי.
עוד מביא המלבי"ם את ביאור האברבנאל, שהדברים מכוונים גם כלפי שרי האומות למעלה. שהרי כוח הממשלה והשלטון שהאומות מקבלות נובע מכוחם וממשלתם של שריהן בעולם העליון; וכאשר יופסק השפע שלהם - יתהפך על ידי זה כיסאם למטה.
"ועתיק יומין יתיב" - מי הוא היושב על כיסאו? הקדוש ברוך הוא. שהרי אנו יודעים שאין הכיסא שלם, ואילו כאן יגיע השלב שהשם יישב על כיסאו. ומהו "עתיק יומין"? יש בזה שני ביאורים. יש מבארים מלשון יושן - ישן ימים, כביכול קדום וזקן. אבל המלבי"ם מבאר ביתר עמקות: "עתיק" מלשון הסרה והעתקה, כלשון "להעתיק דבר ממקומו", וכלשון "נשמתו נעתקה" - הוסרה. "עתיק יומין" פירושו מי שהוסר ונעתק ממסגרת הזמן; השם יתברך אינו תחת ממשלת הזמן והימים, הוא מחוץ לזמן. ואז השם יושב למשפט, וכונן לדין כיסאו.
עתה מתאר לנו הכתוב כיצד נראה הדבר, ושוב יש להדגיש שאין הכוונה לגשמיות כלל. "לבושה כתלג חיור ושער ראשה כעמר נקא" - לבושו כשלג לבן ושער ראשו כצמר נקי. הלבושים באים לסמל את הפעולות ואת המידות שהשם פועל בהן, שהמידות מכונות לבושים. הראש מציין את המחשבה, והשערות היוצאות מפנים הראש אל החוץ מבטאות את יציאת המחשבה מן הכוח אל הפועל, מן הפנימיות אל החיצוניות.
ומה מלמדנו הלובן? שבאותו זמן תהיה כל הנהגתו של השם כשלג לבן - הנהגה של חסד ורחמים כלפי עם ישראל. שהרי כאשר הקדוש ברוך הוא בא לנקום בגויים נאמר "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" - חמוץ בגדים מן הדם, והדם מסמל דין; ואילו הלבן והשלג מסמלים רחמים. באותה שעה כבר לא יהיה חמוץ בגדים, אלא בחינת שלג לבן. וכן מחשבותיו כפי שיתגלו כלפי חוץ יהיו "כעמר נקא", כצמר נקי - רק צדקה וישועה, לא יהיה דין ולא יהיה רע בעולם, אלא רק טוב וחסד מלפניו.
ומאידך, הרי צריכה להיעשות נקמה בגויים, ולכן ממשיך הכתוב: "כרסיה שביבין די נור גלגלוהי נור דליק" - מן הכיסא יצאו שביבי אש, והאש היא השורפת ומכלה הכול. אלא שהכתוב מלמדנו שהאש היא מן הכיסא ולמטה, ולא מן הכיסא ולמעלה, כי מן הכיסא ולמעלה הכול בחינת רחמים גמורים.
וזהו שנאמר "צדק ומשפט מכון כיסאו, אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו" - אין האש יוצאת מאת השם עצמו, שהרי "ה' מלך תגל הארץ", והשם הוא בחינת חסד ורחמים. מהיכן אפוא יוצאת האש? "מכון כיסאו" - מעולם הכיסא ולמטה. משם היא יוצאת אל עולם הגלגלים על ידי חיות הקודש, שהן מניעות את הגלגלים ומקבלות מן הכיסא ומנהיגות את האופנים באותה אש, כדי לעשות נקמה בגויים.
בחלק זה ראינו כיצד מתמקד דניאל בקרניים של החיה הרביעית, שכן משם תצמח קרן הישועה ואין אחריה חיה חמישית. הקרן הקטנה מתבארת כמלכות האפיפיור שצמחה מקטנות לשלטון עולמי, או כדת האסלאם שקמה מאוחר יותר והייתה לדת עצומה; ושלוש הקרניים שנעקרו הן או מלכים שפרקו את עול האפיפיור מעליהם, או שלוש הדתות שנחלקו. "עיניים כעיני אדם ופה מדבר גדולות" מלמדות שכוחה של קרן זו אינו רק בנגיחה גשמית אלא בחוכמה ובדיבור - בוויכוחים ובאידיאולוגיה, בדיפלומטיה של עמי אירופה, ובהתרברבות של בני ישמעאל שכוחם בחרב. ומכאן ואילך עובר דניאל לתאר את הנעשה למעלה: כיסאות האומות מושלכים, עתיק יומין - שהוא נעתק ומוסר ממסגרת הזמן - יושב בדין, הנהגתו כלפי ישראל כשלג לבן וכצמר נקי, חסד ורחמים בלבד; ואילו האש לנקמה בגויים יוצאת מן הכיסא ולמטה, מעולם הכיסא אל עולם הגלגלים.