פתיחה
בחלק זה של הפרק אנו מגיעים אל לב הסיפור: הגזירה כבר נחתמה בכתב שאינו ניתן לשינוי, וכעת עומד דניאל בניסיון. נראה כיצד מבאר המלבי"ם את דקדוקי הלשון של הכתוב, ובראשם ההבדל היסודי בין "בעה" (מבקש) ובין "מצלא" (מתפלל) - הבדל שעליו נבנית כל הפרשה כולה, טענות המלשינים, ניסיונות ההצלה של המלך, ולבסוף דברי דניאל בפי גוב האריות.
תפילת דניאל - למה בגלוי?
וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כׇּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה׃
דניאל ידע שהחוק החדש נרשם, ואף על פי כן נכנס לביתו, ובעלייתו חלונות פתוחים כנגד ירושלים, ושלוש פעמים ביום היה כורע על ברכיו, מתפלל ומודה לפני אלוהיו - כמנהגו מקדמת דנא. אגב, מכאן לומדים את היסוד שבבית הכנסת צריכים להיות חלונות לכיוון ירושלים: "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם".
והמלבי"ם עומד כאן על פלא גדול. מה ראה דניאל לעשות זאת דווקא עכשיו ובפרהסיה? הרי תפילה לדעת רבים מן הפוסקים היא מדרבנן, ואף לדעת הסוברים שהיא מן התורה - חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים אין דין ייהרג ואל יעבור. ומה לך למסור את נפשך על דבר שאין בו חובת ייהרג ואל יעבור? זו עצמה מחלוקת בפוסקים: אדם המוסר נפשו על דבר שאין בו דין ייהרג ואל יעבור - יש אומרים שמקבל על כך שכר, ויש אומרים שנענש על כך. איך שלא יהיה, ודאי שאינו חייב בדבר. ועוד: גם אם רצה להתפלל, מי מנע ממנו להיכנס הביתה, לסגור את החלונות ולשבת להתפלל כל היום? יש כאן לכאורה מעין התרסה: עולה לעליית הגג, חלונות פתוחים לכיוון ירושלים, כמתגרה במלך. ומה משמעות ההדגשה "כׇּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה" - כמנהגו מקדמת דנא?
ההבדל בין "בעה" ל"מצלא"
אומר המלבי"ם: דניאל ידע היטב את צו המלך, אלא שהבין שמה שהוא עושה אינו מנוגד לצו כלל. מה גזר המלך? שכל מי שיש לו בקשה יפנה אותה אל המלך. ולדניאל אין בקשה. תפילתו אינה בקשות מן הסוג שאדם מבקש: אני צריך להרחיב מרפסת, יש לי בעיה עם המיסים, יש לי בעיה כזו או אחרת. דניאל לא ביקש שום בקשה חדשה; הוא התפלל כמו שהיה עושה מקדמת דנא. ובפרט שתפילתו התמידית של דניאל היא בענייני הכלל, כגון שיסלח הקדוש ברוך הוא על העוון. וכי את זה תבקש מן המלך? שיסלח לך על מה שחטאת כנגד השם? את זה חייבים לבקש מן השם: "סלח לנו אבינו כי חטאנו". בדברים כאלה לא התחייב המלך למלא את בקשת כל שואל, שהרי אין הדבר נתון בידו כלל.
וזה מדויק בלשון הכתובים: בגזירה נאמר "דִּי כׇל דִּי יִבְעֵא בָעוּ" - כל מי שיבקש בקשה, לשון "בעה", מבקש. ואילו אצל דניאל לא נאמר "בעו" אלא "מְצַלֵּא וּמוֹדֵא". וזה ההבדל שבין מתפלל למבקש: "מבקש" הוא פועל שנופל גם כלפי השם וגם כלפי אדם - אני מבקש ממך שתעשה לי טובה, ואני מבקש מריבונו של עולם שיסייע בידי. אבל "מתפלל" אינו נופל כלפי אדם; אין ביטוי "התפללתי אליך שתעשה לי טובה". תפילה היא לעולם אל השם יתברך בלבד. לפיכך אצל דניאל נאמר "מצלא" - דבר שאי אפשר כלל לדרוש אותו מן המלך: בקשות שאינן בגדר בקשה כלל, אלא שבח להשם יתברך, או עניינים כמו בקשת חיים. ממי אבקש חיים - ממך אדוני המלך? זה דבר שחייבים לבקשו מאת השם. לכן נופל עליו שם תפילה, ותפילה היא רק להשם. ומשום כך לא ראה דניאל שום סתירה בין תפילתו ובין צו המלך.
