פרק ז' פותח חלק חדש בספר דניאל. החלק הראשון של הספר סיפר את קורות ימיו של דניאל: מה עבר עליו אצל נבוכדנצר ולאחר מכן אצל דריווש. מכאן ואילך מתחיל הספר לעסוק בנבואותיו של דניאל. הנבואות הללו אינן קשורות לחייו האישיים, אלא הן התגלויות שבהן מסר לו הקדוש ברוך הוא את העתיד להיות. חלקן עתיד ביחס לתקופתו של דניאל, וחלקן נוגעות גם לתקופתנו ולביאת המשיח.
נקודה חשובה: אלו אינן נבואות שנמסרו לנביא כדי להודיע מסר לעם שהיה בגולה. אלו נבואות שנמסרו כדי להיכתב. עצם הכתיבה היא הפרסום שלהן, וכך הן נודעות ומודיעות לנו את העתיד. לכן, לאחר שהספר סיפר מי היה דניאל, מהיכן צמח ומה עבר עליו, הוא עובר עתה לספר מה היו נבואותיו בנוגע לעתיד.
בִּשְׁנַת חֲדָה לְבֵלְאשַׁצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, דָּנִיֵּאל חֵלֶם חֲזָה וְחֶזְוֵי רֵאשֵׁהּ עַל מִשְׁכְּבֵהּ, בֵּאדַיִן חֶלְמָא כְתַב רֵאשׁ מִלִּין אֲמַר.
חז"ל אומרים שהפסוק הראשון של הפרק נכתב על ידי אנשי כנסת הגדולה, שכתבו את ההקדמה; ומהפסוק הבא, "עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר", זה כבר לשונו של דניאל עצמו, שכתב את הדברים שראה.
האברבנאל מבאר: ירמיהו התנבא על נבוכדנצר שהגויים יעבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו, וראינו גם בעבור מה ניתנה לו מתנה זו. לכן כאשר מלך בלשאצר, שהוא בן בנו, הראה לו הקדוש ברוך הוא שהמלכות עומדת להסתיים במהרה, ושהמלכויות שיבואו אחריו לא יהיו המשך של נבוכדנצר. את זה כבר ראינו לפני שני פרקים ב"מנא מנא תקל ופרסין" שנכתב על כותל ההיכל במקום מושבו.
אצל נבוכדנצר נאמר "חלם חלום", וכאן הלשון שונה: "חֵלֶם חֲזָה". "חלם" הוא מלשון חלום, אך "חזה" הוא מלשון חזיון, מלשון נבואה, כלשון "נגלה במחזה לאברהם". החזיון הוא מדרגה גבוהה יותר, מעין מדרגת הנבואה, מה שלא היה אצל נבוכדנצר. אצל נבוכדנצר היה זה רק בגדר חלום צודק ואמיתי, אבל לא נבואה. כאן הכתוב מלמדנו שלא היה זה סתם חלום, אלא חלום נבואי.
"וְחֶזְוֵי רֵאשֵׁהּ עַל מִשְׁכְּבֵהּ" - ישנם שני סוגי חלומות. יש חלומות הבאים מן האמצעים הפיזיולוגיים שבאדם: ממרוצת הדם, מן הנפש שמקורה בלב, והיא המראה לאדם מראות. ויש חלומות הבאים מן המוח, שהוא מקום מרומם יותר, מקום השכל והמחשבה, המקום שבו הנשמה מאירה ונותנת את ניצוצותיה. לכן מדגיש הכתוב "חזוי ראשה" - חזיונות ראשו עלו על משכבו, ולא חזיונות ליבו, שתאמר שזהו חלום גשמי הנובע ממרוצת הדם.
מיד כשהקיץ משנתו כתב את החלום, כדי שלא ישכח את דברו. שכן ידוע שהחלום הוא מן הדברים הנשכחים במהרה - אחת מסגולות החלום היא שהוא נשכח במהרה, וכלשון הכתוב "כחלום יעוף". גם בלשון בני אדם, כשרוצים לומר על דבר שהיה וחלף, אומרים: כמו חלום. ובפרט שיש סגולה שכתיבת החלום מסייעת להתגשמותו. לכן כשקם, מיד כתב.