"צלו" - זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד
ראיתי בזה רעיון יפה. יש ששים מסכתות בש"ס, ויש אותיות שאין שום מסכת מתחילה בהן: צ', ל', ו'. באות ע' יש "עוקצין", אבל אין מסכת הפותחת ב-צ', אין מסכת הפותחת ב-ל', ואין מסכת הפותחת ב-ו'. מה בא הדבר לרמז? הגמרא אומרת: זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. אדם אומרים לו בוא להתפלל, והוא משיב: לא עכשיו, אני לומד. וכי אין תפילה? וכי יש דבר חשוב מלימוד תורה? זו טעות. זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. ומניין? הנה בכל מסכתות הש"ס אין "צלו" - ו"צלו" היא תפילה (וכן בערבית ובתימנית "צלי" - התפלל). כלומר: התורה לבד, והתפילה בנפרד.
המארב: "הרגישו והשכחו לדניאל"
אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ וְהַשְׁכַּחוּ לְדָנִיֵּאל בָּעֵה וּמִתְחַנַּן קֳדָם אֱלָהֵהּ׃
"הרגישו" - לשון חשו ותפסו, כפירוש רש"י, וגם לשון התאספות, כמו "רגשו גויים". ואין הדבר במקרה: כל התוכנית וכל הגזירה לא נועדו כדי שהשרים יוכלו להוסיף קומה שנייה לביתם, אלא כדי שדניאל ייתפס. ממילא כל שנותר להם הוא להציב תצפיתנים שיראו מתי דניאל מתפלל. והתאספו כולם לראות יחד, כדי שלא ניתן יהיה להכחיש: אילו היה אחד אומר "ראיתי", היו משיבים לו "לא ראית טוב" - אבל כאן כולנו ראינו.
ושימו לב ללשונם: הם מצאוהו "בָּעֵה וּמִתְחַנַּן". כיוון שרצו להלשין עליו, ניסחו זאת בלשון "בעה" - מבקש, ולא "מצלא". שהרי המלך גזר שלא לבקש.
התחבולה: קודם להודות בחוק, ואחר כך להלשין
בֵּאדַיִן קְרִבוּ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא עַל אֱסָר מַלְכָּא הֲלָא אֱסָר רְשַׁמְתָּ דִּי כׇל אֱנָשׁ דִּי יִבְעֵא מִן כׇּל אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגוֹב אַרְיָוָתָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר יַצִּיבָא מִלְּתָא כְּדָת מָדַי וּפָרַס דִּי לָא תֶעְדֵּא׃
אומר המלבי"ם: הם ידעו היטב שהמלך יחפש בכל דרך צד זכות להצדיק את דניאל, שהרי דניאל היה אהוב עליו והמלך מינה אותו מעל כולם. אילו היו פותחים ואומרים "דניאל נתפס ברשת", היה המלך מיד מחפש סיבות מדוע כלפיו לא נאמרה הגזירה ומדוע ראוי הוא לצאת לחופשי. לכן קדמו ושאלו בתמימות כביכול: אדוני המלך, שאלה יש לנו - האם אכן רשמת איסור כולל, שכל אדם ואדם, על כל מיני בקשה שיבקש מכל אלוה ואדם עד שלושים יום, יושלך לגוב האריות? זו גזירה כוללת על כל מיני בקשות? והשיב להם המלך: "יַצִּיבָא מִלְּתָא" - אמת ונכון הדבר, כדת מדי ופרס שלא תסור. הודה בפניהם. ורק לאחר שהודה, עברו לשאלה הבאה.