ביאור ראשון במלבי"ם: כל כתבי הקודש, כשאדם כותב אותם, הוא מוציא אותם תחילה בפיו ואחר כך כותב. כך סופר הכותב מזוזה או ספר תורה חייב לומר "בראשית ברא אלוקים" ואחר כך לכתוב, וזוהי דרך הכתיבה. וכאן מודיע הכתוב "ראש מלין אמר" - לפני שהעלה את הדברים על הספר אמרם בפיו, שהרי מדובר באדם הכותב דברים שיש בהם קדושה ככתבי הקודש.
ביאור שני במלבי"ם: העקרונות שנראה כאן בחלומו של דניאל, היינו ארבע המלכויות, כבר הובאו בחלום הצלם של נבוכדנצר. שם ראה את הראש המסמל את מלכות נבוכדנצר, ואחריו החזה והידיים מכסף - מדי ופרס, וכן הלאה. נמצא שאת עיקרי הדברים כבר אמר. מה שבא עתה בחלומו הפרטי של דניאל הוא פירוט של אותם דברים שנאמרו בראשי פרקים. וזהו "ראש מלין אמר": ראשי הדברים והכותרות כבר נמסרו, וכעת נראה את הפרטים ופרטי הפרטים - כיצד אותן מלכויות שנזכרו בקיצור בחלום נבוכדנצר באות כאן בהרחבה. ויש לזכור שכל הדברים הללו נכתבו עוד לפני שאותן מלכויות משלו, וכל זה נבואה.
עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר: חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם לֵילְיָא, וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא.
מכאן מתחילים דברי דניאל עצמו, לאחר שהפסוק הקודם היה מדברי אנשי כנסת הגדולה. "רואה הייתי במחזה הלילה, והנה ארבע רוחות השמיים מגיחות אל הים הגדול".
מדוע ההדגשה "בחזוי עם ליליא"? לפעמים אדם חולם ונדמה לו בחלומו שעכשיו יום. כאן אומר דניאל: לא כן היה, אלא במראה נדמה לי שזה לילה. ולמה נמשלה הגלות? ללילה. הוא בא לומר שמה שראה הוא על מה שיעבור עלינו במהלך הגלויות - גם בחלום ראיתי שזה לילה, גם בחלום ראיתי שזה בגדר גלות. כלשון הכתוב "שומר מה מלילה, שומר מה מליל": מי שומר על ישראל בגלותם? הקדוש ברוך הוא, שומר מה מלילה, מן הגלות.
"ארבע רוחי שמיא מגיחן לימא רבא" - ראיתי ארבע רוחות באות מארבע רוחות העולם, נושבות אל הים הגדול ונלחמות בו. ארבע הרוחות הן ארבע המלכויות, שכל מלכות יש לה כביכול ממשלה באחת מרוחות העולם. וכשרוצים לומר שהמלכויות נלחמות זו בזו, אומרים שרוחות השמיים נלחמות זו בזו. ארבע המלכויות הן: בבל, מדי ופרס, יוון ורומי, והן שבהן יעסוק החזיון. והעולם נמשל כאן לים הגדול שבו נושבות הרוחות, לפי שהרוחות מורגשות בים יותר מאשר ביבשה, ושם ניכרת מלכותם ושליטתם.
וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא, שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא.
ארבע החיות הן אותן ארבע רוחות עצמן, רק שפעם הן נמשלות לרוחות ופעם לחיות. הרוחות באות לסמל את הכוחות העליונים, את השרים בשמיים המשפיעים את חיותם; והחיות באות לסמל את האומה הגשמית כאן למטה. כל אומה שבעולם יש לה שר בשמיים, והמלחמות נעשות שם למעלה בין השרים - כפי שדניאל עצמו יספר בהמשך שראה את שרה של פרס. הרוחות סימלו את השרים בשמיים, והחיות מסמלות את אותם כוחות ומלכויות כאן בארץ, שהן ההשתלשלות של הכוחות העליונים.
"חֵיוָן רַבְרְבָן" - חיות גדולות. ואם יש גדולות, משמע שיש גם קטנות: הקטנות הן המלכויות הקטנות, יתר המלכים. והחיות הגדולות יצאו כביכול מתוך הים כדי למשול בכיפה. "שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא" - צורת מלכותן הייתה שונה זו מזו באופי ובהנהגה, וכל מלכות שונה בצורתה מחברתה. ובהמשך יתאר כיצד נראתה כל חיה ומה זה בא לסמל באותה אומה.
קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ, חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי מְּרִיטוּ גַפַּהּ וּנְטִילַת מִן אַרְעָא, וְעַל רַגְלַיִן כֶּאֱנָשׁ הֳקִימַת, וּלְבַב אֱנָשׁ יְהִיב לַהּ.
תרגום הדברים: הראשונה כאריה וכנפי נשר לה; רואה הייתי עד שנמרטו כנפיה וניטלה מן הארץ, והועמדה על רגליה כאדם, ולבב אדם ניתן לה.
החיה הראשונה שעלתה מן הים הייתה בצורת אריה, וחז"ל אומרים שזו מלכות בבל. גם ירמיהו ראה את בבל כאריה - "עלה אריה מסובכו". וכן נאמר עליה "והנה כאשר ידאה הנשר", שהיה לה גם משל של נשר. היא משלה בכיפה, שכן ממשלת בבל הייתה מוחלטת על כל העולם, כאריה שהוא הגיבור שבחיות, שאינו חת מפני כל ומושל על כולם. וכך גם בחלום הצלם נמשל נבוכדנצר לזהב: ראשית - הוא הראש, הראשון לכולם; ושנית - זהב, היקר מכולם. ומעבר לכך, דגלם של אשור ובבל היה צורת אריה.
"וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ" - הכנפיים מרמזות שהיו קלים במעופם ועפים במהרה. על נבוכדנצר נאמר "כנשר חש לאכול", ויחזקאל המשילו לנשר ארך הכנפיים. הנשר דואה ועובר בקלות ממקום למקום, וכך נבוכדנצר כבש את כל הארצות ומשל בכיפה - על ידי כנפי הנשר יכול היה לדאות ולהגיע בקלות לכבוש את כל העולם.
אבל מלכותו מוגבלת וסופה להסתיים. "מְּרִיטוּ גַפַּהּ" - הנה אני רואה את שקיעתה של מלכות בבל, שכנפיה נמרטות. בימי בלשאצר כבר לא נותרו לו כנפיים לכבוש ארצות, ומדי ופרס כבר באו למרוד בו ולהילחם כנגדו. "וּנְטִילַת מִן אַרְעָא" - ראיתי את בלשאצר שניטל מן האדמה ונהרג, וזה היה סיומה של מלכות בבל.
"וְעַל רַגְלַיִן כֶּאֱנָשׁ הֳקִימַת" - כבר לא הייתה אריה אלא נעמדה על רגליה. שתי הרגליים הן בבל וכשדים, שהיו שתי ממלכות בבבל. "כאנש" - כאדם, כברנש; לא חיה, לא גבורה ולא עוצמה, וזה מראה על חולשתה. "וּלְבַב אֱנָשׁ יְהִיב לַהּ" - נעשה לבבם רך כלבב בני אדם, לומר לך שנשתה כל גבורתם ונשכחה. נחלשו וחזרו להיות כאחד האדם, ואותה גבורה אדירה שהייתה בהם פסקה והלכה מהם.
וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב, וְלִשְׂטַר חַד הֳקִמַת, וּתְלָת עִלְעִין בְּפֻמַּהּ בֵּין שִׁנַּהּ, וְכֵן אָמְרִין לַהּ: קוּמִי אֲכֻלִי בְּשַׂר שַׂגִּיא.
תרגום: והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב, ועומדת לצד אחד, ובפיה שלוש צלעות בין שיניה, וכך אומרים לה: קומי אכלי בשר רב.
"חיוה אחרי" - חיה אחרת, לפי שהיא שונה במהותה מן החיה הקודמת. וזו מלכות מדי ופרס, כמו שראינו בצלם: הראש - בבל של נבוכדנצר, ושתי הידיים של כסף - מדי ופרס. מדי ופרס נמשלים לדוב, שאין לו גבורה כאריה, ובזה נרמז שלא משלו בכיפה כנבוכדנצר, אלא מלכותם הייתה מוגבלת ומצומצמת יותר, ולכן גם נמשלו לכסף ולא לזהב. וחז"ל אומרים: זו מלכות פרס, שהם מסורבלים כדוב ואוכלים ושותים כדוב - חז"ל המשילו את הפרסיים לדובים.
"וְלִשְׂטַר חַד הֳקִמַת" - על צד אחד נעמדה. מדי ופרס היו שתי מלכויות נפרדות שהתאחדו. דריווש המדי קיבל את המלכות מבלשאצר, ובתחילה הייתה המלכות נוטה לצד מדי ולצד פרס, שני צדדים, שכן המלכות מורכבת משתיים. אבל לאחר שמת דריווש ירש אותו חתנו כורש הראשון, שמשל בפרס, ומלכותו נמשכה עד דריווש האחרון. נמצא שלתקופה קצרה היו שני צדדים למלכות, ואחר כך נעמדה באופן קבוע לצד אחד - לצידה של פרס.