בֵּאדַיִן עֲנוֹ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא דִּי דָנִיֵּאל דִּי מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד לָא שָׂם עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם וְעַל אֱסָרָא דִּי רְשַׁמְתָּ וְזִמְנִין תְּלָתָה בְּיוֹמָא בָּעֵא בָּעוּתֵהּ׃
עתה מצאו מקום להלשין: אם הודית שהחוק כולל את כולם, כל אדם וכל בקשה - מה יש לך לומר על זה? הנה דניאל מבני גלות יהודה, "לָא שָׂם עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם" - לא שם ליבו לגזירתך, וכלשון ימינו: לא שם עליך. ולא זו בלבד, אלא על האיסור החמור שכתבת. ואין זה חד פעמי, אלא "זִמְנִין תְּלָתָה בְּיוֹמָא בָּעֵא בָּעוּתֵהּ". ושוב שימו לב: לא אמרו "צלא צלותה" אלא "בעה בעותה" - מבקש בקשתו, שזה דבר אשר לא ייעשה.
המלך משתדל להצילו
אֱדַיִן מַלְכָּא כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ׃
כאשר שמע המלך את הדברים, "שגיא באש עלוהי" - הורע לו הדבר מאוד. "ועל דניאל שם בל לשיזבותה" - נתן ליבו להצילו, וחיפש דרך שלא יחול עליו העונש הקבוע בחוק, "ועד מעלי שמשא" - עד השקיעה השתדל להצילו. וטענתו הייתה, כדברי המלבי"ם: על דניאל אין הגזירה חלה כלל. שהרי דניאל מתפלל שלוש תפילות ביום מצד דתו, אין כאן בקשה חדשה כלל, ואין כאן בקשת דברים הנתונים ביד המלך - והוא עושה זאת מדי יום ביומו. וכיוון שכך, אינו בכלל האיסור.
ורש"י מפרש שהמלך ניסה לדחותם באומרו שאינו מאמין לדבריהם. אבל כשהגיע זמן תפילתו של דניאל, כרע על ברכיו והתפלל תפילתו לפני הקדוש ברוך הוא - ואז אמרו לו: עכשיו כבר אי אפשר לטעון שזייפנו, הנה כולם רואים בעיניהם. ובזה לא נותר למלך פתחון פה כנגדם.
"די לא להשניה" - החוק שאינו ניתן לפרשנות
בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא וְאָמְרִין לְמַלְכָּא דַּע מַלְכָּא דִּי דָת לְמָדַי וּפָרַס דִּי כׇל אֱסָר וּקְיָם דִּי מַלְכָּא יְהָקֵים לָא לְהַשְׁנָיָה׃
באו ואמרו לו: אדוני, דע לך, כל איסור וחוק שהמלך מקיים אינו ניתן לשינוי. אי אפשר לעשות בו פרשנויות ואי אפשר לתת בו ביאורים. אתה בעצמך אמרת שכל מי שיבקש בקשה כלשהי - זה כולל הכול, ועכשיו אתה מנסה "להשניה", לשנות ולומר שבמקרה דנן אין הדבר כן? חוקי מדי ופרס אינם ניתנים לשינוי ואינם ניתנים לפרשנות. וזו הטענה שסתמה וחתמה בפני המלך את האפשרות להציל את דניאל.
ההשלכה לגוב האריות
בֵּאדַיִן מַלְכָּא אֲמַר וְהַיְתִיו לְדָנִיֵּאל וּרְמוֹ לְגֻבָּא דִּי אַרְיָוָתָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ׃
לא הייתה למלך ברירה, וציווה להביא את דניאל ולהשליכו לגוב האריות, ואמר לו: האלוה שלך, שאותו אתה עובד בתדירות - הוא יצילך. ומדבריו נשמע שהמלך עדיין החזיק בדעתו שאין דניאל חייב מיתה. שהרי לא אמר "די אנת בעה מן אלהך" אלא "די אנת פלח לה" - שאתה עובד את אלוהיך. המלך לא ציווה שלא לעבוד אלוה ולא ציווה שלא להתפלל, אלא ציווה שלא לבקש. ולכן הדגיש "פלח לה", שזו עבודה ותפילה ולא בקשה, ועוד הוסיף "בתדירא" - שאתה עושה זאת בקביעות, ואין זו בקשה חדשה שראוי היה להפנותה אל המלך. כלומר: אני סבור שאין בך עוון ואשמה, אלא שהלחץ שמפעילים עליי כל אותם שרים וחשובים אינו מותיר לי ברירה.