"וּתְלָת עִלְעִין בְּפֻמַּהּ בֵּין שִׁנַּהּ" - שלוש צלעות בפיה בין שיניה. הוא תפס שלוש מלכויות: מלכות בבל, מלכות אשור, ומדי ופרס - שלוש צלעות העולם, ומשל על שלושתן. לכן ראינו בפרקים הקודמים שדריווש מינה שלושה סרכין, שלושה שרים גבוהים הממונים על מאה ועשרים השרים הנמוכים יותר, שכן אלו היו שלוש המלכויות העיקריות שעליהן משל: בבל, אשור, ומדי ופרס.
ויש לשים לב שהצלעות אחוזות בין שיניו. מזונו של הדוב אינו דווקא מן הבשר; הדוב אוכל בשר, אבל גם מיני צמחים וירקות, וגם דבש. האריה - הבא לו סלט ירקות, אין לו מה לעשות עמו. ובזה בא לרמז שהפרסיים בתחילה לא השחיתו את אלה שכבשו, לפי שאינם כאריה שהוא בחינת טורף הכל. הם נתנו להם ממשלה נוחה ומשלו עליהם שלא ביד רמה. נבוכדנצר היה כאריה - טורף הכל, סכנת נפשות; והדוב, אם אין מרגיזים אותו, אין כל כך סכנה להיות לידו.
"וְכֵן אָמְרִין לַהּ קוּמִי אֲכֻלִי בְּשַׂר שַׂגִּיא" - ועם כל זה פוקדים עליה לאכול בשר רב. ומי מצווה אותה? הנביאים. הם מצווים את פרס שתשחית ותהרוג את כל יושבי בבל. אין זה מטבעו של הדוב, אבל כביכול באים הנביאים ואומרים: היות ובבל הצירו לנו, תקום מלכות פרס ותצר להם ותאכל בשר רב.
בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית, וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר, וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע דִּי עוֹף עַל גַּבַּהּ, וְאַרְבְּעָה רֵאשִׁין לְחֵיוְתָא, וְשָׁלְטָן יְהִיב לַהּ.
תרגום: אחר כך רואה הייתי, והנה חיה אחרת כנמר, ולה ארבע כנפי עוף על גבה, וארבעה ראשים לחיה, ושלטון ניתן לה. חיה מפחידה, בעלת ארבעה ראשים וארבע כנפיים, שנמסר השלטון בידה.
אומר המלבי"ם: "וארו אחרי כנמר" - זו מלכות יוון. הנמר הוא ממינו של האריה, אלא שהוא עז פנים יותר מן האריה, וזה בא לרמז על אלכסנדר מוקדון, שהיה החזק ועז הפנים מכל שאר המלכים והשליטים.
"וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע דִּי עוֹף עַל גַּבַּהּ" - הכנפיים מרמזות על כיבוש, שביכולתו לעוף ולכבוש מקומות רבים. ארבע כנפיים - שעף לארבע רוחות העולם בזמן מועט כדי לכבוש את כולם. "וְאַרְבְּעָה רֵאשִׁין לְחֵיוְתָא" - לאחר מותו נחלקה מלכות אלכסנדר לארבעה ראשים, וכפי שנראה בהמשך: "ארבע מלכויות מגויה תעמודנה". "וְשָׁלְטָן יְהִיב לַהּ" - לאלכסנדר עצמו ניתן שלטון מוחלט על כל הארבעה. ואל תתמה שהארבעה ראשים נראים בחיה עצמה, שכן אין זה אומר שבזמן מלכותו יהיו לו ארבעה ראשים - בזמן מלכותו היה לו שלטון מוחלט, והארבעה ראשים הם רק לאחר מותו, שאז תתפזר מלכותו ותחולק לארבעה כוחות שימשיכו וישלטו.
בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה, וְשִׁנַּיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן, אָכְלָה וּמַדֱּקָה, וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה, וְהִיא מְשַׁנְּיָה מִן כָּל חֵיוָתָא דִּי קָדָמַהּ, וְקַרְנַיִן עֲשַׂר לַהּ.