חתימת האבן - למה בטבעת המלך ובטבעות השרים
וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא וְחַתְמַהּ מַלְכָּא בְּעִזְקְתֵהּ וּבְעִזְקָת רַבְרְבָנוֹהִי דִּי לָא תִשְׁנֵא צְבוּ בְּדָנִיֵּאל׃
לאחר שהשליכוהו לבור הביאו אבן גדולה ושמוה על פי הבור, וחתמוה בטבעת המלך ובטבעות שריו וחשוביו, "די לא תשנא צבו בדניאל" - שלא ישתנה רצונו בדניאל. ומהו החשש? המלך חשש שיבואו אנשים וינסו להזיק לדניאל בבור: גם אם יינצל מן האריות, יבואו כאלה וישליכו עליו אבנים לתוך הבור וכיוצא בזה, כדרך שעושים לינץ' - שהרי בעיניהם המרה את פי המלך ומגיעה לו מיתה. לכן שם אבן על פי הבור וחתמה, שלא ישתנה רצונו של המלך שאין הוא מעוניין שיהרגוהו. ואף מוסיף המלבי"ם: אפילו מלצחוק עליו או לדבר כנגדו דברים קשים ולצערו.
ומדוע חתמו גם השרים בטבעותיהם? כדי שלא יוכל מישהו לטעון אחר כך: הנה נשאר חי מפני שהביאו לאריות כמויות אדירות של בשר והלעיטו אותם. לכן הראה להם: כולכם רואים שהבור חתום ואיש אינו יכול לפתחו. וכך הייתה דרך החתימה: כשרצו לסגור דלת או פתח באופן שיהיה ניכר אם מישהו פתחו, היו טחים סביבו טיח של חימר או כדומה, ועליו מטביעים חותמת. לוקחים דונג או זפת, מחממים את החותם, מניחים את הדונג על המקום ולוחצים, וצורת החותמת - למשל דמות המלך - נטבעת בשעווה. כך היו עושים במכתבים, ומעין זה נהוג עד היום אצל נוטריון. הרוצה לפתוח מוכרח לשבור את החותמת, ולהחזירה אין ביכולתו בלא הטבעת. כך גם כאן: את הטיח אפשר אולי להחזיר, אבל את החותמות אי אפשר לשוב ולהטביע, ומיד היה ניכר שמישהו פתח את הבור.
ליל נדודים בהיכל המלך
אֱדַיִן אֲזַל מַלְכָּא לְהֵיכְלֵהּ וּבָת טְוָת וְדַחֲוָן לָא הַנְעֵל קׇדָמוֹהִי וְשִׁנְתֵּהּ נַדַּת עֲלוֹהִי׃
הלך המלך להיכלו ו"בת טות" - לן בתעניתו. "בת" לשון לינה, כמו "ביתו הכא" - שנו כאן, ו"טות" הכוונה בתענית. "ודחון לא הנעל קדמוהי" - לא הכניסו לפניו את שולחנו. ויש אומרים ש"דחוון" הוא היפוך אותיות "חדוון", שמחה, כלומר שמחה וגיל לא היו לפניו. ויש מפרשים שהכוונה לפילגשיו, שלא הובאו לפניו. "ושנתה נדת עלוהי" - שנתו נדדה מעליו ולא ישן.
בֵּאדַיִן מַלְכָּא בִּשְׁפַּרְפָּרָא יְקוּם בְּנׇגְהָא וּבְהִתְבְּהָלָה לְגֻבָּא דִי אַרְיָוָתָא אֲזַל׃
המלך קם "בשפרפרא" - בעלות השחר, "בנגהא" - עם האור הראשון שהחל להאיר מעט. לשון "יגיה חשכי" - יאיר את חשכתי, "ולא נגה לו" - לא האיר לו, ונוגה משמעו אור. וברהיטה ובבהילות הלך אל גוב האריות לראות מה נעשה בדניאל: אם נשארו ממנו עצמות ואם לאו.
"היכל לשיזבותך" - הרצון ברור, היכולת מוטלת בספק
וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן אַרְיָוָתָא׃
כשהתקרב אל הבור זעק בקול עצוב: דניאל, עבד האלוהים החיים. הכינוי "אלהא חיא" בא לציין שהקדוש ברוך הוא פועל בבריאה ומסוגל לפעול, להבדיל מאלוהויות מתות שאדם צועק אליהן ואינן עושות מאומה. ודקדק המלך בלשונו: "אלהך די אנת פלח לה בתדירא" - שאתה עובדו בקביעות, ולכן ברור לי שהוא ירצה להצילך. מה שאיני יודע הוא: "היכל לשיזבותך מן אריותא" - האם יכול היה להצילך מן האריות? הרצון ברור לו, היכולת היא שהייתה מוטלת אצלו בספק.
תשובת דניאל: זכות לפני השם וזכות לפני המלך
אֱדַיִן דָּנִיֵּאל עִם מַלְכָּא מַלִּל מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי׃
אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסְגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי כׇּל קֳבֵל דִּי קׇדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי וְאַף קׇדָמָךְ מַלְכָּא חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת׃
אמר לו דניאל: אלוהי שלח את מלאכו וסגר את פי האריות ולא חיבלוני. ומדוע? "כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי" - נמצאה לי זכות לפניו, הזכות שהתפללתי לפניו כל הימים, והיא שעמדה לי. ועוד הוסיף: "ואף קדמך מלכא חבולה לא עבדת" - וגם לפניך, אדוני המלך, לא עשיתי רעה ולא עברתי על ציוויך. ומה בא לומר בזה? שאילו היה עובר על צו המלך במקום שלא היה צריך, כבר לא היה ראוי להינצל מן האריות. שהרי מוטלת עלינו מצווה מאת השם של דינא דמלכותא דינא, והתורה מצווה על מוראה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. ממילא די היה בהמריית פי המלך שלא לצורך כדי שלא יינצל. נמצא שאין בו לא עוון בינו לבין המקום ולא עוון בינו לבין המלך - וזו הוכחת צדקתו.
העלאת דניאל מן הבור
בֵּאדַיִן מַלְכָּא שַׂגִּיא טְאֵב עֲלוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל אֲמַר לְהַנְסָקָה מִן גֻּבָּא וְהֻסַּק דָּנִיֵּאל מִן גֻּבָּא וְכׇל חֲבָל לָא הִשְׁתְּכַח בֵּהּ דִּי הֵימִן בֵּאלָהֵהּ׃
הוטב הדבר מאוד בעיני המלך, וציווה להעלות את דניאל מן הבור. העלוהו ובדקוהו, ולא נמצאה בו שום חבלה - מפני שהאמין באלוהיו, ובזכות האמונה נעשה לו הנס. ומהו "כל חבל"? אפילו אריה שבא רק לבדוק ולשרוט שריטה קטנה - גם זה לא היה בו. מאומה, אין בו מתום.
עונש המלשינים
וַאֲמַר מַלְכָּא וְהַיְתִיו גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי אֲכַלוּ קַרְצוֹהִי דִּי דָנִיֵּאל וּלְגוֹב אַרְיָוָתָא רְמוֹ אִנּוּן בְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן וְלָא מְטוֹ לְאַרְעִית גֻּבָּא עַד דִּי שְׁלִטוּ בְהוֹן אַרְיָוָתָא וְכׇל גַּרְמֵיהוֹן הַדִּקוּ׃
כן יאבדו כל אויביך השם, אמן. ציווה המלך להביא את אותם אנשים שאכלו קורצא - הם המלשינים, וכבר הסברנו בעבר מדוע נקראת הלשנה "אכלו קרצוהי" - והשליכם לגוב האריות, הם ובניהם ונשיהם. ומדוע גם בניהם ונשיהם? כדין מורדים במלכות, שלא היו מותירים מהם זכר, כדי שלא ייווצר מצב שבניו או אשתו או בעלה הבא או כל מי שממשפחתו ינסו לנקום במלך.
ובוא וראה: "ולא מטו לארעית גובא עד די שליטו בהון אריותא". היו שטענו שמא האריות לא היו רעבים, שמא האכילום היטב ולכן ניצל דניאל. אמר להם המלך: בואו ונבדוק. השליכם לגוב, והתברר שהיו רעבים עד מאוד - עד שלא הספיקו אפילו להגיע לקרקעית הבור, ובאוויר כבר תפסום האריות ובלעום. "וכל גרמיהון הדיקו" - ושלא תאמר שנשארו לפחות עצמות: גם את העצמות פוררו, ולא נשאר מהם מאומה.