תרגום: אחר כך רואה הייתי במחזה הלילה, והנה חיה רביעית נוראה ואימתנית ותקיפה ביותר, ושיני ברזל לה גדולות, אוכלת וטוחנת ומרסקת, ואת הנותר דורסת ברגליה - מחסלת הכל ואינה מותירה כלום; והיא משונה מכל החיות שקדמו לה, ולה עשר קרניים.
תחילה מדייק המלבי"ם בלשון "בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא": חזיון זה כבר היה בלילה אחר, ואינו המשך של אותו לילה עצמו. שלוש החיות הראשונות נראו בלילה אחד, והרביעית נראתה בלילה שאחריו - כנראה היה זה יותר מדי בשביל לילה אחד. ומדוע? לפי שגלותה של החיה הרביעית היא הגלות הארוכה ביותר. ולכן גם אומר "במראה הלילה": הלילה הוא גלות, וגלות זו תהיה ארוכה וחשוכה כלילה.
חז"ל אומרים, וכן מבארים רש"י והרמב"ן והרמב"ם, שהחיה הרביעית היא מלכות רומי.
מדוע נוקט בה שלוש לשונות? אומר האברבנאל: לרומי וממשלתה הייתה הצלחה בשלושה עניינים. הראשון - אכזריות. הייתה בהם אכזריות נוראה, ומה שמפחיד את האומות מהם היא אכזריותם, ועל זה נאמר "דחילה", שמי שרואה זאת מקבל רעדה. השני - חוכמה רבה. מלכות רומי היא כעין עמי אירופה, ויש בהם חוכמה רבה. אין מי שינסה לייחס לערבים חוכמה - אכזריות אולי, אבל לא שמענו על המדען הערבי הנודע; הם בגדר "פרא אדם", שהפרא שבו קודם לאדם, ואם כבר יש להם מהנדס, הריהו מהנדס לענייני פצצות. לעומת זאת על עמי אירופה ודאי אפשר לומר שיש בהם חוכמה, ועל זה נאמר "חוכמה בגויים תאמין". וההנהגה בחוכמה רבה היא המטילה אימה, וזהו "אימתני". ראו למשל בגרמניה: גם אכזריות גדולה הייתה בהם, וגם אימתנות - רשימות מדויקות בצורה מחרידה. והשלישי - גבורה יתרה, וזהו "תקיפא יתירה".
"וְשִׁנַּיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן" - השיניים טוחנות את המזון, ועל ידי כך הוא נכנס לגוף האדם ונעשה חלק ממנו. כך היה מנהגה של ממשלת רומי: כשכבשה אומה, הייתה מספחת אותה אליה. היו ממשלות שכבשו אומה אחרת ונתנו לה אוטונומיה ושליט מטעמן, והניחו לה להמשיך ולחיות כדרכה; אבל אצל רומי לא כן היה. רומי הפכה את האומה הכבושה להיות כמותה לחלוטין, חלק ממלכות רומי, ולא זו בלבד אלא שהיו מייסרים ורומסים ומשחיתים את העם. לכן נמשלה בשיני ברזל גדולות, המסוגלות ללעוס אפילו עצמות קשות - אף את הקשות שבאומות הצליחו לרסק. וזהו "אָכְלָה וּמַדֱּקָה", טוחנת הדק היטב. ומי שלא היה מוכן להיכנס תחת מלכותם - "וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה", אותם היו רומסים ברגליהם, הורגים ומשחיתים.
"וְהִיא מְשַׁנְּיָה מִן כָּל חֵיוָתָא דִּי קָדָמַהּ" - אינה דומה בשום דבר לחיות שקדמו לה. החיות הקודמות, אף שהיו משונות זו מזו בתוארן, היה ביניהן דמיון חיצוני כלשהו; אבל חיה זו, שהיא מלכות רומי - הנהגתה, מלכותה, גבורתה ואריכות ימיה משונות לגמרי מן המלכויות הקודמות. הראשונה דומה לאריה, השנייה לדוב, השלישית לנמר - והרביעית למה דומה? לשום דבר. אפילו תואר של חיה מוכרת לא ניתן היה לתת לה; את האחרות אפשר לזהות כמין זואולוגי מוכר, וזו סוג אחר שאינו דומה לכלום. אלא מה הייתה? חיה נוראה, אימתנית, מפחידה, עם שיניים גדולות, שרומסת הכל, ולה עשר קרניים.