איגרת דריוש לכל העמים
בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב לְכׇל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי דָיְרִין בְּכׇל אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא׃
מִן קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכׇל שׇׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֺן זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵהּ דִּי דָנִיֵּאל דִּי הוּא אֱלָהָא חַיָּא וְקַיָּם לְעָלְמִין וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל וְשׇׁלְטָנֵהּ עַד סוֹפָא׃
כתב המלך לכל העמים והאומות והלשונות הדרים בכל הארץ - בכל מדינות מלכותו - שלומכם ירבה. ממני ניתנת פקודה, שבכל שלטון מלכותי יהיו זעים ויראים מפני אלוהיו של דניאל, שהוא אלוה חי וקיים לעולם. שהאלילים אין בהם חיות, אין בהם תבונה ואין בהם שכל. ואף האלילים שהאמינו בהם - הפרסיים למשל עבדו לאש - אינם חיים וקיימים לעולם: אם יבואו המים יכבו את האש, ואם תתגבר האש תאדה את המים. נמצא שלא זה ולא זה חי וקיים לעולם. אבל השם הוא אלוהי האלוהים, חי וקיים לעלמין, ואין כוח אחר שיוכל לגבור עליו. "ומלכותה די לא תתחבל" - אין שום כוח נגדי שיוכל לחסר ממלכותו מאומה, "ושלטנה עד סופא" - ושלטונו וממשלתו עד סוף, כלומר לנצח.
מְשֵׁיזִב וּמַצִּל וְעָבֵד אָתִין וְתִמְהִין בִּשְׁמַיָּא וּבְאַרְעָא דִּי שֵׁיזִב לְדָנִיֵּאל מִן יַד אַרְיָוָתָא׃
"משיזב" - פודה ומציל, ועושה אותות ומופתים, דברים נפלאים. "אות" הוא דבר שבתוך גדרי הטבע, ו"תמהין" - כפי שביארנו - הוא הדבר התמוה שהוא מעל הטבע. והוא עושה זאת בשמים ובארץ, שהנה ראו שהציל את דניאל מפי האריות.
סופו של דניאל בשתי המלכויות
וְדָנִיֵּאל דְּנָה הַצְלַח בְּמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ וּבְמַלְכוּת כּוֹרֶשׁ פָּרְסָאָה׃
דניאל המשיך והצליח במלכות דריוש ובמלכות כורש הפרסי, וכמו שנאמר להלן "ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש". מלכות מדי הייתה של דריוש, ולאחריה מלכות כורש; ודריוש המדי מלך שנה אחת בלבד. ומביא האברבנאל בשם היוסיפון, שלאחר שהושלך לגוב האריות ביקש דניאל להתפטר מעבודת המלך וללכת לשושן. קיבל רשות, וזרובבל נכנס בהיכל המלך במקומו, ודניאל הלך לשושן. ומכאן אנו רואים היכן היה: דניאל הוא התך, שישב בשושן הבירה, ונקרא "התך" על שם שחתכוהו מגדולתו. ועניין שני כורש - נדבר בו בהמשך.
וכאן ביקש דריוש להודיע ברבים שהוא מקבל עליו את מלכותו של הקדוש ברוך הוא, וזו הקדמה למה שנראה בפרקים הבאים: הרצון לבנות את בית המקדש. מה הביא מלך שאינו מלך ישראל לרצות לבנות את בית השם, בית האלוקים אשר בירושלים? הרצון הזה נבע מן הנס הנפלא שראו שנעשה לדניאל. כל זה נעשה כדי שיכירו בשם אלוהי ישראל, ומתוך כך יהיה בהם הרצון וההסכמה והסיוע לבניית בית המקדש.
לסיכום:
דניאל לא התגרה במלך ולא חיפש מסירות נפש שלא לצורך. המלבי"ם מלמדנו שכל הפרשה נעוצה בדיוק לשוני: הגזירה הייתה על "בעו" - בקשה, ודניאל "מצלא ומודא" - מתפלל ומודה, דבר שאין שייך לבקשו ממלך בשר ודם כלל. מכאן טענת המלך להצילו, ומכאן תחבולת המלשינים שהחתימוהו תחילה על פירוש כולל לחוק. ודניאל, שלא עבר לא על רצון קונו ולא על מוראה של מלכות, נמצאה לו זכות והוצל מן האריות בלא שריטה. וסופו של הנס - שדריוש כתב לכל העמים להכיר באלוה חי וקיים לעולם, וזו ההקדמה והפתח לבניין בית המקדש.