חלום זה הוא ביאור מורחב לחלום הצלם של נבוכדנצר, אלא שכאן מתואר אותו דבר בחיות ובפירוט רב יותר. בצלם ראינו את הרגליים, ובהן עשר אצבעות. אומר המלבי"ם: עשר הקרניים כאן הן כנגד עשר האצבעות שראה נבוכדנצר בחלומו. משמעות הדבר שמלכות רומי תתחלק לעשר.
ומי היא מלכות רומי בדורנו? רומי היא עמי אדום: אמריקה, רוסיה, צרפת, בריטניה, גרמניה - כל עמי אדום. הכתוב מודיע שלקראת סוף הגלות יתחלקו לעשר מלכויות. מי שירצה יכול לחשב את העשר, להוריד אחת ולהכניס אחרת. אי אפשר לומר שיש היום אומה בשם רומי שמושלת, אבל אין מי שיתווכח שהממשלה נתונה בידי עמי אדום: הם מחליטים להתאגד, הולכים לעיראק ומנסים להשליט שם סדר; אם ירצו יכולים לכפות עלינו הסדר, ואם ירצו יכולים גם להשמיד את עמי ערב. ביד מי נמצאת הממשלה? ברומי. אלא שאין זו רומי של פעם, מלכות אחת המושלת בכיפה, אלא עשר מלכויות.
קרא לזה כוחות נאט"ו, קרא לזה הקוורטט, קרא לזה כרצונך - זהו איגוד של אומות. אין אומה אחת בארצות המערב ששולטת, אלא חלוקה של כוחות רומי לעשר מלכויות, והן עשר הקרניים. ושאר הכוחות אינם אלא נספחים אליהן: האיחוד האירופי כולל בתוכו גם כאלה שאיננו סופרים אותם כלל, והם בגדר נספחים. הראשים הם בחינת עשר הקרניים.
ובחיה השלישית ראינו ארבעה ראשים, שאלכסנדר מוקדון היה שליט יחיד שלאחר מכן נחלקה מלכותו לארבעה. וכך גם כאן מודיע לנו דניאל מראש: מלכות זו תהיה בתחילה ראש אחד, גוף אחד, חיה אחת, ולאחר מכן יצאו ממנה עשר קרניים.
הקרן בכתובים באה תמיד לבטא כוח של מלחמה. כשרוצים לומר שנצליח להילחם כנגד האויבים אומרים "תרום קרננו", ובתפילה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום". הקרן היא כוח לנגח את האויבים. וכן ראינו אצל צדקיה בן כנענה, שעשה לו קרני ברזל ואמר "באלה תנגח את ארם". וכן "והם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ". הרי שהקרן מרמזת על נגיחה ועל לחימה. וזהו שאומר לנו כאן: דע לך שיהיו כאן עשרה כוחות שיהיה בהם כוח של גבורה להילחם כנגד האומות. כשם ששם היו ארבעה ראשים, כאן עשר קרניים היוצאות מאותו כוח ראשוני הנקרא רומי, והן מנגחות את האומות.
פרק ז' פותח את חלק הנבואות בספר דניאל. בשנת אחת לבלשאצר ראה דניאל חזיון נבואי - לא חלום גשמי אלא "חזוי ראשה", חזיון הבא מן השכל והנשמה - וכתבו מיד לבל יישכח. בחזיון עולות מן הים הגדול ארבע חיות, כנגד ארבע רוחות השמיים שהן ארבעת השרים העליונים: אריה בעל כנפי נשר - בבל של נבוכדנצר, שמשלה בכיפה ואחר כך נמרטו כנפיה ונשתה גבורתה; דוב העומד לצד אחד ושלוש צלעות בפיו - מדי ופרס, שמלכותם מצומצמת יותר ובתחילה נהגו ברכות עד שנצטוו "אכלי בשר שגיא"; נמר בעל ארבע כנפיים וארבעה ראשים - יוון של אלכסנדר מוקדון, שמשל בשלטון מוחלט ולאחר מותו נחלקה מלכותו לארבעה; והחיה הרביעית שאין לה דמיון לכל חיה - מלכות רומי, אכזרית וחכמה וגיבורה, ששיני הברזל שלה בולעות את האומות ומטמיעות אותן, ועשר קרניה הן עשר המלכויות של עמי אדום שבידן הממשלה עד סוף הגלות. וכל זה נכתב בנבואה עוד לפני שאותן מלכויות עלו לשלטון.